לתרומות לחץ כאן

גזל במקום פיקוח נפש

בספר ויקרא אנו מוצאים את צו התורה המפורסם: "שמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני ה'" (ויקרא יח, ה). מכאן אנו למדים שכאשר מתנגשים קיום אחת מצוות התורה מחד, וחיי אדם מאידך, יש לעבור על המצווה ולקיים את החיים: "וחי בהם" – כך הוא רצון התורה עצמה. בגמרא (סנהדרין עד, א) אנו מוצאים את ההלכה הפסוקה שכאשר אדם מוצא את עצמו מול הבחירה, לעבור את העבירה או למות – עליו לעבור את העבירה ולחיות.

מנגד, נאמר בפרשת אמור: "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדִּשכם" (ויקרא כב, לב). מכאן קובעת הגמרא שיש יוצאים מן הכלל, עבירות שבגינם על האדם להיות מוכן להקריב את חייו ולא לעבור אותן. אלו הן כידוע שלשה העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. במוכנות למות כדי להינצל מעבירות אלו, האדם מקיים את מצוות "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

הרמב"ם קובע הלכות אלו בהלכות יסודי התורה (פרק ה, הלכות א-ד):

"כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה, שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר: "ולא תחללו את שם קדשי". כיצד? כשיעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל יהרג, שנאמר במצוות: "אשר יעשה אֹתם האדם וָחי בהם" – "וחי בהם", ולא שימות בהם. ואם מת ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו.

במה דברים אמורים? בשאר מצוות, חוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכת דמים. אבל שלש עבירות אלו, אם יאמר לו: עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור… וכל מי שנאמר בו: יהרג ואל יעבור, ונהרג ולא עבר, הרי זה קידש את השם… וכל מי שנאמר בו: יהרג ואל יעבור, ועבר, ולא נהרג, הרי זה מחלל את השם".

מדברי הרמב"ם עולה שרק שלוש עברות – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – נחשבות לחמורות כל כך, עד שהאדם נדרש לקדש את ה' ולהקריב את חייו, ולא לעבור עליהן. שלשה אלו, ותו לא.

ואולם, כפי שנראה במאמר הנוכחי, הלכה פשוטה זו אינה, לכאורה, כה פשוטה, ואנו מוצאים מקורות להוספת עוד עבירה לרשימה – עבירת הגזל. האם מותר לאדם לגנוב או לגזול כדי להציל את חייו או כדי להציל חיי אחרים? במאמר זה נדון בשאלה זו, ובשאלות נוספות הנגזרות ממנה.

לגנוב או להזיק כדי להציל את הנפש

הגמרא האמורה בסנהדרין מתארת מקרה שבו אדם נרדף מזיק רכושו של אחר כדי להציל את חיי עצמו. רבא פוסק שאם הרכוש שייך לרודף עצמו – כדי להציל עצמו הנרדף מזיק את רכוש הרודף – אזי הנרדף פטור מאחריות נזיקית. אולם, אם הרכוש שייך לגוף שלישי, אזי הרודף חייב על הנזק.

הלכה זו מתאימה היטב לכלל האמור שרק בשלושה עבירות חמורות על האדם למות כדי להימנע מן החטא. בכל מצוות ועבירות אחרות, כולל גניבה וגזילה, על האדם לעבור על המצווה במצב של פיקוח נפש. כיון שגזל או נזק אינו אחד מן העבירות החמורות, לכאורה ברור שיש לאדם לגנוב או להזיק ולא למות (עי' ראב"ד, הלכות חובל ומזיק ח, ד).

יש לציין שבמקום שאדם מזיק את רכושו של אדם כדי להציל אדם אחר ממיתה, המזיק פטור אף מתשלומי נזקין. ב'פני יהושע' (בבא קמא ס, ב) מבאר שפטור זה נאמר דווקא במקום שבא להציל אדם אחר, ואינו נאמר במקום שבא להציל את עצמו. הסיבה לכך היא שפטור זה הינו תקנת חכמים, ואין צורך בתקנת חכמים כאשר מדובר בחיי עצמו, שבוודאי יציל אדם את עצמו גם במקום שיתחייב בתשלום.

כאשר אינו יכול לשלם את הפיצוי

מה הדין כאשר יודע האדם שלא יוכל לשלם את תשלומי הנזק או הגזילה? האם מותר להזיק את רכושו של אחר בידיעה שלא יוכל לשלם את התשלומים? בשו"ת בית יהודה (סימן מז) כתב המחבר שבאופן זה לא יהיה היתר להזיק או לגנוב רכושו של חברו. לדבריו, אם אדם מגיע למצב של פת לחם, באופן שחייו מוטלים בסכנה, עדיין אסור לו לגנוב כדי להציל את עצמו, אם יודע הוא שלא יוכל לפרוע את החוב.

אולם, ב'שולחן ערוך הרב' (גזילה ב) פסק שדי בכך שיהיה לאדם כוונה לאדם לשלם את תשלומי הנזק או להשיב את הגזילה כאשר ימצא ידו לעשות כן, ואין צורך ביכולת קונקרטית לשלם באותה העת. יתרה-מזו, בשו"ת מהרם שיק (סימנים שמז-שמח) כותב להורות שגם במקום שאין האדם מסוגל לשלם את התשלומים, עדיין מותר לגנוב או להזיק במקום שהדבר נצרך כדי להציל את הנפש (עי' גם שו"ת אגרות משה, יו"ד ח"א, סימן ריד).

מקור מעניין להלכה זו נמצא בשו"ת מעיל צדקה (ר' אליהו הכהן, סימן אלף תשב), שם נאמר שאין לאדם להעלות את דעתו שמותר לגנוב מן העניים, כיון שהרכוש בתחת ידם הוא עצמו רכוש גנוב, שכן כיון שהוא עני, אין עליו עוון גניבה, שכן הדבר נעשה כדי להשיב את נפשו.

נקודה נוספת שראויה לאזכור היא שבמקום שתחול מצוות "לא תעמוד על דם רעך" על בעל הרכוש, ייתכן שיתחייב הלה בחיוב גמור למסור את רכושו כדי לקיים את מצוות התורה להציל את הנפש. בנסיבות אלו, נמצא אפוא סיבה נוספת להתיר את מעשה הנזק או הגניבה (עי' ברשב"א, הו"ד בשיטה מקובצת, בבא קמא פא).

דילמת דוד המלך

בפסוק נאמר על דוד המלך בעת מלחמתו: "ויתאוה דוד ויאמר, מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער" (שמואל ב כג, טו). לאור מדרשם של חכמים, שבו נמשלו דברי תורה למים, פירשו חז"ל שכוונת הדברים הוא שביקש דוד תשובה ("מים") לשאלה: האם מותר לאדם להציל עצמו בממון חברו?

כך מובא הדברים בגמרא: "רב הונא אמר: גדישים דשעורים דישראל הוו, דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה: מהו להציל עצמו בממון חבירו [=גדישי שעורים של ישראל היו, שהתחבאו בהם פלישתים, ונתקשה בשאלה: האם מותר לאדם להציל את עצמו בממון חברו (על ידי שרפת גדישי השעורים)]? שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך אתה, [ומלך] פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו".

הגמרא ממשיכה ומספרת שאף על פי שהיה מותר לדוד לשרוף את השדות כדי לחסל את האויב הפלישתי המסתתר בגדישי השעורים, משום שהיה מלך, עדיין נמנע דוד המלך מלעשות כן.

מכאן אנו מוצאים מקור שאסור להזיק ממונו של חברו, גם במצב של פיקוח נפש. הרי מבואר בגמרא ש"אסור להציל עצמו בממון חבירו", ומה שהותר הדבר לדוד המלך היה היתר מיוחד למלך. וצ"ע: הרי שגזל (וכן נזק) אינה אחת משלשה העבירות החמורות, ומדוע יהיה אסור לעבור עליו במצב של פיקוח נפש?

פירוש ספקו של דוד המלך

אולם, רוב הראשונים פירוש את ספקו של דוד המלך בפנים אחרות, באופן שלא תעלה תמיהה זו מתוך הדברים.

דעת התוספות (שם) ועוד ראשונים (עי' ברא"ש, סנהדרין פרק ו, סימן יב) היא שבוודאי לא שאל דוד אם מותר לאדם להציל את עצמו בממון חברו אם לאו, כי אין ספק שהדבר מותר. אלא, שאלת דוד היה ביחס לדין במי שעשה כן – הציל את עצמו בממון חברו: האם הוא חייב לפצות את הניזוק על הנזק שגרם לרכושו, או שמא אינו חייב לעשות כן? (כך מבואר גם בירושלמי, סנהדרין פרק ב, הלכה ה).

התשובה שניתנה לכך היא שעקרונית, המציל את עצמו בממון הזולת חייב לפצותו על הפגיעה ברכושו, אף על פי שהייתה מכוונת להצלת חיים ומשום כך הייתה מוצדקת. יוצא מן הכלל הוא המלך, שכן מלך פורץ גדר לעצמו ופטור מתשלומים מעיקר הדין.

לפי זה, ביארו התוספות שמה שנקטה הגמרא לשון איסור ("אסור לאדם להציל את עצמו בממון חברו") – שמשמעו לכאורה שיש בדבר איסור ממש – הוא כדי להורות שבמקום שיש אפשרות אחרת להציל את הנפש, אזי באמת יהיה איסור גמור על השחתת רכוש אחרים (גם אם אופציה זו נוחה יותר).

שיטת רש"י

לא כן משתמע מפירוש רש"י (ד"ה ויצילם). לדבריו, כוונת האמרה "אסור להציל עצמו בממון חברו" היא "שלא ישרפוה [את שדה השעורים], הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חבירו". לדעת רש"י, עולה לכאורה שאין כאן רק שאלת חובת תשלומי פיצויים בדיעבד, אלא שאלה בעיקר הדין: האם מותר לאדם להציל את עצמו לכתחילה תוך פגיעה בממון חברו, כעולה מפשוטו של תלמוד.

כך אכן נקטו כמה פוסקים חשובים בדעת רש"י, ובראשם הרב יעקב עטלינגר בשו"ת בנין ציון (סימנים קסז-קע). הרב עטלינגר אף נתן טעם לשיטה זו, "דרק המצוות התירה התורה מפני פקוח נפש ולא מה ששייך לחבירו". כלומר, הכלל האומר שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה לא נאמר אלא ביחס למצוות שבין אדם למקום, משום שהאל מוותר על שלו, אך לא במצוות שבין אדם לחברו. מכאן הוא מסיק שאין להתיר ניתוח המת אף לא להצלת חיים מיידית, משום שאסור לאדם להציל את עצמו בקלונו של חברו (ראה שם, סימן קע).

גם ה'חתם סופר' (כתובות יט) הלך בדרך זו, וכתב שלפי דעת רש"י איסור גזל נכלל, לעניין פיקוח נפש, באיסור שפיכות דמים: גם רכושו של אדם נחשב כחלק מהאדם עצמו.

אולם, ייתכן שאין זו כוונת רש"י. בשו"ת אגרות משה הנ"ל כותב שלא ייתכן בשום אופן לפרש כן בדברי רש"י, ועדיף להניח את דבריו בצריך עיון ולא לתת פירוש לדבריו שלא יעלה על הדעת. הוא מציע לפי פירושו של רש"י לא מדובר במצב של פיקוח נפש ממש, אלא במצב שקרוב לכך – ולכן היה ספק בעניין הצלת חיי אדם ברכוש אחרים.

ייתכן גם שדוד המלך נקלע למצב שבו הדרך הנוחה יותר והמהירה יותר לחיסול האויב היה על-ידי שריפת השדות, אך שהיו גם דרכים אחרות להשגת מטרה זו בלא לגרום נזק לזולת, כגון גידור השדות או העמדת חיילים סביב הגדישים. על כגון דא, כשהפגיעה ברכוש הזולת אינה אפשרות ההצלה הבלעדית, אף כי היא היעילה ביותר, נאמר לדוד שאסור לאדם להציל עצמו בממון חברו (עי' מנחת אשר, ויקרא סימן נ).

שיטת רבי מאיר

מקור נוסף לעניין זה, שאף הוא הובא על-ידי שו"ת בנין ציון הנ"ל, הוא דעת רבי מאיר.

הגמרא (כתובות יט, א) מביאה שאלה ביחס לעדות שקר: האם מותר לאדם לעבור על איסור עדות שקר, אם עבירה זו כרוכה בהצלת נפשו? לכך השיב רב חסדא: "קסבר רבי מאיר: עדים שאמרו להם: חתמו שקר ואל תהרגו, ייהרגו ואל יחתמו שקר". רבא חולק על דברי רב חסדא, ופוסק שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש – גם עדות שקר.

הרמב"ן בא לבאר את שיטת רב חסדא (על-פי דעת ר' מאיר). תחילה הוא מביא פירוש בשם אחרים: "קסבר רבי מאיר: מדינא נמי יהרגו, ואל יחתמו שקר, לפי שנמצא בברייתא חיצונית: "שלושה דברים אין עומדים בפני פיקוח נפש, ואלו הן: עבודה זרה וגלוי ושפיכות דמים. רבי מאיר אומר: אף הגזל"… ולא מילתא היא".

כך אנו מוצאים גם בירושלמי: "לא סוף דבר שאמר לו: הרוג את פלוני, אלא אפילו אמר לו: חמוס את פלוני" (שבת, פרק יד, הלכה ד). אולם, הרמב"ן עצמו מפרש שכוונת רב חסדא אינה להלכה מעיקר הדין, אלא שכך הדבר ממידת חסידות (עי' במנחת אשר הנ"ל, שתמה על כך: איך ייתכן שיהיה בכך "מידת חסידות"?).

מעשה בחסיד אחד

במקום אחר בגמרא עולה לכאורה שוב מסקנה מרחיקת לכת זו, לפיה אסור לאדם לגנוב אפילו כדי להציל את הנפש. בגמרא מסופר מעשה הקשור לאיסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, משום שהן מועדות לרעות בשדות אחרים ולהשחית את האדמה וגידוליה. כלשון הגמרא (בבא קמא פ, א):

"מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו, ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח משחרית לשחרית. והביאו לו עז, וקשרו לו בכרעי המטה, והיה יונק ממנה משחרית לשחרית. לימים נכנסו חביריו לבקרו. כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה, חזרו לאחוריהם, ואמרו: לסטים מזויין בביתו של זה, ואנו נכנסין אצלו?! ישבו ובדקו, ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז. ואף הוא בשעת מיתתו אמר: יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז, שעברתי על דברי חברי".

גם מקור זה מלמד לכאורה שאיסור גזל, ותקנת חכמים שנתקנה כדי למנעו, אינו נדחה בפני פיקוח נפש, שאם לא כן, מה פגם ראו חבריו של אותו חסיד בקשירת העז לכרעי מיטתו? המהרש"א (שם) מציע שאותו חסיד לא היה במצב אנוש, ולכן הסתייגו החכמים ממעשיו, כשעבר על איסור גידול בהמה דקה. אולם במאירי (שם) כתב: "אע"פ שבמקום פקוח נפש הותרו האִסורין להתרפא בהם, דבר שנאסר מכוח תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בו יותר". דברים אלו צריכים ביאור, וכי ניתן לומר שמפני איסור אין מצילים את הנפש – וצ"ע.

גם במסכת יומא (פג, א) אנו מוצאים מקור שמשמעו כי אין לגנוב אפילו כדי להציל את הנפש, שכן גערו חכמים בתנא שגנב ככר הלחם כדי להחיות את נפשו.

פיקוח נפש דוחה איסור גזל

למרות הנמצא מקורות הללו, ההלכה הפסוקה היא כי רק על שלוש עברות נאמר "ייהרג ואל יעבור". בשאר עברות, כולל הגזל, הדין הוא שיעבור ואל ייהרג. כך נפסק ב'שולחן ערוך' (חו"מ סימן שנט, ד; שפ, ג) – אך מתנה את ההלכה בכך שישלם המזיק תשלומים לבעליו של הרכוש (עי' לעיל לעניין מקום שאינו יכול לשלם).

לכן, במקום שחייו של אדם בסכנה, מותר לו לגנוב כדי להחיות את נפשו – כגון לגנוב תרופה מצילת חיים במקום שאין כל דרך אחרת להשיגה.

יצוין שבחוק הישראלי אנו מוצאים פטור מאחריות פלילית ביחס לאדם הפועל במטרה להציל חיים – אך אין פטור בחוק מאחריות נזיקית. ישנם שופטים שביקשו לייבא את החוק הבריטי לתוך החוק הישראלי, לפיו תנאי לאחריות נזיקית הוא שהמעשה נעשה "בלי צידוק מספיק". לפי ההלכה, הדבר תלוי: הפטור נכון במקום שבא האדם להציל את חברו, אבל לא במקום שבא להציל את עצמו.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *