מכירת החמץ קודם הפסח: הלכות ומנהגים

ח' ניסן ה'תשע"ה

מכירת חמץ – מדוע?

בדורות הקודמים, מעטים היו היהודים שהיו מוכרים חמצם לגוי קודם הפסח. תקנה זו אינה מופיעה בגמרא, ונראה שלא היה בה צורך משמעותי. כל יהודי היה דואג לבער כל דבר חמץ מרשותו קודם הפסח, כמצוות התורה (שמות יב, טו): “שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם”.

במשך הדורות,  נדרש פתרון מעשי עבור בעלי מפעלים ומבשלות, שנקלעו למצוקה אל מול החובה לבער את החמץ מרשותם. בפרט לאחר המהפכה התעשייתית והייצור הריכוזי שבא  בכנפיה, יהודים בעלי מפעלים החזיקו ברשותם כמויות גדולות מאד של חמץ. הפתרון של ביעורו, או אפילו מכירה רגילה, היה עלול לגרום להפסדים ענקיים.

מסיבה זו התחילו לנהוג בתקנת מכירת חמץ, לפיה נמכר החמץ לגוי קודם הפסח, ונקנה ממנו בחזרה לאחר הפסח. התקנה המקורית נועדה לבעלי מפעלים ומבשלות, אך בימינו פשט המנהג, והוא נהוג הן עבור מפעלים גדולים (גם ‘מדינת ישראל’ מוכרת חמצה לגוי, במכירה הנערכת על-ידי הרב הראשי לישראל), והן עבור אנשים פרטיים, העורכים מכירת חמץ בנוסף לביעור חמץ “כדי לצאת מידי ספק”.

מנהג מכירת חמץ זכה להתייחסות ענפה מפוסקים רבים, שעסקו בעיקר במגוון קניינים שיש לעשות כדי לוודא שהמכירה תהיה ברת תוקף. בניגוד לקניינים רגילים, אין הקונה יכול להכניס את הסחורה לרשותו (כמות החמץ עשויה להיות אדירה), ועובדת היות הקונה לא-יהודי מסבכת אף היא את העניין. בנוסף לכך, במכירות רגילות שאלת הקניין אינה כה משמעותית – זה לא ממש משנה אם הלחם שאני אוכל שייך לי על-פי דין, או שהמוכר פשוט הרשה לי לאוכלו. במכירת חמץ, איסור חמץ בפסח תלוי בתוקף הקניין.

לא נאריך במאמר זה בדיני הקניינים, שהם נחלת הרב העוסק במכירה ואינם רלוונטיים לכלל הציבור, אלא נעסוק בעיקרי דיני מכירת חמץ הנוגעים לציבור המוכרים.

מכירת חמץ מחוץ לבית

מכירת חמץ מופיעה לראשונה בדברי התוספתא (פסחים פרק ב, הלכות ו-ז): “ישראל ונכרי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה. רשאי ישראל שיאמר לנכרי: עד שאתה לוקח במנה – קח במאתים, שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח”.

התוספתא מתייחסת למצב שבו נמצא היהודי במצוקה: הוא אינו יכול לבער את החמץ שברשותו, כיון שהוא נמצא בספינה (וצריך את החמץ אחר הפסח). במצב זה, מתירה התוספתא למכור את החמץ לגוי או לתתה לו במתנה, ובלבד שיהיה במתנה גמורה. כן הותר לו למכור במחיר יקר יותר, תוך רמיזה שייתכן ויקנה את החמץ בחזרה לאחר הפסח.

הלכה זו מובאת בדברי רב עמרם גאון (אוצר הגאונים, פסחים מח): “ישראל שמכר חמצו לגוי או שנתנו לו במתנה גמורה, אם משך גוי אותו ואין שם הערמה, ואינו רגיל לעשות כן בשאר שנים, אלא מורע [מאורע] הוא – מותר לישראל לחזור וליקח ממנו אחר הפסח מן הגוי. מאי טעמא? כיון דקנייה גוי ומשכיה קם ליה ברשותיה, וקימא לן חמץ שלנוכרי אחר הפסח מותר באכילה”.

מבואר בדברי רב עמרם גאון כי לא מדובר דווקא בספינה, אלא בכל מקרה בו נאלץ היהודי לעשות זאת, מותר לו למכור את חמצו לגוי. אולם, סייג זאת רב עמרם בכך שהמכירה תהיה מכירה גמורה (ולא הערמה), ושלא תחזור המכירה על עצמה מידי שנה. בנוסף, הצריך רב עמרם גאון מכירה פיזית, תוך העברת החמץ לרשותו של הגוי, ולא הסתפק במכירה קניינית כאשר החמץ נשאר ברשותו של היהודי.

