לתרומות לחץ כאן

קריאת התורה: חובת יחיד או חובת ציבור

אחת מהתקנות הבודדות המיוחסות למשה רבנו היא תקנת קריאת התורה. התקנה הבסיסית מתייחסת לקריאת התורה שני ובחמישי, וכן בשבת וימים טובים (רמב"ם, הלכות תפילה יב, א; המקור הראשוני הוא במשנה מגילה לא, א, ובירושלמי שם מבואר שמדובר בתקנת משה רבנו).

הרמב"ם מבאר שטעם התקנה הוא שלא יעברו שלשה ימים בלי שמיעת ולימוד תורה.

מעבר לתקנה האמורה, תיקן עזרא לישראל ששלשה קרואים יקבלו "עליה" לתורה, ויחדיו לפחות עשרה פסוקים ייקראו (עי' בבא קמא פב, א; תוספות, ברכות יג, א; מגן אברהם קלה, א ומשנה ברורה קלה, ב). חיוב קריאת התורה בימים טובים דרבנן ובימי צום (כגון בפורים או בתשעה באב) נובעת כמובן כהמשך מהתקנה המקורית (ערוך השולחן קלה, ב).

במאמר הנוכחי נעסוק בממד הבסיסי של חובת קריאת התורה, תוך דגש על השאלה אם מדובר בחובת היחיד או בחובת הציבור. כפי שנראה, לשאלה זו ישנן מספר השלכות ברמה היומיומית.

חובת יחיד או חובת ציבור

כאמור, אחת השאלות המרכזיות בכל הנושא של דיני קריאת התורה היא השאלה אם מדובר בחובה המוטלת על האדם הפרטי, או שמא עיקר החובה היא דווקא ציבורית. כלומר, האם כל אדם ואדם חייב לשמוע את קריאת התורה, או שמא מהות החובה היא על הציבור – אלא שעדיין ייתכן שכל אדם חייב להשתתף ב"יצירת" קריאת הציבור של הציבור (ועי' להלן פרטים בכך).

לשאלה זו מספר השלכות אפשריות. למשל, האם מותר לאדם ללכת לנופש במקום שאין בו מנין או שאין בו ספר תורה, באופן שלא יוכל לקיים את חובת קריאת התורה? האם מותר לעשות כן לצרכי פרנסה? בנוסף, מהי ההלכה עבור אדם שהפסיד קריאת התורה, והאם הוא חייב להשתדל לשמוע שוב את אותה קריאה שהפסיד?

השלכה נוספת מוזכרת על-ידי הרב ברוך בער לייבוביץ בספרו ברכת שמואל (יבמות כא), כשהוא מצטט מהרב חיים בריסק. השאלה שהוא מעלה מתייחסת למקרה בו ששה מתוך מנין של עשרה טרם קראו בתורה, ואילו הארבעה האחרים כבר שמעו קריאת התורה באותו יום.

אם נניח שחובת קריאת התורה חלה על הציבור, אזי הוא כותב שלא תהיה חובה על הציבור לקרוא בתורה, כיון שאין בו "מנין עשרה" שחייב לקרוא בתורה. באופן זה, נראה מתוך דבריו שלא יהיה היתר לקרוא בתורה, כיון שהתקנה לא חלה (עי' להלן). מנגד, אם החובה היא על יחידים, אז נלך אחר רוב המנין, והחובה לקרוא בתורה תחול על כל הקבוצה.

ללכת אחר הרוב

הרמב"ן כותב (מלחמות ה', מגילה דף ג, א מדפי הרי"ף):  "אמר הכותב השנויים במשנתינו כולם חובות הציבור הן ואינן אלא במחוייבין בדבר". הוא ממשיך לפרש שבכך שונה קריאת התורה מקריאת המגילה, שחובתה על כל יחיד ויחיד, ויחיד שלא שמע את חייב לעשות כן במנין עשרה כדי לפרסם את הנס.

משמע מתוך דבריו כי גדר קריאת התורה הוא חיוב על הציבור. למרות זאת, יש לציין לדברי הר"ן, שכתב שדי ברוב מנין שלא שמעו עדיין קריאת התורה: "והרמב"ן כתב דאין זו ראיה, דכל אותם דחשיב במשנה חובת ציבור הם, ואין עושים אותם אלא אם כן בעשרה או רובם מחויבים בדבר, כגון שלא שמעו קדיש או ברכו. אבל במגילה לא בעינן עשרה אלא משום פרסומי ניסא".

מדבריו נראה שלא כדברי הברכת שמואל הנ"ל בשם הרב חיים מבריסק: למרות שמדובר בחובה על הציבור, עדיין הולכים אחר רוב המשתתפים במנין, ואין צורך כל העשרה יהיו חייבים בקריאה.

דעת הר"ן מובאת במשנה ברורה (ביאור הלכה קמג, א) ביחס לשאלת החיי אדם. החיי אדם חוקר שמא מותר לקרוא בתורה שנית לטובת חלק מתוך הקהל שלא שמע קריאת התורה. כאשר מדובר ברוב הקהל, פוסק המשנה ברורה (ע"פ הר"ן) שמותר לקרוא שוב מהתורה.

בשו"ת אגרות משה (או"ח א, כח) חוקר הרב משה פיינשטיין שמא נוכחות רוב של ששה מתוך העשרה יוצרת חובה של קריאת התורה בשנית, או שמא הרוב יוצר היתר לקרוא אך לא חובה. הוא מסיק שבמקום שיש יותר מאחד-עשר משתתפים במנין, אזי נוכחותם של ששה מתפללים שטרם שמעו קריאת התורה אינה מחייבת את כל המתפללים לקרוא שוב, אלא יש להפריש ארבע מתוכם (מתוך אלו שכבר קראו) כדי להשלים את מנין עבור אלו שלא קראו.

מי שהחסיר קריאה

אם הקהילה בבית כנסת מסוים החסיר קריאת התורה – כגון שלא היה להם ספר תורה כשר – ורוב הקהילה לא שמע את קריאת התורה במקום אחר, פוסק המשנה ברורה (קלה, ז) שחייבת הקהילה לקרוא בתורה ולהשלים את הקריאה שהחסירו.

השאלה היא מה הדין ביחיד שהחסיר את הקריאה: האם גם הוא חייב להשלים את מה שהחסיר?

הרב משה פיינשטיין (או"ח ד, כג) פוסק שכל אחד מבני הקהילה חייב לשמוע כל תיבה מקריאת התורה. הוא מוסיף לפרש כמה פסוקים חייב כל אדם לשמוע, ומבאר שבשני וחמישי חייב כל אדם בשמיעת שלשה פסוקים מכל אחד מהעליות, ואילו בשבת יש חובה נוספת לשמוע כל מילה מהקריאה (כדי להשלים את התורה בכל שנה).

בספר "הליכות הגר"ח" מביא מעשה ברב חיים מבריסק שכאשר היה נוסע ברכבת לכינוס רבנים, ולא היה יכול להתפלל שחרית במנין, הוא היה מקבץ מנין מאוחר יותר כדי להשלים את קריאת התורה שהחסיר, אפילו אחר הצהריים. ואולם, ייתכן שמה שנהג כן לא היה מתוך חובה, אלא כמנהג חסידות.

להיות חלק מהציבור

ייתכן שאל עף שעיקר החובה של קריאת התורה חל על הציבור, עדיין החיוב מתייחס לכל יחיד ויחיד, בכך שעל כל אחד מוטלת האחריות לוודא שהקריאה בציבור תתקיים. כלומר, כל אחד מבני הקהילה חייב להשתתף בקריאה של ציבור, כיון שציבור מורכב מתוך קיצוץ של יחידים – הגם שהחובה היא "על הציבור".

ייתכן שזה ההסבר לדברי העמק ברכה (קריאת התורה ג). מצד אחד, אסור לאדם לצאת מבית הכנסת במשך קריאת התורה (שולחן ערוך קמו, א), ובעמק ברכה מניח שמי שעושה כן אינו יוצא ידי חובתו. אך מנגד, מציין העמק ברכה (מתוך השולחן ערוך, שם) שמי שאינו שומע חלק מתוך מילות קריאת התורה אינו חייב להשלים את הקריאה. הוא מבאר שהסיבה לכך היא מפני שהחובה היא בעיקרון על הציבור, ולא על היחיד – מה שלכאורה סותר להלכה שמי שיוצא מבית הכנסת אינו "יוצא ידי חובתו".

ייתכן ליישב שהחובה על כל יחיד היא להשתתף בחובת הציבור: על כל יחיד מוטלת האחריות והחובה להצטרף לקריאת הציבור, ולכן מי שיוצא מבית הכנסת ועוזר את הציבור, אינו יוצא ידי חובתו. ואולם, במקום שאדם אינו יכול להיות חלק מהקריאה הציבורית, אזי ייתכן שאין עליו חובה פרטית לקרוא בתורה (וגם אם הוא יכול לארגן קריאה פרטית אחר הצהריים, אין חובה לעשות כן).

בסוף דבריו, כותב העמק ברכה שלמעשה רוב האחרונים הניחו שחובת קריאת התורה חלה על יחידים, ולאו דווקא על הציבור לבד.

להפסיד קריאת התורה

מתוך הדברים האמורים למדנו שעל כל אדם חובה להשתתף בקריאת התורה, לכל הפחות כדי להצטרף לחובת הציבור המוטלת על כל אחד. לפי זה, האם מותר לנסוע למרחקים, למקומות שאין בהם מנין או ספר תורה, באופן שאדם לא יוכל לקיים את מצוות קריאה התורה?

פוסקי ההלכה אינם מתייחסים לשאלה זו באופן ישירה, ובמקום זאת מדברים על השאלה הכללית של הפסד תפילה במנין – שמפסיד בכך את מעלת תפילה בציבור וגם את קריאת התורה – בנסיבות שונות.

במשנה ברורה (צ, כט) כותב שמותר להפסיד תפילה בציבור במקום הפסד ממון, אך לא לשם רווח ממון: "ואם הוא אונס ממון, שמחמת השתדלותו להתפלל עם הצבור יבוא לידי הפסד, יכול להתפלל בביתו ביחיד או בבהכ"נ בלא צבור. אבל משום מניעת ריוח לא ימנע מלהתפלל עם הצבור, דחילוק יש בין מניעת ריוח לבין הפסד מכיסו".

בספר הליכות שלמה (ח"א, ה, ד) כותב הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל שמותר לאדם לנסוע למקום שאין בו מנין אם מדובר בצורך של פרנסה, בצורך בריאות או צורך של קיום מצוות. הוא אמנם מדבר על השאלה הכללית של תפילה במין ועם הציבור, אך נראה שאותם עקרונות יחולו ביחס לשאלת קריאת התורה, שכן הנחה היא שמי שאינו מתפלל במנין לא יוכל לקיים את מצוות קריאת התורה.

בוודאי שאין לאדם לנסוע למקום שאין בו מנין אך לצורך נופש (עי' בשו"ת שבט הלוי ח"ו, סימן כא).

נשים בקריאת התורה

במגן אברהם כתב (סימן רפב, ס"ק ו): משמע מכאן [מהדין שאשה יכולה לקרוא בתורה] דאשה חייבת לשמוע קריאת התורה, ואע"פ שנתקנה משום תלמוד תורה ונשים אינן חייבות בתלמוד תורה, מ"מ מצוה לשמוע כמו מצות הקהל שהנשים והטף חייבים בה". דברים אלו הם על-פי מה שכתוב במסכת סופרים (פרק יט) ש"נשים חייבות לשמוע קריאת ספר כאנשים ומצוה לתרגם להם שיבינו".

המגן אברהם מציין אבל שנשים נהגו כעת לצאת מבית הכנסת בשעת קריאת התורה, כפי שציין גם במשנה ברורה (שם) שהביא את דברי המגן אברהם. ואולם, נראה שהמנהג לצאת נובע מכך שנשים בימים עברו לא הבינו את קריאת התורה בלשון הקודש, ולכן היה עדיף שתצאנה כדי שלא להפריע לקריאה. כיום, שנשים מבינות לשון הקודש, בוודאי שיש להן להישאר ולשמוע את הקריאה (כן כתב בפסקי תשובות, שם ס"ק ו). אולם, במקום צורך מותר לנשים לצאת אפילו באמצע הקריאה, ואין בכך משום ביזוי דבר ה' (כפי שלגבר אסור לצאת בשעת קריאת התורה; עי' כף החיים קמו, ב).

בערוך השולחן (רפב, יא) כתב שמה שנאמר במסכת סופרים "לאו חיוב גמור קאמר, אלא דומיא דתינוקות, שהרי פטורה מתלמוד תורה, ועוד דאין לך זמן גרמא יותר מזו". הוא ממשיך לבאר שהדין לתרגם אתה תורה עבור נשים וקטנים הוא מדרך המוסר והראוי, ולא חובה: "אלא המסכת סופרים אומר על דרך המוסר, בזמן שהיו מתרגמין, שנכון לתרגם לפניהם ולפני התינוקות להשריש בלבן יראת ד' ואהבתו יתברך".

הצטרף לדיון

2 תגובות

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *