אכילת מצה כל ז' ימי הפסח

מצוות רשות?

ייתכן שהדבר הבולט ביותר בחידושו של הגר"א הוא העובדה שמדובר על מצווה שכל כולה רשות. אין כל חובה לאכול מצה במשך ז' ימי הפסח, וכל מהותה של המצווה היא רשות.

הרעיון של מצווה שיסודה רשות אינו מתיישב היטב על הלב. מצוות הרי נקראו על-שם הציווי, שעלינו לציית אליו; שכר המצווה ניתנת על ציות כהלכה אל המצווה. מה אפוא פשרה של מצווה שכל כולה רשות?

ואין להשיב שהרי אנו מוצאים מצוות שהן "מצוות קיומיות", כגון מצוות מזוזה, ציצית, וכדומה – שכן בכל מצוות אלו באמת יש חובה קונקרטית לעשות פעולה מסוימת, אלא שאותה חובה תלויה במצב מסוים: מי שיש לו בית, חייב במזוזה, ומי שלובש בגד בעל ד' כנפות חייב בציצית. בניגוד לכך, במקרה של אכילת מצה כל ימי הפסח אין שום מצב של חיוב, ובכך לכאורה נבדלת המצווה משאר מצוות התורה.[1]

שאלה זו הועלתה על-ידי הרב אברהם שפירא (מנחם אברהם, ח"א, סימן מד), ופתרונה מהווה מפתח להבנת דברי הגר"א ולעמידה על אופי המצווה.

מקור מלבישת תפילין

הגר"א מזכיר מקור לדבריו מדין לבישת תפילין בחולו של מועד.

לפי דברי הגמרא, אין אנו לובשים תפילין בשבת מפני ששבת נקראת "אות". כיון שהשבת עצמה הרי היא "אות", אין צורך ל"אות" נוסף של התפילין.

השאלה של לבישת תפילין בחול המועד, שכידוע נחלקו בו ראשונים, תלויה בהגדרת ה"אות" של שבת: אם נגדיר את ה"אות" כאיסור מלאכה, הרי שבחולו של מועד אין איסור מלאכה (רק מלאכות מסוימות נאסרו, ונמסר הדבר לחכמים), ולכן יש לומר שחול המועד חייב בתפילין. מנגד, אם ה"אות" מתייחסת למצוות היום, הרי שגם בחוה"מ ישנן מצוות המאפיינות את הזמן.

בשני מקומות כותבים התופסות שלמרות שאין איסור מלאכה בחוה"מ, הרי שעדיין יש לחוה"מ "אות", ולכן אין לובשים בו תפילין. במקום אחד (מנחות לו, ב) כתבו התוספות שה"אות" של חוה"מ פסח היא איסור אכילת חמץ. אולם, במקום אחר כתבו התוספות (מו"ק יט, א) שה"אות" של ימי הפסח היא מצוות אכילת מצה.

לאור דברי התוספות, נראה לכאורה שמצוות מצה שייכת לכל ז' ימי הפסח, שכן בלאו-הכי לא ניתן לומר שיש בכך "אות" ומעט לבישת תפילין בחוה"מ.

הברכה על סוכה ועל מצה

כמה ראשונים דנים בשאלה של ברכת המצוות על אכילת מצה כל ז' ימי הפסח. מקור ראשוני ובסיסי לשאלה זו היא דברי 'בעל המאור' (פסחים כו, ב):

"ויש ששואלין באכילת מצה מה טעם אין אנו מברכים עליה כל ז' כמו שמברכים על הסוכה כל ז', דהא גמרינן מהדדי שלילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות בין במצה בין בסוכה, כדאיתא בפרק הישן. ויש להשיב לפי שאדם יכול בשאר ימים לעמוד בלא אכילת מצה, ויהיה ניזון באורז ודוחן וכל מיני פירות, משא"כ בסוכה שאין יכול לעמוד בלא שינה ג' ימים והוא חייב לישן בסוכה ולטייל בה […] זהו טעם שמברכין על הסוכה כל ז' ואין מברכין על מצה כל שבעה. וטעם נכון הוא".

ראשונים אחרים, כגון בעל ה'עיטור' (עשרת הדיברות, הלכות חמה ומרור קלה, א) כתבו לבאר באופן אחר. לדברי העיטור, יש להבחין בין סוכה ש"כי בעי למיכל בסוכה איכא עליו מצוות עשה", לבין מצה ש"כי בא למיכל ליכא עליו מ"ע דמצה, אלא לאו דבל תאכל חמץ, ואין מברכים אלאו". ההבדל בין מצוות עשה של סוכה לבין מצוות לא-תעשה של חמץ הוזכר אף ברשב"א (ח"ג, סימן רפז) וב'אורחות חיים' (ליל פסח אות כט), ולדבריהם נראה שאכן אין שום קיום מצווה באכילת מצה כל ז' ימים.

ה'מגן אברהם' (סוף סימן תרלט) אכן מבאר ברוח זו ש"מה שאין מברכין על מצה כל ז', היינו משום שאין מצוה באכילתו אלא שאין אוכל חמץ, משא"כ בסוכה".

אולם, כנגד שיטה זו, כמה ראשונים העירו שמתוך פשוטם של מקראים בוודאי משמע שיש מצווה של אכילת מצה כל ז' ימי הפסח (עי' 'אבן עזרא' שמות יב, טו). כמו שהתורה מצווה על ישיבת סוכה בלשון "בסוכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כג, מב), כך היא מצווה על אכילת מצה "שבעת ימים מצות תאכלו" (שמות יב, טו).

ייתכן אפוא שלמרות דרשת חז"ל, היצמדות לפשוטו של מקרא הובילה את 'בעל המאור' ליישב את ההבדל בדרך אחרת, וב'אבני נזר' (או"ח שעז) אכן כתב שלדעת 'בעל המאור' אכילת מצות כל ז' ימים מהווה מצווה. כך ה'משנה ברורה', בהביאו את דברי הגר"א (תרלט, כד; תעה, כה), מעיר שבכך קיים הגר"א את "פשוטו של מקרא".

אכילת מצה ואיסור חמץ

הגמרא (פסחים כח, ב) דנה באיסור הנה מחמץ שעבר עליו הפסח (חמץ ששהה ברשותו של ישראל במשך הפסח). לדעת רבי יהודה מדובר על איסור תורה. אולם, רבי שמעון חולק על כך, וסובר שמבור על איסור דרבנן בלבד. הגמרא מצטטת את דברי ר' שמעון:

"אמר לו רבי שמעון: וכי אפשר לומר כן? והלא כבר נאמר: 'לא תאכל עליו חמץ, שבעת ימים תאכל עליו מצות' – אם כן מה תלמוד לומר 'לא תאכל עליו חמץ'? – בשעה שישנו בקום אכול מצה, ישנו בבל תאכל חמץ – ובשעה שאינו בקום אכול מצה, אינו בבל תאכל חמץ".

ר' שמעון קובע אפוא שאיסור אכילת חמץ הולך יחד עם מצוות אכילת מצה. קביעה זו תומכת לכאורה בדעת הגר"א: כל זמן שיש איסור על חמץ, יש מצווה באכילת מצה. ב'פני יהושע' מעיר על דברי הגמרא שלא ייתכן שמדובר במצווה שיש בה חיוב, שכן החיוב של אכילת מצה מוגבל ללילה הראשון של פסח בלבד. אולם, עדיין שייך לומר שיש כאן מצוות "קום אכול מצה", "כיון דכתיב להדיא שבעת ימים תאכל עליו מצות".

ההשוואה בין איסור חמץ לבין אכילת מצה יכולה אף ללמד אותנו על אופי המצווה של אכילת מצה כל ז' ימים. לאורך כל ימי הפסח, עלינו לשנות את צורת האכילה שלנו מאכילת חמץ לאכילת מצה – כלומר, מדיאטה המבוססת על חמץ לדיאטה שיסודה מצה. האיסור על אכילת חמץ, והמצווה של אכילת מצה, הולכים יחד במובן הזה של שינוי צורת האכילה למשך חג הפסח.

שינוי דיור לסוכות ושינוי אכילה בפסח

לאור ההגדרה הנ"ל, יש לקרב את מצוות אכילת מצה כל ז' ימי הפסח למצוות ישיבה בסוכה כל ז' ימי הסוכות (כבר הערנו לעיל על הדמיון בפסוקי התורה): כמו שבסוכות עלינו לשנות את מקום הדיור שלנו מהבית אל הסוכה, כך בפסח עלינו לשנות את אכילתנו מאכילת חמץ לאכילת מצה.

בנוגע לסוכות, די במצוות עשה בלבד: כיון שאנחנו מעתיקים את דירתנו אל הסוכה, הרי ששוב אין אנו דרים בבית. אך בנוגע לפסח, לא די בציווי על אכילת מצה, כי יכולים החמץ והמצה לשמש בערבוביה. כדי להוציא אפשרות זו, יש צורך בציווי על אכילת מצה מחד, ואיסור על אכילת חמץ מאידך: עלינו לשנות את אכילתנו מחמץ למצה.

לפי הגדרה זו יש להבין שגם לדעת הגר"א אין לברך על אכילת מצה כל ז' ימי החג, כמו שכתב ה'חתם סופר' (יו"ד קצא) שגם אם יש מצוות באכילת מצה כל ימי הפסח, אין לברך על אכילה זו (עי' בעניין זה ב'שדה חמד', ח"ח, חמץ ומצה יד, י). הסיבה לכך היא שלמרות השינוי המהותי באכילת האדם (מחמץ למצה), ייתכן שאדם יעבור את כל ימי הפסח בלי ששינוי זה יקבל שום ביטוי מעשי (למעט הלילה הראשון): אפשר פשוט לאכול פירות ויקרות, ולא לאכול מצה בכלל.

בניגוד לכך, כפי שביאר ב'בעל המאור', בסוכות אין אפשרות ששינוי הדיור מן הבית אל הסוכה לא יקבל כל ביטוי, שכן לא ייתכן שילך אדם שלשה ימים בלי שינה, וכיון שחייב לישון הרי שחייב לתת ביטוי חיובי לשינוי של חג הסוכות. הבדל זה הוא הקובע את הברכה לסוכה כל ז' ימים, בניגוד למצה שאין לברך עליה.

עוד יש להבין לפי הגדרה זו שאף לדעת הגר"א אין צורך באכילת 'מצה שמורה' כל ימי החג, ודי באכילת מצה רגילה שאין בה חשש חמץ (אכן, ב'חיי אדם' סימן קכז הביא בשם הגר"א שהיה מקפיד על אכילת 'מצה שמורה' כל הפסח רק בגלל חשש של חמץ). כל העניין של אכילת מצה כל ז' ימים הוא כ'צד כנגד' לאיסור אכילת חמץ: השינוי מחמץ למצה אינו כרוך אפוא בדינים המיוחד של מצת לילה ראשון של פסח.

אולם, בדברי הנצי"ב (משיב דבר ח"ב, סימן עז) מבואר שלפי דעת הגר"א יש לאכול 'מצה שמורה' כל ימי הפסח, והבין שלפי דברי הגר"א מדובר על הרחבת מצוות לילה ראשון לאורך כל החג.

מצווה ללא שכר?

בפירוש ה'חזקוני' לתורה (שמות יב, יח) כתב לחדש שאמנם יש מצווה באכילת מצה כל ז' ימים, אבל אין בכך שום קבלת שכר:

"יש לך דברים שמקבלים שכר בעשייתם ולא עונש כשאין עושים אותם, כגון מצה בלילה הראשון; ויש לך דברים שאין מקבלים שכר בעשייתם ושכר כשאין עושים אותם, כגון מצה מליל ראשון ואילך. ומ"מ מצות שבעת ימים מצות תאכלו כתיב, כלומר, אם אכל מצה כל שבעת הימים קיים הפסוק זה של שבעת ימים מצות תאכלו".

ביאור חידוש זה קיום מצווה שאין בה שכר יעלה יפה לאור מה שהגדרנו. לכל ז' ימי הפסח עלינו לשנות את אכילתנו מאכילת חמץ לאכילת מצה: ראש לכל המאכלים הוא הפת, ובחג הפסח אותו פת מתחלף מחמץ למצה. אולם, אין שום חובה לתת ביטוי קונקרטי לשינוי זה (מלבד לילה ראשון של פסח), ולכן אין שכר על אכילה זו.

בזה יובן גם מהות המצווה כמצוות רשות: מצוות אכילת מצה כל שבעה היא מצווה שמגדירה לנו את אכילתנו – במקום לאכול חמץ אנו אוכלים מצה. אך כאמור, המציאות אינה מחייבת ששינוי זה יקבל ביטוי, כיון שאדם יכול לעבור את כל ימי הפסח בלי לאכול פת.

עם זאת, יש לציין את המובא בספרים שהיה הגר"א מקפיד לאכול סעודה נוספת של מצה ביו"ט אחרון של פסח, וסבר אפוא שנכון לתת ביטוי קונקרטי למצוות מצה, שכן בכך מראים אנו את חביבות המצווה ואת כיסופינו לגאולה קרובה.

ברכת חג כשר ושמח לכל קורא.