לתרומות לחץ כאן

פרשת יתרו – קבלת מצוות בגירות

עניין קבלת גרים לישראל מופיע בפרשתנו, פרשת יתרו, פעמיים. בפעם הראשונה מופיעה דמותו של יתרו,  הגר הראשון שבא להצטרף לעם ישראל. בפעם השניה, מתרחשת מעין גירות כללית בעת מתן תורה, כשעם ישראל כולו נכנס תחת כנפי השכינה. אכן, מתוך מעמד זה למדה הגמרא את דיני הגיור של מילה וטבילה (ראה כריתות ט, א; יבמות מו, א).

נושא קבלת מצוות בגירות עומד בעינה של סערה ציבורית קשה. ננצל את ההזדמנות לדון בו לאור הלכות גירות המוזכרות בפרשתנו.מדברי חז"ל בעניין קבלת מצוות.

נפתח בדבריהם של חז"ל בעניין קבלת מצוות.

במסכת יבמות דף מו, א-ב מופיעה סוגיה ארוכה הדנה בהלכות גיור. הגמרא דנה האם די במילה בלבד או בטבילה בלבד על מנת לגייר אדם כדין, כשמסקנת הסוגיה, כדעת חכמים, היא שאינו גר על שימול ויטבול. הרכיב השלישי – קבלת מצוות – אינו מופיע כלל.

בסיום הסוגיה הנ"ל, מביאה הגמרא (יבמות מז, א-ב) ברייתא המהווה מקור ראשי לדין קבלת מצוות:

תנו רבנן גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהם – אם אומר יודע אני ואיני כדאי מקבלין אותו מיד. ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה, ומעשר עני… ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו. קיבל, מלין אותו מיד.

מדברי הגמרא משמע שיש צורך שיקבל: "קיבל, מלין אותו מיד". ובהמשך הגמרא מבואר עוד: "קא סלקא דעתך לקבל עליו עול מצוות", ונראה שוב שקבלת עול מצוות מהווה חלק בלתי נפרד מתהליך הגרות.

בניגוד לכך, סיפור דברים שמביאה הגמרא בעניין גיורי הלל, מלמדים לכאורה שאין צורך בקבלת מצוות. אחד הסיפורים המוזכרים הגמרא מתארים נכרי שביקש להתגייר, אך סירב להאמין בתורה שבעל פה. חרף אמונותיו הכוזבות, הסכים הלל לגיירו, כלשון הגמרא: "בא לפני הלל, גייריה" ((וראה שם ברש"י, שפירש שסמך הלל על חוכמתו, שלבסוף יקבל עליו גם את התורה שבעל פה.)). כפי שמספרת הגמרא, סירובו של הגר להאמין בתורה שבעל פה לא ארך זמן רב, ועד מהרה, הצליח הלל לשכנעו באמיתות כל התורה. כפי שהעירו האחרונים, מכאן ניתן להסיק שקבלת מצוות אינה מעכבת בגיור – ולמצער, קבלת כל המצוות כדינן אינה מעכבת – שכן בהעדר אמונה בתורה שבעל פה, בודאי שלא תתכן קבלת המצוות כדינן ((וראה בארוכה באגרות משה, יו"ג, ח"ג, סימן קו, מה שביאר את דברי הגמרא לפי דרכו, ובשו"ת בית יצחק, ח"ב, סימן ק, אות ט. וראה גם במה שנדחק המהרש"א בסוגיא זו של גיורי הלל.)).

גמרא אחרת (בכורות ל, א) קובעת כי "עכו"ם שבא לקבל דבר תורה חוץ מדבר אחד, אין מקבלין אותו; ר' יוסי בר' יהודה אומר, אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים". מכאן, לכאורה, מקור שקבלת מצוות מעכבת בגיור. אולם, ניתן לדחות שאין כוונת הגמרא אלא לדין לכתחילה ((וכן משמע קצת מלשון הגמרא, "אין מקבלים אותו"; וראה בשו"ת בית יצחק, לעיל הערה 2.)): לכתחילה, אין לקבל גרים אלא במי שמקבל על עצמו את כל המצוות, אך בדיעבד, עדיין יתכן שהגיור תקף.

האחרונים האריכו לדון בדברי חז"ל בסוגיות הנ"ל. להלן נביא את תמצית שיטותיהם בעניין קבלת מצוות.

קבלת כל המצוות כפשוטן

דעת כמה אחרונים שיש צורך בקבלת מצוות גמורה לעניין גרות, כלומר, שאין הגרות תקפה אלא במי שמכוון לקבל על עצמו את כל מצוות התורה. הדעות המביאות שיטה זו הן בעיקר פוסקים בני זמנינו, והפוסקים של הדורות האחרונים. הראשון מביניהם הוא שו"ת בית יצחק, והמסורת שפתח בה, ממשיכה עד לפוסקים בדורנו אנו.

וכך כתב בשו"ת בית יצחק (ח"ב, סימן ק):

אם מתגייר רק לפנים, ולבו בל עמו להחזיק במצוות, ואנו יודעין כוונתו שגם אח"כ יהיה בועל נדה ומחלל שבת ואוכל טריפות – לא הוי גר כלל… ורחמנא לבא בעי, ולא נעשה גר. ולפי זה, גרי דידן אשר בעוונותינו הרבים מגיירים במדינת אשכנז, ויודעים שגם אח"כ לא יתנהגו כמנהג ישראל הכשרים… לא הוי גר, אף שאומרת בפיה (אם ילמדו אותה לשקר) שתקבל הכל עליה, אבל בלבה שלא לקיים.

על דרך זו מבואר באריכות בשו"ת אחיעזר (ח"ג, סימן כו). לדעות אלו, קבלת מצוות מעכבת את חלות הגרות, כשפירושה קבלת כל המצוות המחייבות אדם מישראל ע"פ הלכה, וקבלת כל המצוות תוך כוונה לקיימן למעשה. כפי שכתב בשו"ת בית יצחק, הכלל של "דברים שבלב אינם דברים" אינו חל בנוגע לגיור, אלא עיקר הגרות הוא בלב, וצריכים קבלה כנה של מצוות, כתנאי בסיסי להחלת היהדות. מעיין לציין ששו"ת אחיעזר (אות ד) מבסס את עמדתו הנ"ל מסברא:

אך מסברא נראה דכיון דקבלת מצות מעכב בודאי בעינן שיקבל עליו כל המצות… היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה, חילול שבת, ואכילת טריפות, ואנו יודעים בברור כוונתו שלא מתגייר רק לפנים, ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שבמקל עליו המצוות לאו כלום הוא. אם כן, זהו חסרון בקבלת המצוות, דמעכב.

על דרך פוסקים אלו כתב ר' יעקב ברייש (חלקת יעקב, ח"א, סימן יג), בעניין "גרות לאומית" – גיור של מי שרוצה להשתייך לעם ישראל, אבל לא לדת ישראל במובן של קבלת המצוות:

פושעים, ואין רוצים כלל לידע מיהדות – כשרות, שבת, נדה, כל המצוות הם עליהם למעמסה, והם רק יהודי לאומי. והבית דין יודעים בטח, אשר גם הנכרית אשר למראית עין מתגיירת, לא תתנהג כלל בשום יהדות… ואם כן באופן כזה הדבר פשוט אצלי, אשר אף בדיעבד לא הוי כלל גירות… ואיזה קבלת מצוות יש אם אנו יודעים אשר הם מצחקים ומזלזלים בשבת, בנדה ובכשרות… ואף אם נאמין לה שכוונתה אמת להיות יהודית, לכל היותר כוונתה להיות לאומית, בלי שבת, נדה, ושאר מצוות, כמו בעלה. וגירות כזו, אף בדיעבד לא מהני.

בעל החלקת יעקב מעלה אפשרות (אות ז) שלפיה גרותו של "מתגייר לאומי" תהיה תקפה בדיעבד, אבל הוא כותב שגם אם זה המצב, ישנם שיקולי מדיניות כבדי-משקל הצרכים להניא את בית הדין מלקבל לגיור מועמדים שלא ישמרו מצוות.

גם בביאור הלכה (סימן שד, ד"ה א"י) כתב כדעה הנ"ל שקבלת מצוות מעכבת בגיור: "וצע"ג כיון שאין קנוי לו הלא בודאי אין גירות לחצאין, ומאי מהני קבלתו למצות הנהוגות בעבד, הלא קי"ל בבכורות בפרק עד כמה (דף לד, א) א"י שבא לקבל עליו ד"ת חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו".

עניין קבלת מצוות: הנכונות לקיים מצוות כמיטב יכולתו וידיעתו

לפי השיטות הנ"ל מבואר, שגרות הינה פעולה פנימית,  תהליך פנימי של המתגייר בדרכו ליהדות. אם אינו מוכן, בקבלה פנימית, כנה ואמיתית, לקבל על עצמו את עול המצוות כולן, אין גירותו תקפה. הדבר פשוט מאד לדעת בעל האגרות משה כמבואר בדבריו בח"א, יו"ד סימן קנז: "ואף אם אמר בפיו שמקבל מצוות, אם אנן סהדי שאינו מקבל עליו באמת, אינו כלום".

באגרות משה מתיחס רבי משה פיינשטיין זצ"ל לדברי הגמרא (שבת סח, ב), בהם מבואר שייתכן שאדם יהיה גר צדק, ועדיין עובד ע"ז (הוא היהודי המתואר בגמרא שאינו מכיר עיקר שבת מהו). וביאר האגרות משה (שם, סימן קס):

יש מקום לומר טעם גדול, דמה שבעלה, שנתגיירה בשבילו, הוא מחלל שבת ומופקר בכמה איסורין עושה – שהיא סבורה, שאין חיוב כל כך לשמור המצוות. ואם כן, היא כגר שנתגייר בין העכו"ם, שמפורש בשבת דף סח [ע"ב] שהוי גר אף שעדיין עובד ע"ז, עיי"ש. והטעם, משום שקיבל עליו להיות ככל היהודים, שנחשבה קבלה, אף שלא ידע כלום מהמצות.

לדעת הרב משה פיינשטיין זצ"ל, דרישת ההלכה היא שהגר יקבל על עצמו את כל אותן מצוות בעלות תוקף מחייב כפי מיטב ידיעתו. אפילו בנוגע לבית דין קונסרבטיבי, כותב בעל אגרות משה שיש לפסול את הגירות משום שאין כאן בית דין כשר, וקבלת מצוות צריכה להיות בפני בית דין – אבל לא משום שאין כאן קבלת מצוות, כי הגר מצדו מקבל את כל מצוות התורה, אלא שאומרים לו ששמירת שבת אינה חובה, וכיוצא בזה.

עם זאת, חשוב לציין שכל דברי האגרות משה בתשובה זו מתייחסים למצב של בדיעבד, ולימוד זכות על גיור לאחר מעשה. במישור של לכתחילה טרם תחילת תהליך הגיור, ברור מתוך דבריו שאין להקל ולקבל גרים בלי קבלה אמיתית, ונכונות לקיום מצוות כדת וכדין.

אולם, בתשובה אחרת (ח"ג, יו"ד סימן קו), פוסק בעל האגרות משה שניתן לגייר אדם אפילו לכתחילה, למרות אי-נכונותו לקיים אחת מן המצוות. מדובר היה באישה שרצתה להתגייר, אבל עמדה על כך שתמשיך להתלבש כדרכן של נשים פרוצות. לדעת אגרות משה, כיון שלבוש פרוץ הוא שכיח גם בקרב בנות ישראל – ואפילו בקרב שומרות מצוות – והמתגיירת חושבת שאין זו אלא חומרא בעלמא, הרי דינה כדין גיורת גמורה ((וראה שם עוד, שסיים שלמרות הנ"ל, נכון שלא לקבלה, משום צירוף שהיא מתגיירת לשם אישות. הרב פיינשטיין גם מזכיר צד שדי בקבלת מקצת מצוות, ואין צורך בקבלת כולן. אולם ראה עוד באגרות משה שם, סימן קז ו-קח.)).

גם האחיעזר, בתשובתו הנ"ל, מכיר בכך שגר שאינו מסוגל לשמור את כל המצוות, ועובר עליהן לתיאבון, גירותו גירות. לדעת האגרות משה, יש להרחיב את הכלל, ולומר שעיקר הגיור אינו מצריך קבלת כל המצוות, אלא קבלת מצוות כפי הבנת המתגייר.

שאלת "דברים שבלב אינם דברים"

יש הבדל נוסף בין עמדת האגרות משה, לבין עמדת שאר הפוסקים הנ"ל. לדעת הבית יצחק, הכלל לפיו "דברים שבלב אינם דברים" לא נאמר לעניין גיור. בנוגע לגיור, "רחמנא לבא בעי", ובשביל שיהיה הגיור תקף, יש צורך לא רק לדברי פיו של המתגייר, אלא אף לדברי לבו. על דרך זו מבואר בחזו"א (יו"ד, סימן קיט, אות ב), שכתב אף הוא שקבלת המתגייר צריכה להיות כנה, וכוונתו טהורה.

בניגוד לכך, מדברי אגרות משה (ח"א, סימן קס) מבואר שגם לעניין גיור, נאמר הכלל ש"דברים שבלב אינם דברים", ובמקום שאין לנו ידיעה אחרת, ניתן לסמוך על דברי הגר, בלי לחקור את כוונת ליבו. רק במקום שיש אומדן דעת ברור שפיו ולבו אינם שווים, אזי אין לסמוך על הצהרת פיו של הגר, משום שבמקום 'אומדנא דמוכח' דברים שבלב הרי הם כדברים שבפה.

עמדה זו ננקטה בדרך קיצונית יותר על-ידי שו"ת דעת כהן (סימן קנג):

כל זמן שהיתה הקבלה בפה כראוי, י"ל שאין לנו ענין עם דברים שבלב, שאינם דברים כלל, ואפילו אם יבוא אליהו ויגיד לנו, שהיה בלבבו אחרת מאשר בפיו, אין לנו עסק כלל עם דברים שבלב… ופשיטא דבסתם מחזקינן ליה לגר תכף כשמל וטבל וקבל המצוות בפיו, ואין אנו אחראים לדברים שבלב…

שו"ת דעת כהן מביא ראיה מקורית לגישה זו מקבלת המצוות של בני ישראל בהר סיני: "וגם באבותינו קרא כתיב ויפתוהו בפיהם כו', ואמרו במדרשים ((ראה מכילתא, משפטים יג.)): שהיה לבם פונה לע"ז, ופסל מיכה היה עמם, ומכל מקום, כיון שקבלו בפה – נגמרה הגירות". לאור דברי המדרש, קבלת המצוות של עם ישראל בהר סיני הייתה קבלה בפה, אך לא בלב שלם. כך גם בהליך הגיור, שדיניו נלמדו ממעמד הר סיני (ראה כריתות ט, א), יש להסתפק בקבלה בפה ((ראה עוד שם, סימן קנד, שנקט לכאורה בגישה אחרת; בנוגע לראייה מדברי המדרשים, ראה בבית יצחק הנ"ל, שנדחק ביישובם.)).

יודגש, שבמקום שיש אומדן דעת ברור שאין כוונה לקבל מצוות, שוב יסכימו כל הפוסקים הנ"ל שאין כאן קבלת מצוות, ואין הגיור תקף, כמו שהדגיש בעל האגרות משה. הרב פיינשטיין הוסיף [ותמה על דעת המכשירים את הגיור] שגם אם נוכל לומר שאין אומדן דעת ברור, הרי שאין שום עניין בריבוי יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות.

קבלת מצוות כהכרת המתגייר בכפיפותו לתורה ומצוות

גישה נוספת במהות קבלת מצוות, נכתבה על-ידי ה"חסדי דוד" (שו"ת מכתם לדוד, יו"ד סימן מו). לדעתו, נראה שקבלת מצוות עניינה עול המצוות ועונשיהן, אבל לא קבלת פרטי המצוות ומעשיהן. וכך כתב:

אדם שכל עצמו בא מרצונו לידבק באומה שפלה זו, וקבל כל מה שהודיעוהו מענשן של מצוות, ומתרצה לחתוך בשרו, ומהי תיתי להסתפק, שמא לא יטבול.

לשונו זו משקפת את דברי הברייתא  המובאת לעיל (יבמות מז, א-ב), שם מבואר ש"מודיעין אותו ענשן של מצות", וזוהי קבלתו. מכאן ניתן להבין שדי בכך שמקבל הגר על עצמו את עונשי המצוות, בשביל שנקבל אותו לעם ישראל, ואין צורך בקבלה פרטנית של קיום המצוות.

גישה זו נאמרה בפירוש יותר בשו"ת משפטי עוזיאל (תניינא, יו"ד, כרך א, סימן נח), ובשו"ת והשיב משה. האחרון דן בשאלה הבאה (והשיב משה, יו"ד סימן נ):

צעיר אחד שעלה לארץ ישראל אחרי מלחמת העולם השניה עם אביו היהודי ואמו הנוצריה. וספרה לו אמו, שאביו זה הוא לא אביו האמיתי… ואביו האמיתי היה גם כן יהודי, מת במלחמה. אמנם היא אמו האמיתית. ולפי דבריו הוא מסופק, אולי אין זאת אמו האמיתית… ומשקרת במה שאמרה לה שהיא אמו. וייתכן שגם אמו הייתה יהודיה, ומתה גם היא במלחמה. ולכן היה שונא אותה ועזב את ביתה וגר במקום אחר עם יהודים, ותמיד חשב עצמו כיהודי. וקרה, שהתקשר עם נערה מבנות ישראל… ורצו להתחתן זה עם זו. וכשנודע לו שהוא נחשב כנוצרי, בא להתגייר, וקבל עליו למול ולטבול, ולקבל כל המצוות, ובא לבית דין וקבל עליו כל מצוות התורה.

מדובר היה בשחקן כדורגל, המשחק בשבת, ומצהיר שימשיך לשחק בשבת. על כך, כותב שם שלכאורה אין לקבלו, שכן נחשב הדבר ל"חוץ מדבר אחד". אבל המשיך וכתב:

קבלת המצוות, אין הכוונה שהוא מוכרח לקבל עליו את כל המצוות לקיימם, אלא לקבל עליו כל מצות התורה, ושאם יעבור, הוא מקבל על עצמו ליענש העונש שמגיע לו. וכמו שאומרים לו: "עד שלא באת למדה זו, אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, חיללת שבת אי אתה ענוש סקילה. ומשבאת למדה זו, אכלת חלב אתה ענוש כרת, חיללת שבת אתה ענוש סקילה". והוא מקבל עליו כל זה, המצוות ועונשיהן. ואם כן, לא איכפת לנו אם בשעה שמקבל המצוות הוא חושב וגומר בדעתו לעבור על מצוה פלונית ולקבל העונש, ולא חשיב זה חסרון בקבלת המצוות.

ומסכם:

לפי זה, שפיר נוכל לקבלו לגיור אחרי שיבוא עוד הפעם לבית דין, ויקבל עליו כל המצוות, גם מצוות שבת קודש, ואע"פ שאנו יודעים שיעבור אחר כך על חילול שבת – לא אכפת לן. ואין זה מזיק לקבלת מצוות.

וכך כתב בתשובה אחרת (שם, סימן נא) שנגע לפתרון כללי למצב שנוצר לאחר המלחמה. יהודים רבים נישאו לנשים נוכריות, ונוצר הצורך לגיירן, ואמר שיש להן לקבל עול מצוות, ולא אכפת לן במה שאחר כך תעבורנה על המצוות. יוער, שגישה זו לא התקבלה על דעת רוב רובם של פוסקים.

דעת הרמב"ם בעניין קבלת מצוות

עד כאן הבאנו גישות שונות במהות קבלת מצוות והלכותיו. אולם, שאלה נוספת, המתנהלת בעיקר סביב דעת הרמב"ם, חוקרת שמא גם בלי שום קבלת מצוות, ניתן להכשיר את הגיור. נעתיק את הדברים העיקריים הנוגעים לכך.

הרמב"ם התקשה במה שנשאו שלמה המלך ושמשון נשים נכריות: וכי יעלה על הדעת שצדיקים אלו לקחו להם נשים מאומות העולם? על-כך ביאר הרמב"ם שאין ספק כי שלמה ושמשון לא נשאו נשים נכריות, אלא גיירו את נשותיהם טרם שנשאו אותן. מתבתוך כך כתב הרמב"ם אודות עניין קבלת מצוות. ונעתיק את דבריו (הל' איסורי ביאה, יג, יד):

אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל, או שלמה מלך ישראל שנקרא ידיד ה', נשאו נשים נכריות בגיותן. אלא סוד הדבר כך הוא: שהמצוה הנכונה כשיבא הגר או הגיורת להתגייר, בודקין אחריו, שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה, או מפני הפחד בא להכנס לדת. ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל. אם לא נמצא להם עילה, מודיעין אותן כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרושו. אם קבלו ולא פירשו, וראו אותן שחזרו מאהבה, מקבלים אותן, שנאמר "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה, ותחדל לדבר אליה".

הרמב"ם מציג את האופן האידיאלי שיש לקבל גרים. תחילה יש לוודא שאין שום מניע זר  לרצון להתגייר. לאחר וידוי כאמור, מודיעים למתגייר את עול התורה וטרחתה, ואם לא פירש, מקבלים אותו. במקום אחר (ראה הלכות איסורי ביאה, פרק יב, הלכה יז, ופי"ג, ה"ד), הדגיש הרמב"ם גם את הצורך שיקבל המתגייר על עצמו עול התורה ומצוותיה.

אולם, מדגיש הרמב"ם (שם, הלכה טו) שכל זה ברמה של לכתחילה.  במצב של בדיעבד, גם מי שמתגייר מפני מניע זר, הרי הוא גר גמור. עם זאת, כותב הרמב"ם אין מקרבים גרים אלו, המתגיירים בדרך של "בדיעבד", בקרב ישראל, אלא ממתינים עד שתראה אחריתם. לאחר שבירר שהגירות תקפה בדיעבד, חוזר הרמב"ם לבאר את עניין נשות שלמה ושמשון (הלכה יז):

גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצות ועונשן, ומל וטבל בפני ג' הדיוטות, הרי זה גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו. ואפילו חזר ועבד עכו"ם הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל. ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן, ואע"פ שנגלה סודן.

מבואר בדברי הרמב"ם שלא רק שאין מניע זר פוסל את הגירות, אלא אף גר שלא הודיעוהו המצוות ועונשן, הואיל ומל וטבל, יצא מכלל עכו"ם. וסיים הרמב"ם שהגם ש"נגלה סודן" של נשות שמשון ושלמה, כלומר, שאפילו בעת שהתגיירו ונעשו יהודיות, אחזו בעבודה זרה (זהו "סודן"), ולא פרשו ממנו לעולם, אעפ"כ קיימו שלמה ושמשון את נשותיהן כדין. חרף גילוי סודן, הרי הן כישראל מומר.

אין ספק שהרמב"ם ראה גרים אלו כתופעה שלילית, עד שסיים שם (הלכה יח) שעל-כך נאמר בפי חכמים ש"קשים להם גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו". אולם, לדעתו, נראה שאין קבלת מצוות מעכבת כלל בחלות הגיור, ולמרות שהתברר שלא הייתה שום קבלת מצוות (כנשות שלמה שהתכוונו להמשיך לעבוד עבודה זרה), הגיור תקף ((יש לציין שלדעת חמדת שלמה (יו"ד, סימן כט, אות כב) יש לחלק בין הודעת מצוות, לבין קבלת מצוות. לשיטתו, סובר הרמב"ם שאין הודעת מצוות מעכבת, אך מסכים שקבלת מצוות מעכבת את הגירות. וכן הביא בשו"ת אחיעזר, ח"ג, סימן כו, אות ד, וראה גם בשו"ת דברי יציב, סימן קב, שאף הוא נקט כדבריו. וחילוק זה אינו נראה מדברי רש"י (יבמות מז, א), והוא דחוק היטב בדברי הרמב"ם, כמו שיראה המעיין.)).

דעת התוספות ודעת השולחן ערוך

אם כי מדברי הרמב"ם משמע שאין קבלת מצוות מעכבת כלל, בדעת התוספות נראה שקבלת מצוות היא עיקר הגירות. התוספות (יבמות מה, ב, ד"ה מי לא טבלה) ביארו שמה שצריכים בית דין של שלשה לשם גירות, הכוונה שצריכים בית דין של שלשה לעניין קבלת מצוות של המתגייר, ולא לעניין מילה וטבילה. מדבריהם נראה אפוא שעיקר הגיור הוא דווקא קבלת המצוות, ורק חלק זה מצריך מעשה בית דין.

לפי התוספות נפסק בטור (יו"ד, סימן רסח):

וכל עניניו, בין להודיע המצות לקבלם, בין המילה, ובין הטבילה, צריך שיהיה בג' הכשרים לדון, וביום. ומיהו דוקא לכתחילה, אבל בדיעבד אם מל אותו או טבל בפני שנים ובלילה, אפילו לא טבל לשם גירות, אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדותה, הוי גר ומותר בישראלית – חוץ מקבלת המצות שמעכבת אם אינו ביום ובשלשה.

הב"ח (שם) הדגיש את החילוק בין שיטת הרמב"ם לבין שיטת הטור: "אע"פ דכתב הרמב"ם דכשר אע"פ שלא היתה לשם קבלת מצות כל עיקר, מיהו התוספות והרא"ש חולקין ע"ז דקבלת המצות ודאי מעכבת". והמשיך הב"ח שלהלכה נוקטים כדעת הטור, ואין גיור אלא בקבלת מצוות ((דברי הרמב"ם הובאו גם בשולחן ערוך, וראה בביאור הגר"א לסעיף יב, וצ"ב.)).

קבלת מצוות: להיות יהודי

לסיכום, למדנו מתוך הדברים הנ"ל שלהלכה צריכים גם בדיעבד קבלת מצוות, כדעת התוספות והטור והשולחן ערוך. אולם, מהות קבלת מצוות הנצרכת, במישור של בדיעבד, ואיכות הקבלה, תלויות בכמה דעות חלוקות:

  • לדעת שו"ת בית יצחק, שו"ת אחיעזר, חלקת יעקב, ועוד, צריך הגר לקבל, בקבלה כנה ואמיתית, את כל מצוות התורה. גר שלא קיבל עליו את כל המצוות, אין גירותו תקפה.
  • לדעת שו"ת אגרות משה, צריך הגר לקבל על עצמו את מצוות התורה לפי הבנתו. גם אם מקבל על עצמו את המצוות שלא כדין; מפני שסובר שאין מצווה מסוימת נוהגת, או שאינה חובה ורק חומרא, הגיור תקף.
  • בנוסף, לדעת האגרות משה חל הכלל ש"דברים שבלב אינם דברים" אף לעניין גירות, ובמקום שאין אומדנא ברורה כנגד, אפשר לסמוך על דברי המתגייר שמתכוון בכנות לקבל מצוות.
  • לדעת "חסדי דוד" (כנראה) ועוד פוסקים, צריך המתגייר לקבל על עצמו עול המצוות, עונשן, ואחריותן, אך אינו צריך לקבל על עצמו את קיום מעשה המצוות בפועל.

מתוך שיטה נוספת, לכאורה, בעניין קבלת מצוות, אולי ניתן להתוות קו היסטורי המאחד, במידה מסוימת, בין השיטות הנ"ל.

בחמדת שלמה (יו"ד, סימן קכט), כתב הגדרה חדשה לעניין קבלת מצוות:

קבלת המצוות הוא בסתם, שקיבל עליו ליכנס בדת יהודית, דזה הוי ממילא קבלת המצות… ולעולם בקבלת המצות בסתם מעכב, דזהו עיקר הגירות, שנכנס לדת יהדות… ולעולם קבלת המצוות ודאי דמעכב, רק דזה נכלל בטבילת הגירות, דכיון שטבל עצמו להיות גר ולהיכנס בדת ישראל, ממילא הוי קבלת מצוות… דעיקר הגרות הוא, שעזב עמו ואלוהיו, ובא להסתופף תחת כנפי השכינה, וקבל עליו דת ישראל ליכנס בקהל ה'.

נראה מדבריו שתפס בעל חמדת שלמה את עניין קבלת מצוות כקבלת הדת היהודית: הוא עוזב את זהותו הדתית הישנה, את עמו ואלוהיו, ומקבל על עצמו זהות חדשה, זהות של דת יהודית. עצם היותו יהודי, קבלת היהדות אשר חלה עליו בשעת טבילתו, כוללת ממילא את עניין קיום המצוות.

בעולם דתי, העולם שהמשיך מימי קדם ועד לתקופת ההשכלה, שינוי זהות דתית התפרש כשינוי דתי במלוא המובן, המביא עמו בדרך ממילא את מצוות הדת. כל אדם, באשר הוא, היה אדם דתי, וההשתייכות הדתית, המביאה עמה את הפולחן הדתי ומנהגי הדת, קדמה בחשיבותה אף להשתייכות הלאומית.

כיום, נשתנו פני הדברים. רבים מבאי עולם הינם חסרי דת לגמרי, ורחוקים מרחק רב מכל הרעיון של פולחן הא-ל. בד בבד, נוצר בעם ישראל טשטוש בין זהות דתית לבין זהות לאומית, עד כי ייתכן כי במקום להמיר את זהותו הדתית, ממיר המתגייר רק את זהותו הלאומית. אם בא אדם להצטרף ל"עם ישראל" במובנו התרבותי והגיאוגרפי, אך לא ל"דת ישראל" במובן של תורה ומצוות, יש להטיל ספק רב אם יש משמעות לגיור.

ייתכן שמשום כן, במקום שפוסקים קודמים יכלו להסתמך על הכלל ש"דברים שבלב אינם דברים", או להכשיר קבלת עול מצוות ועונשיהם (בלי קבלה פרטנית של קיום המצוות), או אפילו להעלות על הדעת – בשיטת הרמב"ם אך לא להלכה – שאין קבלת מצוות מעכבת כלל, פוסקי הדורות האחרונים לא היו מוכנים להכיר בגישות אלו. כיום, הכוונה הכנה לקבל המצוות נעשית מהותית וחיונית בעיני הפוסקים, משום שאלמלא קבלה כזו, אין לדעת אם המתגייר מבקש להצטרף בכלל לדת ישראל, או שמא רוצה להצטרף ל"לאום  היושב במדינת ישראל", שאין לו זיקה מחייבת לתורה ומצוות.

אי-לכך, הקפידו רוב פוסקי זמנינו על קבלת מצוות כדין תורה, או לכל הפחות כפי הבנתו של המתגייר (כדעת אגרות משה), ואין להסתפק בפחות מכך אפילו בדיעבד.

מעוניין לקבל את המאמר בכל שבוע לתיבת המייל שלך?
הצטרף לניוזלטר שלנו

הצטרף לדיון

תגובה 1

  1. אומרים בשם הגרש"ז שיותר חמורה שיטת המקילים!!!! כיון שאם חלה הגירות, הרי המגייר עובר בלפני עיוור (גם לגוי יש לפני עיוור להרבה דיעות, וכאן הוא נהיה יהודי..) שמכשילו להיות מחויב ולהיענש במה שהיה פטור.
    וכבר רמזתם לאורך המאמר שלכתחילה יש סיבות 'מנהלתיות' ואחרות שלא לגייר גרים אלו.

    ולעניין דיעבד העולה מדבריכם שרוב גרים בזמינינו (אפילו בארץ, כידוע) יש ספק בגירותם. {אף שנמנעתם מלומר אמירות הנושאות רגישות פוליטית…} הרי עלינו לדעת שהנקראים יהודים אפילו מלפני שני דורות לא תמיד הינם יהודים ע"פ הדין. ולהיזהר ולבדוק א. בנישואין. ב. במילה בשבת ג. עצם הידיעה והפרסום חשובים, כידוע.
    מיותר להדגיש שאין כוונה לפגוע בקיהילת הגירים. ויודעני שגירי הצדק כואבים בעצמם את המצב. (כך הוא ידידי א.ק. גר צדק מעולי רוסיה ומדקדק במצוות ואחיו שהוא באנשי דלא מעלי וגיירוהו בצבא 'לפנים' כשברור לכל שלא ישמור מצוות, ועוד ועוד אני כיר שגיירו בחורה שכולם יודעים שהיא אתאיסטית במוצהר.. וצריך לזעוק ולהתריע ביתר תוקף.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *