שתיית מים בזמן התקופה

הרב עובדיה יוסף טולידאנו
כ' תמוז ה'תשע"ה

יש הודעה שרצה בווסאפ על שהיום מ13:00 עד 15:00 אסור לשתות מים כי משמרות מלכים מתחלפת וירוד טיפה מרה למים ורשום שמקור ברמא ובספרו של רבנו עובדיה יוסף בהילכות עולם חלק ז יש אמת בהודעה?

תשובה:

שלום רב,

אכן מו”ז מרן זצוק”ל בספרו הליכות עולם (ח”ז עמ’ קפג) כתב בזה הלשון: יש להזהר שלא לשתות מים בעת התקופה מחשש סכנה, דהיינו חצי שעה קודם התקופה, וחצי שעה לאחריה, וכן המנהג בארץ ישראל, ובשאר מקומות. והיה המנהג בירושלים שמכריזים בבתי הכנסת בשבת שלפני התקופה ולהודיע שהתקופה נופלת ביום פלוני שעה פלונית. וראוי להדפיס בלוחות השנה להודיע על כך. וכתבו האחרונים שיש לתת ברזל בתוך המים בשעת התקופה, ואין להחמיר אלא במים, אבל בשאר משקים אין לחוש. עכ”ל. הרי שאין זה איסור. אלא זהירות בלבד מחשש סכנה.

ראוי לציין שמו”ח הגאון רבי בן ציון מוצפי שליט”א בספרו מבשרת ציון (ח”א יו”ד סי’ ב) כתב שלא נהגו אצלנו להקפיד להמנע משתיית מים בשעת התקופה, ולכן גם לא הכריזו על זמני התקופה, וסמכו בזה על דברי רב האי גאון ורבנו אברהם אבן עזרא, גם סמכו על דברי שבלי הלקט והמאמר מרדכי הסוברים שהחשש הוא רק במדבר ומחוץ לישוב. ויש שחוששים שלא לשתות מים בשעת התקופה משום שבאותה שעה ניתנת רשות למזיקים לשלוט במים, ואפילו מים התלושים מן הקרקע, והעצה היא להניח בתוך המים חתיכת ברזל לפני התקופה, ואם המים מכוסים יש להקל גם בלי ברזל. וכל זה למי שיודע מעניני התקופה, אך מי שאינו יודע, אין צריכים להודיעו משום “שומר פתאים ה'”. ע”כ.

מקורות.

ז”ל מו”ז זצוק”ל במקורות ההלכה שם: כתב הפרי חדש א”ח (סוף סי’ תכח) שכן נוהגים בכל תפוצות ישראל, שלא לשתות מים בשעת התקופה מפני הסכנה. וכתב, ואנו בזמנינו שמענו כמה וכמה סכנות משתיית מים בעת התקופה, שנתנפחו אחר שתייתם, מהם מתו ומהם נתרפאו. וכתבו הכנה”ג והפר”ח בשם מהרי”ל שנוהגים לתת ברזל במים התלושים במשך זמן התקופה, ששוב אין רשות למזיק לשלוט בהם. וכ”כ הש”ך (סי’ קטז סק”ו). וכתב מרן החיד”א בשיו”ב (סי’ קטז ס”ק יב), שאע”פ שמהרא”י בעל תה”ד בביאורו על התורה (פר’ וארא) ס”ל דלא מהני לתת ברזל במים בשעת התקופה, מ”מ אנכי הרואה בחיבורו של רבינו אפרים על התורה בכתיבת יד, ובסופו חידושי רבינו אלעזר בעל הרוקח, שכתב להדיא שנותנים ברזל במים בשעת התקופה, לפי שאין ההיזק מצוי בכיו”ב, ואילו ידע הרב מהרא”י מדברי הרוקח אפשר שהיה שב מידיעתו. ע”כ.

