בפרשת קדושים אנו למדים אודות האיסור להונות את הגר, תוך אזכור של גלות וגאולת מצרים שכעת חגגנו בימי הפסח: "וכי יגור אתך גר בארצכם, לא תונו אֹתו. כאזרח מכם יהיה לכם הגֵּר הגָּר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים, אני ה' אלהיכם" (ויקרא יט, לג-לד).
איסור זה נזכר גם בפרשת משפטים, בלשון אחרת: "וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב, כ). לפי דברי המכילתא (שמות, שם) הכוונה לכלול הונאת ממון והונאת דברים כאחת (עי' גם מסכת גרים ד, א).
במאמר זה נברר מי נכלל בכלל האיסור על הונאת הגר, ולאיזה "גר" מתכוון הכתוב באיסור זה. כמו כן נדון בשאלה אם ניתן להעניק לאינם-יהודים הדרים כיום בארץ ישראל מעמד כלשהו של "גר" במסגרת האיסור להונות את הגר.
הונאת הגר – איסור לפרט ולכלל
איסור הונאת הגר שבפרשת משפטים מופיע בלשון יחיד בלבד, "וגר לא תונה". מנגד, בפרשת קדושים פותח הפסוק בלשון יחיד, אך מסיים בלשון רבים: "וכי יגור אתך גר בארצכם, לא תונו אתו". הרב שמשון רפאל הירש פירש את הפנייה בלשון יחיד כמכוונת למדינה (או לחברה ככלל) כגוף אחד, ובפנייה בלשון רבים כמכוונת "לאומה, כריבוי של פרטים" (פירוש לשמות כב, כ). כך הוא מפרש בפרשת קדושים (ויקרא יט, לג): "שם נאמר 'וגר לו תונה'; והרי זאת בעיקר אזהרה למדינה, שלא תיכשל באונאת הגר; אין לקפח את הגר לעומת האזרח מבחינת זכויותיו וחובותיו. ואילו כאן נאמר 'לא תונו' בלשון רבים; והרי זו אזהרה לחברה הלאומית על כל חלקיה; אל יתנו לו להרגיש את גירותו ביחסים האזרחיים של החברה".
הרב הירש אף מדגיש את הדגש שניתן על-ידי הפסוק לערך של כבוד האדם (בפירושו לשמות כב, כ):
"כבוד האדם והאזרח וזכויות האדם והאזרח אינם תלויים בייחוסו ובמולדתו וברכושו, ולא בשום דבר חיצוני ומקרי, שאינו מפנימיות מהותו העיקרית של האדם, אלא הם תלויים אך ורק בערכה הרוחני-המוסרי של אישיות האדם. והטעם המיוחד – כי גרים הייתם בארץ מצרים – בא לשמור על הכלל הזה מכל פגיעה… כל אסונכם במצרים היה זה, שהייתם 'גרים' שם, ובתור שכאלה לא הייתם זכאים, לפי השקפת העמים, לאומה, למולדת, לקיום, ומותר היה לעשות בכם ככל העולה על רוחם. בתור גרים הייתם משוללי זכויות במצרים, וזה היה שורש העבדות והעינוי שהוטל עליכם.
על כן הישמרו לכם – זה לשון ההזהרה – פן תעמידו את זכויות האדם במדינתכם על יסוד אחר מאשר האנושיות הטהורה, שהיא שוכנת בלב כל אדם באשר הוא אדם. כל קיפוח של זכויות האדם יפתח שער לשרירות ולהתעללות באדם – הוא שורש כל תועבת מצרים".
הגר כגר צדק
לפי דברי הגמרא בכמה מקומות עולה כי פרשו חז"ל את הכוונה באיסור הונאת הגר כחל על גרי צדק: "תנו רבנן. המאנה את הגר עובר בשלושה לאוין… 'וגר לא תונה', 'וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו', 'ולא תונו איש את עמיתו' – וגר בכלל עמיתו הוא" (בבא מציעא נט, ב). ממה שאמרו חז"ל שגר "בכלל עמיתו הוא" מבואר שמדובר בגר צדק, שנכנס לכלל ישראל על-ידי הליך גיור.
כך עולה אף ממדרש ההלכה בעניין איסור הונאת הגר בהונאת דברים: "שלא תאמר לו: אמש היית עובד עבודה זרה ועכשיו נכנסת תחת כנפי השכינה… מה אזרח שקיבל עליו את כל התורה, אף גר שקיבל עליו את כל התורה" (ספרא, קדושים, פרק ח, ב-ג). כך גם עולה מתוך דברי רש"י (ויקרא יט, לג), שביאר את לשון הכתוב "לא תונו": "לא תאמר לו: אמש היית עובד עבודה זרה ועכשיו אתה בא ללמוד תורה שנתנה מפי הגבורה". מבואר אפוא שמדובר במי שכבר נכנס "תחת כנפי השכינה".
בעקבות דברי חז"ל מייחס הרמב"ם את איסור הונאת הגר לגר צדק בלבד (ספר המצוות, לא תעשה רנג), וכך מבואר בספר מצוות גדול (לא תעשה קעב-ג) ובספר החינוך (מצווה סג). פירוש זה התקבל כהנחה פשוטה גם על-ידי פוסקי הלכה מאוחרים יותר.
לפי הבנה זו, יסוד האיסור הוא שלמרות האיסור הכללי על הונאת כל יהודי, הכתוב מדגיש את חומרתה היתירה של הונאת הגר – מי שהתגייר ונהיה יהודי – מפני רגישותו הייחודית. הגר עוזב את משפחתו ואת סביבתו, וחסר לו את ההגנה של חברה תומכת – הגנה שעבורנו הינה מובנת מאליה. בארץ ישראל אף אין לו חלק ונחלה קבועה, בניגוד לאחיו. התורה מכירה בחולשתו, ומעניקה לו הגנה מיוחדת על-ידי איסור הונאת הגר.
יש לציין שלפי פירוש חכמים נמצא שההשוואה בין גלות ישראל במצרים לבין מצבו של הגר בקרב ישראל אינו, לכאורה, מדויק: העם היהודי לא התקבל במצרים כאחים, ונשארו זרים (ואף לא שינו את שמותם, לשונם ולבושם), בניגוד לגר שנכנס ונכלל בעם ישראל. ואמנם די בדמיון בין המצבים – מצב של זר החי באומה הזרה לו – כדי שהתורה תזהירנו מלהונות את הגר, "כי גרים הייתם בארץ מצרים".
הגר כגר תושב
ישנם מפרשים אחדים שפירשו את איסור הונאת הגר כמתייחס דווקא ל"גר תושב" – תושב אינו-יהודי החי בין יהודים (עי' להלן). גדול המפרשים שהלך בדרך זו הוא אבן עזרא (בפירושו לשמות כב, כ): "וטעם וגר לא תונה – הוא גר תושב, כי אין עוזר לו ממשפחה, וכל אחד מן האזרחים יכול להונותו בהונו גם בדירתו גם להביאו לידי לחץ על ידי עדות, כי הכתוב אמר: לא תענה ברעך (שמות כ, יב)".
הגר, שלפי פירושו של אבן עזרא הוא אדם אינו-יהודי החי בין יהודים, שהינו חלש במהותו: הוא חשוף להונאה הן בממונו והן בדיורו, וכמו כן יש שיבקשו להעליל עליו בעדות שקר. מטעמים אלו, התורה מעניקה לו את ההגנה של איסור תורה בדמות הציווי "לא תונו אותו".
אבן עזרא ממשיך ומפרש (בפירושו לויקרא יט, לג) את סמיכות הכתוב של איסור הונאת הגר למצוות "והדרת פני זקן" שבפרשת קדושים: "הזכירוֹ אחר הזקן. והטעם, כאשר הזהרתיך לכבד הזקן הישראלי בעבור שאין לו כֹח, כך אזהירך על הגר, שכחך גדול מכֹחו או בעבור שאין לו כֹח, שהוא בארצך ברשותך". הן הזקן, והן הגר, נחשבים כחלשים בתוך העם, והתורה מצווה על הגנתם.
פירוש זה מוצא עוגן בדברי חז"ל בירושלמי (יבמות פרק ח, הלכה א). גם במסכת גרים (ג, ד) אנו מוצאים ציווי על הגנת הגר (שאינו יהודי), כלשון חז"ל: "אין משיבין אותו בסְפר ולא בנוה רע, אלא בנוה יפה באמצע ארץ ישראל, במקום שאומנותו יוצאה, שנאמר: 'עִמך יֵשב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו'". יש לציין שבמסכת גרים הפסוק המצווה על הגרים מיוחס לגר צדק, ואילו הציווי הנ"ל נלמד מפסוק אחר.
גר תושב כיום
גר תושב הוא זר שקיבל על עצמו לקיים שבע מצוות בני נח בפני בית דין של שלושה מישראל (עבודה זרה סד, ב; רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק יד, הלכה ז). למרות שמעמד זה מתקיים בגויים רבים, ובפרט בערבים, הגמרא (וכך הרמב"ם) קובעת שמעמד של גר תושב כרוך בקבלת ז' מצוות בפני בית דין. כמו כן נקבע בגמרא (ערכין כט, א) שאין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, וכך נפסק ברמב"ם (הלכות עבודת כוכבים, פרק י, הלכה ו).
למרות הגבלות אלו, יש שקבעו שלערבים תושבי ארץ ישראל יש מעמד של גר תושב. הדיון בכך נפתח כבר בתקופת קום מדינת ישראל (ועוד לפניה), כאשר הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (הרב הראשי הראשון לישראל) הרחיב בנושא והדגיש כי "אפילו שלא נתקבלו בבית דין של ישראל ואף-על-פי שאין מקבלים גר תושב בזמן הזה… שאומה שלמה שקיבלה עליה שבע מצוות, גם בזמן הזה יש להן דין גרים תושבים" (שו"ת היכל יצחק, אבן העזר, ח"א, סימן יב). לדבריו הלכה זו חלה אף על הערבים הנוצרים שבארץ ישראל ("זכוריות המיעוטים לפי ההלכה", תחומין ב (תשמא), עמ' 172).
גישתו של הרב הרצוג מצוטטת תדיר על ידי בתי המשפט הישראליים, שכן לפיה יש להעניק שוויון זכויות לגויים הדרים בישראל (עי' גם בדברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שו"ת משפט כהן, סימנים נח, סא).
מנגד, יש להעיר שמדובר בדעת יחיד. לדעת רבים, הן בדורות קדומים והן כיום (עי' הפרדס כו עמ' 13-7), לא ניתן להעניק מעמד של גר תושב לאינם-יהודים הדרים בישראל כיום, מפני שאין היובל נוהל ובגלל שלא הצהירו גויים אלו על קבלת המצוות בפני בית דין ישראל.
בנוסף לכך, תנאי בסיסי לקבלת מעמד גר תושב הוא קבלת שלטון ישראל על ארץ ישראל. ביחס לרבים מתוך ערביי ישראל, תנאי זה לכאורה אינו מתקיים, ולכן יש להטיל ספק רב במעמדם כגרי תושב.
יחד עם זאת, גם במקום שלא ניתן להעניק לגוי מעמד מלא של גר תושב, כתב הראב"ד (בהשגותיו על הרמב"ם) שמותר לאינו-יהודי המקיים מצוות בני נח לדור בארץ ישראל, והריטב"א (מכות ט, א) כותב שגוי המקיים מצוות מקבל מעמד "חלקי" של גר תושב.
נוסף על זאת, יש לציין שאמנות והסכמים בינלאומיים מחייבים את מדינת ישראל להעניק שוויון זכויות לכל אזרחיה, וייתכן שהסכמים אלו יחייבו גם לפי ההלכה. עיון מורחב בשאלה זו דורש מאמר בפני עצמו, ונסתפק אפוא לעת עתה בדברים קצרים אלו.
