לתרומות לחץ כאן

פרשת קרח – מצוות התכלת

המדרש (תנחומא, ב) מקשר בין תחילת פרשת קרח, לבין סוף פרשת שלח. הקשר נמצא במצוות ציצית:

"מה כתיב למעלה מן העניין? דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצת. קפץ קרח ואמר למשה: אתה אומר, ונתנו על ציצית – טלית שכולה תכלת, מה היא שיהא פטורה מן הציצית? אמר לו משה: חיבת בציצית. אמר לו קרח: טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה, וארבעה חוטין פוטר אותה".

לאחר שבמאמר של פרשת שלח כתבנו אודות חיוב הטלת ציצית בבגדים שונים, נקדיש את מאמר השבוע למצוות התכלת.

התכלת בעידן המודרני

כידוע, שאלת זיהוי התכלת מהווה שאלה מרכזית ורצינית המלווה את עולם התורה כבר יותר ממאה שנה, מאז ניסיונו הראשון של האדמו"ר מראדזין, רבי גרשון העניך ליינר. חוטי התכלת של האדמו"ר מראדזין לא התקבלו אצל שאר רבני הדור, וב'ערוך השולחן' (או"ח ט, יב) כתב: "ודע שזה שנים ספורות שאחד התפאר שמצא החלזון ועשה ממנו תכלת, והמשיך אחריו איזה אנשים. אך לא היה לו שומע מגדולי הדור ומכלל ישראל. ונתבטל הדבר עד כי יבוא גואל צדק במהרה בימינו. אמן".

למרות הכישלון, לכאורה, של מחקר התכלת של האדמו"ר מראדזין, המשיכו רבנים וחוקרים להתחקות אחר זיהוי התכלת. אבן פינה בתולדות הזיהוי הונחה על-ידי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג. הרב הרצוג בדק את ה'תכלת' של האדמו"ר מראדזין במעבדות לכימיה, ומצא שאין זה אלא צבע סינתטי בשם "כחול פרוסי". לאחר שבדק את הנושא לעומק, מצא הרב הרצוג שבעולם העתיק היו מפיקים צבע תכלת מהחילזון הימי ארגמון קהה קוצים (murex trunculus). הרב הרצוג לא הצליח להפיק צבע תכלת מאותו חילזון (אלא רק צבע סגול), ולכן נטה ממנו והציע זן אחר, שלא נעשה בו שימוש מעשי.

בשנת תשמ"ח, בעקבות מחקריו של פרופסור אוטו אלסנר, נמצא דרך להפיק את הצבע תכלת מן החילזון ארגמון קהה קוצים, ויוצר לראשונה פתיל תכלת לציצית מן אותו החילזון על-ידי הרב אליהו טבגר. כמה שנים מאוחר יותר, הוקמה על ידו אגודת "פתיל תכלת", במטרה להפיץ את התכלת בקרב ישראל.

חשוב לציין שזיהוי זה אינו חדש לרב הרצוג או לעת החדשה, והוא כבר מופיע בכתביו הרב יאיר חיים בכרך, בעל שו"ת "חוות יאיר" (1638 – 1702), הכותב בספרו "מקור חיים" על אורח חיים (ח"א, סימן צט) שצבע התכלת מופק מן ה"פורפר" – שמו היווני של הארגמון. דעה זו אף מקובלת בעולם המדעי מזה זמן רב. בשנת 1858 למניינם התפרסם מחקר, הקובע שחלזונות הארגמון לסוגיהם שימשו בעת העתיקה לצביעת אריגים בצבעים שונים. בשנת 1898 הועלה הזיהוי הספציפי של חילזון הארגמון קהה הקוצים כחילזון התכלת (עיין 'התכלת בישראל' פרק י, בתוך התכלת, עמ' 418-419).

כיום ישנם כידוע רבנים אחדים שתומכים בשימוש בתכלת, והרבה נוהגים כן; כנגדם יש רבנים שלא השתכנעו, ואשר קובעים שאין חובה להטיל פתיל תכלת בבגד ציצית.

במאמר הנוכחי לא נדון בהוכחות לזיהוי התכלת עם החילזון ארגמון קהה קוצים: זיהוי זה כרוך בהתאמה המציאות לדברי חז"ל על אודות החילזון שממנו הופק הגוון תכלת, במחקר היסטורי, ובמחקר ארכיאולוגי – ואין כאן המקום להאריך בהם. ניצמד אפוא לפן ההלכתי של התכלת.

מידת החיוב של מצוות התכלת

דנו הפוסקים במידת החיות להטיל תכלת על בגד ציצית.

בעניין זה כתב ה'פני יהושע' (בבא מציעא סא, ב ד"ה מיהו) את הדברים הבאים: "דהא קיימא לן תכלת אינו מעכב את הלבן… ותכלת דכתיב באורייתא היינו למצוה מן המובחר". ניתן להבין מדבריו שמצוות תכלת אינה אלא "מצוות המן המובחר" – ולא חיוב גמור (אולם, אפשר גם לפרש את דבריו בדרך אחרת, ועי' להלן).

כך ניתן להבין מתוך דברי ה'ערוך השולחן' (או"ח ט, ב), שכתב אף שזמנינו, מצוות ציצית מתקיימת "כתיקונה": "בעונותינו, מזמן שנתפזרנו אין לנו תכלת. ואין אנו יודעים מזה כלל, וכל ציצית שלנו לבן. ומכל מקום אנחנו מקיימים המצוה כתיקונה, דכבר נתבאר דהתכלת אינו מעכב את הלבן".

לפי הבנה זו, מובן שמותר לנו, בזמן שאין לנו תכלת, ללבוש ציצית שקשורים בו חוטי לבן בלבד. מצוות התכלת אינה אלא 'מצווה מן המובחר', ובזמן שאין לנו תכלת, הרי שיש לכל הפחות לקיים את המצווה הבסיסית של 'לבן'.

מנגד, מדברי ה'שאגת אריה' מבואר שיש חובה גמורה להטיל פתיל תכלת על בגד ציצית, ולפי תפיסה זו הקשה (סימן לב) כיצד מותר ללבוש ציצית של לבן, שהרי מבטל בכך את המצווה ללבוש תכלת: "היאך מטיל לבן ולובש לטלית זה, הא קעביד איסורא בלבישתו, ועובר על מצות עשה דתכלת?"

לשאלה זו, מתרץ ה'שאגת אריה' שבזמן שאין תכלת בנמצא, הרי אנו בגדר אנוסים, ולכן מותר לנו ללבוש ציצית של לבן בלבד. אולם בזמן שיש תכלת, ואיננו אנוסים על כך, אכן אסור ללבוש ציצית של לבן בלי להטיל פתיל תכלת (ועדיף שלא ילבש בגד של ד' כנפות כלל). כך כתב גם הגר"י פערלא (פירוש לספר המצוות לרס"ג, עמ' 171, ד"ה ואמנם): "לבן בלא תכלת לא הותר אלא כשאין לו תכלת, אבל כשיש לו… אסור ללבוש הבגד, דהוי ליה כמבטל עשה דתכלת בידים".

פירוש "התכלת אינו מעכב את הלבן"

הבסיס לשאלת חובת הטלת תכלת הוא דברי המשנה (מנחות פרק ד, משנה א), שם נאמר: "התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת".

התורה קובעת את מצוות הציצית (במדבר טו, לח): "דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת". מבואר בכתוב ש"על הציצית", שהם חוטים הקשורים לבגד, יש לתת את פתיל התכלת. מכאן שיש חובה אחת לתלות חוטים 'רגילים' – חוטי 'לבן' – ועליהם לכרוך פתיל תכלת.

לפי דברי המשנה, שני חיובים אלו אינם מעכבים זה את זה, וניתן לקיים את האחד ללא חברו. יש לציין שנחלקו תנאים בשאלה זו, כשדעת רבי (מנחות לב, ב) היא שהתכלת והלבן אכן מעכבים זה את זה, וכך פסק להלכה 'בעל המאור' (שבת דף יא, ב מדפי הרי"ף). לפי שיטה זו, אין היתר מן התורה להטיל חוטי לבן ללא פתיל תכלת, וביאר שללא תכלת, מצוות ציצית אינה אלא מדרבנן [וברמב"ן הקשה מאד על זה]. אולם, הרוב המכריע של ראשונים פסקו כדעת חכמים, וכסתימת המשנה ש"התכלת אינה מעכבת את הלבן".

כאמור, אפשר להבין מתוך דברי ה'פני יהושע' שמצוות התורה לכרוך פתיל תכלת אינה אלא למצווה מן המובחר, וזוהי כוונת "אינה מעכבת את הלבן". אולם, מתוך הדוגמאות האחרות המופיעות במשנה, ניתן לפרש שמדובר בשני חלקים של המצווה, שאמנם אינם מעכבים אחד את השני, אבל בשניהם יש חיוב גמור. כך, למשל, נקבע בנוגע למצוות תפילין ש"תפילה של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד". כמובן, אין לומר שתפילין של ראש הן רק מצווה מן המובחר. הכוונה היא שאם אין לאדם את שני התפילין, יניח את מה שיש לו, ויש בזה קיום מצווה; אך עדיין החלק החסר הוא חובה גמורה, וברגע שיוכל להשיג את השני חייב להניח גם אותו.

ייתכן שזו גם כוונת ה'פני יהושע', ומה שכתב שאינה אלא "מצווה מן המובחר", אין הכוונה כפשוטו, שאין בה חיוב גמור, אלא שחיובה נוסף על מצוות הלבן.

כביאור הזה עולה מתוך דברי הרמב"ם בנוגע למצוות תכלת (הלכות  ציצית א, ד): "התכלת אינו מעכב את הלבן… כיצד? הרי שאין לו תכלת, עושה לבן לבדו". מדבריו עולה שהמשמעות של "אינו מעכב" היא רק למקרה של אונס, כשאין לאדם אפשרות להשיג תכלת, שאז יעשה לבן לבדו; אך אם יש לו אפשרות להשיגה, הרי הוא חייב להטיל תכלת, ואסור לו להסתפק בלבן בלבד. כך מבואר בספר החינוך (שפו), שדין "התכלת אינו מעכב את הלבן" מתייחס "כגון אנו היום, שאין אנו מוצאין תכלת, שלא נמנע מפני זה מהטיל חוטין לבנים מבלי תכלת בטלית".

לאור הבנה זו, ברורים דברי רש"י (בתשובה המובאת ברמב"ן, מלחמת ה', שבת יב, א מדפי הרי"ף), שכתב שמצוות לבן בלי להטיל פתיל תכלת היא רק חצי מצווה: "דעיקר מצוה בתכלת, והמקיים לבן בלא תכלת אין כאן מצוה שלימה, אלא אחת מן השנים". אמנם חיוב גמור להטיל חוטי לבן, גם כשאין לאדם חוט תכלת, אך אין בכך אלא חצי מצווה, "אחת מן השנים".

הטלת 'ספק תכלת' בציצית

גם אם אין הוכחה וודאית לזיהוי הארגמון עם התכלת המקורית, הרי שלכאורה יש בכך לכל הפחות ספק, ולכן יש להטיל פתיל תכלת מדין 'ספק מצווה'. אכן, כך טען בתוקף האדמו"ר מראדזין, בספרו 'עין התכלת', והביא לכך מקורות רבים.

נשאלת השאלה: האם אין בהטלת 'ספק תכלת' צד של קלקול, שכן על הצד שאינו תכלת, לא יקוים בו מצוות ציצית כלל, ונמצא לובשו עובר על מצוות עשה של ציצית?

לפי הדמיון שבין שתי מצוות תפילין ובין שתי מצוות ציצית, נראה לכאורה שחוטי לבן וחוטי תכלת הם בנפרד זה מזה: מי שאין לו תכלת, יטיל שני חוטים לבן בלבד על בגדו (כלומר, שני חוטים הכפולים לארבעה חוטים, והיינו לדעת רש"י, ולדעת הראב"ד שלשה חוטים), ובזה יקיים 'מצוות לבן'. לפי זה, הרי שאם יטיל חוטי תכלת, ויתברר שאינם תכלת אמיתית, הרי שיקלקל את מספר החוטים.

אולם, רש"י פירש: "ואע"ג דמצווה לתת תכלת שני חוטין בציצית, כדמפרש לקמן – אפילו הכי אין זה מעכב את זה, ואי עביד ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן יצא". כך כתבו גם שאר ראשונים, וברא"ש כתב: "ונהגו כפירוש רש"י". כלומר, במקום שאין תכלת, יש להטיל ארבעה חוטים של לבן, ולא שניים בלבד. כעת נשאלת השאלה: האם חוטים הצבועים בצבע תכלת, אך אינם תכלת אמיתית, עולים לקיום מצוות לבן?

אנו מוצאים תשובה לשאלה זו בגמרא הגמרא בעניין 'סדין בציצית' (מנחות מ, א). הגמרא דנה בהטלת ציצית בסדין של פשתן, ולאחר שמתברר חובת הטלת ציצית, מביאה הגמרא את דברי ר' אלעזר בן צדוק: "והלא כל המטיל תכלת בירושלים אינו אלא מן המתמיהין". הסיבה לאיסור הטלת תכלת בסדין (של פשתן) הוא "גזירה משום קלא אילן" – החשש שמא יטיל צמר הצבוע בקלא אילן (זיוף של צבע תכלת, ולא תכלת אמיתי), וכיון שסדין הוא מפשתן הרי שיעבור על איסור כלאיים (שעטנז) שלא במקום מצווה.

על כך שואלת הגמרא: "לא יהא אלא לבן?" כלומר, גם לפי החשד שהתכלת איננו אמיתי, אלא 'קלא אילן', עדיין יקיים בכך מצוות לבן, ולא יעבור על איסור כלאיים. על כך מתרצת הגמרא שבמקום שאין תכלת, אסור להטיל חוטי צמר בסדין של פשתן, כיון שאפשר להטיל לבן ממין הטלית (פשתן).

מדברי הגררא למדנו שבטלית של צמר, חוט ציצית הצבוע בקלא אילן עולה למצוות לבן, ורק מצוות תכלת לא התקיימה בו. בבגד פשתן גזרו שלא להטילו כדי שלא יעבור באיסור כלאיים במקום שאין הכרח בכך, אבל בבגד ציצית אין בכך חשש.

כך כתב הרשב"א (שם), כשהוא מבאר שבמקום שיש פתיל תכלת אכן צריכים שאר החוטים להיות לבנים, ואילו במקום שאין שם פתיל תכלת, יכול לעשות גם ב'קלא אילן': "מכל מקום מה דבעינן בלבן שיהא מין אחר שאינו דומה לתכלת היינו דווקא כשיש שם תכלת, אבל כי לא רמי ביה תכלת כי אם מצוות כנף בלבד, שהיינו לבן, אזי יכול לתת בו גם צבע הדומה לתכלת כמו קלא אילן, מאחר שאין נותן בהדיא תכלת".

כריכות התכלת

ישנם מספר דיונים חשובים בעניין כריכת חוט התכלת ושילובו עם שאר חוטי הציצית. ניתן למנות בעניין זה חמישה דיונים שונים:

א. מהו מספר חוטי התכלת, מתוך שמונת חוטי הציצית?

ב. האם הכריכות נעשות בעיקר בתכלת, או בשילוב של תכלת ולבן?

ג. מהו מספר החוליות שכורכים בציצית, ומהו מניין הכריכות בכל חוליה?

ד. מהי צורת החוליות?

ה. שילוב הקשרים עם החוליות.

נתמקד בדיון הראשון בלבד, שהוא הדיון העקרוני ביותר, שכן אם הטיל מספר חוטי תכלת לפי דעה המצמצמת את מספרם, לא יצא ידי חובה לפי הדעות הדורשות יותר חוטי תכלת בציצית. שאר העניינים שהוזכרו אינם מעכבים, וכמעט בכל אופן שעשה, יצא ידי חובה לפי כל הדעות, גם אם אין זה לכתחילה.

ישנן שלוש דעות בראשונים בעניין מספר חוטי התכלת:

  1. שני חוטי לבן ושני חוטי תכלת, ולאחר קיפולם ד' חוטי לבן וד' חוטי תכלת (רש"י ותוספות, מנחות לח, א).
  2.  חוט אחד תכלת ושלשה חוטי לבן (ראב"ד, הלכות ציצית פרק א, הלכה ו; ערוך, ערך תכלת).
  3. חצי חוט של תכלת – אחד מתוך שמונה (רמב"ם, שם).

בספרי, פרשת שלח (פיס' קטו), מבואר כדעת הראב"ד: "מכמה גדילים אתה עושה – אין פחות משלשה, דברי ב"ה; וב"ש אומרים שלשה של צמר ורביעית של תכלת; והלכה כבית שמאי". מנגד, בספרי לפרשת כי תצא (פיס' רלד), נראה כדעת רש"י ותוספות: "כמה גדילים נעשים, אין פחות משלשה חוטים כדברי בית הלל; בית שמיי אומרים מארבעה חוטים של תכלת וארבעה חוטים של לבן" (כלומר, ד' חוטים אחר הקיפול).

הגר"א בהגהותיו מגיה גרסה זו, ומשווה את הנוסח לנוסח שבפרשת שלח, ולדעתו יש אפוא לנהוג כדעת הראב"ד – וכן נהגו רבים לאור הכרעת הגר"א, ולפי הכרעתו המפורשת בפירוש לרעיא מהימנא (פנחס, רכח).

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *