בפרשת השבוע, פרשת בשלח, אנו מוצאים לראשונה את העיקרון של "לחם משנה". ביום ששי, ירד המן במנה כפולה: "ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד ויבאו כל נשיאי העדה ויגידו למשה" (שמות טז, כה).
מכאן למדו חז"ל את העיקרון ההלכתי של "לחם משנה", כמבואר במסכת ברכות (לט, ב): "אמר ר' אבא: ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות. מאי טעמא? 'לחם משנה' כתיב".
במאמר זה נעסוק בעניין חובת לחם משנה של סעודות שבת. בעבר דנו בדינים שונים בלחם משנה, וכעת נעסוק ביסוד החיוב של לחם משנה, ובאופן שיש לבצוע את החלות. כמו כן נבאר את חובת נשים בלחם משנה, וכך את השאלה של לחם משנה ביום טוב.
חיוב לחם משנה: מהתורה או מדרבנן
כאמור לעיל, הגמרא קובעת ש"חייב אדם לבצוע על שתי ככרות", והלכה זו נפסקה ב'שולחן ערוך' (או"ח סימן רעד, א). האם חובה זו היא חובה מן התורה, או חובה מדרבנן?
בערוך השולחן (שם, סעיף א) כתב כי חיוב לחם משנה הוא "דין תורה ולא אסמכתא בעלמא, דבאמת הך 'לחם משנה' מיותר לגמרי". כך היא אף שיטת הט"ז (או"ח תרעח, ב), שביאר שפת קודמת ליין של קידוש, כי "דהא לחם משנה לכולי עלמא דאורייתא".
אולם, בכמה פוסקים מבואר שעיקר חובת סעודת שבת אינה אלא מדרבנן, כמו שהביאו הפוסקים (ראה אליהו רבה, סימן רצא, ס"ק א) בשם מהרי"ל, וכתב בזה ב'פרי מגדים' (משבצות זהב, סימן רצא): "שלוש סעודות הם מדרבנן, דאסמכתא הוא ג' היום, עיין אליה רבה. ולבוש כתב דהם דאורייתא, וצ"ע".
לכאורה נראה שאם כל חיוב סעודת שבת היא דרבנן, הרי שאף חובת לחם משנה, שמהווה חלק מצורת הסעודה, אינה אלא דרבנן.
אופן בציעת החלות
נחלקו הפוסקים בעניין סדר בציעת לחם משנה – האם צריך לבצוע על שתי הכיכרות, או שמא די בבציעת אחת מהן.
דין זה תלוי בפירוש המשך דברי הגמרא במסכת ברכות: "אמר רב אשי, חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא [ראיתי את רב כהנא שנטל שתיים ובצע אחת]". במסכת שבת (קיז, ב) מבואר המקור להנהגה זו, משום שלשון "לחם משנה" נאמר על לקיטה (פירש רש"י: בשעת הברכה), ולא על בציעה.
בגמרא בשבת (שם) אנו מוצאים שלש דעות בעניין זה. וזו לשון הגמרא: "אמר ר' אבא בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות, דכתיב 'לחם משנה'. אמר רב אשי: חזינא ליה לרב כהנא דנקט תרתי ובצע חדא – אמר 'לקטו' כתיב. רבי זירא הוה בצע אכולה שירותיה. אמר ליה רבינא לרב אשי: והא מיחזי כרעבתנותא [והרי הוא נראה כרעבתן]? אמר ליה: כיון דכל יומא לא עביד, והאידנא הוא דקעביד, לא מיחזי כרעבתנותא [כיון שאינו נוהג כן בכל יום, ורק בשבת נוהג כן, אינו נראה כרעבתן]".
לדעת רבי אבא, נראה אפוא שיש לבצוע על שתי הכיכרות, ואין די באחת מהן בלבד. כפי שנראה להלן, כך מבאר הרשב"א. ואולם רש"י אינו מפרש בדרך זו, אלא כותב שהכוונה לברכת "המוציא" על הפת, ולא על הבציעה עצמה. לפי דבריו, אין כל הכרח אפוא שצריך דווקא לבצוע את שתי הכיכרות.
לדעת רב כהנא, מבואר בגמרא שאין צורך בבציעת שתי החלות, ודי באחת מהן בלבד. לפי שיטת רש"י אין בכך מחלוקת עם ר' אבא, ואילו לשיטת הרשב"א מדובר במחלוקת בין השיטות.
דעה שלישית המוזכרת היא שיטת ר' זירא, שהיה בוצע "אכולה שירותה". לשיטת רש"י הכוונה שהיה בוצע חתיכה גדולה של חלה, שהייתה מספיקה לכל הסעודה. כפי שהגמרא ממשיכה, אין בכך משום "רעבתנות". מנגד, הרשב"א מפרש שהכוונה שהיה בוצע את כל החלות שבירך עליהן, ולא רק חלה אחת כשיטת ר' כהנא.
פסיקת ההלכה
ב'שולחן ערוך' נפסק: "יבצע על שתי ככרות (שלמות) שאוחז שתיהן בידו ובוצע התחתונה". והוסיף הרמ"א: "ודווקא בליל שבת. אבל ביום השבת או בליל יום טוב, בוצע על העליונה, והטעם הוא על דרך הקבלה". מבואר לדעת השולחן ערוך והרמ"א שאין חובה לבצוע את שתי החלות, ודי בחלה אחת מתוך השתיים.
ב'משנה ברורה' (ס"ק ד) הביא שהמהרש"ל והשל"ה נהגו לחתוך את שתי הכיכרות (כפירוש הרשב"א), וכפי שהסכים הגר"א. יתירה מזו, במעשה רב (סי' קכג) הביא שמנהג הגר"א היה לבצוע את כל הכיכרות שעליהם בירך. גם כאשר בירך על י"ב חלות, כמנהג האריז"ל, הקפיד הגר"א לבצוע את כל הי"ב חלות.
אולם, הוסיף שם שהמנהג הרווח הוא כדעת ה'שולחן ערוך'. ב'ערוך השולחן' כתב לתמוה על המדקדקים על-פי הגר"א לבצוע את שתי הלחמים (הוא מזכיר שכך נהגו בליטא), שכן גם אם נניח שגם הוא פירוש דברי ר' זירא, הרי שאין הלכה כמותו (כמחלוקת מול רב אשי ורב כהנא), ולכן העיקר לדינא שדי בבציעת כיכר אחד.
קיום מצוות לחם משנה על-ידי המסובים
ברוב המקומות, אין לכל המסובים סביב השולחן שתי כיכרות, ורק בפני בעל הבית מונחות שתי הכיכרות של לחם משנה.
בהתייחסו למציאות כזו, ביאר ב'ערוך השולחן' שיש לבעל הבית להמתין עד שכל המסובים ייטלו את ידיהם, כדי שכולם ייצאו ידי חובת לחם משנה (סעיף ד): "המדקדקים נוהגים שהבעל הבית כשנטל אינו בוצע עד שיטלו כל המסובין את ידיהם ויושבים על השולחן, ואז בוצע על הלחם משנה, וכולם יוצאין ידי חובתן בזה. ואף במקומות שיש לפני כל אחד מהמסובין לחם משנה, מכל מקום הא לפני הנשים אין דרך ליתן לפניהם לחם משנה, ולכן צריך הבעל הבית להמתין עליהם".
כך נפסק גם ב'משנה ברורה' (ס"ק ג): "ונכון לנהוג שזה שבוצע יכוין לפטור בברכת המוציא כל המסובין, וגם יאמר להמסובין שיכוונו לצאת בברכתו, כדי שכולם יצאו בלחם משנה". בשו"ת 'באר משה' (ח"ה, סימן עה) כתב שכך היה נוהג ה'חתם סופר' להוציא את בני ביתו בלחם משנה.
ייתכן שההלכה בעניין זה תהיה תלויה במחלוקת האמורה בין רש"י לבין הרשב"א. הרב חיים מבריסק העיר שלפי שיטת רש"י (שפירוש "בציעה" הוא לברך על החלות) לא תחול חובה על כל המסובין לטעום מהחלות, שכן דין לחם משנה הוא מעין הדין של קידוש: לברך על שתי כיכרות. כמו שאין חובה שכל המסובין יטעמו מיין של קידוש, כך אין חובה שכל המסובין יאכלו מן ה"לחם משנה" (עי' שו"ת תשובות והנהגות ח"א, סימן רנט; מסורה ח"ד).
מנגד, לפי הרשב"א תחול חובה על כל המסובין לאכול מה"לחם משנה". לדעתו עיקר הבציעה היא שבירת ואכילת הלחם, ולכן הלכה זו חלה על כולם, ולא רק על המברך. כאמור, כך פוסק ה'משנה ברורה' (קסז, פג), שמבין בין יין של קידוש לבין לחם משנה.
חיוב נשים בלחם משנה
ב'משנה ברורה' ביאר שאף נשים חייבות בלחם משנה (סימן רעד ס"ק א): "וגם הנשים מחויבות בלחם משנה, שהיו גם כן בנס המן". נראה מתוך דבריו שעיקר חובת לחם משנה אינה אלא דרבנן, שכן הסברא של "אף הן היו באותו הנס" נאמר, לפי כמה דעות ראשונים, רק בנוגע לדינים דרבנן (עי' בתוספות, פסחים קח, ב) – אם כי יש שחלקו בזה.
מקור הטעם שהביא ה'משנה ברורה' הוא מדברי רבינו תם (הובאו דבריו בראשונים לשבת קיז, ב). הר"ן (שם) העיר אל דבריו: "ואין צורך, שבכל מעשה שבת איש ואשה שוין כדילפינן מזכור ושמור, את שישנו בשמירה ישנו בזכירה, ובכלל זה הוי כל חיובי שבת".
טעם זה הובא ב'ערוך השולחן' (סעיף ד): "גם נשים חייבות לבצוע על שתי ככרות, דכל מילי דשבת נשים שוות לאנשים".
בניגוד לדעות אלו, בשו"ת 'האלף לך שלמה' (סימן קיד) כותב שאין נשים חייבות לחם משנה, ובזה מצדיק את המנהג הרווח שאין נשים מקפידות על כך. בתוך דבריו מבאר ששני הטעמים שהוזכרו לעיל אינם מספיקים בשביל לחייב נשים.
הטעם של "אף הן היו באותו הנס" נאמר רק בנוגע למצוות שבאות כזכר למאורע הנס, וכמתן הודאה על הנס. בניגוד לכך, מצוות לחם משנה אינה באה כזכר לנס המן, אלא רק כזכר לכך שירדה מנה כפולה של מן ביום ששי. בנוגע לטעם שיש להשוות נשים לאנשים לכל מצוות שבת, מבאר שם שכלל זה נאמר רק בנוגע למצוות עשה על קידוש היום. בשאר מצוות השבת של 'קום ועשה', אין למדים חובת נשים ממצוות אנשים.
כיום, המנהג כמובן הוא שגם נשים משתתפות במצוות לחם משנה, וכפי שנפסק בראשונים ופוסקים.
לחם משנה ביום טוב וסעודה שלישית
כמה ראשונים (ריטב"א, שבת קיז, ב; אורחות חיים, יום טוב ב; רי"ף; וכן ב'שולחן ערוך' או"ח תקכט, א) פסקו שיש חובת לחם משנה אף ביום טוב. ה'משנה ברורה' (תקכט, י) מבאר שכמו שלא נפל המן בשבת, כך ביום טוב לא נפל.
בתוספות (ביצה ב, ב) מביא מחלוקת בין המדרשים לעניין נפילת המן בשבת, וכותב שהשאלה של לחם משנה בשבת תהיה תלויה במחלוקת זו. להלכה, כאמור יש ליטול לחם משנה גם ביום טוב.
שאלה נוספת שמתייחסים הפוסקים אליה היא דין לחם משנה בסעודה שלישית. הרמב"ם (שבת ל, ט) והשולחן ערוך (רצא, ד) פסקו שיש ליטול לחם משנה אפילו לסעודה שלישית.
מנגד, הרמ"א (שם) מציין שמנהג אשכנז לברך על חלה אחת בלבד לסעודה שלישית. בדעת זקנים מבאר שמנהג זה מקביל למנהג אבותינו במדבר, שאף הם נטלו חלה אחת בלבד לסעודה שלישית (שכן ירדו ארבע כיכרות ביום שישי לפנות בוקר, ועד סעודה שלישית של שבת נותרה כיכר אחת).
הרמ"א מסיים שעדיף ליטול לחם משנה אפילו בסעודה שלישית. ייתכן שהמקור לכך הוא שכל עניינינו בשבת צריכים להיות כפולים, כפי שהביא הרשב"א בשם המכילתא. כיום, המנהג הרווח אפילו בקרב קהילות אשכנז הוא ליטול לחם משנה אפילו לסעודה שלישית.