ובספר מנהגי מהרי”ל בליקוטים (סי’ נו) כתב, שמהרי”ל היה נזהר בתקופה שלש שעות בין מלפניה בין מלאחריה, וכתב ע”ז הכנה”ג (סי’ קטז אות לו), ולא ראיתי עכשיו נוהגים כן, אלא רק כחצי שעה קודם התקופה ואחריה. ופירש בשו”ת ויאמר יצחק (בסוף חלק או”ח בדינים נפרדים אות א), נראה דר”ל רבע שעה קודם התקופה ורבע שעה אחריה, שבסך הכל הוא חצי שעה. ע”ש. וכן הבין מרן החיד”א בשו”ת יוסף אומץ (סי’ מב) ד”ה ומ”מ. אבל הרב נהר מצרים (דף עז ע”ב) כתב בשם הכנה”ג, שצריך להזהר חצי שעה קודם התקופה וחצי שעה אחריה, ובסך הכל שעה אחת. וכמ”ש הכנה”ג. וכ”כ הרה”ג ר’ אליהו חזן בספר נוה שלום (סי’ קטז אות ה), שבירושלים ובערי המערב נהגו להמתין חצי שעה קודם התקופה וחצי שעה לאחריה.

והנה הדרכי משה (סי’ קטז אות ה) כתב וז”ל: כתב הרד”א [לפני הלכות ברכות, דף פד סוף ע”ג], מצאתי כתוב שיש ליזהר שלא לשתות מים בשעת התקופה משום סכנה שלא יוזק ויתנפח, כי בחילופי המשמרות נופלת טיפת דם במים, אבל החכם רבי אברהם בן עזרא כתב, שאלו חכמי קירוואן את רבינו האי גאון, למאי נוהגים ישראל שבמערב שלא לשתות מים בתקופה, והשיב כי ניחוש בעלמא הוא, שלא ירצו לשתות מים שימצאו בחנם, וע”כ יאכלו וישתו בה דברים מתוקים שתהיה שנה מתוקה, ואני אומר מתוקה שנת העובד את השי”ת ובוטח בו לבדו וכו’, ודבר הניפוח שיחות נשים זקנות הן, ויש מהגאונים שאמרו כי לא נחש ביעקב, אלא הקדמונים אמרו כן להפחיד בני אדם מהשי”ת כדי שישובו בתשובה ויצילם מארבע תקופות השנה בחילופי המשמרות. ע”כ. (והובא בקצרה בט”ז סי’ קטז סק”ד). והפרי חדש א”ח (ס”ס תכח) כתב, ואל תחוש לדברי החכם בן עזרא שכתב שדבר הניפוח שיחות נשים זקנות הן, שאנו בזמנינו שמענו כמה וכמה ניפוחים משתיית מים בשעת התקופה, ומהם מתים ומהם מתרפאים. והב”י א”ח (סי’ תנה) כתב בשם המרדכי והגמ”י דס”ל שכל מים שהיו בתלוש בשעת התקופה צריך לשופכן, כי כל השותה מהם או לש עיסה מהם, ואוכל, אפילו אחר כמה ימים הם מזיקים. ולכן נוהגים להניח ברזל במים וכו’. ע”ש. וכנראה שלא ראה הפר”ח מ”ש רב האי גאון, שהוא תנא דמסייע ליה להראב”ע. אבל בתשובת הגאונים (שערי תשובה סוף סי’ פ) כתב, שהוא מנהג פשוט בעולם שלא לשתות מים בכל תקופה מפני חילוף המשמרות. ע”ש. ובספר מאורי אור (עוד למועד דף לב ע”ב) כתב להסביר דברי רב האי גאון, במ”ש שהקדמונים אמרו כן להפחיד בנ”א מהשי”ת שישובו בתשובה, שהוא ע”פ מ”ש בזוהר פר’ ויקהל ופרשת ויקרא שבארבע תקופות השנה הכרוז יוצא למעלה, דדינין מתערין, ומכריז על התשובה, ולכן הנהיגו לשפוך המים לזכרון התשובה, כמו שנאמר (שמואל ז ו), וישאבו מים וישפכו, ובתרגום ושפכו לבהון בתיובתא כמיא. ולכן המציאו דברים אלה להפחיד חלושי הדעת ביראת שמים, וכמו התשליך שעושים בראש השנה, והפר”ח דחה בחוזק יד דברי הראב”ע, ואילו ראה דברי רב האי גאון שהוא ניחוש בעלמא, לא היה כותב כן. דרה”ג כל רז לא אניס ליה ואין בר סמכא כמוהו וחזי מאן גברא רבה דקא מסהיד עליה. ע”ש. והר”ד אבודרהם (שם דף פד ע”ג) כתב, שארבעה מלאכים ממונים על המים לשומרם, ובארבע תקופות אלו מתחלפים, וכשזה יוצא וזה נכנס, עומדים המים בלי שמירה, וי”א שמלאך המות משליך טפה של מרה במים. ע”ש. ומרן החיד”א במחזיק ברכה (סי’ תנה סק”א) כתב, ואנן בדידן נזהרים שלא לשתות מים בשעת התקופה דוקא, וכן המנהג בארץ הצבי, ובערי איטליה ובכל גלילות תורקיה. אבל לאחר זמן התקופה שותים מאותם מים שהיו בתלוש בשעת התקופה, ואין פוצה פה, ואע”פ שרבינו יהודה החסיד והמרדכי והגמ”י ס”ל שכל שהיו המים בתלוש בשעת התקופה, אין לשתותם ולבשל בהם, [וכן כתב בשבולי הלקט השלם (סי’ ריא). וכן דעת מהר”י מברונא בתשובה סי’ לו שאף בדיעבד יש לאסור], מ”מ נהגו במילתא מציעתא, משום תשובת רב האי גאון לאנשי קירואן. וכמ”ש בשמו ר’ דוד אבודרהם, ושכן דעת הר”א בן עזרא. [וכ”כ עוד מרן החיד”א בשו”ת יוסף אומץ סימן מב]. ובסו”ד הביא דברי הגאון יעב”ץ במור וקציעה שם, בשם מר אביו החכם צבי, דהאידנא אין אנו חוששים כל עיקר בענין התקופה, כיון שאין לו יסוד בתלמוד. וכתב ע”ז שכנראה שגם החכם צבי הסתמך על תשובת הגאון. ע”כ. ובהגהות איי הים (ס”ס פ) דקדק מלשון הגאונים, שאין לחוש אלא “בשעת התקופה”, כמו שכן מנהגינו בכל ארץ הצבי ובטורקיה ובאיטליה, ולא כסברת המחמירים שלא לשתות המים שהיו בתלוש בשעת התקופה, אפילו לאחר כמה ימים, שזה אינו וכו’. ע”ש. ובשו”ת שם אריה (חיו”ד סי’ כח) נשאל במעשה שהיה שלא שפכו המים לאחר התקופה, ואפו ובישלו במים ההם, ומורה אחד הורה לאסור כל התבשיל והפת, ושגם הכלים אסורים, וכתב ע”ז, ולדעתי הרב המורה הנז’ הפריז על המדה בזה, ולא ראיתי לרבנן קשישאי שיחמירו כל כך במים של התקופה, דבדיעבד אם לא שפכו המים ובשלו ואפו בהם, אין לאסור, שהתורה חסה על ממונם של ישראל. ובפרט לפי מ”ש הרמ”א בדרכי משה בשם רב האי גאון דניחוש בעלמא הוא, וגם הגאונים אמרו שהוא להפחיד בני אדם וכו’, ואע”פ שמדברי המרדכי והגמ”י משמע שהמים שהיו בתלוש נאסרים גם לאחר התקופה, כבר תמה על זה הב”י (סי’ תנה). ובספר חסידים (סי’ תתנא) נראה דס”ל דהסכנה אינה אלא רק כששותה בשעת התקופה. ודלא כמ”ש המרדכי בשם ר”י החסיד להחמיר גם לאחר התקופה. וצ”ע. [וכן העיר מרן החיד”א בספר ברית עולם סי’ תתנא, שמדברי הספר חסידים שם מוכח שאחר שעת התקופה מותר לשתות המים התלושים שהיו בזמן התקופה וכו’, וזה שלא כמ”ש במחב”ר סי’ תנה בשם ר”י החסיד]. ועוד נ”ל יסוד ועיקר גדול בזה כי התקופה הנהוגה בינינו ונדפסה בלוחות השנה היא לסברת מר שמואל, כמ”ש הרמב”ם (הל’ קידוש החדש פ”ט), שבין תקופה לתקופה יש צ”א יום, ושבע שעות ומחצה, ולא כן החשבון ע”פ תקופת רב אדא שמביא הרמב”ם (שם פרק י). ושם כתב המפרש שתקופת רב אדא היא קרובה לתקופה האמתית בשני ימים, אבל תקופת שמואל רחוקה מן התקופה האמתית בכמו עשרה ימים. וגם הראב”ע פרשת בא כתב, שאין זה חשבון צודק, שיש תשעה ימים בין התקופה האמתית לחשבון זה. ולפי זמנו כתב כן, הרי שחשבון התקופה שלנו אינו מכוון לתקופה האמתית, ולפ”ז מ”ש הפר”ח שאין לחוש לד’ הראב”ע, שאנו שמענו כמה וכמה נפוחים משתיית מים בשעת התקופה, לפי האמור אין לחוש לשמועות אלו, כיון שהרב עצמו אינו עד ראיה, ושמע שוא הוא, כי ודאי מי שמקפיד ורוצה לחוש לסכנה יש לו לחוש רק לשעת התקופה האמתית וכו’. ואילו התקופה שבלוחות השנה רחוקה בימינו י”ב ימים מן התקופה האמתית. וא”כ אין להאמין על מה ששמע הפר”ח, ולא לחוש להם וכו’. ע”ש. וכ”כ בשו”ת כח שור (סי’ יב) שאף שהמנהג בענין התקופה פשט בכל תפוצות הגולה, מ”מ יש בו פקפוקים רבים, והעיקר שהתקופות שלפי חשבונינו אינן אמתיות, ואפשר שעדות הפר”ח שיש שלא נזהרו ומתו מזה, היה בזמן התקופה האמתית. מכל זה לא הייתי מוחה למי שמיקל לעצמו ודלא קפיד לא קפדי בהדיה. אלא דאחריות דאחרינא לא קבלית עלי, שאולי יש נפשות חלשות שיוזקו במעט. ועכ”פ אין ללמוד ענין התקופה מסכנת גילוי וכו’. ע”ש.

ואין צורך להחמיר להניח ברזל במרק מבושל או מיני מלוחים או כבושים. (כנה”ג סי’ קטז הגב”י אות לו). וכ”כ הש”ך והפר”ח. וכ”כ בשלחן גבוה (שם ס”ק יח), שאף הנוהגים לתת ברזל על המים שבתקופה, על משקים מבושלים או מלוחים וכבושים אין נותנים ברזל, כי אומרים שאין לחוש באלו. והוסיף, וראיתי פה עיה”ק ירושלים, שנותנים כלי ברזל בחביות היין, בשעת התקופה. אבל בסאלוניקי ושאר מדינות לא נהגו כן. ונראה שאין טעם להזהר ביין ושאר משקים, כי נראה שעיקר השמירה בעת התקופה הוא שלא לשתות מים מן הנהרות, כי נופלת עליהם מן השמים טפה מרה, והשותה מים באותה שעה ניזוק, וגזרו מה שבעיר אטו הנהרות, [וכ”כ מרן החיד”א בשו”ת יוסף אומץ (סי’ מב) ד”ה ועוד, שכתוב בדרשות מהרי”ל, שאין להקפיד בתקופה אלא על המים שבנהרות, אך גזרו עיר אטו נהרות. וכ”כ במטה משה (סי’ תקנ). וכ”כ בספר שבלי הלקט (סי’ ריא). ע”ש]. משא”כ בשאר משקים וכו’. ע”ש. וכן כתב בשו”ת שם אריה (חיו”ד סי’ כח) שאין לחוש אלא במים בלבד, ולא בחלב ויין ושאר משקים, שלא נזכר בראשונים אלא מים, והבו דלא להוסיף עלה. וכתב הגר”ח פלאג’י בספר רוח חיים א”ח (סי’ תנה), כשנותן הברזל בתוך המים, יאמר, שזכות האימהות בלהה רחל זלפה לאה (ר”ת ברזל), שהעמידו שנים עשר שבטי יה, יעמוד לנו להצילנו מכל גזרות קשות ורעות. וכ”כ בספר קב הישר (פרק מז). ע”כ. וע’ בספר בית דוד ביסטריץ (סי’ קטז עמוד כ) שכתב, שהברזל צריך להיות על המאכל והמשקה ממש, ולא כמו שנהגו העולם להניח הברזל על הכלי שמונח בו המאכל והמשקה. ע”ש. אבל הגאון מהרש”ם בהגהותיו לארחות חיים (ס”ס תכח) כתב, שעכשיו המנהג שאין נותנים הברזל לתוך המים, אלא מניחים ברזל ע”ג הכלי שהמים בתוכו, ושם נראה שהגר”ש קלוגר סמך בזה על המנהג. וע”ש. עכ”ל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים