מוסיקה בהלכה: כל השנה ובימי הספירה

ה' אייר ה'תשע"ה

ימי ספירת העומר, שבעיצומם אנו נמצאים, אינם ימי אבלות במהותם. ההיפך הוא הנכון: לפי דעת הרמב”ן בפרשתנו, ימי ספירת העומר הם מעין ימי חול המועד, המחברים בין חג הפסח לחג השבועות. עם זאת, נוהגים בהם כמה מנהגי אבלות על תלמידי ר”ע שנפטרו בימים אלו, כפי שנפרט בהמשך הדברים.

מהמנהגים הבולטים בתקופת הספירה הוא האיסור על האזנה  לנגינה בכלי. למרות שהאיסור מקובל ביותר, מעניין להיווכח שהוא אינו מוזכר באף פוסק קדמון, מימות הראשונים ועד ה’משנה ברורה’!

שומה עלינו אפוא, לבאר את שורש המנהג, ומעמדו, על מנת שנדע מתי ניתן להקל, ומתי חובה להחמיר. בנוסף, מה דינה של מוזיקת ‘הרגעה’ או שירה ווקאלית? שאלות אלו יתבררו בס”ד מתוך עיון מעמיק בשורשי העניין.

על מנת להבין את האיסור בתקופת ספירת העומר, ראשית עלינו לברר את מהות האיסור – או ההיתר – במשך כל השנה כולה. רק מתוך מעמדה ההלכתי של המוסיקה בכל השנה, נוכל לעמוד על מעמדה בימי הספירה.

מקורות לאיסור שירה ונגינה

המקור הראשון לאיסור על כלי שיר הוא במשנה במסכת סוטה (מח, א): “משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר: ‘בשיר לא ישתו יין'”. הגמרא שואלת כיצד ניתן לראות מדברי הפסוק שמדובר על זמן ביטול הסנהדרין, ועונה: “אמר רב הונא בריה דרב יהושע, דאמר קרא ‘זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם'”. בזמן שבטלו זקנים, כלומר, הסנהדרין, משער העיר, בטלה הנגינה מבחורי ישראל.

הסיבה שבגינה נאסרה השירה לאחר ביטול הסנהדרין מבוארת בתלמוד ירושלמי (בשם רב חסדא) ש”בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהן, ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר. אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהן, הן אומרים דברי נבלה בשיר”. מפני החשש לדברי נבלה בשיר, לאחר ביטול הסנהדרין, “בטל השיר מבית המשתאות”.

מקור נוסף לאיסור שירה לאחר החורבן מובא בגמרא במסכת גיטין (ז, ב). הגמרא מתארת ששיגרו למר עוקבא שאלה: מהו המקור לאיסור נגינה בכלי ובפה לאחר החורבן? כתשובה על כך, ציטט מר עוקבא את דברי הכתוב: “אל תשמח ישראל אל גיל בעמים”. הגמרא מבארת שמר עוקבא לא ציטט את דברי הפסוק הנ”ל, “בשיר לא ישתו יין”, משום שניתן להבין כי כוונת הפסוק היא לאסור רק נגינה בכלי, ולא שירה בפה. כדי להדגיש שיש איסור שירה הן בכלי והן בפה, הוצרך מר עוקבא להביא פסוק נוסף.

היכן נאסרה שירה?

לדעת רש”י (גיטין שם), האיסור המובא בגמרא מתייחס דווקא לשירה ונגינה בבתי משתאות, כפי שמבואר במשנה שבטל השיר “מבית המשתאות”? תוספות הביאו את דעת רש”י, והוסיפו שכך משמע מהמשך דברי הגמרא, אך הוסיפו עוד, שיש לאסור את הזמרה למי ש”מתענג ביותר” עליה, כפי שמבואר בירושלמי לעניין מי שהולך נרדם בלילה וקם משנתו בבוקר בליווי מוסיקאלי.

הטור (סימן תקס) העתיק את דברי התוספות, וכתב שכל מי ש”רגיל” בזמרה, נאסרה עליו השירה והזמרה, אפילו שלא בבתי משתאות. ברמ”א כתב שהכוונה למלכות, אך יש פוסקים שנקטו שבזמננו שכולם ‘רגילים’ במוסיקה, חל האיסור גם על האדם הפשוט (כך דעת הרב שמואל וואזנר, שבט הלוי ח”ט, סימן סט), ונחזור לשאלה זו להלן.

תוספות אף כותבים קולא, לפיה מותר לשמוע שיר של מצווה, “כגון בשעת חופה שעושין לשמח חתן וכלה”.

שיטה מקילה יותר הובאה בהגהות על המרדכי בשם התוספות, לפיה האיסור נאמר רק על משתה שאין בו אכילה, “שזה דרך העכו”ם, אבל במשתה של אכילה מותר”. כנראה שהסיבה לכך היא מפני שהדרך של משתה שאין בו סעודה הוא להגיע לשכרות והוללות, אך יין בתוך הסעודה אינו משכר. מחשש פריצות והוללות, אסרו חז”ל את השירה במשתה היין, אבל לא במקום סעודה.

חילוקים בתוכן השירה

הרב האי גאון, אשר דבריו הובאו בכמה ראשונים, מחלק חילוק מהותי בתוכן השיר. רב האי מביא את מנהג ישראל לשיר ולזמר בבתי משתאות, וקל וחומר בבית חתן וכלה. מכוח המנהג מסיק רב האי שאין בכך שום איסור. ביאור הדבר הוא שמדובר בשירות ותשבחות לפני הקב”ה, זכירת אותות וחסדי המקום עם עמו ישראל, ותקווה לגילוי מלכותו בקרוב. בסוג זמר זה, אין שום איסור, ו”ואין אדם בעולם מישראל נמנע מכל אלה”.

הזמרה האסורה מתייחסת לסוג שירים אחר – “נגינות של אהבת אדם לחברו, ולשבח יפה ביפיו, ולקלס גבור בגבורתו, וכיוצא בזאת, כגון של ישמעאלים הללו שנקראים אשעא”ר אלגז”ל”. שירה זו אסורה היא הן בכלי ואפילו בפה.

שיטה זו, המחלקת בין השירים על פי תוכנם, ואשר לפיה מותרת שירה שהיא לשם שמים (בין בפה בין בכלי, ואפילו בבית המשתה), צוטטה על-ידי ראשונים רבים: הרי”ף, הרא”ש (פרק ה, סימן א), הר”ן, הריטב”א, ספר האשכול (ח”א עמ’ כג), הרא”ה, והמאירי.

דברי רב האי מתייחסים לשירה בפה, ולא בכלי נגינה. אולם המאירי (גיטין ז, א; וכן בסוטה מח, ב) אינו מחלק בין שירה בפה או בכלי, וקובע כי “כל מיני זמר העשויין לשמחת הוללות, ושלא לכוין בהם לשבח הבורא יתברך או לצד מצוה, אלא דרך קלות ראש ותענוג במיני מאכל ומשתה, אסור לשמעו ולהשתעשע בו, בין שנעשה הזמר בכלי בין שירה על פה…  ומכל מקום, כל שיש בו שבח ותהילה לשם, כגון מיני פיוטים ומזמורים, מותר אף בבית חתנים ומשתאות. וכן הדין לשמח חתן וכלה שכל שאין בו צד פריצות מותר”.

המאירי מסיים בהוראה נוספת חשובה: “ואין לו לדיין באלו אלא מה שעיניו רואות, לפי מקומם ושעתם”.

דעת המחמירים: הרמב”ם והשולחן ערוך

שלא כראשונים הנ”ל, הרמב”ם (מהלכות תעניות פרק ה, הלכה יד) השאיר מעט מאד מקום להתיר שירה וזמרה: “וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר, וכל מיני זמר, וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן, ואסור לשמען מפני החורבן, ואפילו שירה בפה על היין אסורה, שנאמר “בשיר לא ישתו יין”. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לא-ל, וכיוצא בהן על היין”.

בניגוד לדעת הראשונים הנ”ל, סבור הרמב”ם שיש לחלק בין שירה בפה, לשירה בכלי. לפי דבריו, כל שירה בכלי אסורה, ואפילו לשם שמים, ואפילו שלא במשתה. השירה היחידה המותרת היא שירה בפה, כשאינה בבית המשתה. בנוסף, מתיר הרמב”ם שירה בפה כשהיא לשם שמים, אפילו על היין. הטור מציין את דעת הרמב”ם בתשובותיו, שם החמיר אפילו בשירה בפה שלא על היין.

ה’שולחן ערוך’ (סימן תקס, סעיף יג) פוסק כדעת הרמב”ם, ומעתיק את לשונו. הרמ”א פוסק כדברי התוספות שהאיסור נאמר “דווקא במי שרגיל בהם, כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר, או בבית המשתה”. רמ”א הוסיף (כדברי התוספות): “וכן לצורך מצוה, כגון בבית חתן וכלה, הכל שרי”.

פסקים לחומרא ומנהג לקולא

ככלל, פוסקי הדורות נקטו בגישה מחמירה בכל הנוגע לאיסור שירה וזמרה. הב”ח (סימן תקס) פסק כדעת הרמב”ם (ושלא כדעת הרמ”א המקילה), והוסיף להחמיר כדעת הרמב”ם בתשובה, לפיה שירה בפה אסורה, ואפילו שלא במקום משתה יין. בשל שיטתו המחמירה, כתב הב”ח שיש להזהיר נשים שלא יזמרו בשעת מלאכתן, ושלא כדעת ‘ארחות חיים’ (הלכות תשעה באב יד) שהקל בכך (והשווה מלאכה קלה למלאכה כבדה, שמותר לזמר לצורך המלאכה).

כן פסק גם במגן אברהם (סימן תקס, ס”ק ט): “וב”ח פסק דאפילו בפה, ואפילו מי שאינו רגיל, אסור. וכן משמע בגמרא… וא”כ הנשים המשוררות בשעת מלאכתן שלא כדין הם עושין”. ב’משנה ברורה’ נקט אף הוא כגישה המחמירה, אך הוסיף (ב’שער הציון’, ס”ק כה) שיש להקל בנוגע לשירי ערש לילדים.

וכך החמיר בים של שלמה (גיטין א, יז): “ולפי זה משמע דאף לזמר בלא משתאות אסור, היכא שמרגיל עצמו לכך, ומתענג לבבו. ולא שרי אלא דרך עראי, או לשמוע קול ערב, או דבר חדש”. לדבריו, אין היתר בשום פנים להתענג מקול שירה וזמרה. רק במקום שאינו מתענג מן הניגון, אלא נהנה מהקול הערב, או מהחידוש שבדבר, אין בכך איסור.

גם באגרות משה (או”ח ח”א, סימן קסו) כתב שיש להחמיר כדעת ה’שולחן ערוך’, ושלא כדעת הרמ”א (בעניין מה שהתיר הרמ”א למי שאינו רגיל), והוסיף, שטוב להחמיר עוד לדברי הב”ח הנ”ל שאסר אפילו שירה בפה שלא במקום משתה.

בניגוד לכל האמור, המנהג הידוע הוא להקל בכל מיני שירה, ובנגינה בכל מיני כלי שיר. מנהג זה רווח אפילו בקרב בני תורה, וכמעט ואין פוצה פה ומצפצף. וכאן הבן שואל: איך ומאיזה טעם נקבע המנהג להקל במה שהחמירו רבותינו גדולי הפוסקים?

מוסיקה בעידן המודרני

פוסקי זמנינו התחבטו רבות בנושא זה. כמה פוסקים נקטו (ראה חלקת יעקב, ח”א, סימן סב; שבט הלוי, ח”ב, סימן סט ו-ח”ח, סימן קכז; משנה הלכות ח”ו, סימן קו) שהיות ואנחנו חיים בזמנים קשים, והעצב והדיכאון מצוי אצל רבים, מותר לשמוע מוסיקה כדי להתגבר על העצב ולרומם את הרוח. קשה אמנם, לראות את הקשיים של דורנו כברי השוואה עם הקשיים שסבלו אבותינו בדורות קודמים, אבל כידוע, נחלשו הדורות.

הרב וואזנר (שבט הלוי, שם) מוסיף ששירה המקרבת את האדם אל הקב”ה, ומכוונת לשם שמים, אינה בכלל האיסור, ולכן מותר לשיר ולזמר באופן שמקרב את השומע (ואת המנגן) להקב”ה ומוסיף בו מעלה רוחנית. לדעת הרב משה פיינשטיין (אגרות משה, שם) מותר לשיר ולנגן לכל דבר מצווה – שכן מה שכתב הרמ”א שמותר לצורך חתן וכלה אינו אלא דוגמא, והוא הדין שמותר לכל מצווה – ולכן במצבים מסוימים, נוכל להתיר שירה ונגינה מדין ‘דבר מצווה’.

היתרים אלו נראים דחוקים למדי, ואינם מספיקים כדי להסביר את התופעה הנרחבת של היתר כללי וכולל של כל מיני שירה ונגינה, גם כאשר קשה להגדירם בכלל ‘דבר מצווה’.

ניתן להניח שהשינוי הדרסטי בגישה שלנו למוזיקה נבע מהמצאת הגרמופון, ולאחר מכן מערכות טייפ ודיסקים, שהביאו את קול המוסיקה לכל סלון בעולם. מהיותו דבר מותרות ותענוג יוצא דופן, אשר רק בני מלכים מורגלים אליו, הפך המוסיקה לדבר שגרתי ונפוץ בחיים המודרניים, עד שאין לך אוטובוס שלא נשמע בו קול נגינה מוכר.

ייתכן להניח , שלאחר שהמוסיקה חדרה בצורה כה נרחבת לחיי היומיום, גם מעמדה ההלכתי עבר איזשהו שינוי. שלא כזמנם של חז”ל והפוסקים הקדומים, מוסיקה כיום הינה דבר שבשגרה, ולכן היא אינה מעוררת את אותה מידת שמחה והשראת רוח של ימי קדם. אולי מכאן נובעת העילה להסתמך על דעות מקלות יותר בנוגע לאיסור שירה ונגינה.

הרב אליעזר וולדנברג (ציץ אליעזר חט”ו, סימן לג), אולי ברוח זו, קובע שבני ישראל “יוצאים ביד רמ”א”, כלומר, סומכים להיתר על פסק הרמ”א, שלפי שיטתו אין איסור על מוזיקה מחוץ לבית המשתה אלא בבני מלכים, הנרדמים ומקיצים לשמע קול השיר. כאמור לעיל, לדעת בעל שבט הלוי (ח”ו, סימן סט) אין בכך הוראת היתר, שכן בזמננו כולם ‘רגילים’ למוזיקה (כלשון הטור), ולכן כולם נכללים באיסור של מי שמתענג על קול השיר. דעת הציץ אליעזר אינה כן, וראוי לציון שהוא אינו מחלק בין בני אשכנז לבין בני ספרד (שבדרך כלל פוסקים כדעת ה’שולחן ערוך’), אלא קובע שכולם סומכים על דעת הרמ”א.

נקודה נוספת שראויה להזכיר היא שה’שולחן ערוך’ מזכיר בלשונו שאסור “לשמוח” בכלי השיר, ומכאן משמע שאין לאסור מוזיקה שאינה מיועדת לשמחה, כי אם לשלוות הנפש ולפינת מרגוע בתוך חיינו המבוהלים. אולם, בדברי הפוסקים הקדומים משמע שאין להתענג במוזיקה, ולא חילקו בזה.

עדיין נותר לנו לדון במעמד ההלכתי של מוסיקה מוקלטת, ובשאלה של מוסיקה בימי הספירה. נשלים עניינים אלו בס”ד, יחד עם סיכום כולל, במאמר בשבוע הבא.

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים