“עוצם עיניו מראות ברע”: שמירת העניים בהלכה

הרב יהושע פפר
י"ח סיון ה'תשע"ה

בפרשת שלח מופיע צו הכתוב: “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” (במדבר טו, לט). רש”י מסביר שהלב והעיניים הם סרסורי הגוף: העין רואה, הלב חומד, והגוף עושה את העבירה.

בפועל, התורה מציגה את הדברים בסדר ההפוך מכפי פירוש רש”י. בסדר הפסוק הלב קודם לעיניים, ואילו רש”י שם את ראיית העין כקודמת לחמדת הלב. ייתכן, אמנם, שהלב מקיים שני תפקידים. הראשון אכן קודם לעיניים, בכך שהלב מסיט את האדם להתעניין במה שאינו שלו. הסקרנות הטבעית מובילה את האדם להסתכל, כאשר העיניים הולכות אחר הלב (מדרש תהילים יד, א). מכאן, העיניים מובילות את הלב לחמוד, ולעיתים, יבוא האדם לידי חטא.

במאמר הנוכחי נדון בעקרונות ההלכתיים של “שמירת עיניים”. מהו האיסור ביחס לראיית מראות אסורים? האם ישנן אופנים שבהם מותר לאדם להסתכל בנשים? האם מותר לעבוד בסביבה מעורבת, כאשר “שמירת עיניים” נהיה משימה כמעט בלתי-אפשרית?

בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

הקדמה: חומרת ההסתכלות

איסור הסתכלות באשה הוא איסור מן התורה (לכמה דעות) וכפי שיתבאר לקמן, והוא הלכה מפורשת בשו”ע אבה”ע (סי’ כא סעי’ א): “צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד…. ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה או להביט ביופיה… ואסור להסתכל בנשים שעומדות על הכביסה. ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה, אפילו אינם עליה, שמא יבא להרהר בה”.

בטעם שכתב השו”ע בלשון “מאד מאד”, כתב הבית שמואל (ס”ק א) שהוא לפי שנפשו של אדם מחמדתן. ובביאור הגר”א (ס”ק א) ציין למה שנאמר במשלי (ה, ח): “הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ”.

הנה הלכות אלו הם מהדברים הנוגעים בכל יום ויום, ובפרט בדורנו, וחשוב מאוד לברר מה מותר ומה אסור. אולם, מעבר לפן ההלכתי שיבוא בהמשך, נציין את דברי המשנה ברורה (סימן עה, ס”ק ז) שהדגיש את חומרת הדבר: “וכל זה לא איירי אלא לענין איסור ק”ש, דהאיסור הוא להרבה פוסקים לקרות נגד המגולה אפילו בלא מכוין לאיסתכולי, אבל לענין איסור הסתכלות לכו”ע המסתכל באשה אפילו באצבע קטנה כיון שמסתכל בה להנות עובר בלאו דלא תתורו אחרי עיניכם, ואמרו שאפילו יש בידו תורה ומע”ט לא ינקה מדינה של גיהנם”.

עוד כתב החפץ חיים בספר נדחי ישראל (פרק כג) שיש מעלה עצומה במי ששומר את עיניו: “נמצא בספרים הקדושים שמי שמתגבר על יצרו בדבר ערוה, זוכה ומאיר אור גדול על ראשו מן השמים, ובדורת הראשנים היו רואין זה בעיניהם, וכדאיתא בסנהדרין באחד שנתגבר על יצרו וכשהיה יוצא לשוק היו רואים שאור דלוק על ראשו מן השמים”.

העצה לזכות למעלה זו היא כפי שכותב הרמב”ם – להיות שקוע בלימוד התורה (סוף הל’ איסורי ביאה): “ואמרו חכמים גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן… גדולה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד”.

איסור הסתכלות מן התורה או מדרבנן

נראה לכאורה שנחלקו הראשונים בעניין איסור הסתכלות אם איסורו מדאורייתא או מדרבנן. הרמב”ם (פכ”א מאיסו”ב הל’ א-ב) נקט, לכאורה, שהוא איסור מדרבנן, כלשונו: “כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה… ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש, ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור, ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות”.

מבואר בדברי הרמב”ם שאיסור קירבה לעריות מדאורייתא נאמר רק בדרך חיבוק ונישוק, שהוא דרך הנאה בקירוב בשר, אך המנויים אח”כ אסורים רק מדרבנן, ובכלל זה הסתכלות במקומות המכוסים שבאשה. הרמב”ם אמנם ממשיך להשוות הסתכלות באצבע קטנה עם הסתכלות במקום התורף, כפי שנלמד מדברי הגמרא – אבל לפי שיטתו מדובר לכאורה באיסור דרבנן בלבד. את דברי הרמב”ם העתיק בשו”ע (אהע”ז סי’ כא סעי’ א), וכתב בבית שמואל (שם) ובשו”ת פנ”י (ח”ב סי’ מד) שאין האיסור אלא מדרבנן (ושלא כדברי מחצית השקל, שם, ס”ק ב, שכתב לדייק בדברי הרמב”ם בהלכות תשובה (ד, א ו-ד) שיש בכך איסור תורה).

על אותה הדרך עולה מתוך דברי הסמ”ג (לאוין קכו). לאחר שביאר איסורי תורה של ביאה וקירבה בעריות, הוסיף: “לפיכך אמרו חכמים (אבות ג, יג) שאסור לו לאדם לשחוק עם הנשים… ולא להסתכל בהן ואפי’ לשמוע קולן ולהרהר בהן”. מבואר שהוא איסור דרבנן.

עוד יש לשים לב שלא הוזכר בדברי הרמב”ם והסמ”ג אלא הסתכלות בעריות, ולא בשאר נשים, ולכאורה יש הרחקה של איסור דרבנן בהסתכלות בעריות דווקא. אולם, להלן יבואר שגם בהסתכלות בבתולה יש איסור מיוחד, וכמו כן יש להעיר שכל הנשים כיום (גם בתולות) הן בחזקת נידות. כך יש להעיר שגם לפי דרך זו ברמב”ם המסתכל בעריות עלול לעבור על איסורי תורה, כפי שיבואר.

שלא כדרך הנ”ל, לדעת רבנו יונה איסור ההסתכלות הוא איסור דאורייתא. כן כתב בשערי תשובה (ש”ג אות סד): “ונאמר על חוש הראות (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, הוזהרנו בזה שלא יסתכל אדם באשת איש ובשאר עריות, פן יוקש בהן”. כן כתב גם באגרת התשובה (אות יח): “ואסור לאדם להסתכל באשת איש מן התורה, שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”. דברי רבינו יונה הובאו בבית שמואל (שם ס”ק ב), וציין שחולק על הרמב”ם.

אולם, בחיי אדם (כלל ד סעיף ד) כתב שהמסתכל באצבע קטנה של אשה עובר “בלאו דלא תתורו”. כמו כן המשנה ברורה (סימן עה ס”ק ז) כתב בפשיטות שמי שמסתכל לשם הנאתו עובר בלאו דאורייתא, וכתב שכך הדבר לכל הדעות (עי’ גם בלבוש, ערוך השולחן (אה”ע כא) ופמ”ג (סי’ עה, משב”ז א), שבכולם מבואר שמדובר באיסור תורה (עי’ גם בש”ך, יו”ד קנז ס”ק י).

ייתכן שלדעת המשנה ברורה גם הרמב”ם מסכים שהמסתכל לשם הנאתו בוודאי מביא את עצמו לידי הרהור, ובאופן זה לכל הדעות יהיה בכך איסור תורה.

איסור הרהור

בגמרא (ברכות יב, א) למדו ממקרא של “ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” את האיסור של הרהור בעבירה: “הרהור עבירה והרהור עבודה זרה מנלן, דתניא אחרי לבבכם זו מינות… אחרי עיניכם זה הרהור עבירה, שנאמר ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני”.

הרמב”ם בספר המצוות (ל”ת מז) מביא את דרשת הגמרא, ומפרש: “רוצה באמרו זו זנות המשך אחר ההנאות והתאוות הגשמיות והתעסק המחשבה בהן תמיד”. כלומר, לדעת הרמב”ם (ע”פ דברי הגמרא שם) למדו מפסוק זה איסור הרהור בעבירה, ולא איסור הסתכלות שאין בה הרהור.

ברם, במקום אחר מבואר ברמב”ם (תשובה פ”ד ה”ד) שאיסור זה כולל הסתכלות: “המסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין בכך כלם, שהוא אומר וכי בעלתי או קרבתי אצלה, והוא אינו יודע שראיית העינים עון גדול שהיא גורמת לגופן של עריות, שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם” (עי’ גם בסמ”ג, מצווה ל). ייתכן ליישב שכוונת הרמב”ם בכך הוא להסתכלות שיש בה הרהור, ולא להסתכלות בלבד.

איסור נוסף השייך להרהורים אסורים נלמד מדברי הכתוב “כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע” (דברים כג, י). מכאן דרשו בגמרא (ע”ז כ, א-ב): “ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה באשת איש ואפי’ מכוערת… ת”ר, ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה”.

רבנו יונה באגרת התשובה (אות יא) כתב שעל ההרהור עובר בלאו מן התורה, וכן מנה הסמ”ק (מצוה כד) הרהור בלאו מן התורה. כך עולה אף מדברי התוספות (שם), מדברי הרמב”ן (חולין לז, ב), מדברי הבית שמואל (סימן כא, ס”ק א), ועוד.

בשו”ת אגרות משה (אהע”ז ח”א סי’ סט) האריך בעניין זה, כתב שאיסור זה נאמר אפילו באשתו שמותרת לו, מפני שעלול להביא לידי טומאה. מנגד, בספר עזר מקודש (אה”ע סימן כ) כתב שיתכן שהאיסור אינו נוהג באשתו, משום שמאחר שיש לו ‘פת בסלו’ לא יביאו ההרהור לידי טומאה, ולא נאמר האיסור אלא באשה אחרת שאין לו ‘פת בסלו.

בין ראייה להסתכלות

חשוב להבחין בין “ראייה” לבין “הסתכלות”.

ביחס למקומות מגולים באישה, מבואר בגמרא שאין איסור של ראייה, וכל האיסור אינו אלא להסתכל. כלומר, האיסור הוא באופן שמסתכל כדי ליהנות, ואילו ראייה בעלמא מותרת. החילוק בין ראייה להסתכלות היא שראייה היא ללא שימת לב אלא רואה לפי תומו, ואילו הסתכלות היא ראייה מתוך שימת לב.

מצד המוסר, טוב להימנע גם מראייה, כלשון המשנה ברורה (שם): “וראיה בעלמא לפי תומו בלא נהנה שרי אם לא מצד המוסר. ובספר מנחת שמואל הוכיח דאדם חשוב יש לו ליזהר בכל גווני”. בזמננו קשה מאד להתנהג במידה זו, ויש להיזהר שלא להיות משונה בין הבריות, כמו שכתב באגרות משה (ח”א, סימן מ): ” ויש חיוב על כל אדם להביט כפי האפשר למטה כשהולך בשוק, אך לא באופן שיהיה פרוש קיזאי שיהיה מקיז דם לכותלים, עיין בסוטה דף כ”ב וברש”י שם ד”ה מקיז”.

על האדם למצוא את שביל הזהב שבין זהירות בענייני הסתכלות לבין היותו מעורב בין הבריות והולך עמם בדרכי נועם.

בניגוד למקומות מגולים, במקומות המכוסים שבאישה חל איסור אפילו על ראייה בלבד. כך פסק בפרי מגדים (מש”ז ס”ק א). מקורו לכך הוא ממה שאמר שנאמר בגמרא “שוק באשה ערוה”, והקשו המפרשים (ראה בבית יוסף עה, א) שהרי כל גופה ערווה? לכך תירץ הרשב”א ששוק נחשב “מקום המכוסה” באשה. מכאן מוכיח הפרי מגדים שיש איסור אפילו בראייה בלבד, שהרי הסתכלות שיש בה הנאה אסורה גם במקום המגולה, ומכאן שדין הסתכלות במקומות המכוסים חמור יותר.

במשנה ברורה (סוף ס”ק ז) מביא את דברי הפמ”ג לדינא: “וכתב הפמ”ג דבמקומות שדרך להיות מכוסה [כגון זרועותיה וכה”ג שאר מקומות הגוף], אף ראיה בעלמא אסור”.

ייתכן שטעם האיסור הוא מפני שראיית מקומות מכוסים מביא לידי הרהור גם בלי הסתכלות מכוונת לשם הנאה, ולכן יש בכך איסור גם כשאינו מכוון להנאתו.

הסתכלות באשתו נדה

כתב הרמב”ם (איסורי ביאה כא, ד) שאין איסור הסתכלות באשתו, ואפילו כשהיא נדה: “ומותר לאדם להביט באשתו כשהיא נדה, ואע”פ שהיא ערוה, ואע”פ שיש לו הנאת לב ממנה בראייה, הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא בזה לדבר מכשול”. כן פסק הארחות חיים (הל’ כתובות אות יא): “וכן מותר להסתכל באשתו נדה, לפי שכיון שהיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא לידי מכשול”. כן מבואר גם בכלבו (סי’ עה) ובריב”ש (סי’ תכה).

לדעת המגיד משנה היתר זה נאמר אפילו במקומות המכוסים שבגופה. ואולם, לדעת רבים מן המפרשים אין היתר, אפילו לדעת הרמב”ם, להסתכל במקומות המכוסים שבאשתו כשהיא בנידותה. הרמב”ן (הלכות נדה ח, ד) כתב: “ואסור להסתכל אפילו בעקבה של אשתו כשהיא נדה, ואין צריך לומר בשוקיה ובכל מקום שאינו מגולה, וכל המסתכל בהן הויין לו בנים זכרים שאינן מהוגנין”. כך מבואר ברשב”א (תורה הבית הארוך ב”ז ש”ז ד.), בארחות חיים (סי’ יא), וכן נפסק בטור (סימן קצה) ובשולחן ערוך (שם סעיף ז).

אשה פנויה

גם באשה פנויה אסור להסתכל, משני טעמים. האחד, מצד איסור ‘ונשמרת מכל דבר רע’, כמבואר מדברי הגמרא דלעיל: “ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה באשת איש ואפי’ מכוערת”. השני, שנאסר הדבר מדברי קבלה, כמו שכתב רבינו יונה (אגרת התשובה אות יא): “ואסור להסתכל אפילו באשה פנויה מדברי קבלה, שנאמר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה”. כן מבואר אף ברמב”ם (כא, ג).

בטעם הדבר מדוע לא הסתכל איוב על בתולה אנו מוצאים באבות דר”נ (א, ב): “הרי הוא אומר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה (איוב לא, א) מלמד שהחמיר איוב על עצמו ולא נסתכל אפילו בבתולה… ומפני מה החמיר איוב על עצמו ולא נסתכל אפילו בבתולה, מפני שאמר איוב שמא אסתכל אני היום ולמחר יבא איש אחר וישאנה ונמצא שאני מסתכל באשת איש”.

גם בלאו הכי, כבר כתב המשנה ברורה (ס”ק יז) שבתולות דידן כולן בחזקת נדות מזמן שרואות וסתן, ואם כן כולן אסורות מדין תורה בהסתכלות, וכדינים שנתבארו לעיל.

יש לציין ל”יוצא מן הכלל” המבואר בגמרא קידושין (מא, ב) בדין שאסור לקדש את האשה עד שיראה אותה. ברמב”ם (שם) למד מכאן שמותר להסתכל בפניה לבדקה עם היא נאה בעיניו.

היתר “ליכא דרכא אחרינא”

בגמ’ בבבא בתרא (נז, ב) למדנו: “‘ועוצם עיניו מראות ברע’, א”ר חייא בר אבא זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי, אי דאיכא דרכא אחריתא, רשע הוא, אי דליכא דרכא אחריתא, אנוס הוא. לעולם דליכא דרכא אחריתא, ואפ”ה מיבעי ליה למינס נפשיה”.

בפירוש רשב”ם מבואר שמדובר בשעה שהיו הנשים מכבסות את הכביסה על שפת הנהר, והיה דרכן לגלות את שוקן כדי לעמוד במים ולכבס, ועבר אדם על שפת הנהר ועצם עיניו מראותן. הכתוב משבחו שהוא “עוצם עיניו מראות ברע”. ומקשה הגמרא, אם יש דרך אחרת ללכת בה, אם כן הרי רשע הוא, ופירש רשב”ם: “ואף על פי שעוצם עיניו, שלא היה לו לקרב אלא להרחיק מן העבירה, דקיימא לן חולין (דף מד, ב) הרחק מן הכיעור”. ואם אין דרך אחרת, אנוס הוא ואונס רחמנא פטריה – ולמה עליו לעצום את עיניו? הגמרא מסיקה שמדובר באופן שאין לו דרך אחרת ללכת בה, ולמרות שמן הדין מותר לו לראות, מכל מקום משבחו הכתוב על מעשה החסידות שאונס את עצמו ומטה את עיניו לצד אחר.

בשו”ת אגרות משה (אה”ע סי’ נו) עמד על הקושי, לכאורה, שבדברי הגמרא: אם יש איסור של הסתכלות, איך ייתכן שאיסור זה הותר במקום שאין דרך אחרת? בתוך דבריו מבואר הרב פיינשטיין שאיסור ראייה הוא מפני החשש להרהור, כמבואר לעיל מהפסוק “ונשמרת מכל דבר רע”. על-ידי הראייה עלול האדם לבוא לידי הרהור. משום כן, אם יש דרך אחרת וודאי שאסור לסמוך על עצמו שלא יהרהר, והעושה כן נחשב רשע.

אולם, אם אין דרך אחרת רשאי האדם לסמוך שלא יהרהר, וכיון שרשאי לילך גם אין מחויב מן הדין לעצום את עיניו, שאנוס הוא בהליכה זו, ורחמנא פטריה מהאיסור לסמוך על עצמו, ורק משום מידת חסידות עליו לעצום את עיניו.

אולם, דברים אלו נאמרו במי “שיש לו על מי לסמוך”. במקום שהאדם יודע שהוא יבוא (או עלול לבוא) לידי הרהורים אסורים, מוטל עליו להימנע מראייה גם במקום ש”אין דרך אחרת”. כמו כן, הרב פיינשטיין מדגיש שמדובר בצרכים של פרנסה או ללכת לבית מרקחת, ולא לטיול בחוץ בעלמא.

מה נקרא “דרכא אחרינא”

בגדר של “דרך אחרת” באיסור הסתכלות יש ללמוד מדברי הגמרא עבודה זרה (מח, ב) המתייחסים לאיסור מקביל של לעבור בפני עבודה זרה. גם בעניין זה תלתה הגמרא את הדין בשאלה אם יש דרך אחרת או לא, וביארו בכך התוספות (ד”ה אי דאיכא): “פירוש, קצר כזה, דאי בעינן למימר אפילו ארוך יותר, אם כן אין לדבר סוף”.

מבואר בדברי התוספות שכל שאין דרך אחרת שאינה קצרה כדרך זו, נחשב הדבר ל”ליכא דרכא אחרינא”. כן נפסק בשו”ע (יו”ד סי’ קמב, סע’ ט). נמצא אפוא שכל שצריך לעקם את דרכו ללכת בדרך ארוכה יותר נחשב “ליכא דרכא אחרינא”, ומותר לו לעבור באותו דרך למרות שיבוא ליהנות מאשרה של עבודה זרה. לכאורה, הוא הדין בגדר “דרכא אחרינא” לעניין הסתכלות (כך מבואר בספר “הסתכלות בהלכה” בשם הגרי”י פישר זצ”ל).

מכאן שכאשר יש לאדם בחירה בין מקומות עבודה שונים, בוודאי שיש להעדיף מקום עבודה שבו נשמרים כללי הצניעות, כך שלא יבוא לידי ניסיון. אולם, אם אין לאדם אופציות שוות, אין איסור לעבוד במקום עבודה מעורב, גם אם כללי הצניעות אינם נשמרים. אולם, כל זה ביחס למי שיכול לבטוח שלא יבוא לידי איסורים. ההיתר לא נאמר ביחס לאדם שמכיר בנפשו שיבוא לידי הרהור (או שעלול לכך).

“הנאה בעל כורחו”

בשאלה אם מותר לאדם לקיים פגישה עסקית, וכדומה, מול אישה, מצאנו חידוש דברים בשו”ת תורה לשמה (סימן שצד) שנשאל על עניין זה, במי שבאה אשה לביתו מדברת עמו על איזה ענין של עסק, והיא היתה אשת איש והיתה יפה מאוד ומקושטת, והוא היה לו הנאה בראייתו בה, אך הוא בעל כורחו צריך להביט בפניה כי מוכרח לדבר עמה ולהשיב לה תשובתה בעבור איזה ענין ועסק, וכפי הענין אי אפשר לסגור עיניו ולדבר עמה, אם יש בזה איסור או לאו”.

על כך השיב על-פי סוגיית הגמרא בפסחים, לפיה אין אדם עובר על איסור כאשר מדובר ב”הנאה הבאה לו לאדם בעל כורחו”, ובתנאי שאינו מתכוון להנאה מן האיסור. לאחר שהביא את דברי הגמרא המשיך לפסוק: “וא”כ השתא הוא הדין הכא בנידון השאלה, עיקר הדבר תלוי בזה, דאם מתכוין לראות ביופיה… הרי זה ודאי איסורא קא עביד, אך אם אינו מתכוין לזה ולא נח לו בדבר הזה… אלא שהוא בעל כורחו שומע ובע”כ רואה, אין בזה איסור.

לדעת שו”ת תורה לשמה, מבואר שהיתר “הנאה הבא לאדם בעל כורחו” נאמר אפילו בנוגע לעריות. אולם כאמור, במקום שחושד שיבוא לידי הרהור אין להקל בכל זה, כמו שכתב באגרות משה (אה”ע ח”א, סימן נו).

2 תגובות

    בחילוק בין ראיה להסתכלות, מה הגדר של “ראיה”, כתבתם בתוך המאמר שזה ראיה “לפי תומו”, מה פירוש, אם הכוונה שפגש אותה וראה אותה באונס, א”כ גם מקומות המכוסים מותר משום דאונס רחמנא פטריה. ועוד דלפי”ז לכאורה יהיה אסור להכיר אשה, כגון חמותו פעם ראשונה?

    רבני בית ההוראה:

    ראייה זו פעולה אגבית, אדם הולך ברחוב ומשהו מזדמן לו, אבל הוא אינו מסתכל בה כלל, מבטו ממשיך לחלוף תוך שמוחו עוסק במשהו אחר. זה לא אונס כי אפשר לעצום עיניים, אבל זה ראייה שלא מתוך רצון מסויים ושלא בהתבוננות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *