פרשת בשלח – תורה עם דרך ארץ

הרב יהושע פפר
ג' שבט ה'תשע"ה

בפרשתנו, פרשת בשלח מספרת לנו התורה על ירידת המן, הלחם האלוקי אותו אכלו אבותינו ארבעים שנה במדבר, עד בואם אל ארץ נושבת. פרשת המן נודעת בסגוליותה להשפעת פרנסה, כפי שמובא בירושלמי, שכל מי שאומר פרשת המן בכל יום, מובטח לו שלא יתמעטו מזונותיו (הובא בפוסקים – פרישה, פרי מגדים, ומשנה ברורה – באורח חיים, סימן א).

ברור למדי שלא ניתן להסתמך על סגולה זו או אחרת ה’מסוגלת לפרנסה’, אלא מוטלת עלינו החובה לשלב ביחד תפילה (אמירת פרשת המן מצטרפת ומסייעת לתפילתו שתתקבל), עם השתדלות סבירה לפרנסה.

כך מבארת הגמרא (נדה ע, ב): “מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להן [ר’ יהושע בן חנניא לאנשי אלכסנדריה] ירבה בסחורה, ויישא ויתן באמונה. אמרו לו: הרבה עשו כן ולא הועילו? אלא יבקש רחמים ממי שהעושר שלו, שנאמר, ‘לי הכסף ולי הזהב’. מאי קא משמע לן – דהא בלא הא לא סגי”. השתדלות בלא תפילה, או תפילה ללא השתדלות- שני האפשרויות אינן מספקות. חובה על האדם לשלב את שניהם יחדיו.

לאחרונה, נשמעו קולות רבים, בפרט סביב ציבור הלומדים בארץ ישראל, המבקשים לדון בשאלת “תורה עם דרך ארץ” – האם מן הראוי שישלבו ציבור הלומדים עבודה עם לימוד התורה, או שמא האידיאל הוא דווקא לימוד התורה בלי צירוף של מלאכת חולין? שאלה זו נראית על פניה כשאלה הלכתית בלבד, אך למעשה נושאת בחובה צדדים חברתיים, פוליטיים, וכלכליים סבוכים. במאמר שלפנינו, נתמקד בפן ההלכתי בלבד: כיצד רואה ההלכה שילוב מלאכה עם לימוד התורה?

מחלוקתם של רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי

במסכת ברכות (דף לה, ב) נחלקו רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי כיצד ינהג האדם: האם עליו לנהוג בדרך ארץ ולעסוק בפרנסתו (כדעת ר’ ישמעאל) או שמא עליו לעסוק אך ורק בלימוד התורה, ולהשליך על ה’ יהבו (כדעת רבי שמעון בר יוחאי)? נימוקו של ר’ ישמעאל הוא “הנהג בהם דרך ארץ” – יש לאדם לנהוג בדרך כל העולם. רשב”י, מאידך, קובע שאם יעשו כן, “תורה מה תהא עליה”, ולכן על האדם לפנות את עצמו מעסקי העולם, ולעסוק אך ורק בלימוד התורה.

בסוף הסוגיא מביאה הגמרא את דבריו של אביי: “הרבהעשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרשב”י ולא עלתה בידן”. בגמרא מובאים גם דבריו של רבא לרבנן, שבימי תשרי וניסן לא יתעסקו התלמידים בלימודם, אלא יעבדו לצורך פרנסתם, שעל ידי כך יהיו פנויים לעסוק בתורה בשאר ימות השנה. מדבריהם של אביי ורבא משמע, אפוא, שההלכה הוכרעה כדעת רבי ישמעאל; יש להנהיג דרך ארץ-מלאכה, יחד עם לימוד התורה.

שתי גישות אלה מוצאות להן ביטוי גם בדברי המשנה. מחד גיסא, שנינו באבות פרק ב’, משנה ב’: “יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון. וכל תורה שאין עמה מלאכה- סופה בטלה וגוררת עוון”. דברי המשנה אינם מותירים ספק בדבר הדרך הנכונה שיבור לו האדם. נוסף על כך, המשנה שם קובעת (פרק ג, משנה יז) “אם אין קמח אין תורה”, כלומר, אף לימוד התורה תלוי בהימצאותו של מקור פרנסה מספק. משניות אלה, כפי שכתב הגר”א בביאורו, נוקטות כדעת ר’ ישמעאל.  מאידך גיסא, שנינו בפרק ג, משנה ה’ במסכת אבות: “כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול דרך ארץ”. הגר”א מבאר שמשנה זו היא כדעת רשב”י בסוגיית הגמרא במסכת ברכות הנזכרת.

לכאורה, קיימות שתי שיטות הסותרות זו את זו. האם הלכה כדעת ר’ ישמעאל, או כדעת רשב”י?

ההלכה לרבים וליחיד

בשו”ע (או”ח, סימן קנו, סעיף א) נפסק להלכה: “ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון”. לשון השולחן ערוך שאולה מדברי המשנה הנ”ל. המגן אברהם מציין שדברים אלו הם כדעת רבי ישמעאל (כמו שציין הגר”א על דברי המשנה), וכדברי אביי במסקנת הגמרא, “הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן”.

ב”מחצית השקל” מצוין על דברי המג”א למה שכתב המהרש”א בברכות (שם), שהטעם לכך ש”הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן” הוא משום שרק צדיקים גמורים זוכים שמלאכתם נעשית בידי אחרים. ומשום שצדיקים אלו מועטים, על רוב העולם לנהוג כדעת רבי ישמעאל, ואין לכל אדם לסמוך על היותו צדיק גמור, אלא יש לו לעסוק בפרנסתו. אך ודאי שבני העלייה, שהם המועטים אשר צדיקים גמורים הם, זוכים ונעשית מלאכתם על ידי אחרים.

כך נקט גם בביאור הלכה (שם, ד”ה סופה בטלה, בשם ‘ספרים’) שהכרעת השו”ע כדעת רבי ישמעאל היא לכלל העולם, “שאין כולם יכולים לזכות לעלות למדרגה רמה זו להיות עסקם רק בתורה לבדה, אבל בנוגע לאנשים יחידים, יוכל להימצא בכל עת באופן זה [כמבואר בגמרא שהרבה עשו כרשב”י ולא עלתה בידם, דווקא “הרבה”], והקב”ה בודאי ימציא להם פרנסתם”.

כדי להוכיח את דבריו, מביא הביאור הלכה את דברי הרמב”ם הידועים בסוף הלכות שמיטה ויובל: “ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו, והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעובדו לדעה את ה’, והלך ישר כמו שעשהו האלקים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה’ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעוה”ז דבר המספיק לו” ((ועיין בחידושי מרן רבי יצחק זאב סולובייצ’יק מבריסק (פרשת חיי שרה) שנקט כדעת הביאור הלכה, וביאר לפי זה את דברי רבי מאיר ורבי נהוראי במשנה בקידושין (פרק ד, משנה יד), שמחד גיסא אומר רבי מאיר שלעולם ילמד אדם את בנו אומנות קלה ונקייה, ומאידך גיסא אומר רבי נהוראי “מניח אני את כל האומניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה”. לדברי הרב מבריסק, אין מחלוקת ביניהם, שהרי רבי נהוראי הוא רבי מאיר, אלא יש להבדיל בין ההוראה לרבים לבין הוראה ליחידים.)).

כך נקט גם בספר פלא יועץ (ערך פרנסה), וביאר שלא נחלקו רשב”י ור’ ישמעאל, אלא דברי רשב”י נאמרו עבור החסידים שבעם, ודברי רבי ישמעאל עבור שאר האומה.

דעת הרמב”ם בהלכות דרך ארץ

הזכרנו את דברי הרמב”ם בהלכות שמיטה ויובל, כפי שהביאם המשנה ברורה. מאידך, בהנהגת מידת דרך ארץ ידועים דבריו החריפים של הרמב”ם בהלכות תלמוד תורה פרק ג, הלכה י:

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה, ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם ובזה את התורה, וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד צוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן, ולא קרדום לחפור בהן. ועוד צוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות ((וראה גם בדברי הרמב”ם בהלכות תלמוד תורה, פרק ג, הלכה יא, שם כתב שמעלה גדולה היא לאדם להתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא.)).

ה”כסף משנה” מזכיר גם את דברי הרמב”ם בפירושו למשניות שם הביא ראיות מכך שרוב חכמי התורה הגדולים בתקופת התלמוד, אם לא כולם, עסקו במלאכה. מכאן עולה ונשאלת השאלה: כיצד ניתן ליישב את הסתירה הקיימת לכאורה, בין דברי הרמב”ם הנ”ל בהלכות שמיטה ויובל, ודבריו התקיפים בהלכות תלמוד תורה?

על קושיא זו עמד הרדב”ז, וביאר שאין כוונת הרמב”ם בהלכות שמיטה ויובל שיטיל אדם את עצמו על הציבור, אלא הכוונה היא שיעסוק אך ורק בתורה, והקב”ה יזכה אותו להרוויח את פרנסתו בלי לגרוע מחוק לימודו. הרב חיים קנייבסקי בספרו “דרך אמונה” (הלכות שמיטה ויובל, פרק יג, אות סד) מתרץ באופן דומה. הוא כותב שכוונת הרמב”ם היא שיעשה המתבדל לדרכי ה’ השתדלות מועטת לפרנסתו, והקב”ה ישלח ברכה במעשה ידיו ויתפרנס ככל אשר דרוש לו.

בעל הערוך השולחן מלמדנו תירוץ חדש. לדבריו, (יו”ד, סימן רמו, סעיף מ) הרמב”ם בוודאי מסכים לכך שמותר לתלמיד חכם לשבת באוהלה של תורה, ולהיות מתפרנס מהציבור, כי זה כבודה של תורה שיהיו אחרים תומכים בתורתם של תלמידי חכמים (וכמו שהוכיח התשב”ץ, וראה להלן). מה שאסר הרמב”ם אינו אלא במי שמטיל עצמו על הציבור, ומבקש צדקה לפרנסתו, וזה אסור משום שבכך מבזה את התורה, כלשונו של הרמב”ם. וכן כתב בספר משרת משה (הלכות ת”ת).

לדבריהם, יש ליישב את הסתירה בדברי הרמב”ם, כי מה שכתב בהלכות שמיטה ויובל אינו מדבר במי שמטיל את עצמו על הציבור, אלא במי שמשליך את עסקי עולם הזה מעליו. מכיוון שכך, מובטח לו שתבוא לו פרנסתו ממקום אחר, בלא שיצטרך להטיל את עצמו (באיסור) על הציבור.

החולקים על הרמב”ם

ה”בית יוסף” לא מפרש לפי פשטות דברי הרמב”ם הנ”ל (שאסר ללומדים להתפרנס מן הצדקה ומן הציבור). בעל הכסף משנה האריך לסתור את דבריו, והביא מקורות לדבריו על כך שראוי לתלמידי החכמים להתפרנס מתמיכת הקהל, למען יוכלו לעסוק בתורה בהשקט ובמנוחה.

לאחר שהביא את דעת הרמב”ם, ופקפק קצת בביאור שיטתו (שמא גם לדעת הרמב”ם מותר להתפרנס מהציבור במקום שלא סיפק לו פרנסה שלמד), ציין בעל ה”כסף משנה” כלל: כל מקום שההלכה רופפת יש ללכת אחר המנהג. בנוגע למנהג, סיים וכתב: “ראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבנו ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הציבור, אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה’ הפרו תורתך, שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה, לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי, והיתה התורה משתכחת ח”ו”.

בהמשך דבריו, חזר הכסף משנה על מה שכתב בבית יוסף (יו”ד, סימן רנו) וציין שהאריך התשב”ץ (ח”א, סימן קמב-קמח) לחלוק על דעת הרמב”ם. הוא מסיים את דבריו ומבאר שאף על פי שמידת חסידות היא ללמוד תורה וגם להתפרס ממעשה ידיו, אין זו מידת כל אדם, שלא כל אדם מסוגל גם להתפרנס וגם לעשות ולהתחכם בתורה.

כך הב”ח כתב שיש להקל בעניין זה, והוסיף לומר שאפילו מותר לראש ישיבה ורב להתעשר על-ידי קבלת דורונות וכד’, והביאו הש”ך (שם, ס”ק כא). ובעיקר הדין הרמ”א (שם, סעיף כא) הביא את שתי השיטות, השיטה האוסרת (הרמב”ם) והשיטה המתירה, וכך משנה ברורה (ביאור הלכה סימן רלא, ד”ה בכל דרכיך דעהו) הביא שרבו הדעות המתירות, שלא כשיטת הרמב”ם.

הלימוד בכוללים וישיבות

למדנו, אפוא, כי בניגוד לדעת הרמב”ם, הפוסקים התירו לאדם ללמוד תורה ולהשתכר מן הקהילה, או מתרומות, ואפילו להתעשר בכך. אולם, כפי שראינו, הדברים אמורים בנוגע ליחיד. לרבים, ההלכה הפסוקה ננקטה כדעת ר’ ישמעאל: “הנהג בהם דרך ארץ”.

החזון איש, בבואו להנהיג את הדור החדש שקם לאחר השואה, כתב (חלק א, אגרת פו) שבזמנינו, צו השעה הינו לחזק את הלימוד בכוללים, עקב המצב הרוחני של כלל ישראל. בזמנו של החזון איש, כל הלומדים נכללו בגדר של ‘יחידים’, אנשי מעלה בהם מתקיימת התורה.

אין לדעת מה היה החזון איש אומר על דורנו אנו, כשרבו הלומדים ב”ה, אם היה מורה לחזור למודל של “הנהג בהם דרך ארץ”, או שהיה ממשיך לדגול ב”שיטת הכוללים”, מטעמים אחרים.

במישור של יחידים, על כל פנים, הפוסקים תמכו מאד בלימוד בכולל (ראה בשו”ת יביע אומר, ח”ז, יו”ד, סימן יז), ועודדו את מי שהיכולת בידו להקדיש את יומו ללימוד התורה, ולהתפרנס מאיזה מקור שיכול. באגרות משה (יו”ד, ח”ב, סימן קטז) כתב שבפרט בזמנינו, קשה במיוחד ליחיד לשלב בין העבודה לפרנסתו לבין לימוד התורה, והוסיף שאין לאדם להתחסד ולנקוט כשיטת הרמב”ם, שאין התחסדות זו אלא “עצת יצר הרע” (וראה גם באג”מ, יו”ד, ח”ג, סימן פב).

הנוהג בדרך ארץ: עד כמה?

עבור אותם “רבים” הנוהגים מנהג דרך ארץ, כהכרעת ר’ ישמעאל, ומשלבים עיסוק לפרנסתם עם לימוד תורה, יש לציין את דברי המשנה (אבות א, טו): “עשה תורתך עיקר, ומלאכתך עראי”. המשנה מורה לכל אחד שתהא תורתו עיקר, ומלאכתו עראי.

על כך הוסיף ה’משנה ברורה’ (סימן קנו, ס”ק ב) כי ראוי לאדם לעסוק “רק כדי פרנסתו, אך בזה גופא צריך להיזהר מפיתוי היצר שמפתהו שכל היום צריך השתדלות על הרווחה זו. והעיקר שיתבונן בעצמו, מה הוא הכרח האמיתי שאי אפשר בלעדיו, ואז יכול להתקיים בידו שיהא מלאכתו עראי ותורתו עיקר” ((וראה על כך את דברי שולחן ערוך הגר”ז, הלכות תלמוד תורה פ”ג, הלכה ג, שכתב בפירוט איך שיש לאדם לעמול למען פרנסתו בשיעור מועט בכל יום, ושאר זמנו יקדיש לתלמוד תורה. בנוסף, ראה עוד בדברי הרב חיים מוולאזין, בספרו נפש החיים, שער א, פרק ח, ובדברי תלמידו בספר מנוחה וקדושה, שער התורה, ח”ב, סימן כח.)).

הש”ך (יו”ד, סימן רמג, ס”ק ז) ביאר את מה שתלמידי חכמים פטורים מן המיסים, על אף שנכללים בהם גם תלמידי חכמים שעוסקים מעט עבור פרנסת ביתם, כפי ההכרח. ומדבריו מבואר שמותר לאדם להתפרנס גם לצורך רווח, מעבר לצרכיו הבסיסיים, והם רוב הציבור המשלמים את מיסיהם.

כן עולה אף מדברי בעל ה”תרומת הדשן” (סימן רטו), שם כתב שרשאי אדם להעביר את משפחתו למקום אחר לצורך פרנסת ביתם, ואינו חייב לשמוע לדברי אשתו שאינה חוששת מן הדחק ומוכנה לסובלו, אלא הולכים אחר “אורחא דמילתא”. מתוך דבריו ברור שאין חובה על האדם לחיות חיי דוחק, ומותר לאדם להתפרנס בשביל שתהיה לו פרנסה ברווח.

וכך נפסק באגרות משה (ח”ד, יורה דעה, סימן לו, ענף ה), ושנה דבריו בדברות משה (קידושין, סימן מג, ענף ג), וכתב שכיון שניתנה רשות להפסיק מתלמודו אין לדבר שיעור, ומה שנאמר במשנה “עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי” אינו אלא ממידת חסידות ((ובדרך אחרת יש לבאר את כוונת המשנה שגם מי שעוסק רוב יומו במלאכה, יש לו לעשות את תורתו עיקר, ואת מלאכתו עראי, כלומר, אותה שעה אחת שמצליח ללמוד תורה בסוף היום, הוא ה”עיקר”, ואילו כל אותן שעות שחייב לעסוק במלאכתו, הוא חלק ה”עראי” של היום.)).

קביעות עתים לתורה

העיקר הוא שיהיה האדם קובע עתים לתורה, כמו שאמר רבא (קידושין לא, ב), שהוא מהשאלות הראשונות שנשאל האדם בבואו לעולם העליון: “קבעת עתים לתורה?” בספר פלא יועץ ביאר שכוונת הדברים למעלת הקביעות. גם אם אינו יכול ללמוד זמן רב ביום, יעשה האדם קביעות של לימוד התורה, שיהיה אותו הזמן קבוע ללימוד התורה, לא יחליפנו ולא ימיר אותו, אפילו אם יזדמנו לו טרדות או הזדמנויות שונות.

מלשון הגמרא “עתים”, שנאמר בלשון רבים, דייק המהרש”א שיש לאדם לקבוע שתי עתים לתורה, אחת ביום, ואחת בלילה. וכן מבואר בלשון הרמב”ם (הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה ח): “כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה… אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה”.

בשו”ע הגר”ז כתב על כך באופן דומה. לדבריו, גם מי שאינו עושה תורתו קבע ומלאכתו עראי, חייב לקבוע עתים לתורה, לכל הפחות באותם חלקי הלימוד הקשורים למעשה שבכל יום, על מנת שידע כיצד לנהוג. את שארית היום יקדיש למלאכתו, כדי להחזיק בלומדי התורה, ולכלכל את ביתו בכבוד. הוא אף מוסיף, שאף אם אינו יכול ללמוד בכל העת הקבוע לו ללימוד התורה, יקפיד לשנות פרק אחד ביום, ופרק אחד בלילה (על-פי מנחות צט, ב), ובזה יקיים את עיקר חובתו ((בדבר חובת תלמוד תורה בזמן הפנוי: לדעת הר”ן (נדרים ח, א) ישנה חובה גמורה ללמוד תורה בזמן פנוי, כפי שנלמד מדברי הפסוק, “והגית בו יומם ולילה”, וכן מבואר במעשה רוקח (הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה ח), ובשנות אליהו. אבל הרדב”ז (ח”ג, סימן תטז) הביא בשם כמה ראשונים שחלקו על הר”ן, וכך מבואר באור שמח (הלכות תלמוד תורה, פרק א, הלכה ב). ואין כאן המקום להאריך בזה.)).

לסיום, נעתיק את המשל הנחמד שאמר החפץ חיים (חפץ חיים על התורה, פרשת חוקת):

בחז”ל (ברכות מג, ב) “אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם”, ובאמת תמוה, הלא כבר נאמר “וחי בהם, ולא שימות בהם”?

ונבאר דברינו על פי משל לסוחר גדול, שהיו נוהרים אליו קונים, לא רק מעירו אלא גם מהעיירות הסמוכות, ולרגל מסחרו היה טרוד כל היום והלילה, לא היה לו זמן אפילו ללכת לבית הכנסת להתפלל בצבור.

עברו שנים ושיבה זרקה בזקנו, כוחותיו נתדלדלו, והתחיל להרגיש כי הוא מתקרב אל “התכלית”, וכי עליו יהיה לתת מחר דין וחשבון על כל מפעליו. החליט להכין צידה לדרכו, ויהי מה. התחיל הסוחר לפקוד את בית הכנסת לתפילה בצבור, ואחר התפלה החל ללמוד שתי שעות בבית המדרש.

בשובו לבית מסחרו, שאלתהו אשתו בתימהון על מה שאחר לבוא – הלא כל החנות מלאה סוחרים, ואצים הם לדרכם? ענה ואמר לה כי טרוד היה, והיה מוכרח להתעכב. ויהי ביום השני, וכבר עבר הבוקר ובעלה עוד לא שב מביהכ”נ, הלכה בעצמה לראות מה קרה לו שם, ומה נבהלה לראותו יושב ולומד! התחילה לצעוק עליו בקול: מה זה אתך, כלום יצאת מדעתך, או משוגע הנך?! החנות מלאה קונים, והוא יושב לו ולומד! לא איכפת לי ההפסד שאתה גורם לנו, אבל כלום אפשר לגרש קונים מהחנות בעת שמכל העברים החנוונים מתחרים אתנו?

ענה בעלה ואמר לה: שמעי נא רעיתי תמתי. מה היית עושה לו בא מלאך המוות ואמר לי: הגיע זמנך להפטר מן העולם, קום ולך – כלום יכולת לאמר לו כי אין פנאי עתה, כשהחנות מלאה קונים? ואם כן, תוכלי לחשוב כי כעת הנני מת, ומה איכפת לך אם בעוד שעתים אקום לתחייה, ואלך לחנות לעזור לך.

זוהי כונת המאמר הנ”ל, “אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם”. האדם צריך לחשוב שהוא מת, ועל זה הרי לא יוכל לענות, כי אין שעתו פנויה. ואם כה יחשוב, יוכל ללמוד ולקיים את התורה הנותנת חיים ללומדיה ולמקיימיה.

 

מעוניין לקבל את המאמר בכל שבוע לתיבת המייל שלך?
הצטרף לניוזלטר שלנו

2 תגובות

    דן יצחקי:

    יש ביאור של החת”ס במס’ סוכה (לולב הגזול ד”ה אתרוג הכושי) שמבאר את מח’ רשב”י ור”י בחו”ל אך בארץ ישראל
    לכו”ע יש חיוב של ואספת דגנך וכמו שיאמר אדם לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה עי”ש
    ובאשר לרמב”ם הל’ ת”ת (פ”ג ה”י) נראה שאסר לא רק מפני שאם אינו עוסק במלאכה יבוא ללסטם את הבריות, אלא עיקר האיסור הוא להינות מדברי תורה ע”י שחושב ללמוד ולהתפרנס מהצדקה, אבל אם יש נדיב לב שמוכן מעצמו לתמוך בת”ח נראה שהרמב”ם יתיר בזה, ואף הוא עצמו נהג כך שאחיו דוד היה סוחר יהלומים והיה מפרנס את המשפחה ובכללם הרמב”ם, ואחר שקרהו אסון וטבע באחד המסעות באוקינוס ההודי הרמב”ם שכב שנה שלמה במיטתו מרוב צער, ולאחר מכן הלך ועסק ברפואה לפרנסתו בהתאם לגישתו ההלכתית, ולכן לשיטת הרמב”ם אסור לבקש צדקה עבור לימוד תורה , ואם לומד תורה בכל מצב ואחר תומך בו מרצונו שרי, וכך משמע גם מדבריו בהל’ שמיטה ויובל.

    זלמן גרונמן:

    הביאור הלכה בסי רל”א ד”ה בכל דרכיך דעהו דן גם בשאלה הזו בשם תשובת דבר שמואל וכותב שהאלה האם לעסוק בפרנסתו או רק לעסוק בתורה זה דוקא אם העסק שלו הוא נקי מתערובת גזל ריבית ואונאב דאי לאו הכי אין כאן ספק כלל כי לא נקרא יגיע כפיו אלא יגיעת אחרים ועוד שמוטב להתבייש בעולם הזה ולקבל מאה מתנות ולא לעבור פעם אחת על לאו דאורייתא ד”לא תגזול” ועיי”ש עוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *