לתרומות לחץ כאן

חג הפסח: זמן שאלתנו

שמו של החג הבא עלינו לטובה, כפי ששגור בפי כל, הוא 'חג הפסח'. כך אכן הוא לשון הכתוב: "זבח חג הפסח". אולם, שמו העיקרי של 'חג הפסח' בלשון התורה הוא 'חג המצות', כמבואר בכל פרשות המועדים. ידוע, כי שמו של דבר טומן בחובו את עיקר מהותו ופנימיותו, כמו שאמרו חז"ל "שמא גרים" (ברכות ז, ב).[1]

שומה עלינו להבין: למה מהות חג הפסח שייך דווקא למצה?

לביאור עניין זה נקדים את מה שדרשו חז"ל בענין מצה, המכונה בתואר "לחם עוני": "לחם שעונים עליו דברים הרבה" (פסחים לו, א). לדעת רוב הראשונים, הכוונה למצה שאוכלים לשם מצווה בליל הסדר: כיון שיש לומר את ההגדה "על המצות", נהוג לגלות את המצה המונחת בקערת ליל הסדר בעת אמירת ההגדה. צריכים להבין אף את עניין זה: למה יש לומר את הגדת ליל הסדר לפני המצות?

עוד יש לדקדק בלשון חז"ל, שהתבטאו בלשון ענייה, ולא לשון אמירה: "עונים עליו דברים הרבה". לכאורה, הרי סיפור יציאת מצרים, שהם ה"דברים הרבה" שאנו אומרים על המצות, הוא כל כולו סיפור דברים, ולמה נקרא סיפור זה 'ענייה'?

שאלות ותשובות: להעביר את האמונה לבנים

ראשית כל נעמוד על מבנה ההגדה: כל הגדת הפסח מיוסדת על סגנון של שאלות ותשובות. בתחילת ההגדה שואלים את ה'מה נשתנה': "מה נשתנה הלילה הזה וכו'". לאחר מכן, תוך כדי סיפור עניין הפסח, שואלים את השאלה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה?". לאחר מכן מציינים את קושיות הבנים: "מה העבודה הזאת", ושאר הקושיות.

מהי הסיבה למבנה זה? בפשטות, המבנה של שאלות ותשובות נקבע מפני קיום מצוות הלילה של "והגדת לבנך". כפי שהתורה קובעת, היוצאים ממצרים היו "כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף" (שמות יב, לז) – קטנים ונערים שלא מילאו להם כ' שנים, לא נמנו בין היוצאים.

יציאת מצרים היא יסוד האמונה של עם ישראל, כמו שכתב הרמב"ן בדבריו המפורסמים בסוף פרשת בא. אותו יסוד נקנה בפרט על-ידי מי שיצא ממצרים, כלומר, על-ידי אותם ששים ריבוא בני עשרים ומעלה – לבד מטף. לאחר היציאה, חל חובה על ציבור היוצאים ממצרים, להמשיך את יסודות האמונה ולהשרישם בדורות הבאים אחריהם, כך שלא יפסק ולא יחדל תוקף אמונתנו, דור אחר דור.

עניין זה התייחד לנצח במצוות סיפור יציאת מצרים של ליל הפסח. על כן ציוו חז"ל (פסחים קטז, ב): "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". כיון שאב המשפחה רואה את עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים, זוכה הוא להארה נפלאה של אור אמונה, ממש כפי שהיה בליל יציאת מצרים. כמו בפסח מצרים, על היוצאים ממצרים בכל שנה ושנה חלה חובה להנחיל את הארת האמונה לבניהם אחריהם, להעביר את מורשת האבות אל הבנים.

בזה ניתן להבין את סגנון ההגדה של שאלות ותשובות. הבנים שואלים, שכן הבנים אינם 'יודעים' את אמונת ישראל המאירה עלינו בליל הפסח. האבות, ההם חווים את חוויית האמונה ולכן 'יודעים' אותה בתכלית הידיעה, עונים את התשובות.

כוחה הפנימי של שאלה: עליית אדם מעבר לעצמו

נראה שיש למצוא בעניין זה תוספת עומק. אם נתבונן בדבר, ניווכח לראות כי עניין השאלה הוא הדבר הנפלא והייחודי ביותר המקנן בתוך קומת האדם. בתוכן הפנימי של כל שאלה מונחת האפשרות המופלאה של האדם 'להתעלות מעבר לעצמו'.

בניגוד לכל שאר מעשה בראשית, בריאת האדם שילבה עליונים ותחתונים: גופו מן העפר, ונשמתו מנשימת הבורא יתברך (כפי שביאר הרמב"ן בפירושו לתורה). כך חונן האדם ביכולת ייחודית להתעלות מעל למציאותו הפשוטה – כיון שנשמתו ניתנה לו מאת האלוקים, "ויפח באפיו נשמת רוח חיים" – ושואף האדם תמיד לקראת שורש נשמתו העליונה, הגנוזה בגבהי מרומים.

כוח זה, המיוחד למין האנושי, מתגלה הן בהתפתחות הטבעית של האדם מצעירות ועד לבגרות (התפתחות שאינה נמצאת אצל בעל חיים), והן בהתפתחותו הרצונית, במישור השכלי והנפשי, בהיותו מבוגר. כך או כך, האדם שואף ליותר, מכוון את עצמו אל נקודה שממוקמת מעבר למה שהוא כעת.

דוגמא פשוטה לכך היא פעולת ההליכה אצל פעוטות. בהיותו תינוק קטן, אין האדם מסוגל להלך על שתי רגליו, ולו צעד אחד. אך בתהליך מופלא, תוך חודשים בודדים, לומד התינוק את כל תורת ההליכה, כולל שיווי המשקל, והופך לברייה מהלכת על שנים. הישג משמעותי זה נרכש על-ידי תהיותיו של התינוק , והתגובות שמקבל – תהליך של ניסוי וטעייה. כך מתעלה התינוק מעבר למה שהיה, והופך מ'זוחל' ל'הולך'.

'אדם' מול 'בהמה': כוח השאלה

יש לשים לב לכך שתהליך זה אינו מתחולל אלא באדם. בהמה, לעומתו, נולדת עם כל כוחותיה מוכנים ומפותחים, ואינה יכולה או צריכה להתעלות ולהתפתח כדי להגיע להישג כלשהו.

רמז לשינוי מהותי זה טמון בתיבת 'אדם', שמספרו בגימטרייא הוא ארבעים וחמשה, כמספר 'מה'. פנימיות נפשו של האדם היא שאלה: 'מה'. האדם שואף אל הבלתי-ידוע, נוסע לקראת נקודת יעד מעבר למה שהוא.

מנגד, בהמה הרי היא 'בה מה'. שאלת 'מה' אינה מקוננת בקרבה. כל מה שיש בבהמה הוכן בה משעת לידתה, וההתעלות וההתפתחות הינן זרים לה.

מתוך הבנה זו, נבין היטב מדוע חכמת התלמודים נכתבת כולה בסגנון של שאלה ותשובה – תופעה מפתיעה לכאורה, שלא מופיעה בשאר יצירות הספרות. סוד הדבר טמון בעובדה שחכמת התורה מיועדת להעלות את האדם מעלה על גבי מעלה, ואינה עניין שכלי בלבד כשאר חכמות העולם. חכמת התורה מכוונת לפנימיות האדם, ולא לחיצוניותו.

משום כך, קניין חכמת התורה נעשית דווקא בדרך של שאלה ותשובה, באופן שהחכמה מצטרפת לפנימיות נפשו של אדם, ולא כידיעה חיצונה בלבד. וכבר אמרו חז"ל כי תיבת 'חכמה' מורכבת משתי מילים, 'כח מה': החכמה לא תשכון במלוא המובן אלא במי שהשאלה על פיו.

יציאת מצרים: תגובה לשאלת השאלות

גם הגילוי הנפלא של יציאת מצרים, שורש אמונת ישראל בבורא העולם ובהנהגתו, מיסוד על שאלה. במפגש הראשון שבין הקב"ה ומשה רבינו, כחלק מתהליך שליחותו לפדות את העם ממצרים, שואל משה את הקב"ה: "ויאמר משה אל האלקים, הנה אנכי בא אל בני ישראל, ואמרתי להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם, ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם"  (שמות ג, יג).

התורה מתארת שאלה כפולה, שאלה היפותטית של העם, ושאלה קונקרטית של משה. העם שואלים: "מה שמו"; ומשה שואל: "מה אומר אליהם". אלו הן השאלות בהן נפתח מעשה יציאת מצרים.

חז"ל מגלים את העומק הטמון בשאלת משה והעם: "אותה שעה היה מבקש משה שיודיענו הקב"ה את השם הגדול" (שמות רבה ג, ה). אכן, כל התהליך של יציאת מצרים היה תהליך של גילוי שמו של הקב"ה: "וידעו מצרים כי אני ה', בנטותי את ידי על מצרים, והוצאתי את בני ישראל מתוכם" (שמות ז, ה). כל הניסים והנפלאות של יציאת מצרים, כל סדר הגאולה שמהותה גילוי שמו של הקב"ה, באו בתגובה לשאלת משה והעם.

אותו דור הוכן על-ידי גלות מצרים, צורף וטוהר על-ידי "כור הברזל" (דברים ד, כ), עד אשר היה מוכן לשאול את שאלת השאלות – לבקש את גילוי שם ה'. הראשון שהעלה את השאלה, בגרסה מוקדמת ובלתי-מושלמת, היה אברהם אבינו. עם שאלת אברהם וחיפושו את בוראו, יצא העולם מאלפיים 'שנות תוהו', ונכנס לעידן חדש של 'שנות תורה' (עבודה זרה ט, א). המילה 'תוהו' היא מלשון 'תהייה', שאלה. אברהם אבינו הפך את כל היסטוריית העולם לתהייה, לשאלה: היכן המנהיג?

התשובה, שהתחילה להתגלות אל אברהם והאבות, התגלתה במלואה ביציאת מצרים.

מכאן נבין את עומק סגנון ההגדה של פסח, הסובבת כולה סביב שאלות ותשובות. "מה נשתנה", "על שם מה", "מה העבודה", וכך הלאה. בליל הפסח עלינו לשאול שאלות, משום שמידי שנה בשנה חוזרת הארת יציאת מצרים להאיר כתגובה לשאלת ישראל – כפי שהיה בראשונה.

אתם קרואים אדם: אכילת מצה של פסח

מזמן יציאת מצרים ואילך, נתייחד תואר 'אדם' לישראל בלבד: "אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם" (יבמות סא, א). אומות העולם, עם כל החכמה העולמית שרכשו ושרוכשים, אינם מסוגלים להתעלות בפנימיות נפשם מעבר למציאות עצמם. הם קבועים וקיימים בעולם הגשמי, בעולם הפיזי אותו הם מרבים לחקור ולפתח. בזה נתייחד תואר 'אדם' לישראל בלבד, שהם המחברים עליונים ותחתונים, ביכולתם להתעלות לקראת נשמתם העליונה.

כאן מונחת החזרה לדרגת אדם הראשון, כפי שהיה קודם החטא. אמרו חז"ל על אדם הראשון שמעיקרא היה מבריח מסוף העולם ועד סופו (חגיגה יב), ולאחר חטאו נתמעטה קומתו פלאות. בשעת יציאת מצרים התעלו ישראל לקומת אדם הראשון קודם לחטאו, בחיבור עליונים ותחתונים, דוגמת יעקב אבינו שגילם במציאות עצמו את הדמות שבחלומו – "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (וכך הייתה צורת דיוקנו חקוקה על כסא הכבוד).

כעת ניתן להבין את מרכזיות עניין המצה בליל הסדר ובחג הפסח: במצה טמון חזרה לקומת האדם קודם חטאו.

התוצאה המרה של אכילת עץ הדעת הייתה כלילת מציאות של רע בפנימיות נפש האדם. כך נגזר המוות על האדם, כי אין הרע יכול להתקיים קיום נצחי. מיום אכלו מן העץ, נקבע גורלו של אדם הראשון למות. לפי דעת אחת (ברכות מ, א), אותו אילן שאכל ממנו אדם הראשון היה של חיטה, ועומק הרע שבו הוא ה"שאור שבעיסה" (כלשון חז"ל, ברכות יז, א), הנותנת לאדם תדמית תפוחה של חשיבות עצמו, ושמה אותו במרכז הבריאה.

על גסי הרוח אמרו חז"ל "אין אני והוא יכולין דרים בעולם" (סוטה ה, א). האדם גס הרוח הוא האדם שאין לו שום שאלות, מפני שהוא כבר יודע את כל התשובות. יתרה-מזו, הוא הקובע את כל התשובות. בגודל חטאו, הוא מאבד את עיקר תואר 'אדם'.

המצה, המסולקת מכל תפיחה, היא העומדת כנגד חטא האדם. מצוות אכילתה, אכילה מתוקנת וטהורה, מכוונת כנגד האכילה הפגומה של עץ הדעת. נמצא כי בעת ההיווצרות של עם ישראל, בשעת יצירת קומת אדם חדשה, אכילתם שמורה מן הרע, שמורה מן החמץ. כך מוכנים אנו לשאלות הלילה, ולגילוי שמו ית' עלינו.

לחם שעונים עליו דברים הרבה

כעת נבין גם למה המצה קרויה "לחם שעונים עליו דברים הרבה". הסיבה לכך היא מפני שהתשובות של ליל הסדר – התשובה של גילוי שמו ית' וגילוי אמונת ישראל הנצחית – ניתנים כתגובה לשאלות ליל הסדר. שאלות ליל הסדר, כאמור, תלויים במציאות המצה, המרחיקה את החמץ ומאפשרת לאדם לראות מעבר למציאות עצמו.

עניין זה נרמז בתיבת 'מצה', שמספרו בגימטרייא עולה שלש פעמים 'מה' (135). ואולי ניתן לפרש בכך את עניין שבירת המצה קודם אמירת ההגדה עליו, שכן המנהג לחלק את המצה לשני חלקים שאינם שווים, ויש לשער שבמקום חלקים שווים, שוברים אותה לשליש ושני שליש. אמירת ההגדה נעשית אפוא על שליש מצה, כלומר, על מספר 'מה' – שהיא עצם שאלת הלילה.

התשובה, לעומת השאלה, שמורה לסוף הסדר, והיא שני שליש מצה – 'אדם' ('מה') כפול. כאן התגלתה קומת אדם חדשה, דמות אדם שהוא מעין אדם הראשון קודם החטא, אשר מציאותו חובקת את העולם הזה ואת עולם הבא גם יחד.

חג המצות

בחג הפסח נולדנו כאומה חדשה, כלשון הכתוב: "ומולדותיך ביום הולדת אתך, לא כרת שרך, ובמים לא רחצת למשעי, והמלח לא המלחת, והחתל לא חתלת" (יחזקאל טז, ד). עם לידת עם ישראל, התחדשה קומת האדם התחדשות רוחנית נפלאה, וחזרה למדרגת האדם קודם החטא: "אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם". על כן, חג הפסח הרי הוא חג המצות, חג שבו שמורים אנו מן הרע, חג שאין לנו שום מגע עם השאור שבעיסה.

כך מוכנים אנו לשאול את שאלת ליל הסדר. הגילויים הנפלאים של חג הפסח מוכנים ומזומנים עבורנו; עלינו רק לשאול את השאלות הנכונות. ויה"ר שאכן נזכה לכך!

בברכת חג כשר ושמח לכל הקוראים.


[1] וראה עוד במדרש במדבר רבה, פרשה יט, בעניין השמות שקרא אדם הראשון.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל