פרשת קורח – תפקיד הלויים ברחיצת ידי הכהנים

כ"ה סיון ה'תשע"ה
בפרשת השבוע לומדים אנו על המחלוקת הקשה והטראגית של קרח ועדתו.
הפסוק מבאר שהמאבק סב סביב שאלת הכהונה: קרח ועדתו לא הסתפקו במעמדם כבני לוי, וביקשו גם לשמש בכהונה. על זאת גוער בהם משה רבנו (במדבר טז, ט): “המעט מכם כי הבדיל אלקי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו לעבד את עבדת משכן ה’ ולעמד לפני העדה לשרתם”.
מכאן ניתן ללמוד על ההבדל בין הכהנים ובין שאר שבט לוי. כל שבט לוי נבדל לעבודת ה’. אולם, הכהנים זוכים למעלה יתרה בכך שהם קדושים, כדברי קרח: “כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה’ ומדוע תתנשאו על קהל ה'”. טענת קרח הייתה שכל העדה קדושים, העם כולו כטלית שכולה תכלת – ולכן מעמד הכהונה אינו מוצדק.מול טענה זו השיב משה: “ויקרב אתך ואת כל אחיך בני לוי אתך וביקשתם גם כהונה”. משה לא חלק על הנחת קרח בנוגע לקדושת הכהונה; הוא חלק על הטיעון ש”כולם קדושים”. אמנם, בני לוי נבדלו לעבודת ה’, אבל הם לא נתקדשו בקדושת הכהונה. טענת קרח ועדתו, המבקשת לשבור את המערכת המעמדית של בני ישראל, אינה עומדת במבחן המציאות.בחרנו בהזדמנות זו, לדון בהלכה המשלבת כהנים ולויים.  הלכה אחת ויחידה ישנה בזמן הזה המזמינה יחדיו כהנים ולויים, והיא הלכת נטילת ידי הכהנים לפני ברכת כהנים.ההלכה בלשון השולחן ערוך נכתבה כך: (או”ח סימן קכח, ו), “והלוי יוצק מים על ידיהם”.
מה גדרה של הלכה זו? האם חובה על הלויים ליטול ידי אחיהם בני אהרון? האם יכולים כמה לויים להשתתף במצווה? מה עושים כשאין לויים?
נעיין בס”ד במקורות ההלכה, ונשתדל להנהיר את גדריה ופרטיה.

חובת נטילת ידיים של כהנים

עיקר חיוב נטילת ידיים לפני נשיאת כפים נסמך על דברי הכתוב, “שאו ידיכם קדש וברכו את ה'”. כלומר, כשתשאו את ידיכם, קדשו אותם בתחילה – בנטילה. רק לאחר מכן, ברכו ברכת ה’ – ברכת כהנים (משנה ברורה, סימן קכח, ס”ק יט). מקור ההלכה בדברי הגמרא (סוטה לט): “דאמר ר’ יהושע בן לוי: כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו, שנאמר שאו ידיכם קדש וברכו את ה'”.

נחלקו הראשונים (רש”י והרמב”ם, כמבואר ב’בית יוסף’, או”ח סימן קכח) בעניין כהן שנטל ידיו שחרית, אם צריך ליטול את ידיו שוב לכבוד נשיאת כפים. להלכה, פסק ה’שולחן ערוך’ כדעת רש”י: “אף על פי שנטלו הכהנים ידיהם שחרית, חוזרים ונוטלים ידיהם”. רק במקום שאין אפשרות ליטול ידיים, סומכים הכהנים על דעת הרמב”ם המקלה, ועולים לדוכן בלי ליטול את ידיהם שוב.

ה’בית יוסף’ הביא מדברי ה’ארחות חיים’ (בשם בעל התמיד) שלמרות שבמקדש היו הכהנים נוטלים את ידיהם ורגליהם, כיום אין חובת נטילה אלא על הידיים, ולא על הרגלים. אולם, מציין שם ה’ארחות חיים’ שב”אלו הארצות” נהגו לרחוץ אף את רגלי הכהנים, “ומנהג ישראל תורה היא”. לא נודע לנו על מקום שמתקיים בו מנהג זה כיום, וכמו שכבר העיר ה’בית יוסף’, “ואנו לא ראינו מעולם מי שנהג” (וכן כתב ב’דרכי משה’, והרדב”ז במצודות דוד, מצוה עח, כתב שהיה נכון לרחוץ גם את הרגלים, אלא שלא נהגו כן).

מצוות הלוי ליטול ידי כהנים

בגמרא לא הוזכרה הלכה הקובעת שידי הכהנים יינטלו על-ידי לויים. אולם, הלכה זו מופיעה ב’שולחן ערוך’ (סעיף ו), ומקורה (כמבואר ב’בית יוסף’) בדברי הזוהר הק’, פרשת נשא (דף קמו, א-ב): “תאנא, כהן דבעי לפרסא ידוי, בעי דיתוסף קדושה על קדושה דיליה, דבעי לקדשא ידוי על ידא דקדישא, מאן ידא דקדישא, דא ליואה, דבעי כהנא ליטול קדושה דמייא מידוי, דכתיב ‘וקדשת את הלוים’, הא אינון קדישין… דכל כהן דפריס ידוי, בעי לאתקדשא על ידא דקדישא”.

כלומר, כהן שבא לישא את כפיו בברכת העם, צריך תחילה להתקדש על-ידי קדושים. אין לו ליטול את ידי עצמו, ולא ליטול ידיו מישראל, אלא דווקא משבט לוי, עליהם נאמר “וקידשת את הלויים”. הזוה”ק ממשיך ואומר שהברכה עצמה תלויה בהיות הלויים יוצקים מים על ידי הכהנים, וכמו שביאר בשו”ת מהר”ש הלוי (סימן ח), “ואולי הוא אמצעי שלם כדי שתשרה שופע שובע רצון שוכני סנה על ידי הכהנים ויסכים דעת עליון ב”ה באותה ברכה בהיותם הידיים מקודשות ע”י הלוי”.

מדברי הזוה”ק משמע שנטילת ידי הכהנים היא מתפקידי הלויים, ומצווה עליהם למלא את תפקידם. בשו”ת מהר”ש הלוי (שם) אכן הזכיר כמה פעמים שכך היא “מצות הלוי”, והדגיש כי “אע”פ שאינו מפורש בתלמוד ולא בשום פוסק, והזוהר ציווה עליו, ודאי דאין לזלזל על דבריו, ואדרבא, ראוי להחזיק במעוז מצוותיו חוקותיו ותורותיו… וחזינן כמה דינים שלא הוזכרו בתלמוד ולא בספרי הפוסקים, הביאם הרב בית יוסף מס’ הזוהר ופסק כדבריו” .

גם ב’מטה משה’ (דיני נשיאת כפים אות קפ) הדגיש שכך היא צורת הנטילה: “וכך יטול ידיו לא יטול ידיו כי אם מלוי כדאיתא בספר הזוהר”.

נטילת ידי הלויים

בזוה”ק הנ”ל (בשם ספד”צ) הוסיף שצריך הלוי לקדש עצמו לפני שמקדש את הכהן על-ידי נטילתו, וכך פסק ב’שולחן ערוך’ שיש ללוי ליטול ידי עצמו קודם שיצוק מים על ידי הכהנים. וכן כתב ה’לבוש’ (קכח, ז) “דאם לא כן, איך יוסיפו קדושה והם אינם קדושים”. כך פסקו גם ב’שולחן ערוך הרב’ (סעיף י).

אולם כתב הרמ”א שאין המנהג כן, ואין הלויים נוטלים קודם ידי עצמם. ה’משנה ברורה’ (ס”ק כג, ע”פ מגן אברהם וב”ח) כותב שאם הסיחו הלויים דעתם מאז שנטלו ידיהם בשחרית, טוב שיטלו ידיהם קודם נטילת ידי הכהנים – וקל וחומר אם נגעו בגופם (במקומות מכוסים) שיש להם ליטול את ידיהם תחילה.

אם כי נהגו לויים רבים שלא ליטול ידי עצמם קודם נטילת ידי הכהנים, באמת כתב ב’כנסת הגדולה’ (הגהות בית יוסף, סימן קכח) שהמנהג פשוט ליטול גם הלויים את ידיהם. ב’כף החיים’ (ס”ק מב) הביא את דבריו, וסיים “דכן ראוי לנהוג כל הירא את דברי ה’ ליטול ידיו ואחר כך ליצוק על ידי כהנים, אף במקום שלא נהגו הלויים ליטול, כדי לקיים דברי הזוהר הקדוש”.

גם ביום הכיפורים ובתשעה באב, יש ללויים (לפי המנהג הנ”ל) ליטול את ידי עצמם, כיון שנטילה זו צורך מצווה היא – וכיון שכך נהוג במשך השנה כולה – אך לוי שאינו נוהג ליטול את ידיו במשך כל השנה, אין לו ליטול ידיו ביוה”כ ובתשעה באב (מהר”ש הלוי סימן ט; וכן כתבו שאר אחרונים). אולם, אם כי בנוגע לנטילת ידי הכהנים נהגו ליטול את ידיהם עד הפרק (כבכל השנה; ראה חיי אדם כלל קמה, הלכה יא; משנה ברורה תרכא, ס”ק ז), אין ללויים ליטול את ידי עצמם אלא עד קשרי האצבעות (מטה אפרים תרכא, יז ואלף למטה, שם; והוא שלא כדברי מועד לכל חי, דיני ומנהגי יוהכ”פ).

לעבור לפני המתפללים

בדורות קדומים, היו בתי כנסת בהם נהגו הלויים לעבור בין הכהנים בתוך בית הכנסת, ונוטלים את ידיהם לתוך קערות. ב’מקור חיים’ (הנדפס מחדש, ס”ק ו) כתב שהיו שלשה לויים מסובבים את הכהן – זה מחזיק קנקן מים, וזה קערה, וזה מפה לניגוב ידי הכהן. כך עולה אף מדברי המרדכי (הגהות למגילה סימן תתיז, אלא שלא דיבר בעניין לויים, כיון שעדיין לא נתגלה ספר הזוהר), ומעוד מקורות (ראה אליה רבה קכח, ס”ק ד).

כיום, המנהג הקבוע הוא שעומדים הלויים ליד הכיור, בדרך כלל מחוץ לבית הכנסת, ונוטלים את ידי הכהנים. על כך נשאלת השאלה: האם מותר ללויים לעבור לפני מי שמאריך בתפילתו על מנת ליטול את ידי הכהנים – שכן “אסור לעבור לפני המתפללים”?

בנוגע לכהן עצמו, כתבו הפוסקים שמותר לו לעבור לפני המתפללים כדי ליטול את ידיו. אמנם “אסור לעבור לפני המתפללים” (שו”ע או”ח סימן קב), אבל לדבר מצווה מותר (אשל אברהם מבוטשאטש שם), וגם לאוסרים לצורך מצווה (ראה דעת תורה, שם), הרי שבנוגע לכהן עצם עקירת רגליו כדי ללכת ליטול את ידיו נחשבת לדבר מצווה, ולכן מותר לו לעשות כן אפילו כשעובר לפני המתפללים (ראה גם מנחת יצחק, ח”ח, סימן י). וכתב בספר “ד’ אמות של תפילה” (ח”א, ביאורים פרק ז, א, ג) שכך נהגו בירושלים, ע”ש בשם הגרי”ש אלישיב שליט”א (ראה גם בספר הברכה המשולשת, פרק ד, סעיף יט).

אולם בנוגע ללוי, כתב בספר ‘ד’ אמות של תפילה’ (עמ’ 61) שאין לו לעבור לפני המתפללים, משום שרחיצת ידי כהנים על-ידי לויים אינו אלא ‘הידור’ (הוראה דומה נכתבה בשו”ת ענף עץ עבות, סימן ט). בספר ‘הברכה המשולשת’ (עמ’ 174) ביאר עוד שעיקר המצווה מוטלת על הכהן (שירחוץ ידיו על-ידי לוי) ולא על הלוי, ולכן אפילו במקום שאין לויים אחרים, אין לו לעבור לפני המתפללים. אך נראה שבמקום שאינו עובר לפני המתפללים ממש, ורק לצד המתפלל, יש להקל, כיון שנחלקו האחרונים אם יש בכך איסור (ראה משנה ברורה, סימן קב, ס”ק טז) – ובפרט כאשר אין לויים אחרים שיכולים ליטול את ידי הכהנים.

עניית אמן על ברכות הש”ץ (ודין לוי ברגלים)

במקום שיש מניין מצומצם (רק עשרה אנשים או מעט יותר),  יש לכהנים וללויים היוצאים מבית הכנסת לדאוג לכך שיישארו לפחות רוב מניין בתוך בית הכנסת שייענו ‘אמן’ על ברכות הש”ץ (ראה או”ח סימן נה, סעיף ב, ובביאור הלכה שם). עדיף להשאיר את דלת בית הכנסת פתוחה, כך שיראו הכהנים ולויים שיצאו החוצה את המתפללים, כיון שיש צירוף על-ידי ראייה (שם, סעיף יד; ביאור הלכה, ס”ק יח ו-נב).

ב’תשובות והנהגות’ (ח”ג, סימן מח) כתב עוד שבמקום שלא יישארו עשרה בבית הכנסת, אין ללוי לצאת החוצה ליטול את ידי הכהנים, כי עיקר מצוות חזרת הש”ץ בעשרה, ומצווה זו עדיפה על מצוות נטילת ידיים על-ידי לוי.

במקום שיש לויים אחרים שיכולים ליטול את ידי הכהנים, כתב שם עוד שאין ללוי לצאת החוצה ליטול את ידי הכהנים, כי “מצוות עניית אמן רבה היא מאד”, ואין לבטלה לצורך נטילת ידי הכהנים – בודאי במקום שיש לויים אחרים הנוטלים את ידיהם.

אבל ברגלים כתב שראוי לכל לוי ליטול אז את ידי הכהנים, כי בזה מחזיק עצמו כלוי בכך שנוטל את ידי הכהנים לפרקים ((לכאורה צ”ע, למה לא די במה שעולה לתורה כלוי בכל השנה כדי להחזיק את עצמו כלוי.)). והביא שכן היה נוהג הרב מבריסק (הגרי”ז סולובייצ’יק זצ”ל, שהיה לוי), שדקדק לכל הפחות ברגלים ליטול את ידי הכהנים לנשיאת כפים.

לוי תלמיד חכם וכהן עם הארץ

אם הלוי תלמיד חכם, והכהן עם הארץ, נחלקו הפוסקים בשאלה כיצד ראוי לנהוג. ב’כף החיים’ (ס”ק מא) מביא שיש שסוברים שאם הכהן עם הארץ והלוי תלמיד חכם – כלומר, מי ששואלים אותו הלכה בדברים המצויים ואומרה, ורחמי שומעניה, ופרקו נאה, ויש בו יראת שמים (שארית יוסף שם סעיף כ”ה) – ואינו רוצה ליצוק מים על ידי הכהנים, רשאי להימנע מן הנטילה (כן דעת מהר”ש הלוי, סימן ט; מגן אברהם, ס”ק ז). ב’פרי חדש’  מחמיר מאד בזה, וכותב שאסור ללוי תלמיד חכם לרחוץ ידי כהן עם הארץ, שכן אין ללוי לזלזל בכבוד תורתו.

גם לפי שיטה זו, במקום שיש כהנים תלמידי חכמים ועמי הארץ, כך שנוטל הלוי את ידי אלו הכהנים שהם תלמידי חכמים, בוודאי שיש לו ליטול גם את ידי עמי הארץ – שאם לא יעשה כן, ילבין את פניהם, “ומוטב שיזלזלו בכבודו אלף פעמים ואל ילבין פני חברו” (מהר”ש הלוי, שם; מגן אברהם שם).

מנגד, אחרים סברו שגם אם כל הכהנים עמי הארץ, חייב לוי תלמידי חכם ליצוק מים על ידי כולם (כנסת הגדולה, מובא בבאר היטב ס”ק ח). ב’שולחן ערוך הרב’ כתב שהטעם לכך הוא מפני דרכי שלום. אבל הכריע שם (ב’שולחן ערוך הרב, סעיף יא) שהעיקר כדעה הראשונה, שכן אין לחוש למחלוקת כשהלוי מונע את עצמו בשב ואל תעשה מליטול את ידי הכהנים.

וכתבו רבים שגם במקום שאין חובה לעשות כן, מדת חסידות היא שימחול הלוי על כבודו ויטול ידי כהנים עמי הארץ, בשביל להוסיף קדושה על קדושתם (מהר”ש הלוי, שם; שולחן ערוך הרב, שם) – וזאת במקום שלא יצא מכך פגיעה בכבוד התורה. ב’משנה ברורה’ (ס”ק כב) פסק שיש להחמיר בכך, ושלא כ’בן איש חי’ (פרשת תצוה, אות ז) שכתב ש”שב ואל תעשה עדיף”. ב’תשובות והנהגות’ הנ”ל כתב שעל-כל-פנים בימי הרגל יש ללויים להקפיד ליטול את ידי הכהנים, אפילו לוי תלמיד חכם לכהן עם הארץ.

כמה לויים ביחד

כשיש לוי תלמיד חכם בין הלויים, כתב ב’תשובות והנהגות’ (שם) שצריכים שאר הלויים לכבדו ליטול את ידי הכהן לבדו, ולא להצטרף עמו במעשה הנטילה. ופקפק שם על עצם המנהג שכמה לויים נוטלים יחד את ידי הכהנים, שכן לכאורה עדיף שאחד יטול את ידי הכהן לבדו, ולא שיצטרפו בכך כמה לויים.

אולם המנהג כיום, בפרט אצל קהילות אשכנזים, שאפילו כמה לויים נוטלים ידי כהן אחד, ואולי נתפשט המנהג מכך שבחוץ לארץ היו הכהנים נושאים את כפיהם רק ברגלים, וכל הלויים רצו להשתתף ברחיצת ידי הכהנים. אכן, בלקט הקמח החדש (רכח, ס”ק מה) כתב שרק אצל האשכנזים נהוג שכמה לויים נוטלים ידי כהן אחד, ואילו אצל הספרדים לוי אחד נוטל לכהן אחד.

וציין שם למנהגי פרנקפורט (עמ’ קסא) שבבית כנסת אחד הייתה משפחה אחת שהייתה ידועה מדורי דורות שרחצו ידי הכהנים. כאמור, המנהג הנפוץ כיום (גם אצל ספרדים) הוא שכמה לויים נוטלים גם ידי כהן אחד.

במקום שאין לויים

כמה פוסקים כתבו שאם אין שם לוי, יטול בכור (פטר רחם) את ידי הכהנים (ב”ח בשם מהר”י מולין; ט”ז ס”ק ג; מגן אברהם ס”ק ז).

ב’כף החיים’ ס”ק מ) הביא הלכה זו בשם ה’בן איש חי’, אך סיים: “אמנם לא ראיתי מי שנוהג כן, ונראה דסומכין על הפשט דברי הזוהר דמשמע דוקא לוי, ואם לאו לא יטול כי אם בידיו”. כיום, ברוב המקומות לא נהגו שיטלו בכורות את ידי הכהנים כאשר אין לויים.

הפוסקים הוסיפו שאין לישראל ליטול את ידי הכהנים, אלא במקום שאין לויים, ואין בכורות, יש לכהנים ליטול את ידי עצמם. בשו”ת נשאל לדוד (סימן צא) האריך בשאלה אם יכול כהן אחד ליטול את ידי כהן חברו, אמנם המנהג פשוט שנוטל כל כהן את ידי עצמו.

ליצור את הרקע

לסיום, מעניין לציין את דברי ה’ריקאנאטי’ (פרשת נשא), הכותב כי “לוי משרתו [לכהן] כאשה לבעלה”.

נראה לבאר את דבריו בכך שקדושת הכהונה צמחה מתוך “רקע” של שבט לוי. הלויים הובדלו על-ידי תהליך של טהרה: “קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אתם: וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם וכבסו בגדיהם והטהרו” (במדבר ח, ו-ז). מתוך רקע של טהרת הלויים, יכלה להתגלות קדושת הכהונה. מתאים, אפוא, שהלויים יוצקים מים על ידי הכהנים, ומכינים את הרקע (של טהרה) המאפשר את הברכה. הרי זה כאיש ואשתו, באופן שהאישה מופקדת על הבית – הרקע המאפשר את גילויו של בעלה.

תפילתנו נשואה שנזכה בקרוב לראות את הלויים בשירם ובזמרם – מכינים את הרקע לסדר הקרבנות – וכהנים בעבודתם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *