באיזה מקרים מותר לשנות ממנהגי האבות?

שלום

מה הדינים הנוגע למשהו הרוצה לשנות מנהגו לכל דבר ממנהג אבותיו, כגון אשכזני לעדת המזרח או להיפך?

תודה מראש.
תשובה:
שלום רב
באופן עקרוני אין היתר לאדם לשנות את מנהגיו, משום האיסור של אל תיטוש תורת אמך, יש אופנים מסוימים בהם נחלקו הדעות, כמו שינויי נוסח התפילה שמטבע הדברים אין בהם יסוד לחשש הלכתי אלא מנהג בעלמא, שיש שמתירים ויש מחמירים, או מנהג שאינו אלא בתורת חומרא בעלמא, ואף הנוהגים בו אינם סבורים שיש בכך חשש מעיקר הדין וכו', קשה כאן להרחיב את הידיעה, כתבנו על כך בהרחבה רבה, כפי שתוכל לראות מעיון במקורות.
מקורות:
בגדר דין "מנהג המקום", המחייב את כל הבא לדור במקום מסויים לנהוג בכל מנהגיו [ובאשה לנהוג כמנהגי בעלה] רבה המבוכה, ונפרט כאן ח' ענינים שונים הנכללים וקרויים בפי כל "מנהגים", ונבאר דיניהם לענין הלכה זו [המקורות המפורטים תוכל לראות כאן מסעיף י' בהערות].

מיגדר מלתא

א. חכמי הדורות משנים קדמוניות נהגו לתקן תקנות כפי הנראה להם לצורך שעה, ולמיגדר מלתא. דוגמא לכך: גזירת קטניות בפסח שנעשתה משום שלעיתים מעורבים בהם גרגירי דגן, ומשום שדומים הם למיני דגן וחששו שמא יבואו להחליף בין דגן למיני קטניות. מנהגים כעין אלו יש בהם תוקף המחייב כל האדם הנתון לסמכותם של אותם חכמים, או שמתגורר במקומות הכפופים למרותם. משום כך, אף האשה הדרה בבית בעלה הנתון למרותם של חכמים אלו חייבת לנהוג כך בביתו [על אדם העוקר דירתו למקום אחר, אם חייב לנהוג במנהגים כעין אלו שהיו נהוגים במקומו הראשון, ראה להלן דינים יא-יב ובהערות].

פלוגתא דרבוותא

ב. מנהג הנובע מפלוגתא דרבוותא, וכגון שנחלקו הפוסקים בענין מסויים הנוגע לכשרות המזון, ויש קהילות שהחמירו בדבר ויש שהקלו [וכמו שמצינו בסוגית הגמ' בחולין יח ע"ב, לענין "מגרומתא דרב ושמואל"], יש לו תוקף מחייב, ואף בזאת חייבת האשה לנהוג כמנהג בני קהילתו של הבעל. אולם, דין זה אינו פרט ב"דיני המנהגים", אלא מכללי הוראת איסור והיתר [והיינו, שהואיל וחכמי אותו מקום פוסקים כדעת מסוימת, לא ניתן להפר את הוראתם באותו מקום, אלא בבית דין השווה להם בחכמה ובמנין]. משום כך, אם לא הכריעו בית הדין שבאותו מקום בין הדעות החולקות, אלא שלחומרא בעלמא הורו לנהוג כדעה המחמירה, אין להוראתם זו כל תוקף, ואין בני המקום מחוייבים לנהוג בכך כמותם.

החילוק בין פלוגתא דרבוותא לסייג

ג. יש סוברים, שהדין המובא לעיל, שאדם העוקר דירתו למקום אחר נוהג במנהגי המקום שבא לשם אף לקולא, אינו אמור אלא לענין מנהגים שיסודם ב"פלוגתא דרבוותא", ונוהגים בהם על פי הוראת המרא דאתרא שבאותו מקום [והיינו, באופן שהורה כן בתורת הלכה פסוקה, שאם לא כן אינם מחוייבים לקבל הוראותיו, כאמור לעיל]. אולם, מנהגים שנתקנו בתורת סייג בעלמא, והם בכלל "דברים המותרים שנהגו בהם איסור", אינם בטלים מבני העיר אף לאחר שיעקרו דירתם משם.

כמו כן כתבו ראשונים, שנדר שנעשה בחרם, אינו בטל מבני אותו המקום אף לאחר שיעקרו דירתם. ויש מבארים, שדין זה אינו אמור אלא לענין חרם שנעשה על ידי בית הדין הגדול שבאותו הדור, אולם, בני קהילה מסוימת שקיבלו על עצמם בחרם הנהגה מסוימת, אינם חייבים לקיימה אלא בהיותם דרים באותה העיר.

ומכל מקום, לדעות אלו, הואיל וכאמור לעיל הטעם העיקרי לכך שאשה חייבת לנהוג במנהגי בעלה, הוא משום שהיא קובעת את דירתה בביתו, אין בכך כדי לאפשר לה להקל במנהגים מעין אלו שהיו נהוגים בבית אביה. אולם, יש שמחלקים לענין זה בין אשה היושבת בבית בעלה לאדם ההולך ממקום למקום, ובטעם דבריהם ראה הערה.

אחרים חולקים, וסוברים שאף מנהגים שהתקבלו בקרב קהילות מסוימות בתורת סייג בעלמא אינם מחייבים את בני המקום אלא בשעה שהם דרים באותה העיר, ולדעתם, אדם העוקר למקום אחר רשאי לבטל מנהגים אלו ולנהוג כבני מקומו השני.

מנהגים במאכל ומלבוש

ד. מנהג רווח הוא בקהילות ישראל, שמייחדים מאכלים מסוימים או מלבושים שונים לימי חג ומועד, מהם שיש בהם טעם ורמז ומהם שנשתרשו במשך הדורות בקרב הקהילות. מנהגים אלו אין בהם ממש לענין חיוב זה, לפי שמעולם לא נתקבלו בתורת חיוב ואין כל סברא לחייבם, אלא שנהגו בהם כדי להרבות בשמחה ובכבוד המועדות וכדומה[24].

נוסחאות התפילה

ה. עד עתה עסקנו במנהגים של איסור והיתר [מהם שנתקבלו כהכרעה בפלוגתא דרבוותא, ומהם שנעשו לסייג, כאמור לעיל]. אולם, מנהגים רבים נשתרשו בקרב קהילות רבות שאינם נוגעים לעניני איסור והיתר, וכגון, הנהגות מסוימות שנתקבלו בעניני עבודת ה' וסדר התפילה ונוסחאותיה, וכיוצא בזה. ויש לדון, אם יש למנהגים אלו תוקף מחייב, או שכל אדם רשאי לנהוג בענינים אלו כנטיית ליבו [ובלבד, שלא ינהג כך בפרהסיא במקום שהרבים נוהגים אחרת, שכן עובר הוא לעיתים באיסור של "לא תתגודדו"]. ונפקא מינה בכך, לענין אשה הנישאת לבעל שמנהגיו שונים ממנהגי בית אביה, אם חייבת לקבל על עצמה את מנהגיו בענינים אלו, וראה בהערה שמדברי הפוסקים נראה שאין למנהגים אלו תוקף המחייב את כל דרי המקום.

הנהגה המיוחדת לבעל

ו. מצוי הדבר שהבעל מקבל על עצמו חומרא מיוחדת על פי הוראת מורה הוראה מובהק, או על פי הכרעתו בהבנת נידון הלכתי מסויים. כאמור לעיל [דינים א, יא], חומרא זו, הואיל והוא נוהג בה מדעת עצמו ואינה נהוגה בקרב כלל הציבור אליו הוא משתייך, אינה נחשבת כמנהג המקום המחייב את האשה לנהוג כמוהו, אף על פי שקיבל זאת על עצמו כתקנה גמורה ומחייבת.

ענינים הנהוגים לחומרא בעלמא

ז. אין האשה חייבת לנהוג כמנהגו של הבעל, אלא אם כן קיבלו על עצמם הוא ובני קהילתו לנהוג כך באופן קבוע ומחייב, אולם, אם הם נוהגים להחמיר על עצמם בנושא מסויים רק כאשר מתאפשר להם הדבר, ולא קיבלו זאת על עצמם כתקנה גמורה, אין האשה חייבת להחמיר בכך כמוהו.

ביטוי לחילוק זה אנו מוצאים לענין קביעת זמן צאת הכוכבים [והיוצא מכך לגבי המצוות השונות שקיומן תלוי בקביעת זמני היום והלילה], שכידוע יש בענין זה מנהגים חלוקים: יש קהילות שנהגו כשיטת הגאונים שזמן צאת הכוכבים הוא כשיעור רביע המיל [=י"ח דק'] לאחר ה"שקיעה הראשונה" [כלומר, לאחר ירידת גוף השמש מתחת לקו האופק], וכן רווח המנהג בארץ ישראל משנים קדמוניות[28]. ויש נוהגים [לכל הפחות לחומרא], כשיטת רבינו תם [ראה תוס' שבת לה ע"א ד"ה תרי], שזמן צאת הכוכבים הוא כשיעור ד' מיל [=ע"ב דק'] לאחר השקיעה הראשונה[29]. ונראה, שכל שקיבלו עליהם להחמיר כשיטת רבינו תם בתורת מנהג קבוע, ולא כחומרא בעלמא, אף הבא לדור במקומם [והאשה בכלל] חייב לנהוג כמותם. אולם, אם נוהגים הם כך בתורת חומרא בעלמא, לא נחשב הדבר כמנהג קבוע שיש בו כדי לחייב את האשה.