כבר בדברי התוספתא מבואר שמותר לרמוז לגוי שהיהודי יקנה ממנו בחזרה את החמץ לאחר הפסח, וכן נפסק בשו”ת הרשב”א (ח”א, סימן תתנ) בשם מהר”ם מרוטנבורג: “על חומץ שנתחמץ בשמרי שכר, יש למכרו לגוים קודם הפסח, ולומר לו אם תשמרהו עד לאחר הפסח אקנהו ממך אני או יהודי אחר”.

בתרומת הדשן (סימן קל) הקל אף יותר, והוסיף שתי נקודות חשובות. בהיתר מכירת חמץ לגוי, כותב בעל תרומת הדשן שמותר למכור את החמץ “בדבר מועט” – במחיר סמלי, ולא במחיר האמיתי של החמץ. בנוסף, כותב ה’תרומת הדשן’ שמותר לעשות כן אפילו כשיודע המוכר שהגוי ישמור את החמץ עד לאחר הפסח, ויחזור ויתנו לו.

על דרך זו נכתב בבית יוסף (או”ח סימן תמח), ונפסק בשולחן ערוך (תמח, סעיף ד).

מכירת חמץ בתוך הבית

במקורות הנ”ל מבואר היתר למכור חמץ לגוי קודם הפסח, אפילו כשניתן להנייח שהגוי ימכור או יחזיר את החמץ לאחר הפסח, ובתנאי שנעשתה מכירה גמורה. כפי שהדגיש הרמב”ם (הלכות חמץ ומצה, פרק ד, הלכה ו), הכוונה בכך היא שתהיה המכירה מוחלטת, ללא שום תנאי. עדיין לא מצאנו היתר למכור חמץ לגוי, ולהשאירו בבית המוכר היהודי, כפי שנהוג כיום.

הראשון שמזכיר את העצה למכור חמץ לגוי ולהשאירו ברשות המוכר הוא הב”ח (סימן תמח). זאת בשל הנסיבות המיוחדות של היהודים במדינתו: “ובמדינה זו שרוב משא ומתן הוא ביין שרף, ואי אפשר להם למכרם לגוי מחוץ לבית… יש להתיר בענין זה שימכור לגוי כל החמץ שבחדר, וגם החדר עצמו ימכור לגוי”. כיון שמוכר את החמץ, ואף את החדר שבו מונח החמץ, הרי זה כאילו הוציא את החמץ מרשותו.

ב’מגן אברהם’ (שם, ס”ק ד) מדגיש כי מעיקר הדין די בכך שמוכר את החמץ עצמו, ובלבד שאינו מקבל אחריות על החמץ (כלומר, שלא יתחייב לשלם לגוי אם החמץ יאבד), אך כותב אף הוא שיש למכור את החדר עם החמץ שבו (וכן כתב ב’משנה ברורה’, ס”ק יב, וראה ט”ז, ס”ק ד).

מובן מתוך לשון הפוסקים שהיתר מכירת חמץ באופן הנ”ל נאמר ב אילוץ מקרי. ב’אליה רבה’   (ס”ק ז) כתב כי מלכתחילה אין להקל במכירה כזו (כשהחמץ נשאר בבית היהודי) לעניין חמץ גמור, וחילק בין מכירת יין שרף (שאי אפשר למכרו מחוץ לבית, ולכן יש להקל בו), לבין מכירת שכר, שבו: “אפשר להחזיר לכותים, גם שלא לקנות כל כך עד שישתייר על פסח, גם ודאי ראו שיש חשש קלות בזה דלכל מסור שיכנסו למרתף בפסח וכו’. לכן ראוי להחמיר בזה מכל וכל”.

בשו”ת אורי וישעי (סימן קכא) הוסיף שבזמנו התפתח מסחר בשכר, ועקב הכמויות הגדולות של שכר יש להקל בכך. אולם, אף הוא חושש מלכתוב היתר גורף, ומדגיש שההיתר הוא רק משום “הפסד ממון של ישראל”.

הסתייגות מן המכירה

בעקבות ההסתייגויות הנ”ל, כתבו כמה פוסקים שראוי להיזהר שלא לסמוך על מכירת החמץ לעניין חמץ גמור (ראה במאמר של שבוע הבא, בנוגע למה נחשב ‘חמץ שאינו גמור’).

בנוסף לכך, יש מגדולי ישראל שנמנעו מלהשתמש לאחר הפסח במצרכים שנמכרו לגוי לפני פסח, כמו שמפורסם מהנהגות הגר”א (מעשה רב, אות ז, וראה במועדים וזמנים, הגדה של פסח, אות ג). כך נכתב גם בשמו של רבי עקיבא איגר (איגרות סופרים, כתבי רבי עקיבא איגר, סימן מח): “אנכי הנני נזהר משתיית שכר בחורף מפני חדש ובקיץ מפני המאלץ הנמכר תוך החמץ בערב פסח, אשר גם מוו”ח רה”ג נ”ע [רבי עקיבא איגר] נזהר מליקח חמץ הנמכר, ויי”ש לא לקח אחר הפסח כי אם ממוזגים נכרים”.

למרות ההסתייגות, המנהג לערוך מכירת חמץ התפשט בכל תפוצות ישראל. יש מקילים בו למכור חמץ גמור, ויש שמחמירים ואינם מוכרים אלא מצרכים שיש בהם חשש חמץ, ועורכים את המכירה ‘ליתר ביטחון’ (ראה ב’תקנת מכירת חמץ’, פרק א, הערה יז, שכן ראוי לעשות בשביל לצאת מכל ספק).

מכירת חמץ קולקטיבית

מתחילה, כל מי שהיה ברשותו חמץ, ולא הייתה לו אפשרות לבער את החמץ מרשותו קודם הפסח, היה הולך בעצמו לנכרי ומוכר את כל חמצו כדת וכדין. אולם, מחמת ריבוי המכשלות המצויות במכירת חמץ פרטית, הנהיגו הקהילות למכור את החמץ על-ידי רב הקהילה, או על-ידי אנשים מיוחדים הממונים על כך.

אחת התשובות שנכתבו בעניין זה נעתק בשו”ת נאות דשא (ח”א, בסופו) מדברי הרב שלמה קלוגר, שהתווכח עם הרב משה טויבס (בעל שו”ת אורי וישעי) בעניין מכירת חמץ על-ידי רב הקהילה. בתוך דבריו, הוא מדגיש את החשיבות של עריכת המכירה בצורה מרוכזת: “אני אומר שלא שקל הגאון הנ”ל הפסד מצווה כנגד שכרה, כי הרב הגאון הנ”ל לא היה בקהילה רבה ועצומה ולא בא לפניו מכשול אשר נמשך מן כותבי שטרי מכירות חמץ בפסח כל אחד לעצמו… ולא היה רואה בקהילות גדולות אשר אי אפשר להיות מעצור לרוח כל אחד ואחד ולהשגיח עליו דרך פרט, ומכוח זה נמשכו כמה מכשולות בשטרי מכירות אשר עצמו מספור… אם כי ת”ל פה ק”ק רובן אנשי בני תורה ואנשי מידות, ואף על פי כן נמשך כמה תקלות, עד שעמדתי ותיקנתי כן”.

ישנן שתי דרכים שבהן ניתן לערוך מכירה קולקטיבית. דרך אחת היא שבני העיר יַקנו את החמץ שברשותם לממונה, ואחרי כן הממונה ימכור את החמץ הלאה לגוי (ראה שו”ת נאות דשא, שם). אולם, יש שכתבו נגד מנהג זה, שכן למה לו לרב לקנות את כל החמץ של העיר, וכך “מכניסים עצמם [הרבנים] בפרצה דחוקה ללא צורך” (קו’ עמודי כסף, פתיחה לדיני מכירת חמץ, אות ה).

ברוב המקומות נהגו למנות את הרב לשליח על-ידי כתב הרשאה מיוחד, וכך נעשה הרב שלוחם של הציבור למכור את החמץ לגוי הקונה. כך הורה ב’ערוך השולחן’ (סימן תמח, סעיף כז): “והנה מכירות חמץ שלנו הנהוג מכמה וכמה דורות שלפנינו כן הוא, שכל בעלי החמץ חותמים את עצמם על הרשאה”.

על-ידי המכירה הקולקטיבית, ניתן להבטיח שכל החמץ של בני הקהילה נמכר באופן המהודר ביותר, ללא פגמים בחוזה ובמסכת הקניינים המסובכת המעבירה את הבעלות על החמץ לגוי. בשל כך, ייתכן שהמכירה הנעשית כיום מהודרת יותר מכפי שהייתה נעשית בדורות קדומים (ראה למטה, בסמוך), ואין לדעת איך הגאון מווילנה (ואחרים) שהסתייגו מן המכירה של זמניהם היו מתייחסים למציאות של זמננו.

השבתת חמץ על-ידי (או חרף) מכירת חמץ

האם אדם מקיים מצוות השבתת חמץ על-ידי מכירת חמץ לגוי?

במשנה נאמר (פסחים כא, א) “כל שעה שמותר לאכול… ומוכר לנכרי“, ומבואר אפוא שמותר לאדם למכור את חמצו לנכרי קודם הפסח. לדעת רוב המפרשים, מקיים אדם בכך את חובת השבתת החמץ, שכן מוציא את החמץ מרשותו על-יד המכירה לגוי (שו”ת חלקת יעקב, או”ח, סימן כ; פרי יצחק ח”א, סימן יט; שו”ת אבני נזר בכמה מקומות; ועוד).

אך ב’חיי אדם’ (נשמת אדם, כלל קיב, אות ח) כתב שאין אדם מקיים במכירת חמצו מצוות ‘תשביתו’: “הנה בודאי לא התירו דרך זה למכור החמץ אלא על צד הדוחק, שהרי מפקיע ממנו מצות ביעור חמץ, ולכן בק”ק פראג לא נהגו למכרו אלא לעושי יין שרף, אבל לא ללוקחים מהם ומוכרים ולא רשאים לקנות אלא בענין שלא ישאר כלום אצלם… והטעם נ”ל כדי שלא לבטל מצות תשביתו”.

מבואר במשנה כי אין איסור במכירת חמץ לגוי קודם הפסח, ואין בכך איסור של ביטול מצוות ‘תשביתו’. מהי, אפוא, כוונת ה’חיי אדם’ בחשש שמעלה בעניין מכירת החמץ? אפשרות אחת לפרש את דבריו היא, שאם ימכור את כל החמץ שברשותו, יפקיע בכך את עצמו מן המצווה. לכן גם מי שמוכר את החמץ לגוי, יראה לשייר קצת לעצמו, כדי לקיים בו מצוות ‘תשביתו’[1].

על דרך זו כתב בהגהות חתם סופר (סימן תמח, מג”א ס”ק ח) שראוי להוציא מן המכירה את החמץ שמוצא בשעת הבדיקה, כדי שיוכל לקיים בו את מצוות שריפת חמץ: “ויעצני הרב הדיין המופלג מו”ה דניאל פרוסניץ נ”י ליתן במתנה על-מנת להחזיר לחבירו, אותו חמץ שמצא בשעת בדיקה, ואחר כך למכור. נמצא דאין זה בכלל מכירה, שכבר נתנו במתנה על-מנת להחזיר, ואחר כך ימכור חמצו לגוי ואח”כ יחזירנו לו חבירו, ושוב ישרוף מה שמצא בבדיקה ושוב יבטל ועצה נכונה היא”.

כיום, נהוג בכמה שטרי מכירה להוציא מן המכירה את הפתיתים שמניחים בשעת בדיקת חמץ, כך שמקיים מצוות תשביתו באותו חמץ (קלח של אזוב, סימן כה). יש שערערו על עצה זו (תשובות והנהגות סימן רצג), ועצה פשוטה יותר היא לשרוף את החמץ קודם לזמן ביצוע המכירה בין הרב לבין הגוי (אפשר לברר את הזמן המדויק), כך שתתקיים מצוות שריפת חמץ כדת וכדין (בעניין מכירת י”ג בניסן, נדון בחלק שני של המאמר).

נגישות הגוי לחמץ

המוכר את חמצו לגוי צריך לוודא שיש לגוי הקונה גישה חופשית לחמץ. ניתן להסדיר עניין זה על-ידי מסירת המפתח לקונה, כמו שכתב הב”ח (סימן תמח): “ומיהו צריך למסור לעו”ג גם המפתח… כיון שהמפתח ביד ישראל ויכול ליכנס לחצי החדר וליטול החמץ משם, לא סמכא דעתיה דעו”ג דמכירה גמורה היא, אלא סובר דאינה מכירה אלא להסיר מעליו איסור חמץ” (ונכתבו לכך עוד טעמים). וכן כתבו שאר פוסקים (מגן אברהם, ס”ק ד; ט”ז, ס”ק ד).

עם זאת, כתב ה’משנה ברורה’ (תמח, ס”ק יב) שדי בכך שיאמר לגוי היכן מונחים המפתחות, ואין צורך במסירת המפתחות בפועל כך פסק גם ב’ערוך השולחן’ (סימן תמח, סעיף כג).

אם לא מסר את המפתחות לגוי, ולא הודיע על אפשרות לקבלם, יש שכתבו שהמכירה בטלה (ראה ט”ז), אך רוב הפוסקים הכשירו את המכירה בדיעבד (ראה ביאור הלכה, בשם פרי מגדים). לדעת ה’ערוך השולחן’, אין חשש של ביטול המכירה עקב אי-מסירת המפתח, בתנאי שהיהודי לא עשה זאת בכוונה.

בנוגע למי שנעל את דלתות הבית, באופן שאין הגוי יכול להיכנס לרשותו, חילק ה’משנה ברורה’ (שם) בין מי שמנע את כניסת הגוי בשעת המכירה, לבין מי שמנע את כניסתו לאחר המכירה: “ואיסור גמור הוא להניח שום חותם או מסגר על החדר, או על החמץ, כדי שלא יוכל הנכרי ליטול את החמץ, דמוכח מזה דכל המכירה לא היה רק הערמה בעלמא, ואם עשה כן מתחלה בשעה שמכר אפילו בדיעבד אסור החמץ דלא סמכה דעתיה דעכו”ם. ומכל מקום, אם בתחילה מכר כדין, ואחר כך נתן מסגר על החדר או חותם על החמץ, אף שאסור לעשות כן, מכל מקום אין החמץ נאסר בשביל מה שעשה שלא כהוגן אחר המכירה“.

בנוסף למסירת המפתח ואבטחת הגישה לגוי, יש לציין בשטר ההרשאה שהמוכר מרשה  לרב לאפשר לגוי גישה לחמץ, ולתת לו דריסת רגל עד למקום בו מונח החמץ שהגוי קנה. אם אין לגוי גישה לחמץ שלו, ברור שאין כאן אלא מכירה פיקטיבית (שו”ת שיבת ציון, סימן י; שו”ת דברי מלכיאל ח”ד, סימן כד; אגרות משה, או”ח ח”א, סימן קנ).

עשיית מחיצה בפני החמץ

המחזיק בביתו במשך חג הפסח חמץ שנמכר לגוי, וממשיך להתגורר בביתו, חייב לעשות מחיצה בגובה עשרה טפחים לפני החמץ, כמבואר בשולחן ערוך (סימן תמ, סעיף ב): “וצריך לעשות לפניו מחיצה גבוה י’ טפחים, כדי שלא ישכח ויאכלנו”. אולם, חובה זו קיימת רק במקום שמוכר חמץ גמור הראוי לאכילה. במקום שמוכר חמץ שאינו גמור, או שאינו ראוי לאכילה, אין חובה לעשות מחיצה בפני החמץ (אשל אברהם, סימן תמ).

לצורך מחיצה זו, ניתן לפרוס סדין או נייר על המקומות, ולהדק במסמרים או בסיכות (ראה מגן אברהם, ס”ק ד, ושאר פוסקים). ויש שכתב שדי בכך שידביק מדבקה על המקום (כגון על ארון) שעליו כתוב “נמכר לגוי”, וכך נוהגים רבים (סידור פסח כהלכתו, אות יז).

נותרו נושאים רבים עליהם יש לדון במסגרת של מכירת חמץ. מתי יש לערוך מכירת חמץ? האם ניתן למכור חמץ שבמדינה אחרת, ולפי אלו זמנים? אלו מוצרים יש לכלול במכירה? האם יש חובה לפרט את המוצרים הנמכרים? מהי הדרך הנכונה לכתוב שטר הרשאה? בשאלות אלו, ועוד, נדון בע”ה במאמר של שבוע הבא.


[1] עוד יש ליישב לדעת ה’חיי אדם’ שדברי המשנה נאמרו באופן שמוציא את החמץ מרשותו לרשות הגוי, ובכך באמת מקיים מצוות תשביתו, ואילו כוונת ה’חיי אדם’ הוא לאופן שאינו מוציא את החמץ מרשותו, אלא מוכרו לגוי ומניח ברשותו, ובכך אינו מקיים מצוות תשביתו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים