לתרומות לחץ כאן

סעודת פורים ושמחתו

מכל מצוות יום הפורים, המצווה שתופסת, בדרך כלל, הכי הרבה תשומת לב, הרי היא מצוות הסעודה. אין הכוונה כמובן שמצווה זו היא דווקא החשובה שבמצוות היום. אלא, שבלי יחס לחשיבותן של מצוות היום השונות, סעודת פורים מהווה חלק נכבד מהפן החווייתי של פורים.

גם מצוות משלוח מנות איש לרעהו נחשבת לסניף ממצוות סעודת היום. כפי שנפסק ב'מגן אברהם', גם אם מצוות מקרא המגילה מתקיימת ביום אחר (בפורים משולש), מצוות הסעודה ומצוות משלוח מנת מתקיימות באותו יום תמיד.

במאמר זה נעסוק במצוות הסעודה: מתי יש לערוך את סעודת יום הפורים? האם יש חובה לאכול בשר בסעודת פורים, והאם צריך לקבוע את הסעודה על הפת? איך משתלבת מצוות הסעודה בכלל המצוות הכוללת של שמחת יום הפורים? נשתדל ללבן הלכות אלו מתוך עיון בשורשי מצוות הסעודה.

סעודת פורים בלילה

מצוות הסעודה מבוארת בגמרא (מגילה ז, ב), שם אמר רבא: "סעודת פורים שאכלה בלילה לא יצא ידי חובתו. מאי טעמא – ימי משתה ושמחה כתיב". מלשון הכתוב "ימי משתה ושמחה" דרשו חז"ל מצווה לערוך סעודה לכבוד היום, ועוד דרשו שמצווה זו מתקיים רק ביום, ולא בלילה.

כיון שאין מצוות הסעודה מתקיימת בלילה, כתב ב'מגן אברהם' (סימן תרצה, ס"ק ו) בשם הכלבו, שיש נוהגים שלא לאכול בשר בלילה, כדי שלא יטעו לחשוב שזוהי סעודת פורים (כך מובא ב'בית יוסף' בשם ר' אשר).

אולם ב'דרכי משה' העיר שאין נוהגים כן, וכתב הראבי"ה (הובאו דבריו במרדכי, מגילה סימן תשפז) שכמו שחובה לקרוא את המגילה בלילה וביום – למרות שעיקר החיוב הוא ביום – כך מצווה לעשות סעודה בלילה, אלא שהסעודה המכובדת והעיקרית צריכה להיות ביום[1].

במרדכי (שם) אמנם דחה את דבריו, אבל בב"ח (סימן תרצה) יישב באריכות את שיטת הראבי"ה, וביאר שאמנם עיקר הסעודה בוודאי אינה אלא ביום, אבל בלילה יש להרבות קצת בסעודה לשם פורים.

ב'אליהו רבה' (תרצה, ה) הוסיף בשם 'סדר היום' שכבר בליל פורים "ימצא בביתו נרות שדולקות, וערוך שולחנו, ומטה מוצעת, ויאכל וישתה בשמחה גדולה ובטוב לב, וישמח אנשי ביתו וירחק מהם כל ריב ומצה".

הלכה דומה כבר נפסקה ברמ"א (סימן תרצה, סעיף א), ואף ה'משנה ברורה' (ס"ק ג) פסק שיש להרבות קצת בסעודה בלילה, וכן נקטו עוד פוסקים (ראה כף החיים ס"ק ד; תורת המועדים יא, ו).

הוראה מחודשת בעניין ליל פורים נאמר בשם רבנו שמחה (הובאו דבריו ב'בית יוסף'), שכתב שמי שנדר שלא יאכל בפורים, יאכל את סעודת הפורים בליל פורים, ויצא בכך ידי חובתו. צריך עיון איך הלכה זו תתיישב עם הוראת הגמרא.

שמחת פורים ושמחת יו"ט

בהקשר של מנהגי שמחה מליל פורים, שמתוכם משמע שיש חיוב שמחה בפורים מצב מהות היום, יש לציין לדברי הרב בצלאל ז'ולטי בספרו 'משנת יעב"ץ' (או"ח סימן עט), שכתב לחלק בין חובת השמחה של מועדים דאורייתא, לבין חובת השמחה של יום הפורים.

במודעים של תורה, עיצומו של יום מחייב הנהגת שמחה, כלשון הרמב"ם (מהלכות יו"ט פרק ו, הלכה יז): "חייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו … אע"פ שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים … יש בכלל אותה השמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו".

כיון שיש מצוות שמחה ביו"ט, הרי שכל אחד צריך לשמח במה שראוי לו, אנשים בבשר ויין, נשים בבגדים צבעוניים, וקטנים בקליות ובאגוזים, כמו שהמשיך הרמב"ם לבאר (שם, הלכה יח).

לעומת זאת, בפורים מסביר הרב ז'ולטי שאין מצוות שמחה במהות היום, אלא שתיקנו חז"ל מצוות משתה, שהוא מעשה פרטי ומסוים של שמחה, כמבואר ברמב"ם (הלכות מגילה פ"ב, הלכה טו): "חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה … ושותה יין עד שישתכר".

יום של "משתה ושמחה"

בספר 'משנת יעב"ץ' שם ביאר פירוש נפלא בלשון הפסוקים במגילת אסתר, שמתחלה נאמר שתיקנו "שמחה ומשתה ויו"ט" (פרק ט, פסוק יט), ואילו לאחר ש"קיבלו עליהם" נאמר שוב "לעשות אותם ימי משתה ושמחה" (שם, פסוק כב). בגמרא מבואר (מגילה ה, ב) שמתחלה רצו לתקן את יום הפורים כיו"ט של תורה, ולאסרו בעשיית מלאכה, אך למסקנה לא קבעוהו ליו"ט אלא תיקנו בו משתה ושמחה בלבד.

אך לכאורה עדיין יש להעיר: מדוע הוחלף סדר המילים, שמעיקרא נאמר שמחה ואחר כך משתה ("ימי שמחה ומשתה ויו"ט"), ואילו אחר-כך נאמר להיפך, קודם משתה ואחר כך שמחה ("ימי משתה ושמחה")? על כך השיב כי מתחילה, כשרצו לתקן יו"ט ממש באיסור מלאכה, פשיטא שהיה יום שמחה ומשתה, שכן ביו"ט יש מצוות שמחה שמכוחה צריך לעשות משתה, אבל לפי מסקנה שלא תיקנו בו יו"ט, נמצא שעיקרו של יום אינו לשמחה אלא למשתה בלבד.

עם זאת, יום הפורים הוא עדיין יום של שמחה, כלשון הרמב"ם (שם, הלכה יד): "מצות יום י"ד לבני כפרים ועיירות, ויום ט"ו לבני כרכים, להיות יום שמחה ומשתה". וב'שולחן ערוך' (תרצו, ז) הובאה דעה שאונן מותר בבשר ויין ביום הפורים, "דלא אתי עשה דיחיד דאבילות, ודחי עשה דרבים דאורייתא לשמוח בפורים" (הכוונה שם שמצוות שמחת פורים הוא מעין מצווה דאורייתא, שכן נלמדה מן הפסוק).

אלא, שיש הבדל בין יו"ט, שביטוי השמחה בו הוא לכל אחד במה שראוי לו, לבין פורים, שתיקנו בו חז"ל ביטוי מיוחד של משתה. אך בנוגע לעצם היות האדם שמח וטוב לב, בוודאי שגם בפורים עלינו להרגיש את שמחת הזמן, שכל תקנת המשתה נועדה לתת לה ביטוי.

ריבוי השמחה של פורים אינו מתפשט רק לליל פורים (כמו שנתבאר), אלא אף בשני הימים של פורים יש מצווה להוסיף קצת בשמחה ומשתה, כפי שנאמר, "ימי משתה ושמחה". כלומר, גם מי שגר בירושלים יש לו להוסיף שמחה קצת גם ביום י"ד, ומי שגר בשאר מקומות יוסיף לשמוח קצת גם ביום ט"ו (רמ"א תרצה, ב).

שמחה בבשר ויין

"מצווה להרבות בסעודת פורים", כלשון הרמ"א (תרצה, א, בשם הטור), עד שכתב הב"ח (שם) ששאין לחשוש מביטול בית המדרש, "דכיון דעסיק במצוה להרבות בסעודת פורים, פטור ממצות תלמוד תורה בבית המדרש".

מדברי הפוסקים מבואר ששמחת סעודת פורים יהיה דווקא בבשר, שכן אלמלא עניין אכילת בשר בסעודת פורים, למה יהיה מנהג (לפי כמה ראשונים) להימנע מאכילת בשר בליל פורים (בנוגע לשמחת בשר גם בזמן שאין לנו בשר שלמים, ראה ב'שולחן ערוך הרב' תקכט, ז, ובאו"ה תקכט, ב).

יתרה מזו, כך מפורש ב'שולחן ערוך' (תרצו, ז) בהיתר אבל לאכול בשר: "יש מי שאומר שאונן מותר בבשר ויין, דלא אתי עשה דיחיד דאבילות ודחי עשה דרבים דאורייתא לשמוח בפורים, דדברי קבלה נינהו שהם כדברי תורה". ב'פרי מגדים' (אשל אברהם, ס"ק טו) דייק (מדברי הרמ"א שם) שחיוב שמחת פורים הוא דווקא בבשר ויין.

עדיף, עבור מי שבידיו לעשות כן, לאכול בשר בקר בפורים, אך ייתכן שמקיים אדם את מצוותו גם באכילת בשר עוף, שאף בו יש שמחה (ראה ביצה י, ב, ובתוס' שם). ב'לקט יושר' (עמ' 157) דווקא מבואר שאין הדבר כן, ואין אדם מקיים את מצוות סעודת פורים בבשר עוף. אך כתבו רבים שמי שקשה לו לאכול בשר יכול לקיים את מצוותו בבשר עוף, שיש בו אף משום שמחה (עי' שו"ת יחוה דעה, ח"ו, סימן לג).

שתיין יין

החובה לשתות יין פשוטה, שכן "משתה" הגדרתו "משתה היין", ואמרו חז"ל (מגילה ז, ב) שחייב אדם להשתכר ביין בפורים, כמו שנפסק ב'שולחן ערוך' (תרצה, ב).

ויש להדגיש שחובת שתיית יין בפורים הוא דווקא כחלק מסעודת פורים, כמו שמשמע מפסק ה'שולחן ערוך', וכמו שמפורש ברמב"ם (הלכות מגילה ב, טו): "כיצד חובת סעודה זו: "שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות".

בנוגע לשיעור השכרות של פורים, כבר כתבנו בהזדמנות אחרת (ראה כאן) שלפי הרבה פוסקים יש להיזהר מלהגיע ל"שכרותו של לוט", וכידוע יש מנהגים שונים בדבר. איך שיהיה, על האדם לכלכל את שתייתו בזהירות, ולא לבוא לידי ביטול מצוות ברכת המזון והתפילה.

ה'משנה ברורה' הדגיש נקודה זו (ביאור הלכה, ד"ה עד דלא ידע, בשם ה'חיי אדם'), כלשונו: "ואמנם היודע בעצמו שיזלזל אז במצוה מן המצות בנטילת ידים וברכה וברכת המזון או שלא יתפלל מנחה או מעריב או שינהוג קלות ראש מוטב שלא ישתכר וכל מעשיו יהיו לשם שמים".

אכילת פת בסעודת פורים

בפרי מגדים (שם) כתב להסתפק אם חייב אדם לאכול פת בסעודת פורים, או שמא די באכילת בשר ושתיית יין.

בהלכה זו נחלקו הפוסקים. דעת המהרש"ל (סימן מח, בשם הרב יעקב פולאק, שגרס כן בדברי המרדכי שבת פ"ב, סימן רעח) חייב אדם לאכול פת בסעודת פורים, ולכן אם שכח לומר "על הניסים" בברכת המזון חוזר לברך שוב. עוד חידש שם שגם אם כבר אכל פעם אחת פת, עדיין כיון שאכל שוב את סעודת הפורים, חוזר אם שכח "על הניסים" מחמת חובת אכילת פת.

בספר 'מור וקציעה' (סימן תרצה) הסכים הרב יעקב עמדין שחייב אדם לאכול פת בסעודת פורים, וכן דעת השל"ה (הלכות פורים).

אבל ב'מגן אברהם' (ס"ק ט) חלק בזה, וכתב שהרי גם התפילה חובה היא, ולמרות זאת מי ששכח לומר "על הניסים" אינו חוזר, ולמה תהיה עדיפה ברכת המזון מחובת התפילה? בנוסף, העיר שמי שכבר אכל פת בשחרית, בוודאי לא יחזור, שכן כבר קיים את חובתו.

הערה שלישית, והיא המרכזית לענייננו, היא שכלל אין חובה לאכול פת בסעודת פורים, "כי לא מצינו שחייב לאכול פת בפורים, ומצי למיפטר נפשיה בשאר מיני מטעמים". לקביעה זו הסכימו כמה פוסקים, וראה בשבט הלוי (ח"ד, סימן נד, אות ב).

להלכה, פסק ה'משנה ברורה' (ס"ק יב) שאינו חוזר בברכת המזון, מפני שספק ברכות להקל. ב'ערוך השולחן' (תרצה, ז ו-יב) פסק מחד שמצווה לאכול לחם, ומאידך הורה שהשוכח "על הנסים" אינו חוזר, שכן אין דין הזכרתו בברכת המזון חמור מהזכרתו בתפילה.

יש להוסיף על דברי הפוסקים שברא"ש (ברכות פרק ז, סוף סימן כג) כתב בשם רבנו יהודה ש"חייב אדם לאכול פת ביו"ט משום שמחה … ועיקר אכילה הוא לחם", ומכאן קצת מקור לחובת אכילת פת אף בסעודת פורים.

משלוח מנות ואכילה בצוותא

הרמב"ם מורה שמצוות משלוח מנות הינה חלק מהותי של מצוות הסעודה. בהקשר של הלכות סעודת פורים, פסק הרמב"ם (ב, טו): "וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו, שנאמר (אסתר ט) ומשלוח מנות איש לרעהו". כך עולה מעיקר סוגיית הגמרא (מגילה ז, ב), שכרכה דין משלוח מנות עם סעודת פורים.

החיוב במשלוח מנות כחלק מהלכות סעודת פורים מלמדת את עניין השמחה של הישיבה בצוותא. כיון שהאדם שמח עם חבריו, יש להקפיד לאכול סעודת פורים בצוותא, עם בני משפחה או חברים, כדי להרבות בשמחה. כשאדם סועד לבדו, אינו יכול לשמוח כראוי (של"ה; משנה ברורה תרצה, ס"ק ט).

זמן סעודת פורים

בדרך כלל, נהגו לאכול סעודת פורים אחר זמן מנחה (רמ"א, תרצה, ב), ויש להקפיד שרוב הסעודה יהיה ביום (ועי' ב'משנה ברורה' ס"ק ט שיש שכתבו "משובח" הדבר לאכול סעודת פורים בבוקר).

אבל כאשר חל פורים ביום ששי, כתבו רבים שיש להקפיד לאכול את סעודת הפורים בבוקר, ועל-כל-פנים קודם חצות היום, כמו שכתב בספר המנהגים לרב יצחק אייזיק טירנא (עמ' לו): "ואם חל פורים ביום ו' אוכלין סעודת פורים שחרית, ולא  בערב אחר מנחה, כי אין להפסיק בערב שבת בין מנחה למעריב מפני כבוד השבת, וגם שלא לקלקל סעודת שבת".

הרמ"א מציין לדברים אלו ב'דרכי משה' (תרצה, אות ד), וכך פסק שם, סעיף ב, וכן דעת ה'מטה משה' (ענין פורים וקריאת המגילה אות תתריא). כך כתב גם ב'משנה ברורה' (סי' רמט, ס"ק יג) בנוגע לסעודת מצווה בערב שבת, "ומ"מ לכתחילה מצוה להקדימה בשחרית משום כבוד שבת, וכמו שמבואר בסימן תרצ"ה ס"ב לענין סעודת פורים". ב'ערוך השולחן' (רמט, ז) כתב שיש לאכול קודם חצות, וכן כתב ב'שמירת שבת כהלכתה' (פרק מב, סעיף כז) בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל.

אולם מי שלא הספיק לאכול קודם חצות, יכול לאכול גם אח"כ, כמו שפסק ב'ערוך השולחן' (שם): "אמנם אם לא התחילו מקודם, יכולים להתחיל גם אחר שעה עשירית כיון שהיא מצוה בשעתה". כך גם פסק ב'משנה ברורה' (רמט, ס"ק יג), בשם הב"ח.

מנגד, יש שכתבו שאפשר להתחיל את סעודתו לאחר הצהריים, ולהמשיכה לאחר כניסת השבת (עי' בית יוסף סימן תרצה; יד אפרים בשם מהרי"ל נו, ח). כיון שהמנהג הרווח, הן אצל בני אשכנז הנוהגים כשיטת הרמ"א, והן בנוגע לבני ספרד (כיום), לא נעסוק במסגרת זו בפרטי מנהג זה.

כתב האריז"ל שיש השוואה בין פורים לבין יום כיפורים, שהוא יום "כפורים" – כמו פורים. דהיינו, כאשר ביום כיפורים אנו מתקרבים להקב"ה על-ידי צום ופרישה מן העולם, ביום פורים אנו מתקרבים אליו ית' בתנועה ההפוכה – בהתעסקות עם העולם תוך סעודה ושמחת הגוף.

ביום כיפור מקבלים את התורה מתוך יראה – אנו יראים מלאכול, כביכול, שמא ההתעסקות עם העולם ייפגם את השלמות של עבודתנו בפניו. בפורים, מנגד, מקבלים את התורה מאהבה (שבת פח, א) – אהבה שבכוחה להעלות אפילו את הנאת הגוף למדרגה של עבודת ה'.

מאחלים לכולם שמחת פורים אמתית – והכל בתוך מסגרת של עבודת ה'.



[1] אין בהכרח סתירה משיטה זו לדעת ה'מגן אברהם', שכן אף הראבי"ה מודה שעיקר חובת הסעודה הוא ביום  ולא בלילה, וייתכן שגם לפי דבריו אין חובה לאכול בשר בלילה, כמו שביאר הב"ח (בסמוך) שהכוונה רק לתוספת ולא לריבוי כמו יום הפורים.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *