לתרומות לחץ כאן

פרשת בלק-הלכות מלחמה (חלק ב): עימות מול האויב

הלכות מלחמה (חלק ב): עימות מול האויב

במאמר של שבוע שעבר פתחנו את הדיון בהלכות מלחמה, ובפרט ביישום דיני המלחמה של תורה בזמנינו אנו. המאמר נתן סקירה של כמה שאלות מרכזיות הנוגעות ליציאה למלחמה: מי יוצא למלחמה (ומי אינו יוצא), מתי מותר לצאת למלחמה (בהקשר של שבת), ואיזו תנאים דורשת ההלכה עבור מחנה ישראל.

כך ביארנו את החילוק המהותי בין מלחמת מצווה מחד, לבין מלחמת רשות מאידך, והראנו איך הבחנה זו מעלה כמה השלכות מעשיות.

במאמר הנוכחי נמשיך לדון בהלכות מלחמה, כשהפעם נתמקד על דינים הנוגעים לעימות מול האויב. אמנם המתודולוגיה של מלחמה השתנתה מאד במשך השנים, אך העקרונות הבסיסיים, כפי שנראה, ניתנים עדיין ליישום גם במלחמות בנות ימינו.

בין היתר, נדון בחובה להציע שלום לאויב, בדין השארת רוח אחת פתוחה בשעת מצור, בדין השחתת עצים הנאמר בשעת מלחמה, בהלכות הנוגעות ללקיחת שלל המלחמה, ובפגיעה בחפים מפשע.

הצעת שלום טרם פתיחה במלחמה

נאמר בפסוק (דברים כ, י): "כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום". קודם שנפתח במערכה צבאית מול עיר, התורה מחייבת פתיחה בהצעת שלום. נחלקו הדעות אם הלכה זו נאמרה אפילו במלחמת מצווה, או שמא מוגבלת היא למלחמת רשות. לדעת רש"י (שם), המצטט מדברי הספרי, נאמרה החובה רק במלחמת רשות, ולא במלחמת מצווה.

בספר החינוך (מצווה תקכז) מבאר את תכלית המצווה לקרוא לעיר לשלום, וכותב שיש בכך שתי כוונות מרכזיות. האחת היא ללמד אותנו דרכי רחמים, שהיא מידה טובה וראויה לזרע קודש לדבוק בה; השנית היא תועלת פרגמאטית: הקריאה לשלום מותנית בכך שהאויב יסכים לשעבד את עצמו לישראל, ולשלם לו מס, כך שההצעה כרוכה אף ברווח כלכלי. אך לדעת רש"י, אין מקום לשיקולים אלו במלחמת מצווה, בה נצטווינו "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ, טז).

מנגד, דעת הרמב"ם (מלכים ו, א) היא שחובה זו נאמרה אפילו במלחמת מצווה: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום, אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה … אם השלימו, וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן, אין הורגין מהן נשמה, והרי הן למס, שנאמר יהיו לך למס ועבדוך". התנאים המצטברים, כמבואר ברמב"ם, הם שאותו העם יקבל על עצמו את מרותו של ישראל, את תשלום המס, ואת קבלת ז' מצוות בני נח.

לפי דעה זו, נראה שיש לראות את הקריאה לשלום כמי שמקיימת את תכליות המלחמה עצמה, אלא שתכליות אלו מתקיימות בדרכי שלום, ללא איבוד חיים. מכאן ניתן להבין את הדרישה לקפידה על ז' מצוות בני נח, וכמו שהדגיש הרמב"ן (שאף הוא חלק על דעת רש"י) שחל על העם המשועבד איסור גמור לעבוד עבודה זרה. התורה מזכירה שאחת התכליות של המלחמה היא לוודא שיושבי הארץ לא יסיטו את לב ישראל אחרי עבודה זרה; כדי שהשלום יהיה אופציה אמיתית, עליו לקיים את אותה תכלית במלואה.

עוד הדגשה המצויה בדברי הרמב"ם היא שחובת הצאת שלום אינה מוגבלת למלחמה מול עיר, אלא אף למלחמה מול אדם. מתוך התבוננות בחובה זו, כתבו חז"ל (ספרי, דברים קצט): "גדול השלום, שאפילו במלחמה צריכים שלום".

הלכות מצור: להשאיר רוח פתוחה

בהיות כל נתיבותיה שלום וכל דרכיה דרכי נועם, צוותה עלינו התורה שגם אחרי שהאויב לא נענה לקריאת השלום מצידנו, והוכרחנו לגשת למלחמה אתו ולשים מצור מסביבו, שלא נמהר להדק מסביבו חגורת חנק, כי אם ניתן לו עוד פתח פתוח לבריחה ונקיפו רק משלש רוחות.

מקור ההלכה זו הוא בספרי (פרשת מטות, לא, ז), על הפסוק "ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה ויהרגו כל זכר". נדרש בספרי: "ויצבאו על מדין. הקיפוה מד' רוחותיה, ר' נתן אומר נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו".

כדרש הספרי פוסק הרמב"ם (מלכים ו, ז): "כשצרין על עיר לתפשה אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה, ומניחין מקום לברוח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו, שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה, מפי השמועה למדנו שכך צוהו".

ברמב"ם לא פורש אם המדובר הוא דווקא במלחמת הרשות, או אפילו במלחמת מצוה, ומשמע לכאורה מסתימת לשונו שהמדובר באיזה מלחמה שהיא, ואפילו במלחמת מצווה. החינוך (מצווה תקכז) מפרש שהמדובר דווקא במלחמת הרשות, ו'במנחת חינוך' השיג על דבריו, שהרי רמב"ם אינו מחלק בכך, ובפרט שמלחמת מדין (שממנה נלמדה הלכה זו) הייתה על-פי ציווי ה', ואף היא מלחמת מצווה.

אולם, הרמב"ן חישב מצווה זו בכלל מניין מצוות התורה (מצוות עשה ה), וכתב בפירוש שמדובר רק במלחמת רשות, ולא במלחמת מצווה. גם בדעת הרמב"ם, כתב בספר 'מגילת אסתר' שמדובר במלחמת רשות בלבד, ובכך ביאר שהרמב"ם השמיט מצווה זו ממניין המצוות. לדעות אלו, צריך לומר שאמנם מלחמת מדין הייתה על-פי צו ה', אבל עדיין אינה נחשבת למלחמת מצווה דוגמת מלחמות כיבוש הארץ, שרק בהן נאמר "לא תחיה כל נשמה" (על דרך זו מבואר ב'פני יהושע', שבת סד, א).

בספר 'משך חכמה' (במדבר לא, ז) כתב הרב מאיר שמחה הכהן טעם אחר להשמטת הרמב"ם, והוא שלדעתו מדובר דווקא באסטרטגיה צבאית, ולא בחובה אלא בעצה טובה. לדעת הרמב"ן, מדובר בחובת התורה מטעם רחמנות, ולכן ראוי למנותה במניין המצוות.

השאלה הנ"ל התעוררה ביתר תוקף במשך המצור על בירות (שנת תשמ"ב), שנחלקו בה פוסקי הזמן אם חובה להשאיר רוח פתוחה לאפשר את בריחת אנשי אש"ף. דעת אחת דחתה את דברי ה'משך חכמה', והכריעה שמדובר בחובה גמורה הנוגעת גם למלחמת מצווה, ולכן חובה להשאיר רוח פתוחה אף במצור על בירות.

מנגד, דעה אחרת קיבלה את הבחנת ה'משך חכמה', ופסקה שלדעת הרמב"ם אין חובה להשאיר רוח פתוחה במלחמת מצווה (לפי דעתו, המצור על בירות אף הוא מלחמת מצווה, שכן בא להגן על ישראל מיד אויב עליהם). אי-לכך, יש להשאיר את ההחלטה לשיקול דעתם של אנשי הצבא (עי' חוות בנימין סימן טו).

איסור השחתת עצים במצור

על בניית המצור ואופניו, נאמר בתורה (דברים כ, יט-כ):

"כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור. רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אתו תשחית וכרת ובנית מצור על העיר אשר היא עשה עמך מלחמה עד רדתה".

בספרי נדרש: "לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, אין לי אלא גרזן – מנין אף למשוך ממנה אמת המים, ת"ל לא תשחית את עצה – בכל דבר".

כך נפסק ברמב"ם (מלכים ו, ח): "אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה, ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו, שנאמר: לא תשחית את עצה – וכל הקוצץ, לוקה". כפי שממשיך הרמב"ם לבאר, איסור זה לא נאמר רק בשעת מצור, אלא גם שלא בשעת מצור אסור להשחית עצי פרי. הרמב"ם אינו מבחין בין מלחמת רשות לבין מלחמת מצווה, אך בספרי מבואר שמדובר במלחמת הרשות בלבד.

ברמב"ן (מצווה ו) כותב "שבימי המצור להצר לאנשי העיר מהשחתת האילנות, שלא יחיו מהם, כל זה מותר – לא אסרה תורה אלא דרך השחתה בחנם, ולשון ספרי לבוא מפניך במצור קצצהו". בספר המצוות (ל"ת נז) כתב הרמב"ם שאסור לכרות את עצי הפרי אפילו כדי להצר לאנשי העיר ולהכאיב לבם, והיינו לכאורה שלא כדברי הרמב"ן.

בפירושו על התורה, מפרש הרמב"ן טעם מיוחד לאיסור השחתת עצי העיר: "שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור, כמנהג המחנות. והטעם, כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ … ואתם לא תעשו כן להשחתה, כי תבטחו בשם שיתן אותה בידכם … ממנו תאכל ותחיה, ובו תבוא העיר בפניך במצור, לומר אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר". עלינו לבטוח בה' שיצליח את דרכנו במלחמה, ונאכל את פירותיהם של אותם עצי העיר.

מובן לפי טעם זה שכאשר תכלית המלחמה היא השחתת העיר (במלחמת מצווה), ולא כיבושה, שאין איסור להשחית את העץ.

שלל המלחמה

ביאור הרמב"ן באיסור השחתת עצי פרי מוביל אותנו לשאלת שלל המלחמה.

מכמה פסוקים בתורה ברורה שלקיחת שלל האויב (המנוצח) היה דבר שכיח, ונתפס כחלק מהותי ועיקרי של המלחמה (עי' בראשית יא, כד; שמואל א ל, כד). לאחר מצוות הכתוב לקרוא לעיר לשלום, מבארת התורה שיאכל העם את שלל העיר אשר מסרבת להצעת שלום (דברים כ, יד): "ואכלת את שלל איביך אשר נתן ה' אלקיך לך".

הרמב"ם (מלכים ד, ט) פוסק כדלהלן:

"כל הרוגי המלך ממונן למלך, וכל הממלכות שכובש הרי אוצרות המלכים למלך, ושאר הבזה שבוזזין, בוזזין ונותנין לפניו, והוא נוטל מחצה בראש, ומחית הבזה חולקין אותה כל אנשי הצבא ביחד עם העם היושבין על הכלים במחנה לשמרם – חולקין בשוה, שנאמר: כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו".

בנוגע לקרקע עצמה, הרמב"ם (שם, י) מפרש ש"כל הארץ שכובש הרי היא שלו, ונותן לעבדיו ולאנשי המלחמה כפי מה שירצה, ומניח לעצמו כפי מה שירצה". החלטות המלך, לפי דברי הרמב"ם, חייבות להילקח "לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים, ולהלחם מלחמות ה'".

קרקעות נטושות בארץ ישראל

שאלת "שלל מלחמה" הועלתה הלכה למעשה בנוגע לקרקעות אותן נטשו יושביהן הערביים בשעת מלחמת השחרור של שנת תש"ח.

בשו"ת 'הר צבי' (אורח חיים ח"ב, סימן עד) מצטט הרב צבי פסח פראנק ציטט את דברי השואל: "מה שכתב כת"ר בענין נכסים הנטושים על-ידי הערבים מזמן מלחמת השחרור, שהשאירו אחריהם במנוסתם שדות זרועות תבואות, כרמים ופרדסים, שרכוש זה אינו כהפקר, אלא עומד ברשות בעליהם הערבים – שהרי יש עונש ממשלתי לכל הפושט יד ברכוש האויב".

מול דברי השואל, כותב הרב פראנק ש"המציאות מכחישה אותו, שהרי הקרקעות שהיה להן בעלים ערבים נכבשו על-ידי הממשלה, והזיתים והענבים וכן שאר הפירות נמכרים ליהודים שעושים מהם יין ושמן. ומרגע שהיהודים מקבלים את הפירות לרשותם אין רשות ביד מי שהוא ליגע בהם, וכל אשר יטול מהם בלא רשות בעליהם היהודים יענש ויהא נידון כגנב וכגזלן. והיהודים איפוא הם בעלים הגמורים על הפירות בין על-פי התורה, ובין במשפט הגויים".

אף בנוגע לקרקעות נטושות, כותב הרב פראנק כדבר ברור שהקרקעות שייכות לבעליהן החדשים, כי למרות ש"קרקע אינה נגזלת", הרי שנקנו כיבוש מלחמה, כמבואר בגמרא גיטין (לח, א).

בתים מלאים כל טוב

במשך מלחמת לבנון השנייה היו לוחמים שנתקעו בתוך לבנון בלי אספקה. אותם לוחמים נכנסו לתוך בתים של לבנונים, ואכלו את מה שמצאו שם. באותם ימים היו מפקדים שציוו על חייליהם שלא לאכול מהאוכל שבבתים, שכן האוכל שייך ללבנונים, ואינו מן הראוי לגזול ולבוזז את שלהם. החיילים, כפי המסופר, לא ממש צייתו, והשביעו את רעבונם משלל האויב. האם בצדק עשו?

כפי שראינו, לכאורה אין למנוע מחייל לאכול את מה שמוצא בבית אויב שברח, בהתאם לדיני אכילת שלל האויב. בנוסף לכך, לדעת הרמב"ם (מלכים ח, א) לא רק מותר לאכול אוכל כשר, אלא אפילו אוכל טרף, כלשונו: "חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן, מותר להן לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים, וכן שותה יין נסך, מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב – ערפי חזירים וכיוצא בהן".

בכסף משנה (שם) מבאר שבעת מלחמה על החיילים להיות עסוקים אך בעסק המלחמה, ולא בחיטוט אחר מזון. כדי לוודא שתשומת לבם של הלוחמים יהיה אך על המלחמה, הותר איסור אכילת אוכל טרף, במקום צורך ורעבון. היתר זה נאמר אף במלחמת הרשות (מנחת חינוך).

אולם, הרמב"ן (דברים ו, י) חולק על דעת הרמב"ם, וסובר שההיתר לאכול אוכל שאינו כשר נאמר רק בעניין מלחמת מצווה, ורק בתחומי ארץ ישראל. ב'טורי אבן' (ראש השנה יג, ב) דן בעניין בארוכה, ומסיים שהלכה כדעת הרמב"ן, להחמיר (ראה גם שו"ת 'ציץ אליעזר' חלק יח, סימן ע).

לפגוע בחפים מפשע

מבואר בתורה שאם, במלחמת רשות, לא נענה האויב לקריאה לשלום, יש להרוג את כל הזכרים (דברים כ, יב-יג): "ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה: ונתנה ה' אלקיך בידך והכית את כל זכורה לפי חרב".

כך נוקט כפשוט הרמב"ם (מלכים ו, ד), שמדגיש עוד שאין להרוג את הנשים ואת הטף: "ואם לא השלימו … עושין עמהם מלחמה, והורגין כל הזכרים הגדולים … ואין הורגין אשה ולא קטן, שנאמר: והנשים והטף, זה טף של זכרים".

כמובן, במקום שנשים או ילדים מהווים איום קונקרטי, כגון במקום שמשתמשים בילדים כ"מחבלים מתאבדים", אין ספק שאפשר לפגוע בהם, לפי הצורך וההכרח, וזאת חרף הטרגדיה האנושית הכרוכה בכך. על כל כמין דא נאמר: "הבא להרגך, השכם להרגו". אפילו במקום שהאויב עושה שימוש ציני בנשים וילדים כ"מגן אנושי", דומה שמותר על-פי הלכה לפגוע במגן יחד עם הלוחמים המתחבאים מאחוריו. למרות הטרגדיה והצער, הרי שזה זה חלק מן המלחמה.

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. הגם שהצבא אינו מונהג על פי תורה בהרבה מאוד מובנים, אדם שאינו לומד בישיבה מוטל עליו להשתתף בענין זה, כך מקןבלנו מהגרא"מ שך ואחריו שאר גדולי ראשי הישיבות, שבקשת הדיחוי היא רק לבני ישיבות.
    אלא שכאן חובה גמורה לעמוד בגאון ובקפדנות על כל עקרונות הדת, ולא ךוותר על הזכות שהיא חובה לשמור את המצוות באותה רמת קפדנות שבה אדם מורגל בבית מדרשו, מבחינת צניעות שבת כשרות תפילות ועוד.
    וככל שאינו יכול להבטיח שיקיים כל זאת, מוטב לו שלא ילך.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *