לפני עיור: הכשלה בהלכה

צו הכתוב "לפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד) הובן על-ידי חז"ל כטומן בחובו משמעות הרבה מעבר לקריאה הפשטנית. למרות שאמנם אסור להכשיל אדם עיוור על-ידי הצבת מכשול לפניו (אך ייתכן שאין מעשה זה נכלל באיסור "לפני עור", כפי שנראה בהמשך), העניין המרכזי שאותו התורה אוסרת הוא הכשלת הזולת באיסור הלכתי.

עיקרון זה מעלה שאלות מעשיות רבות: האם מותר לתת אוכל ליהודי שבוודאות לא יברך ברכה קודם האכילה? האם מותר להזמין יהודי לשבת, בידיעה שככל הנראה הוא יגיע ברכב? האם מותר לרב לערוך חתונה לזוג בידיעה שלא ישמור את כללי טהרת המשפחה? איך עלינו להתייחס לנהגים יהודים בשבת, כגון נהג שמבקש כיוונים או נהג שיצטרך לעצור כשחוצים את הכביש?

בראשון שבסדרת שני מאמרים בנושא, נעסוק השבוע בעקרונות העומדים בבסיס הלכה זו. במאמר הבא נשלים את המלאכה, נדון באיסור "מסייע לדבר עבירה" הקשור לנושא, ונגיע להשלכות שונות העולות מתוך הדברים.

עצה רעה והכשלה בעבירה

כפי שכבר נאמר, מתוך קריאה פשטנית של המקרא עולה שאסור לאדם להכשיל עיוור בדרכו. אולם, חז"ל (בתורת כהנים) מבינים את הצו כהוראת איסור על מתן עצה רעה: אם אדם מתייעץ אתך, עליך להציע בפניו את העצה הטובה ביותר לפי הנסיבות. כך פוסק הרמב"ם ב'ספר המצוות' (לא תעשה רצט):

" שהזהיר מהכשיל קצתנו את קצתנו בעצה, והוא שישאלך אדם עצה בדבר … ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו, אבל תיישרהו אל הדבר שתחשוב שהוא טוב וישר, והוא אמרו 'ולפני עור לא תתן מכשול', ולשון ספרא: 'לפני סומא בדבר היה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו". ולאו זה אמרו שהוא כולל גם כן מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה … ופשטיה דקרא הוא במה שזכרנו תחלה".

לפי דברי הרמב"ם, "פשוטו של מקרא" מתייחס למתן עצה רעה, והאיסור כולל אף את הכשלת אחרים בעבירה. הרמב"ם סבור שפעולה פיזית פשוטה של הנחת מכשול בפני עיוור דווקא נכללת באיסור אחר של "ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו" (דברים כב, ח; עי' ספר המצוות רצח).

הגמרא (נדה נז, א) מציינת שהצדוקים עמדו על כך שפירוש הציווי יהיה כפשוטו (ועי' גם ב'תורה תמימה') – אך חז"ל הבינו שהמצווה מתייחסת דווקא למתן עצה רעה, ולמכשול בהלכה.

מקורות תלמודיים לאיסור

הגמרא מזכירה את האיסור של "לפני עור" במקומות מספר. למשל, אסור לאדם להכות בבנו הגדול, מפני שזה עלול לגרום לבן להגיב בכוח מול אביו, ובכך יעבור על איסור חמור (מו"ק יז, א, לפי פירוש רש"י). כמו כן, אסור להלוות ממון בלא עדים, מפני שהלווה עלול לשכוח את ההלוואה, ואפילו יבוא להכחישה (ב"מ עה, ב).

כך, מלבד האיסור הפנימי של הלוואה בריבית, נקבע במשנה (ב"מ עה, ב) שמי שמלווה או לווה בריבית עובר על איסור "לפני עור" בכך שמכשיל את הצד השני לעסקה באיסור ריבית (ב"מ ע"ה, ב).

מקור תלמודי שמרחיב קצת בעניין האיסור נוגע למשא ומתן עם עובדי עבודה זרה שלשה ימים קודם אידיהם (עבודה זרה ו, א-ו, ב). המשנה קובעת איסור על משא ומתן זה, והגמרא מוסיפה שכמו כן אסור לתת לעובד כוכבים בהמה תוך שלשה ימים אלו.

סיבה אחת לאיסור זה היא שהנכרי עשוי להודות לאלוהותו על רווחו החדש, ונמצא בכך שהיהודי משתתף בצורה כלשהי בחגם. סיבה שנייה המוצעת על-ידי הגמרא היא איסור "לפני עור": הנכרי ישתמש בבהמה לצורך תקרובת עבודה זרה, ונמצא שהיהודי עובר על איסור "לפני עור לא תתן מכשול".

השלכה מעשית העולה מבין שתי הסיבות היא מקום שהנכרי כבר בעלים על בהמה הראויה לתקרובת. החשש להודאת הנכרי לאליליו עדיין קיים, אבל באופן זה לא יהיה איסור של "לפני עור", שכן יכול הגוי להקריב תקרובת מתוך בהמות עצמו, ואין לו שום צורך לבהמת ישראל כדי להשלים את האיסור.

הגמרא ממשיכה להביא את דברי רבי נתן על נתינת כוס יין לנזיר (שאסור בשתיית יין): "מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח – תלמוד לומר: 'ולפני עור לא תתן מכשול'". על כך מקשה הגמרא שהרי אם לא יביא לנזיר כוס של יין, יכול הנזיר ליטול בעצמו, ולמה עובר משום "לפני עור". הגמרא מתרצת: "הכי במאי עסקינן – דקאי בתרי עברי נהרא". מדובר על אופן ששני האנשים עומדים בצדדים שונים של נהר, כך שהנזיר אינו יכול ליטול את כוס היין בכוחות עצמו, ולכן יש בו משום איסור "לפני עור".

מה נחשב "תרי עברי נהרא"?

מתוך דברי הגמרא ניתן להבין שאם יכול העבריין (הפוטנציאלי) לעבור את העבירה ללא סיוע, גם אם הדבר כרוך במאמץ משמעותי, לא יחול על הסיטואציה איסור "לפני עור". הבנה זו לכאורה עולה מתוך דברי רש"י, שסתם את דבריו ולא הגביל את העיקרון של "תרי עברי דנהרא" בהגבלה כלשהי.

אולם, במאירי כתב שאם העבריין אינו יכול להשיג את האיסור ללא טרחה ומאמץ מרובים, אסור להקל עליו לעבור את האיסור, והעושה כן עובר משום "לפני עור". כך ניתן להבין אף מתוך דברי הגמרא, שכן סביר להניח שגם מהצד השני של הנהר ניתן בצורה כלשהי להשיג את האיסור, ולמרות זאת כיון שהשגת האיסור כרוכה בטרחה, חל האיסור על הושטת האיסור לעבריין.

בשו"ת כתב סופר (יו"ד סימן פג) מרחיק לכת עוד יותר, וכותב שהמקום היחיד שאין תחולה לאיסור "לפני עור" הוא באופן שקל וקרוב לעבריין להשיג את האיסור. אם צריך העבריין להשתדל אפילו בטרחה מועטת להשיג את האיסור, שוב חל איסור "לפני עור" על קירוב האיסור לעבריין.

לפי הגדרה זו, שבה נקט גם בשו"ת חות יאיר, קשה למצוא מקרים מרובים של "תרי עברי נהרא", שכן ברוב המכריע של הסיטואציות תהיה איזושהי הקלה בהגשת האיסור לעבריין פוטנציאלי.

עוד שיטה מצאנו בפתחי תשובה (יו"ד קנא, ב, בשם 'אמונת שמואל') שדין "חד עברא דנהרא" (באופן שאין איסור "לפני עור") לא נאמר אלא במקום שיכול העבריין להשיג את האיסור בעצמו, ולא במקום שניתן להשיגו מאחרים. אולם, ברמ"א (קנא, א) מבואר שלא כדבריו, אלא די ביכולת לקנות את האיסור בשוק כדי להיחשב "חד עברא נהרא".

אפשרות לעבור על-ידי יהודי אחר

כפי שהוזכר לעיל, נאמר במשנה (ב"מ עה, ב) שבנוסף על איסור הלוואה בריבית, עוברים המלווה והלוה על איסור "לפני עור" בכך שמכשילים את הצד השני באיסור הלוואה בריבית. כך גם נפסק ברמב"ם (מלוה ולוה ד, ב).

ב'משנה למלך' (שם) הביא מה'פני משה' (יו"ד קח) שמגביל הלכה זו: לדבריו, אין איסור "לפני עור" אלא במקום שהמלווה אינו יכול להלוות לאחרים בריבית, ולהרוויח את אותו רווח. במקום שיכול המלווה להלוות לאחרים, הרי שנחשב המצב ל"חד עברא נהרא", ואין הלוה עובר על איסור "לפני עור".

אולם, ב'משנה למלך' חלק עליו, וכתב שגם במקום שיכול המלווה להלוות לאחרים, עדיין עובר הלוה על איסור "לפני עור". הסיבה לכך היא משום שאין להגדיר מצב כ"חד עברא נהרא" אלא אם יכול העבריין לעבור על האיסור בכוחות עצמו או על-ידי גוי; במקום שעבירת האיסור כרוכה בשיתוף או סיוע של יהודי אחר, אין להחשיב את המצב ל"חד עברא נהרא", ועדיין חל בו איסור "לפני עור".

לפי שיטת ה'משנה למלך' נראה שכיון שכל ישראל ערבים זה לזה, רואים את כל ישראל כשותפים באחריות למנוע עבירות על ההלכה. כל יהודי שמסייע או משתף פעולה עם מעשה איסור עובר על עבירת "לפני עור", והעובדה שיהודי אחר מוכן לעשות כן אינו מעלה ולא מוריד, כיון שכל ישראל ערבים למנוע את האיסור. הסבר אחר הוא שאנחנו מניחים שהעבריין לא ימצא יהודים שיסייעו בעדו לעבור על האיסור (דבר שאינו מצוי כיום; ועי' ב'משנה למלך' בפנים שהזכיר צדדים אלו).

פוסקים רבים צדדו כדעת ה'משנה למלך' (עי' מנחת חינוך רלב, ג; תורת חסד (לובלין) ה, ז; בני חיי, חו"מ לד, ז). אמנם מצאנו גם כמה פוסקים שמצדדים כדעת ה'פני משה' (עי' כנסת הגדולה, יו"ד קנט, הגה"ט יג וחו"מ לד, לו; כתב סופר, יו"ד פג), אך כיון שמדובר על איסור תורה ("לפני עור" הוא איסור דאורייתא המפורש בפסוק), יש להחמיר בשאלה זו.

לפי שיטת ה'משנה למלך' יהיה אסור למכור מזון לא-כשר לקונה יהודי, גם במקום שניתן להשיג את המזון בחנויות יהודיות אחרות. האפשרות לקנות את המוצר בחנות של לא-יהודים תלויה, כפי שנתבאר לעיל, בנגישות של החנויות; במדינת ישראל נגישות זו אינה תמיד ברורה.

לפני עור על איסור דרבנן

האם איסור "לפני עור" נאמר אפילו על איסור דרבנן?

בתוספות (עבודה זרה כב, א) מבואר שאיסור "לפני עור" נאמר אפילו במקום איסור דרבנן, כפי שתוספות מוכיחים מכך שאיסור "לפני עור" נאמר גם על מלאכת חול המועד (כמבואר בגמרא, שם), שלפי הבנת התוספות הינה איסור דרבנן.

מנגד, הרמב"ן מוכיח מאותם דברי הגמרא שמלאכת חול המועד הינה איסור תורה גמור, שכן אם לא כן לא יהיה בה איסור "לפני עור". מבואר אפוא בדבריו שאיסור "לפני עור" לא נאמר על איסורים דרבנן. הר"ן (בחידושיו, שם) הולך בדרכו של הרמב"ן, אבל מוסיף שלמרות שאין איסור "לפני עור" דאורייתא במסגרת של איסור דרבנן, עדיין ייתכן שיש בכך איסור "לפני עור" ברמה של דרבנן.

ניתן לפרש את המחלוקת על-פי ההגדרה היסודית של איסור לפני עור: האם מדובר על איסור נפרד ונבדל, או שמא מדובר על איסור שכל יסודו הרחבה של האיסור שנעשה על-ידי העבריין. לפי דעת הר"ן, נראה שאיסור "לפני עור" מוגדר כהשתתפות בעבירה שלבסוף מתבצעת, באופן שאם מדובר על איסור דרבנן, גם איסור "לפני עור" יהיה ברובד של דרבנן. מנגד, לפי דעת התוספות, נראה שאיסור "לפני עור" הוא איסור נפרד ונבדל ממעשה העבירה, ולכן גם גרימת איסור דרבנן יכולה להיחשב עבירת "לפני עור" דאורייתא.

לפי גישת הר"ן ניתן להבין הוראה מפתיעה לכאורה של ה'פרי מגדים' (גינת ורדים מג), שמגביל איסור "לפני עור" למקרים שהמסייע נכלל באיסור אותו הוא גורם. במקום שהמסייע אינו ב"פרשה" של האיסור, כגון אשה המאפשרת עבירה שאינה שייכת אלא בגברים, לא יעבור איסור "לפני עור" (עי' ברמב"ן, יבמות פד, ב, שמזכיר שתי דעות בנוגע לאיסור לפני עור לגרושה הנישאת לכהן).

אם איסור "לפני עור" נחשב לאיסור העומד בפני עצמו מן העבירה הנגרמת, לכאורה אין שום סיבה שלא יחול האיסור במקום שהמסייע אינו בכלל העבירה הנגרמת, שכן סוף סוף הוא גרם לעבירה, ומה בכך שאינו שייך בה. אולם, אם נפרש שאיסור "לפני עור" הוא הרחבה של העבירה המתבצעת, אזי יש לומר שמי שאינו בכלל העבירה לא יעבור על לפני עור בגרימתה, שכן אם אינו בכלל העבירה כמו כן אינו בכלל הרחבתה.

למרות זאת, בסיום דבריו דוחה ה'פרי מגדים' את חידושו מהלכה, עיי"ש.

במסגרת של איסור "לפני עור" עלינו לדון אף באיסור "מסייע לדבר עבירה", שיש לה גדרים נפרדים ומעמד אחר. בס"ד נשלים את הדיון באיסור "לפני עור" וב"מסייע לדבר עבירה", תוך סקירת ההשלכות המעשיות, במאמר שבוע הבא.