זהירות בקניות
המקור הראשוני לאיסור אונאת דברים הוא המשנה (בבא מציעא נח, ב), בה מבוארים כמה מקרים שבהם אדם עובר על האיסור.
המשנה קובעת ש"כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים". כדוגמאות לנושא, ממשיכה המשנה: "לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח". כלומר, אסור לאדם לשאול במחיר של ממכר מסוים, במקום שאין לו שום כוונה לקנות אותו. הלכה זו נפסקה ב'שולחן ערוך' (חושן משפט רכח, ג).
מפרשי הגמרא מציעים כמה סיבות לאיסור זה. המאירי מסביר שבמקום שלקוחות נוספים נוכחים בחנות, יסברו הלקוחות שהמוצר אינו שווה את מחירו, ומתוך כך יפסיד המוכר את עסקיו. לפי פירוש זה, אין קשר בין הלכה זו לבין אונאת דברים, והאיסור נובע דווקא מעניין של נזק ממוני (ראה גם רשב"א, פסחים קיב, ב).
אולם, פירוש זה דחוק, שכן המשנה קבעה את המקרה בתוך הקשר של אונאת דברים – נזק נפשי ולא נזק כספי. כנראה מסיבה זו מציע המאירי שגם במקום שאין לקוחות אחרים בתוך החנות, עדיין יש איסור בהתנהגות, וזאת מפני שנגרם על-ידה כאב נפשי למוכר, שמצפה למכור את סחורתו במקום שהקונה כלל אינו מתכוון לקנות. בדרך אחרת קצת, הר"ח (פסחים שם) מסביר שהמוצר מאבד את ערכו בעיני המוכר, ובכך גופא נגרם לו סבל.
דוגמה זו הינה שכיחה במיוחד במקום שאדם כבר קנה נכס מחנות אחרת, וכעת רוצה לערוך השוואת מחירים כדי לוודא אם הקנייה הייתה מוצלחת אם לאו. כיון שבאופן זה אין כל כוונה לקנות את המוכר, אסור לאדם לשאול אודות מחירו, אלא אם כן יברר מתחילה שאין לו כל רצון לקנות את המוצר, ורק לברר אודות מחירו.
ברשת חנויות או בסופרמרקטים האיסור פחות רלוונטי, שכן המוכרים הטיפוסיים אינם בעלי החנות, ואין להם מה להרוויח או להפסיד מן הקנייה. אולם, במקום שעל המוכר להוכיח את כישרונותיו, או במקום שהמוכר מקבל את שכרו לפי נפח קניות, האיסור כן יחול.
להזכיר מעשים ראשונים
המשנה ממשיכה: "אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים. אם הוא בן גרים, לא יאמר לו: זכור מעשה אבותיך, שנאמר 'וגר לא תונה ולא תלחצנו'".
איסור זה נוגע לכל מצב שבו אדם יצטער להיזכר בעברו. למשל, הגמרא (נט, ב) מלמדת שאם אחד מבני המשפחה נתלה על-ידי המלכות עבור פשע כשלהו, יש להיזהר מלהזכיר את המונח "תלייה", אפילו בהקשר של תליית דגים.
כמו כן, אסור לבזות אינו-יהודי בפני גר צדק, אפילו לאחר עשרה דורות (לאחר הגיור) (סנהדרין צד, א). הסיבה לכך אינה מפורשת, אבל לכאורה יש בכך משום אונאת דברים.
העניין של זכירת מעשים ראשונים נוגע במיוחד במקום שאדם רוצה להוכיח את זולתו, כגון משגיח בישיבה שמבקש להוכיח אחד מתלמידי הישיבה. הגמרא קובעת שכאשר אדם סובל צרות וכאב, אין ללכת בדרכי של חברי איוב ולהזכירו שאין עונש בלא חטא (ובכך לגרום לו צער על חטאיו). לכן, גם על משגיח בישיבה להיזהר מלגרום לתלמיד כאב נפש מיותר.
שאלת הכוונה
עם זאת, בוודאי שישנם מקרים שבהם לא ניתן להוכיח את התלמיד בלי לפגוע ברגשותיו, ובמקרים אלו אין ספק שמותר להוכיח למרות גרימת הכאב, בתנאי שכוונות המוכיח טהורות. יש להשוות מקרה זה לאיסור לשון הרע: במקום שיש צורך ותועלת בסיפור לשון הרע, ולא ניתן להשיג את התועלת בדרך אחרת, האיסור לא נאמר.
מסיבה זו, משגיח שצריך להוכיח תלמיד, ומתוך כך גורם לו בושה ואי-נוחות, אינו עובר על איסור אם כוונותיו היו לטובת התלמיד או טובת הישיבה. אולם, חשוב לבדוק היטב שאין שום כוונה לרוע, וכמו כן שאין דרך אחרת, פחות פוגענית, להגיע לתוצאה הרצויה.
באופן כללי, בוודאי שחובה על האדם לשמור את לשונו היטב, ולהיזהר פן יגרום לאחר כאב וצער, גם אם אין לו שום כוונה לרוע. החינוך (מצווה רלח) מזהיר שעל האדם לשמור את דבריו היטב, וה'מהר"ם שי"ק' (בחידושיו לסוף פרק הזהב) כותב בפירוש שאדם עובר על האיסור גם במקום שאין לו כוונה לרעה.
בנוסף לכך, אנו מוצאים מספר מקרים שבהם אנשים נענשו על הצער שגרמו לאחרים, למרות שהיו כוונותיהם טהורות. סיפורן של חנה ופנינה הוא כמובן דוגמה קלאסית: חז"ל מלמדים שמטרות חנה היו אך לטובה (לגרום לאחותה להתפלל), ולמרות זאת נענשה חנה על הצער שגרמה לפנינה במוות בניה הטראגי. כמו כן אנו מוצאים את סיפורו של רב רחומי (כתובות סב, ב) שנפל למיתתו בשל הצער שגרם לאשתו (עי' במאמר הקודם). דוגמה נוספת היא זו של ר' אליעזר הגדול, שצערו, לאחר שהוטל עליו חרם, גרמה לתוצאות קשות (בבא מציעא נט, ב).
משום כן, יש להיזהר מאונאת דברים גם במקום שהכוונות טובות. רק במקום מצווה יש לקחת את הצעד הקשה של גרימת צער לזולת (כמובן ללא כוונה רעה).
לשאול שאלות טובות
דוגמה נוספת של גרימת בושה וצער היא שאלת שאלות שהמשיב לא יוכל לענות עליהן. ב'שולחן ערוך' (רכח, ד) מוזכר ציור זו, תוך ציון שיש להיזהר מלגרום לאחר צער או בושה. באותה הדרך כותב 'ספר חסידים' (שיב) שאין לבעל-הבית לשאול את אורחו שאלות בעניינים תורניים, אלא אם ידוע לו שאורחו יוכל 'לספק את הסחורה'.
גם כשרב מוסר שיעור לקהל שומעים, יש לתלמידים להיזהר שלא לשאול שאלות שעשויות להביך את הרב, ולהיצמד לחומר הנלמד שהרב אמור להבינו ולזכרו על בוריו. כמובן שהלכה זו גמישה ביסודה, ותלויה בנסיבות ספציפיות ובכישרונות האישיים של כל רב ורב.
עם זאת, מותר לרב להשתמש בכלי של שאלת שאלות כדי לבחון את הידע של תלמידיו, ולחדד את חשיבתם (יו"ד רמו, יב; אין בכך אף משום איסור גניבת דעת או איסור שקר).
סוגים שונים של כאב
המקרים דלעיל מתייחסים לאופנים 'קלאסיים' של אונאת דברים: גרימת בושה, כלימה, או צער עמוק. מה אבל הדין בגרימת הלם או פחד? האם גם רגשות שליליים אלו נופלים תחת הקטגוריה של אונאת דברים, או שמא אינם קשורים לאיסור זה?
למשל, קח מקרה של ילד שובב שמבטיח לחברו שמאכל מסוים ראוי למאכל ואף משובח, אך תוך כדי טעימה מבחין החבר שמדובר במאכל מקולקל שאינו ראוי לאכילה. האם הצער של הפתעה אי-נעימה זו כלולה באיסור אונאת דברים? כך יש לדון בגרימת אי-נוחות: האם מי שמעשן בחברת אחרים עובר על איסור אונאת דברים בכך שגורם להם אי-נוחות (חוץ מהנזק הבריאותי), בשל כך שגורם להם אי-נוחות?
ניתן אפוא לשאול: האם כל מקרה של גרימת אי-נוחות לזולת נופל תחת הכותרת של אונאת דברים, או שמא מדובר על גרימת צורה מסוימת של צער וכאב?
גזל שינה
בספר 'עמק המשפט' (פרק לה) מציע שמי שמעיר את חברו משנתו עובר על איסור אונאת דברים, ולכך מביא ראיה מספר 'קרן לדוד' (אורח חיים יח) שכותב שמי שגוזל את שנת חברו עובר על 'איסור' בכך שמצער את הלה. למרות שמדובר במקרה בעל אופי מאד שונה מהמקרים הקלאסיים, גם אי-הנוחות של שינה גזולה כלולה, לפי דעה זו, באיסור.
אולם, מתוך הדוגמאות שנותנים חז"ל משמע יותר שהאיסור המלא שמור למקרים של כאב רגשי (כגון בושה), ושאי אפשר להקיש מכך לכל כאב ואי-נוחות (אך עי' ברש"י לפרשת בהר שמזכיר שגם מתן עצה רעה יכול להיות כלול באיסור).
ניתן אמנם לעבור על איסור אונאת דברים הן בדיבור והן במעשה, אך מתוך עצם שמו של האיסור משמע שמדובר בסוג כאב שנגרם באופן טיפוסי דווקא על-ידי דיבורים. כמובן שיש אי-נוחות רבה בקבלת מכה בראש, אבל מדובר על אי-נוחות מסוג אחר לגמרי מבושה וכאב נפשי, ולכן מי שמכה את חברו (וגורם לו כאב) לא יעבור על איסור אונאת דברים.
לאור הבנה זו, מי שמחליף סוכרייה בפלפל חריף אמנם גורם צער ועושה מעשה לא ייעשה, אך דומה שאין בכך איסור תורה של אונאת דברים (אלא באופן שהקרבן מובך ומבויש). כמו כן, גרימת רמה רגילה של הלם או פחד לא תיפול תחת האיסור – אך הלם עמוק ש"חודר לעמקי הנפש" יהיה מקרה יוצא מן הכלל.
הרמב"ם אמנם מזכיר "להכעיס" אחרים בהגדרת האיסור (ספר המצוות רנא), אבל ייתכן שמדובר דווקא באותה רמה של כעס שמילים פוגעות יכולות לגרום, ולא לרמת כעס רגילה של אדם שנופל קרבן למעשה קונדסות. הרמב"ם אכן ממשיך: "והוא שנאמר לו מאמרים שיכאיבוהו ויכעיסוהו ולא יוכל לעמוד מפני שיתבייש מהם". מתוך דברים אלו משמע שמדובר על רמת כעס קיצונית, באופן שהלה אינו יכול להשיב מחמת בושתו.
שמות גנאי
עוד דוגמה של איסור אונאת דברים היא "מכנה שם לחברו" – לקרוא לאדם בכינוי.
הגמרא (נח, ב) קובעת ששלשה הם שיורדים לגיהינום ואינם עולים – בניגוד לחוטאים אחרים שאמנם יורדים לגיהינום, אך עתידים גם לענות. שניים מתוך השלשה קשורים לאיסור אונאת דברים: האחד הוא המלבין פני חברו ברבים, והשני הוא המכנה שם לחברו. החומרה של הראשון קלה יותר להבין, שכן דימו חז"ל את המלבין פני חברו ברבים למי שרצחו. אך מהי החומרה המיוחדת של "המכנה שם לחברו"?
הגמרא מבארת שמה שאדם מכנה שם לחברו אינו דומה לגרימת בושה, שכן מדובר אפילו בשם שהלה כבר התרגל אליו, באופן שאינו מתבייש בשימוש בו. למרות שאין כאן סבל של בושה, עדיין נאסר השימוש בכינוי (עם כל החומר של דברי חז"ל הנ"ל).
רש"י מבאר שהאיסור של "מכנה שם לחברו" כרוך בכוונות הרעות של המכה: אמנם הקרבן לא נכלם (שכבר הורגל לשם), אבל כיון שכוונות המכנה היו להכלימו, עובר בכך על איסור חמור. פירוש זה נראה דחוק לכאורה, שכן בדרך כלל אין אנו מצרפים מחשבה למעשה (לרעה), וכיון שהקרבן לא נכלם למה ייענש המכנה בכזו חומרה?
ייתכן שמשום כן פירש רבנו יונה (שערי תשובה ג, קמ) בדרך אחרת, וביאר שמדובר על אופן מסוים של הלבנת פנים. ייתכן שחז"ל קובעים באיסור זה שיש לאדם רגישות מיוחדת לכינוי שמו, וגם מי שכבר הורגל לכך חש כאב עמוק בכינוי שמשתמשים שלא ברצונו.
יש להוסיף שלפי דברי הגמרא במגילה (כז, ב) יש מעלה של קריאת אדם בשמו האמיתי, ולא בכינוי, גם אם אין בכינוי שום פגם ושום משמעות שלילית (עי' גם יפה לב, ח"ה, יו"ד רמב). בוודאי שיש להיזהר משימוש בכינויים שיש להם משמעות שלילית.
