בפרשת השבוע עולה הנושא של המנהיג שימלא את מקומו של משה רבנו לאחר מותו. משנתבשר על כך שלא ייכנס לארץ ישראל, פונה משה אל הקב"ה ומבקש: "יפקוד ה' אלקי הרוחות איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רעה" (במדבר כז, טז-יז).
הקב"ה מינה את יהושע כמנהיג העתידי של עם ישראל – ולא את אחד מבני משה. מכאן נתעורר לדון בשאלת "ירושה ברבנות" – האם רבנות עוברת בירושה לבני הרב? כמי שחיים בעידן המודרני, הרעיון של משרות שעוברות בירושה יישמע זר. ועם זאת, הוא מוכר היטב מאדמו"רים חסידיים, ואף מראשי ישיבה שמעבירים, במקומות מסוימים, את שבט ההנהגה לבניהם אחריהם.
מה עמדת ההלכה ביחס לירושה ברבנות? האם הרבנות דומה לשאר עמדות שררה? האם חל שינוי בהחלכה זו עם חלוף השנים? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.
ירושת הרבנות
מצאנו בדברי חז"ל כי כי המלכות עוברת בירושה. כך מובא בדברי רש"י על הפסוק: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו אחריו בקרב ישראל" (דברים יז, כ). כך הכהונה הגדולה עוברת בירושה, כמבואר ברש"י על הפסוק "שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו" (שמות כט, ל). הדברים נתבארו בדברי הגמרא (יומא עב, ב), ויש לציין שכך הנוהג גם באומות העולם, כאשר המלוכה עוברת מאב לבן.
הרמב"ם הרחיב בתחום ירושת המשרות, וזה לשונו בהלכות מלכים (פרק א, הלכה ז): "וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה… ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם". הרמב"ם מסייג הלכה זו: "והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה. היה ממלא ביראה אע"פ שאינו ממלא בחכמה, מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו. וכל מי שאין בו יראת שמים, אע"פ שחכמתו מרובה, אין ממנין אותו".
מכאן למד הרמ"א (בשם ריב"ש) שיש דין ירושה אף ברבנות, כלשונו ביורה דעה (סימן רמה, סעיף כג): "ומי שהוחזק לרב בעיר, אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה, אין להורידו מגדולתו אף על פי שבא לשם אחר גדול ממנו. אפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים, כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת". כלומר, בתנאי שיש בבנים "קצת" חכמה, יש להם קדימה למינוי כרב על העיר.
ואולם, מסיבות שנראה להלן, הרמ"א נזהר לסייג את ההוראה: "ובמקום שיש מנהג לקבל רב על זמן קצוב, או שמנהג לבחור במי שירצו, הרשות בידם. אבל כל שקבלו הקהל עליהם, וכל שכן אם עשו ברצון השררה, אין לשום גדול בעולם להשתרר עליו ולהורידו".
יוער שלא תמיד קל לקיים דין ירושה ברבנות. בשו"ת גינת ורדים (כלל ג, סימן ז-ח) דן המחבר בדיני ירושת הרבנות, ומצטט את סיפור ירושת הרבנות בעיר צפת, בעת פטירת רב העיר הרב אברהם שלם. כיון שלא השאיר אחריו בן הראוי לרבנות – בנו הבכור היה עדיין קטן בשנים – נמנו אנשי העיר וגמרו למנות עליהם את הגר"מ אלשיך לרב, שהיה גאון מפורסם וכבר בן ששים שנה.
אולם, מהר"ץ אלקבץ מנע אותם מכך, בטענו שלפי דיני ירושת הרבנות חייבים לחכות לבן הרב עד שיגדיל (כפי שפסק הרמב"ם הנ"ל בדיני ירושת המלוכה). וכך הווה: הצעת המהר"ם אלשיך נדחתה, וכשמלאו לבן י"ג שנים התמנה לרב העיר!
ככל הנראה, מתוך חשש לסיפורים מעין אלו נתקנה תקנה בעיר סלוטסק (בסוף המאה ה-18) לפיה אין למנות אדם כרב או כסגנו עד מלאות לו עשרים שנים (ר' ש' דובנו, פנקס המדינה, עמ' 226).
כתר תורה אינה עוברת בירושה
לא כל הפוסקים הסכימו לדין ירושה ברבנות.
הרמ"א (או"ח סי' נג סעיף כה) פסק את הדין של שליח ציבור שהזקין: "ש"צ שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים, אע"פ שאין קול בנו ערב כקולו, אם ממלא מקום אביו בשאר דברים, בנו קודם לכל אדם, ואין הצבור יכול למחות בו".
על דברים אלו הביא המגן אברהם (שם, ס"ק לג) את דברי שו"ת מהרשד"ם (סימן פט), שכתב שדין ירושת שררה נאמרה רק בשררה כגון ש"ץ שאינה משרה תורנית, אבל "בחכם הממונה להרביץ תורה או לדין לא אמרינן דין ירושה". וסיים המגן אברהם: "ובספר עשרה מאמרות כתב דכל המנויין שהם כתר תורה אין בניהן קודמין, רק מהלל הנשיא ואילך נהגו שבניהם קודמין". המהרשד"ם הביא ראיה לדבריו ממאמר הגמרא ביומא (שם), "ג' זרים הם, וכתר תורה אינה ירושה, אלא כל הרוצה ליקח יבוא ויקח".
מפורש איפוא שיש מקום לחלק בין שאר מינויים ושררות לבין רבנות, וזאת בשל הסברא ש"אין התורה ירושה", ומדברי המגן אברהם נראה שהסכים לדברים.
דעת החתם סופר
החתם סופר, שפעל רבות להחזיר את עטרת הרבנות ליושנה, הרחיב את היריעה בסוגיה זו, ומצאנו במקום אחד (יו"ד סימן יב) שפסק שאין הרבנות עוברת בירושה. כ"ראיה ברורה" לכך הביא החת"ס את דברי המדרש בפרשתנו:
"וידבר משה אל ה' לאמר יפקד ה' אלהי הרוחות… יפקד ה' מה ראה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות? אלא כיון שירשו בנות צלפחד אביהן, אמר משה הרי השעה שאתבע בה צרכי – אם הבנות יורשות בדין הוא שירשו בני את כבודי. אמר לו הקב"ה (משלי כז), "נוצר תאנה יאכל פריה". בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים, והוא פורס את המחצלאות. הואיל והוא שרתך בכל כחו כדאי הוא שישמש את ישראל, שאינו מאבד שכרו. "קח לך את יהושע בן נון", לקיים מה שנאמר 'נוצר תאנה יאכל פריה'".
מדברי חז"ל אלו הסיק החת"ס שאין הרבנות עוברת בירושה. שהרי אין לומר שבני משה לא היו ראויים לרבנות, שאם כן בודאי לא היה משה מבקש את הרבנות עבורם – אלא שיהושע היה ראוי יותר משום שהיה משמש את משה בכל כוחו, ולכן נבחר יהושע על-פני בניו של משה. והרי לן שאין דין ירושת ברבנות.
אולם, בתשובה אחרת (סימן יג) כתב החת"ס ש"אמנם היום חזרתי ועיינתי בזה לקיים דברי הרמ"א סימן רמה דודאי נשיא התורה בזמן חז"ל היה כעין מינוי קדושה לבד לא שירות וזה איננו בירושה, אך עכשיו הוא כמשועבד לקהל לעשות צרכיהם בשכר ולא גרע מש"ץ ואטו מפני שהוא ג"כ שר התורה מגרע גרע, הרי קמן דמהלל ואילך אע"פ שהיה נשיא תורה מ"מ כיון דפתיך בהו ג"כ זכר למלכות ב"ד ירשו בניהם ה"נ דכוותיה".
כלומר, לדעת החתם סופר אכן אין הרבנות עוברת בירושה. ואולם, הרבנים ה"מודרניים" של זמנינו אינם רבנים כמו פעם שהחזיקו בידם סמכות וכוח, אלא רבנים שעוסקים בתחומים רבים "לעשות את צרכי הקהל". מסיבה זו, אין הרבנות עובדת בירושה, כי אין להדגירה כצררה. יצוין שבשו"ת כתב סופר (סימן כג) העיר שהנהיג בנו של החתם סופר שבסוף ימיו הנהיג אביו שהרבנות במדינת הונגריה תעבור בירושה – וכך אכן התקבל המנהג.
גדרי ירושת הרבנות
האם גדר ירושת הרבנות הוא כגדר ירושה בעלמא? נראה לכאורה שיש ביניהם שינויים מהותיים. ירושה רגילה מתחלקת בין האחים, ואילו ירושת הרבנות אינה מתחלקת; ירושה דעלמא עוברת לקרוב היותר קרוב, ואילו בירושת הרבנות קשה להניח שקרובים מעבר לבנים ירשו את הרבנות (שכן אם כן לעולם אין לך אדם שאין לו קרובים, ותמיד תעבור הרבנות לקרוב בדרגה כלשהיא – ולא מצאנו כזאת).
בנוסף, מצאנו סייגים לתחולת ירושה ברבנות. המהר"ם שיק (יו"ד סימן רכח), לאחר שכתב שהחת"ס "חזר קצת מדבריו", חידש שגם אם יש דין ירושה ברבנות, מכל מקום צריך גם את הסכמת הציבור, שהרי אמרו בברכות (נט, א) "אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בצבור" [ומצא לכך רמז בלשון הכתוב בפרשת מינוי המלכות, "הוא ובניו בקרב ישראל"].
חידוש זה מצאנו כבר בדברי האבני נזר (סימן שיב, בקטעים שנכתבו על-ידי בנו). לדבריו, אין הבן יורש את משרת אביו ברבנות אלא באופן שרוב הציבור רוצים בו כרב, וכך הביא מדברי הגאון ר' יהושע מקוטנא ועוד פוסקים. בנוסף, כבר ציינו את דברי הרמ"א שרשאי ש"ץ לצרף את בנו כשהוא עדיין בחיים, והוא בודאי לא מגדרי הירושה, שאין ירושה אלא לאחר מיתה.
אלא במקום גדר ירושת ממון דעלמא, נראה שגדר ירושת הרבנות (ושאר שררות) הוא כגדר ירושת המלוכה (שהוא גם מקור הלכה), שעניינו קימת הבן תחת אביו במלכות, ולא דין "ירושה" כירושת ממון רגילה. כך נראה להוכיח מדברי הספרי, על דברי הפסוק (דברים הנ"ל) "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל", וביאר בספרי: "שאם הוא מת בנו עומד תחתיו. ואין לי אלא זה בלבד – מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם? ת"ל: הוא ובניו בקרב ישראל. כל שהם בקרב ישראל בנו עומד תחתיו".
הרי לן שדין ירושת שררה הוא כדין ירושת המלכות, ובזה יובן שאין לנו ללמוד כל דיני ירושת שררה מדיני ירושה דעלמא.
ירושת קרובים אחרים
באבני נזר (שם) כתב לדון בארוכה בדין ירושת חתן את חמיו. מצאנו אמנם פוסקים שכתבו שבמקום שאין בן, אזי ה"בת" יורשת את הרבנות, דהיינו החתן, כפי שכתב בתשובה המודפסת בסוף שו"ת רמ"א ובשו"ת בית יצחק (ח"ב, סימן ע).
אולם, בספר עבודת הגרשוני (סימן מט) כתב שאין דין ירושה בחתן כלל, והוא כאמור שאין הירושה אלא בבן בלבד. יתר על כן, הרי שגם בירושה דעלמא לא מצאנו שהחתן יורש אלא הבת, וכיון שהבת אינה יכול לקבל שררה מניין לן להעביר את נחלתה לבעלה?
אולם מצאנו בשו"ת שמחת יו"ט (למהרי"ט אלגזי, סימן ו) שכתב שלנכד (בן לבת) יש קדימה על אח, ומדבריו משמע שדנים ירושת רבנות גם בשאר קרובים. אולם לא מצאנו שכך ידונו למעשה בירושת שררה, אלא בעיקר דנים בבנים בלבד, שכן כאמור יסוד הדין הוא מילוי מקום האב על-ידי הבן. כמובן, יש שנהגו להעביר (או להשתדל בכך) את הרבנות לחתנו אחריו (כידוע האדם אינו בוחר את בניו, אך בוחר את חתניו).
מתוך תפיסה זו כתב לחדש הג"ר אשר וייס שליט"א שאין לומר שבמקום ספק צריכים לתת את הרבנות לבן התובע אותה, כפי שהעלה פוסק אחד (בשו"ת גינת ורדים הנ"ל), ומשום ש"ספק דאורייתא לחומרא". אלא, במקום ספק יש לומר שהקהל הם המוחזקים, שכן כאמור מינוי הרבנות תלוי ברצונם. כיון שהבן נחשב ל"מוציא" מול הקהל, שוב אומרים שבמקום ספק "המוציא מחבירו עליו הראיה", ואין חובה לתת את הרבנות לבן.
ירושת רבנות כיום
בראי ההיסטורי, היו קהילות בישראל שנהגו לאור עיקרון ירושת הרבנות, והיו קהילות שהתנגדו לכך. למשל, מעניין לראות שבפנקס התקנות של ליטא משנת 1623 אנו מוצאים תקנה לפיה משרת "אב בית דין" תהיה לפי חוזה בלבד, ובתום תקופת החוזה תסתיים המשרה ללא צורך בהודעה נוספת.
כיום אין אנו רגילים כל כך בירושה ברבנות. סיבה אחת לכך היא כי נעשה תנאי מראש ששוכרים את רב לזמן בלבד, ואין התפקיד לכל חיי הרב – קל וחומר שאינו עובר לבנו אחריו.
בשו"ת תשובות והנהגות (סימן תשיט) כתב שלא שייך ירושת הרבנות בזמן הזה, כיון שהרבנים הינם "שכירים" של מועצה וכדו' – והוא על דרך הוראת הרמ"א דלעיל. גם בשו"ת שבט הלוי (ח"ד, סימן קכח) כתב שהוא "נבוך" בעניין זה, ולמרות שלדעתו ירושת הרבנות הוא " דבר טוב", עדיין הדבר תלוי בנסיבות המסוימות של כל קהילה.
בעולם המודרני אנו מודעים היטב לבעייתיות של "מינויים משפחתיים". כידוע, המשפט המנהלי במדינות מתוקנות קובע שהמינויים יהיו רק על בסיס יכולות, ובוודאי שלא על בסיס קשרים משפחתיים. נהפוך הוא, כיום קשרים משפחתיים רק מזיקים.
גם בעולם הרבני הייתה מודעות לבעיה של מינויים בתוך המשפחה, כפי שניתן לראות בתקנות הקהילות – כגון תקנת ד' ארצות משנת 1723 לפיה אין למנות רב מחוץ לעיר שיש לו קרובי משפחה בתוך העיר. עם שבקהילות רבות המשיך לנהוג "ירושה ברבות" לאורך השנים, כיום הדבר נהיה נדיר.
כאמור בפתיחה, מוסד שמצאנו בו עדיין דיני ירושה הוא מוסד האדמו"רים. ועם זאת, בשו"ת דברי חיים (יו"ד נג; חו"מ ח"ב, סימן לב) כתב שאין המשרה עוברת בירושה, משום שהקריטריון המרכזי הוא יכולת ולא ייחוס. כמובן שאחרים חלקו בכך, וגם חסידות צאנז נוהגת כשאר חסידויות, המעבירות את שבט ההנהגה מאב לבן.
לפרטים נוספים בעניין זה ניתן לעיין בעומקא דדינא (מופיע באתר din.org.il, חוברת 2, עמ' 285-300).
