פרשת תרומה – הלכות הכותל המערבי

כ"ד שבט ה'תשע"ה

פרשת השבוע מתארת את השלבים הראשונים של הקמת המשכן – גיוס התרומות מבני ישראל לצורך הקמת המשכן, וציוויים מפורטים על יצירת המשכן וכל כליו. הציווי הכללי על הקמת המשכן (שמות כה, ח), “ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם”, מעלה בדעתנו את בית המקדש, שהחליף את המשכן בזמן מלכותו של שלמה המלך. רבנו בחיי מסביר שהמשכן אף הוא מכונה “מקדש” משום שהוא נבנה כדוגמת בית המקדש של מעלה.

ננצל את ההזדמנות לדון בנושא שרבים חושבים עליו, אך מעטים טורחים לבררו: המעמד ההלכתי של “שריד בית מקדשנו”, הכותל המערבי.

הכותל המערבי- כותל בית המקדש

אמרו חז”ל במדרש (במדבר רבה יא, ב; שיר השירים ב, כו, ועוד): “‘הנה זה עומד אחר כתלנו’, אחר כותל מערבי של בית המקדש. למה? שנשבע לו הקב”ה שאינו חרב לעולם”. מדברי חז”ל משמע שהכותל המערבי אותו אנו רואים היום הוא מכותלי בית המקדש, דהיינו מכותלי העזרה (לא מכותלי הר הבית, שלכאורה אין לקרותם בשם “בית המקדש”).

על דרך זו מבואר בזוה”ק (שמות ה, ב): “אמר ר”י: לעולם לא זזה שכינתא מכותלא דמערבא דמקדשא, דכתיב, ‘הנה זה עומד אחר כתלנו'”. כך נראה גם מדברי חז”ל בתנא דבי אליהו (פרק ל): “ושוב פעם אחת נכנס ר’ נתן לביהמ”ק ומצאו חרב, וכותל אחד עומד. אמר: מה טיבו של כותל זה…”

אכן, יש שנקטו שהכותל המערבי הוא מיסוד חומת העזרה, כמבואר ברדב”ז (ח”ב, סימן תרמח ו-תרצא), וחיי אדם (שערי צדק, משפטי ארץ פרק יא, אות ח), וראה בכבוד הלבנון (תרכ”ג) שהובא כן בשם הרב צבי הירש קלישר (שאמר שהוא כותל העזרה) ובשם הרב דוד פרידמן (שאמר שהוא מהחיל). הרידב”ז, בבואו בפעם הראשונה לכותל המערבי, לא רצה לגשת אל הכותל, מתוך החשש שהוא כותל העזרה, כמו שהעלה בתשובותיו (סימן לח).

מידות הכותל-ומשמעותן

לצורך בירור העניין, נציין כמה נתונים על הכותל, כפי המציאות כיום:

גובה הכותל כיום הוא קרוב ל-19 מטר, ומספר נדבכיו 27. אלו נבנו בחמש תקופות שונות: 1) הנדבכים התחתונים, שאבניהן מפוצלות בקצותיהם, הן מתקופת דוד ושלמה. גובהה של כל אבן מחמשת הנדבכים הללו היא בערך 1.25 מטר, וגובה חמשת הנדבכים הללו יחדיו מגיע ל-6 מטר. 2) עליהם, ארבעה נדבכים, מאבנים חלקות בלתי מפוצלות, מתקופת הבית השני, בגובה כולל של 5.80 מטר. 3) על תשעת הנדבכים הנ”ל, עוד ארבעה נדבכים נבנו בתקופה מאוחרת, המיוחסת לפי כמה דעות לתקופת אדרינוס, אשר יחדיו מוסיפים גובה של 2.20 מטר. 4) עשרה נדבכים הוספו בתקופה מאוחרת יותר, ויש אומרים בתקופת סולטן סולימן, אשר גובהם הכולל כ-4 מטר. 5) בשנת תרפ”ד הוסיפו הערבים עוד שלשה נדבכים, בגובה קרוב  למטר.

כל הנדבכים והמידות שהובאו לעיל מתייחסים לגובה הכותל בחלקו הגלוי, אך רובו הגדול של הכותל צפון מתחת לפני האדמה, ושם ספונים עוד 19 נדבכים, מאותם אבנים גדולות של תקופת דוד ושלמה. גם אורכו של הכותל ארוך בהרבה מן ה-28 מטר אליו באים אנו לשאת תפילה, והוא ממשיך מעל פני הקרקע כ-45 מטר לצד דרום (מוגדר בחצרות ובנייני ערבים), ו-11 מטר לצד צפון.

בחפירות נרחבות שנערכו באזור הכותל, התגלה שאורכו המקורי היה 488 מטרים, וגובהו יותר מארבעים מטרים. מידות אלו אינן תואמות את מידות העזרה, ומוכיחות שאין הכותל “שריד בית מקדשנו” כפשוטו, כלומר, כותל העזרה, אלא שריד כותל הר הבית. בנוסף, הכותל יסודו בסלע, ואילו מתחת לעזרה היו ‘מחילות’ ו’כיפין’. מכאן, ומעוד כמה הוכחות, נראה שלא מדובר על כותל העזרה, אלא על כותל הר הבית.

וכך נקט כדבר פשוט בספר כפתור ופרח (רב אשתורי הפרחי, מרבותינו הראשונים, פרק ו), ובספר “עיר הקודש והמקדש” (הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי, ח”ד, פרק ב) כתב שכך “פשוט וברור”, וביאר שמה שטעו בכך קדמונים הוא משום לשונות חז”ל הנ”ל, אבל האמת הברורה אינה כן, אלא הכותל הוא כותל הר הבית ולא כותל העזרה או החיל.

ועל דרך זו נקטו בשו”ת אבני נזר (יו”ד, סימן תנ), בשו”ת בנין ציון (ח”א, סימן ב), ובשו”ת ציץ אליעזר (ח”י, סימן א). ובשו”ת הר צבי (יו”ד, דף רעא ע”ב) העיר שהרי נהוג מדורי דורות לבוא להתפלל לפני הכותל המערבי, ואין מעורר על כך משום איסור טומאה (והעיר בכך על דברי הרדב”ז, וראה להלן). וכבר האריך בהוכחות בעניין זה בשו”ת יביע אומר (ח”ה, יו”ד, סימן כז), וכתב באופן נחרץ שאין הכותל שריד העזרה, אלא שריד כותל הר הבית.

גישת טמאים לרחבת כותל המערבי

ההשלכה הראשונה והחשובה ביותר לשאלת זיהוי הכותל הינה היתר לטמאים – זבים, זבות, נדות וטבול יום – לגשת לרחבת הכותל המערבי.

שנינו במשנה (כלים, פרק א, משנה ח) שהר הבית מקודש מכל ירושלים בזה שאין נכנסים בו זבים וזבות, נשים נדות ויולדות. אם הכותל המערבי שרואים היום הוא מכותלי העזרה, הרי שהמקום הסמוך לו הוא משטח הר הבית, ואסור לטמאים הנ”ל להיכנס שם. לעומת זאת, אם הכותל אינו כותל העזרה, אלא מכותלי הר הבית, אזי גם לטמאים הנ”ל מותר להיות שם.

כפי שכבר הבאנו, מחשש זה נזהר הגאון רידב”ז מלהתקרב לרחבת הכותל, שמא מדובר בכותל העזרה, ואסור לטמאים להיכנס שם. אולם, דחה הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי שיטה זו, וכאמור, כך מסיק הרב עובדיה יוסף בשו”ת יביע אומר הנ”ל, “שהדבר ברור להתיר לגשת לכותל המערבי אף למי שטומאה יוצאת מגופו, בלי טבילה, כאשר פשט המנהג, ומנהג ישראל תורה הוא”, וסיים: “וכל המחמיר בזה להימנע מלגשת אל הכותל בגלל סיבת טומאה היוצאת מגופו אינו אלא מהמתמיהין”.

תחיבת ידיים לפרצות שיש ב’כותל המערבי’

גם לדעת הסוברים שהכותל המערבי הוא שריד מחומת הר הבית, דנו הפוסקים האם מותר לתחוב ידיים לפרצות הקיימות בכותל המערבי. שאלה זו נשאלת על פי הנאמר בסוגיית הגמרא בזבחים (לב, ב): “אמר עולה אמר ריש לקיש, טמא שהכניס ידו לפנים לוקה, שנאמר, בכל קדש לא תגע וגו’, מקיש ביאה לנגיעה: מה נגיעה במקצת שמה נגיעה, אף ביאה במקצת שמה ביאה”. כלומר, אסור לטמא להיכנס לתחום הר הבית, ואפילו “במקצת”, דהיינו בחלק מגופו. באיסור ביאה במקצת נחלקו ראשונים אם מדובר באיסור תורה או באיסור דרבנן: לדעת הרמב”ם (הלכות ביאת מקדש, פרק ג, הלכה יח) הדבר אסור מדרבנן, ואילו לדעת הראב”ד יש בכך איסור תורה.

אם לעובי חומת הר הבית יש דין קדושת הר הבית, לכאורה יהיה איסור לטמאים לתחוב את ידיהם לפרצות שבעובי הכותל המערבי, מדין “ביאה במקצת” שאסורה.

בשאלה זו דן בספר משכנות לאביר יעקב (הרב יהושע מעשיל גלבשטיין, חלק ב, פרק א, סימן א), ולאחר דיון בקדושת הר הבית מסיק שם לאיסור (וכתב שהוא איסור תורה), והביא שכן הייתה דעתו של המהרי”ל דיסקין (גאב”ד בריסק, שגר אז בירושלים), שאף נחרד לשמוע על כך שישנם אנשים המכניסים פיסות בגדים בין פרצות הכותל[1].

אמנם באבני נזר הנ”ל כתב שאין קדושה בחומת הר הבית, משום שהר הבית נתקדש רק בהליכת בית דין, ובית דין לא הלכו במקום החומה. לכן עובי חומת הר הבית לא נתקדש, ומותר להכניס שם ידיו. כך גם כתב הרב שלמה זלמן אויערבאך (שו”ת מנחת שלמה, ח”ג, סימן קס) שלפי דברי הרמב”ם שאיסור ביאה במקצת הוא איסור דרבנן, לא גזרו רבנן אלא כאשר ראוי גם לבוא לידי איסור תורה של ביאת כל הגוף, ואילו בחורים קטנים, שלא שייך לבוא לביאת כל גופו, לא נאמר איסור דרבנן כלל. יתרה מזו, בספר מסעות ישראל (מאמר יום ב) הביא בשם בעל “מנחת אלעזר” שמקובל בידו שהאור החיים הקדוש נתן פתק לאחד שיטמנהו בכותל.

וראה בעניין זה גם בספר מועדים וזמנים (הרב משה שטרנבוך, ח”ה, סימן שנ) שכתב להעיר על דברי ה”אבני נזר”, וביאר שחומת הר הבית נתקדשה גם בלי הילוך בית דין (משום שהר הבית מהווה סניף לעזרה, וקדושתו תלויה בקדושת העזרה), ולכן באמת יחול עליו איסור של ביאה במקצת. וכך באורחות רבינו (ח”א, עמוד שיט) הביא שבעל הקהילות יעקב (ה’סטייפלר’) לא הכניס אצבעותיו בחורים שבכותל, ומביא עוד בשם הרב חיים קנייבסקי שהחזו”א אמר לו שיזהר שלא יכניס אצבעותיו, והוסיף בשם הבעל קהילות יעקב שאם טבל באותו היום במקווה שוב לא יהיה בכך חשש איסור.

הנאה ומעילה מהכותל המערבי

דיון נוסף שמן הצורך לדון בו הוא איסור הנאה מאבני הכותל: האם מותר ליהנות מהצל של הכותל המערבי? האם מותר להניח עליו חפצים, כגון סידורי תפילה, לתלות עליו דברים על זיזים התחובים בו, או ליהנות בקיץ ממגעם הקר של אבניו?

בספר משכנות לאביר יעקב הנ”ל הביא מדברי מהרי”ל דיסקין שבנוגע לאיסור מעילה, אין איסור ליהנות  מאבני הכותל, משום שיצאו לחולין. יסוד זה מתבאר מדברי הגמרא (ע”ז דף נב, ב), שם למדנו שאבני המזבח ששקצו היוונים, וכן מטבעות של הקדש שנפלו בידם, יצאו לחולין, כפי שנלמד מלשון הכתוב “באו פריצים וחללוה”. לדעת מהרי”ל דיסקין הנ”ל, כך גם אבני הכותל יצאו לחולין במה שנפלו ביד המחריבים, ושוב אין בהן קדושה לעניין איסור מעילה, ומותר ליהנות מהן.

אך בספר מועדים וזמנים הנ”ל נקט שכיון שאבני הכותל מחוברות הן לקרקע, שוב לא נתחלל הכותל בביאת הפריצים, ויהיה בו איסור מעילה. עוד העלה סברא מחודשת, שאפילו אם נאמר שהמקדש יצא לחולין בביאת פריצי עכו”ם, זוהי הלכה מיוחדת כל עוד המקדש מצוי בשליטת האויבים. ברגע שחזר לשליטת ישראל (כפי שהוא בימינו), הרי שהוא עומד בקדושתו ומועלים באבני הכותל, ולכן: “אף שבעוונותינו הרבים השולטים בו היום אינם מכירים גודל קדושת המקום, שברשותם אלפים נכנסים אפילו לקדשי קדשים ר”ל, מכל מקום לא משקצים ח”ו אבני הכותל להורסם, ואינם מחללים בזה אבני המקום, וראוי לחוש להחמיר שאבני הכותל המערבי חזרו לקדושתן מעיקרא, וגם היום אסור ליהנות מהאבנים”.

וכן נקט באגרות משה (יו”ד, ח”ד, סימן סג), וביאר שאין לומר שיצאו אבני הכותל לחולין, מאחר  שהוא נדרש מפסוקי התורה שאין הכותל המערבי חרב לעולם. נוסף על כך שקיימת שבועה, הרי ש”לא נעשה כותל זה ברשות הפריצים, ולא נתחלל בביאתן”. בנוסף, כתב לבאר שרק אותם כלים ששקצו, או שלקחו לעצמם, יוצאים לחולין, ואילו אבני הכותל לעולם לא יצאו לחולין. בשל כך, מתריע הרב משה פיינשטיין זצ”ל על העוון הפלילי שבנטילת אבנים מהכותל המערבי ל’מזכרת’. מלבד איסור המעילה שיש בזה, הרי שגם עובר באיסור לאו של “לא תעשון כן” שנאמר על הנותץ אבן מן ההיכל ומן המזבח והעזרות, שנאמר גם בנתיצת עזרות הר הבית.

ועל דרך זו הוסיף בשו”ת שערי ציון (סימן ז), שבנוסף לכך יש איסור של “את מקדשי תיראו”, במה שנהנה מהכותל המערבי, וראה שם בסימן ג מה שכתב בעניין אופן עשיית שיפוצים בכותל המערבי[2].

בספר מועדים וזמנים הנ”ל הביא (בהערה) שהמהרי”ל דיסקין, למרות שהיה מתגורר סמוך לכותל המערבי, לא ההין ללכת לבקר בו, מחשש שמא לא יחזיק מעמד מרוב ההתרגשות בבואו למקום. מכאן נלמד מוסר השכל, עד כמה יש לנו להתרגש ולהודות להשי”ת על כך ששריד בית מקדשנו חזר לידי יהודים, ויכולים אנו לבקרו ללא מפריע.

ויה”ר שיבנה בית המקדש במהרה בימנו, ותן חלקנו בתורתך, ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות.


[1]אך מאידך, בספר הר הקודש הביא בשם מהרי”ל דיסקין שדעתו היה להתיר, וכך הביא שם מדברי בעל התורת חסד, אב”ד לובלין.

[2] וראה בכך באריכות בשו”ת שמע שלמה, ח”ד, יו”ד, סימן טז.

מעוניין לקבל את המאמר בכל שבוע לתיבת המייל שלך?
הצטרף לניוזלטר שלנו

תגובה אחת

    איש לוי:

    ועוד עיין באגרא לישרים סי’ ז’ שדן בעניין הכותל המערבי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *