הלכות פרשת זכור

ח' אדר ה'תשע"ה

מאמרים לחג הפורים ולחודש אדר

הלכות פרשת זכור

כמידי שנה בשנה, אנו קוראים השבוע את פרשת זכור, ומקיימים בכך את מצוות זכירת מחיית עמלק, כמאמר הכתוב: “זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים” (דברים כה, יז).

במאמר הנוכחי נדון בגדרי מצוות מחיית עמלק ובפרטי המצווה של קריאת פרשת זכור. האם מדובר במצווה מן התורה, או במצווה דרבנן? האם חובה לקיים את המצווה על-ידי קריאת התורה ברבים, או שמא אפשר לקיים את המצווה גם בקריאת התורה ביחידות? האם נשים חייבות בקריאת פרשת זכור, או שמא לא חלה המצווה אלא על גברים בלבד? נשתדל לבאר שאלות אלו מתוך ביאור שורשי הסוגיה.

חובת קריאת פרשת זכור מן התורה

בגמרא (ברכות יג, א) מובאות שתי דעות בנוגע לשאלה, אם רשאי אדם לקרוא בתורה בכל לשון, או שמא אין לקרוא בתורה אלא בלשון הקודש. התוספות (שם) הביאו את דברי רש”י (מגילה יז, ב) שמדובר בחובת קריאת התורה, והקשו על פירושו, שהרי הגמרא דורשת פסוקים (כגון תיבת “והיו”), וקריאת התורה אינה דין תורה אלא תקנת דרבנן (תקנת עזרא).

על שאלה זו תירצו התוספות: “וי”ל דמיירי בפרשיות המחוייבין לקרות דאורייתא, כמו פרשת זכור”. מכאן למדנו שלדעת התוספות חייב אדם לקרוא פרשת זכור מן התורה, ואין המצווה של זכירת מחיית עמלק מתקיימת בזכירה בלבד, כל אחד לפי צחות לשונו.

ב’בית יוסף’ (או”ח סימן תרפה) ציין בשם התוספות שהקריאות של פרשת זכות ופרשת פרה הן דאורייתא (ואכן כן כתבו בתוספות הרא”ש), וכן הובאה שיטתם ב’שולחן ערוך’ שם (תרפה, סעיף ז; וכן כתבו בסימן קמו, סעיף ב).

מדברי הרא”ש (ברכות פרק ז, סימן כ) עולה שסובר שלא רק שקריאת פרשת זכור היא חובה מן התורה, אלא שחובה היא לקרוא פרשה זו בפני עשרה, שכן כתב (בעניין רבי אליעזר ששחרר את עבדו כדי לצרפו למניין עשרה): “דלא מסתבר דאיירי בעשרה דאורייתא, כגון לקרות פרשת זכור שהוא מן התורה”.

נקודה זו צריכה ליבון: איך ייתכן שצריכים עשרה לקיים מצוות זכירת עמלק, עניין שלא הוזכר כלל בפסוק? ב’קרן אורה’ (ברכות ה’, א) ביאר שמצוות הזכירה קשורה למצוות מחיית עמלק, וכיון שמצוות  המחייה מוטלת על הציבור (ואין ציבור בפחות מעשרה), כך מצוות הזכירה מוטלת דווקא על הציבור (שכן עניין הזכירה הוא לעורר את הציבור למצוות מחיית עמלק), ואין המצווה מתקיימת אלא בעשרה.

זכירת עמלק בכל דרך

לולי דעות אלו, היה נראה בפשטות שדין זכירת עמלק אינו שונה משאר זכירות, ומן התורה אין נוסח מסוים שחייב אדם לאומרו, אלא רשאי להזכיר את העניין לפי רצונו.

כך מבואר ברמב”ם בדין זכירת יום השבת כמאמר הכתוב “זכור את יום השבת לקדשו”, שביאר (הלכות שבת, פרק כט, הלכה ה; וכן בספר המצוות עשה קנה, ובספר החינוך מצווה לא) שאין חובה מן התורה להזכיר את השבת בנוסח קבוע ומסוים, אלא כל אדם רשאי לקיים את מצוות הזכירה בכל דרך שיבחר בה.

הרמב”ם סתם דבריו בחובת זכירת עמלק (ראה ספר המצווה עשה קפט; בהלכות מלכים פרק ה, הלכה ה; ספר החינוך מצווה תרג), כלשונו: “היא שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק, מהקדימו להרע לנו, ושנאמר זה בכל עת ועת, ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו, ונזרז העם לשנוא אותו, עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש”. מתוך סתימת הדברים משמע שאין צורך להזכיר בנוסח קבוע.

והרמב”ן (בפרשת כי תצא) נסתפק בזה, וסיים ש”הנכון בעיני” הוא שאין צורך – בנוגע למצווה דאורייתא – בנוסח קבוע של קריאה בתורה: “והנכון בעיני שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק, עד שנמחה את שמו מתחת השמים, ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע, ולכן נצטוינו למחות את שמו”.

להלכה, חשש ה’שולחן ערוך’ (סימן תרפה, סעיף ז) לדעה שקריאת פרשת זכור היא חובה דאורייתא: “יש אומרים שפרשת זכור ופרשת פרה אדומה חייבים לקראם מדאורייתא, לפיכך בני הישובים שאין להם מנין צריכים לבא למקום שיש מנין בשבתות הללו, כדי לשמוע פרשיות אלו שהם מדאורייתא” (כך סתם ה’שולחן ערוך’ בסימן קמו, סעיף ב).

קשר בין זכירה לבין מחייה

מדברי הרמב”ם הנ”ל מבואר שיש קשר הדוק בין מצוות זכירת עמלק לבין מצוות מחיית עמלק. לפי דברי הרמב”ם, המצווה היא לזכור את הרע שהרע לנו עמלק, שעל-ידי כך “נעורר הנפשות במאמרים להלחם בו, ונזרז העם לשנוא אותו, עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש”. גם הרמב”ן כתב שהמצווה היא לזכור את מעשה עמלק “עד שנמחה את שמו מתחת השמים”.

מתוך הבחנה זו ניתן נבין את מה שנחלקו ה’משנה ברורה’ וה’מגן אברהם’ בשאלה אם אפשר לקיים מצוות הזכירה בקריאת פרשת מלחמת עמלק של פרשת בשלח, או שמא אין לקיים את המצווה אלא בקריאת פרשת זכור.

דעת ה’מגן אברהם’, כמבואר בסימן תרפה, היא שיוצא אדם ידי חובת הזכירה אף בקריאת פרשת  “ויבא עמלק” שקוראים בפורים (מתוך פרשת בשלח). משום כן פסק שעדיף לבוא למקום שאין קורין זכור בשבת כדי לשמוע מגילה בפורים ולצאת בקריאת התורה מצוות הזכירה, מללכת למקום שיש בו קריאת פרשת זכור ואין בו קריאת המגילה.

אבל ה’משנה ברורה’ (ס”ק טז) הביא דבריו ופקפק בהם, ונטה לומר שאין אדם יוצא ידי חובתו אלא בקריאת פרשת זכור של פרשת כי תצא: “אבל לענ”ד עיקר דינו של המ”א צ”ע, דהא כתיב בתורה זכור את אשר עשה וגו’ אשר קרך בדרך ויזנב בך וגו’ תמחה וגו’, והכונה שלא לשכוח מה שעשה לנו עמלק ונספר זה לבנינו ולדורותינו לומר להם כך עשה לנו הרשע, ולכך נצטוינו למחות את שמו, כמו שכתב הרמב”ן בביאורו, וזה לא נזכר בפרשת ויבא עמלק”.

לדעת ה’משנה ברורה’, אין לקיים את המצווה בקריאת פרשת “ויבוא עמלק”, כי לא נזכר בו עניין מחיית עמלק, ורק זוכרים בכך את מעשה עמלק. כיון שכל יסוד הזכירה הוא לבוא לידי מחייה, חייבים לדעת ה’משנה ברורה’ לקרוא את פרשת זכור, בה זוכרים את מעשה עמלק ואת חובת מחיית עמלק.

לדעת ה’מגן אברהם’, צריך לומר שדי בקריאת פרשת “ויבוא עמלק” שיש בה מעשה עמלק, שכן מתוך קריאת הפרשה נבוא לידי שנאת עמלק ומחייתם, גם אם אין עניין המחייה מוזכר בקריאה עצמה.

קריאה מתוך ספר תורה כשר

כיון שחובה לקרוא פרשת זכור בקריאת התורה (כמו שנפסק ב’שולחן ערוך’), כתב הפרי מגדים’ (משבצות זהב, סימן קמג, סק”א) שבוודאי צריך לקרוא מתוך ספר תורה כשר.

אולם בשו”ת ‘שואל ומשיב’ (מהדורה ג, חלק א, סימן שצ) כתב שאין צורך בספר תורה כשר, וביאר שכל מה שצריכים לקרוא את קריאת התורה מתוך ספר תורה הוא מפני ש”דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרים בעל פה”. כיון שכן, עיקר מצוות הזכירה מתקיימת אף ללא ספר תורה כשר. כן כתב גם בשו”ת מהר”ם שיק (יו”ד, בסימן האחרון שנדפס בספר).

בשו”ת ‘מנחת אלעזר’ (ח”ב סימן א) האריך במה שאירע בקהילה אחת שנפרדו שתי יריעות לפני קריאת פרשת זכור, וקשרו אותם בני הקהילה בעניבה כדי שלא יהיה ספר התורה פסול. וכתב שם שנהגו בכך שלא כדין, כי אפשר לקרוא פרשת מתוך חומש, וכך אפשר לקרוא מתוך ספר התורה פסול (שהוא עדיף מחומש), ולא היו צריכים לתקן את הספר.

כך מבואר עוד בספר שלחן שלמה’ בשם הגרש”ז אוירבך זצ”ל (סימן תרפה) שאם נמצא פסול בספר תורה לאחר שנקראת הפרשה אין צריך לקרוא שנית, והוא כדברי הפוסקים הנ”ל.

זמן המצווה

בשו”ת ‘חתם סופר’ (אה”ע ח”א, סימן קיט) כתב שחובת זכירת עמלק היא פעם אחת בשנה. דין זה – כפי שנתקן על-פי חז”ל לשמוע פרשת זכור פעם בשנה – נלמד מהלכות אבלות, שם נאמר שתקופת שכחה היא י”ב חודש, שלכן אין אבלות יותר מי”ב.

אף בשנת עיבור, ביאר שם שדי מעיקר הדין בקריאה פעם אחת בשנה, כי השכחה אינה רק תולדה של חילוף תקופת י”ב חודש, אלא אף על-ידי חילוף תקופות השנה. רק לאחר שעבר על האדם מעגל השנה, על ימי החג והמועד שבו, שולטת השכחה על האדם.

עם זאת, כתב המהר”ם שיק (על המצוות, מצווה תרד) שה’חתם סופר’ עצמו היה מחמיר בשנה מעוברת להורות לתלמידיו לקיים את מצוות זכירת עמלק בקריאת התורה של פרשת כי תצא בספר דברים.

בניגוד לדעה זו, מלשון הרמב”ם מבואר שאין זמן מסוים לקיום מצווה זו, כלשונו הנ”ל: “שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק… ושנאמר זה בכל עת ועת“. כך משמע אף מדבריו בהלכות מלכים (פרק ה, הלכה ה): “ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו וכו”. מלשון הרמב”ם מבואר שאין זמן מוגדר לקיום המצווה, אלא שעלינו להזכיר את העניין בפה מזמן לזמן, כדי שלא ישכחו הדברים מלבנו.

בספר החינוך (מצוה תרג) כתב “שלא נדע זמן חיוב זה, ואפשר דצריך לזכור פעם בשנה או שנים או שלש“. לכאורה היינו על דרך דברי הרמב”ם הנ”ל, שיסוד המצווה הוא שיהיה מעשה עמלק זכור לנו תמיד, ולצורך כך צריכים להזכיר את המעשה בפה מזמן לזמן, לבטח את זכירת המעשה ואת עניין המחייה.

יש להעיר מהמשך דברי ה’חינוך’, שכתב שם: “ועובר ע”ז ולא זכר וקרא בפיו מעולם מה שעשה עמלק לישראל, בטל עשה זה, וגם עבר על לאו הבא ע”ז שהוא לא תשכח”. מדבריו עולה שדי בזכירה פעם אחת בחייו לקיים את המצווה, וצ”ב.

חיוב נשים בפרשת זכור

ב’ספר החינוך’ (שם) כתב שנשים פטורות ממצות זכירת עמלק, כיון שאין דרכה של אשה לכבוש, ופטורות הן ממצות מחיית עמלק. סברא זו נובעת מהקשר בין מצוות הזכירה לבין מצוות המחייה, כמו שנתבאר לעיל מתוך דברי הרמב”ם.

ב’מנחת חינוך’ שם תמה על הלכה זו (שכן מי גילה לן שמצוות הזכירה קשורה עם מצוות המחייה), והוסיף להקשות שהרי מחיית עמלק היא מלחמת מצווה, עליה אמרו חז”ל שאפילו כלה יוצאת מחופתה לצורך מלחמת מצווה (כמו שכתב הרמב”ם בהלכות מלכים, פרק ז, הלכה ד). על דרך זו תמה בשו”ת ‘אבני נזר’ (או”ח סימן תקט; ועי’ ב’מחרשת’, סימן כב, אות ו, שביאר שאין נשים חייבות אלא במלחמת יהושע, שיש בה משום יישוב ארץ ישראל).

אולם כבר העידו רבים שלא מצאנו מנהג אבותינו שתבואנה נשים לשמוע פרשת זכור, כמו שכתב בשו”ת תורת חסד (סימן לז, ע”ש שכתב שנשים פטורות מפני שמדובר במצוות עשה שהזמן גרמה), וכך מובא בקובץ קול תורה (ניסן תשס”ג) בשם הרב משה פיינשטיין זצ”ל שלא נהגו נשים לשמוע קריאת פרשת זכור. ועי’ גם בספר ‘טעמא דקרא’ שהביא הרב חיים קנייבסקי את דעת ה’חזון איש’ שנשים פטורות ממצווה זו.

ומה שהעיר ב’מנחת חינוך’ שהרי אף נשים חייבות במלחמת מצווה, כבר כתב הרדב”ז (הלכות מלכים, שם) שאין הכוונה שנשים נלחמות בפועל, אלא שמספקות מים ושאר צרכים ליוצאי המלחמה, ולכן אין הנשים בכלל מצוות מחיית עמלק.

עם זאת, ישנם פוסקים שהחמירו לחייב נשים בשמיעת פרשת זכור, כמו שכתב ב’מנחת חינוך’. כך מבואר בשו”ת ‘בנין ציון’ (ח”ב, סימן ח) בשם רבו, וגם בשו”ת ‘מהר”ל דיסקין’ (קונטרס אחרון אות קב) כתב שנשים חייבות במצווה, וביאר שם שאין כאן מצווה שהזמן גרמה, ועוד שהרי רצונו של עמלק היה להשמיד את הנשים כאנשים (ועי’ גם בשו”ת מנחת יצחק ח”ט, סימן סח בשם ‘רוב הפוסקים’).

למעשה, כל אחד ינהג בכך לפי מנהגו, ויש לציין שבארץ ישראל בכלל, ובירושלים בפרט, נהגו רבים שאף נשים הולכות לשמוע פרשת זכור בבית הכנסת, ואולי נהגו כן על-פי דעת מהרי”ל דיסקין שהיה מגדולי רבני ירושלים. אך גם עבור מי שמחמיר בכך, יש להעיר שהרב משה פיינשטיין התנגד להצאת ספר תורה עבור קריאת נשים נפרדת, ונשים המבקשות לשמוע פרשת זכור תצטרפנה למניין אנשים (הובא ב’מועדי ישורון’).

4 תגובות

  • מאת noam:

    “נקודה זו צריכה ליבון: איך ייתכן שצריכים עשרה לקיים מצוות זכירת עמלק, עניין שלא הוזכר כלל בפסוק?”

    לא הבנתי את כבוד הרב כנראה..הרי כתוב “זכור את אשר עשה לך עמלק”..? אז מה..?

  • מאת רבני בית ההוראה:

    מצות “זכירת מעשה עמלק”, נחלקו בה אם יש לקיימה דווקא במעמד עשרה אנשים מישראל: יש סוברים, שהואיל ותכליתה של מצוה זו, היא לזכור את החיוב למחות ולהכרית את זרעו של עמלק, כשם שמצות “מחיית עמלק” אינה מתקיימת אלא בציבור [ראה מצוה תרד], כך “זכירת מעשה עמלק” אינה מתקיימת אלא בציבור (ראה: רא”ש ברכות פ”ז סי’ כ, ותרומת הדשן סי’ קח בדעתו; שו”ע או”ח קמו ב; מהר”ם שיק [תריג מצות] מצוה תרה). ויש סוברים, שהחיוב לזכור את מעשה עמלק במעמד עשרה אנשים, אינו אלא מדברי חכמים (מנחת חינוך אות ב; משנה ברורה סי’ תרפה ס”ק טז, ושעה”צ שם אות ה בדעת הרא”ש שם). אחרים סוברים, שאף מדברי חכמים אין חיוב לקיים מצוה זו במעמד עשרה אנשים (קרן אורה ברכות ג א. וכן נראה מדברי הרמב”ן דברים כה יז).

  • מאת ר.א:

    ציבור שקראו פרשת זכור בס”ת פסול (לא היה אחר)- האם יש להם חובה לקרוא שוב- כלומר האם יש לחלק אם נמצאה הטעות אח”כ לבין ידעו מראש שהספר פסול?
    ואם לא חייבים- אז השאלה אם בכל זאת מותר להם להוציא בשני או חמישי- ולקרא מהספר ללא ברכה?
    תודה רבה

  • מאת רבני בית ההוראה:

    נראה שאף זה תלוי במחלוקת הפוסקים הנ”ל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים