וורטים לפרשת “בא”

רבני בית ההוראה
כ"ה טבת ה'תשע"ה

לעילוי נשמת מחבר הספר הר”ר יחיאל ציק ב”ר אברהם אליעזר זצ”ל

 ולעילוי נשמת סבתי הצדקת מרת ריקל ציק ע”ה ב”ר רפאל אהרן זצ”ל

נלב”ע ב’ בשבט תשע”ב

ולמען תספר באזני בנך ובן-בנך את אשר התעללתי במצרים ואת-אתתי אשר-שמתי בם וידעתם כי-אני ה’ (י’, ב‘)

  ויש להבין, דהכתוב פתח בלשון יחיד “למען תספר” וסיים בלשון רבים “וידעתם”.

  ויש לבאר עפ”י מה דאיתא בב”מ פ”ה. אמר רב פרנך אמר רבי יוחנן, כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם, שנאמר (יהושע נ”ט, כ”א) ואני זאת בריתי וגו’ לא ימושו מפיך ומפי זרעך מפי זרע זרעך אמר ה’ מעתה ועד עולם, מאי אמר ה’, אמר הקב”ה אני ערב לך בדבר זה, מאי מעתה ועד עולם אמר רב ירמיה מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה.

  וא”כ י”ל דזוהי כוונת הכתוב ולמען תספר באזני בנך ובן בנך ללמדם תורה וא”כ אתה, בנך ובן בנך תהיו ג’ דורות של תלמידי חכמים ואז “וידעתם” לשון רבים דהיינו עד סוף כל הדורות לא תמוש התורה מפי זרעך.

משה ידבר

 

 

 

ויבא משה ואהרן אל-פרעה ויאמרו אליו כה-אמר ה’ אלהי העברים עד-מתי מאנת לענת מפני שלח עמי ויעבדני (י’, ג‘)

  והנה התראה בלשון כזו, “עד מתי מאנת לענת מפני”, לא היתה עד כה, דההתראות עד כה היו רק בלשון שלח את עמי ויעבדוני כמו במכת דם (ז’, ט”ז) במכת הצפרדעים (ז’, כ”ו) בערוב (ח’, ט”ז) בדבר (ט’, א’) ובברד (ט’, י”ג) כולם בלשון שלח את עמי ויעבדוני לא פחות אבל גם לא יותר ואילו כאן באה תביעה עם הקדמה “עד מתי מאנת לענות מפני” ויש להבין מדוע קודם לכן, לא נשאל פרעה שאלה כזאת ומדוע דוקא כעת, הוא כן היה יכול להשאל.

  וי”ל דעד עכשיו כשפרעה הבטיח לשלח את ישראל ואח”כ חזר בו מהבטחותיו, הרי שהבטחותיו לא באו בגלל שהכיר בהקב”ה והודה שהוא טעה, אלא כל הבטחותיו באו בגלל שקיבל מכות שהכאיבו לו ולא יכול היה לסבול אותן.

  אבל כאן הודה פרעה בפעם הראשונה שחטא להקב”ה, לאחר מכת הברד וכפי שאמר (ט’, כ”ז) וישלח פרעה ויקרא למשה ולאהרן ויאמר אליהם חטאתי הפעם ה’ הצדיק ואני ועמי הרשעים, פה כבר הכיר פרעה בהקב”ה ולכן אפשר היה לבוא אליו בתביעות ובטענות, עד מתי מענת לענות מפני, אבל כל זמן שלא הכיר בהקב”ה ורק פחד מאימת המכות, לא היה שייך לבוא אליו בטענות כאלה של עד מתי מענת לענות מפני, שהרי בכלל לא האמין, שיש בורא עולם שיש לענות מפניו ולא היה למי לדבר, אבל כעת, כשפרעה בא ואמר, ה’ הצדיק ואני ועמי הרשעים, א”כ הודה שיש בורא עולם והוא הצדיק ואילו פרעה ועמו הרשעים ואעפ”כ כתיב (ט’, ל”ה) ויחזק לב פרעה ולא שילח את בני ישראל, א”כ כעת כבר אפשר היה לבוא אליו בטענות, עד מתי מאנת לענות מפני, הרי אתה כבר מכיר ויודע שיש בורא עולם המנהיג את העולם בצדק, ה’ הצדיק, ואילו הוא פרעה ועמו הם הרשעים, א”כ כעת כבר מתבקשת השאלה מאליה, דאם ה’ הצדיק ואתה הרשע א”כ מדוע אין אתה נעתר לרצונו של הקב”ה ואינך שולח את ישראל ממצרים.

הגאון רבי צבי רוטברג שליט”א

 

ויעל הארבה על כל-ארץ מצרים וינח בכל גבול מצרים כבד מאד לפניו לא-היה כן ארבה כמהו ואחריו לא יהיה-כן (י’, י”ד)

  ואחריו לא יהיה כן, פירש”י, ואותו שהיה בימי יואל שנאמר, כמוהו לא נהיה מן העולם, למדנו, שהיה כבד משל משה (כי של יואל) היה על ידי מינין הרבה, שהיו יחד, ארבה, ילק, חסיל, גזם, אבל של משה לא היה אלא של מין אחד וכמוהו לא היה ולא יהיה.

  והרמב”ן הקשה על רש”י דמכל הפסוקים שבתהלים לא משמע כדברי רש”י, שהרי בתהלים (ע”ח, מ”א) כתיב, ויתן “לחסיל” יבולם ויגיעם “לארבה” וכן כתיב שם (ק”ה, ל”ד) ויבא “ארבה” “וילק” ואין מספר ומזה מוכח דגם של משרע”ה, היו של שלושה מינים, ארבה, חסיל וילק ולא רק מין אחד כפירש”י ולכן מפרש הרמב”ן, שהפירוש, שלא היה ולא יהיה, הוא בדרך הטבע, דבדרך הטבע לא היה ולא יהיה ארבה כמו מכת הארבה במצרים, אבל בדרך של נס, חוץ מדרך הטבע, כפי שהיה בימי יואל כן יכול להיות ארבה כבד מהארבה שהיה במצרים.

  ויש להבין, דבקרא כתיב, וינח בכל גבול מצרים כבד מאד, שפירושו, הרבה מאד, סמיך מאד, וא”כ היה צריך להיות כתוב לפניו לא היה כן כמוהו ואחריו לא יהיה כן ומדוע נכנסה כאן שוב המלה “ארבה”, לפניו לא היה כן “ארבה” כמוהו, הרי מדברים כאן על הארבה, וא”כ צריך היה להיות כתוב לפניו לא היה כן ואחריו לא יהיה כן ומדוע נכנסה שוב המלה, ארבה בסיפא של הפסוק.

  ונראה לומר, דיש כאן שני דברים, יש ארבה כבד, דהיינו הרבה, מבחינה כמותית אך יש גם את צורת הארבה, כיצד הוא נראה, דיש ארבה קטנים ויש גדולים וכמה שהארבה יותר גדול, יכול יותר להזיק ולכלות וא”כ י”ל דבפסוק דידן במכת הארבה, כתוב דבר אחר לגמרי, לא יהיה כן ארבה כמוהו, ארבה גדול כזה לא יהיה, אבל כמויות גדולות יותר מאשר היו במצרים יתכן וכן יהיו, אבל ארבה בגודל כזה לא היה ולא יהיה ובאמת ביואל כתוב על ריבוי הארבה ולא על גודלו דכתיב (יואל א’, ו’) כי גוי עלה על ארצי עצום ואין מספר, כי ביואל מדובר על הכמות ולא על גודלו של הארבה וכן כתיב שם (ב’, ב’) עם רב ועצום כמוהו לא נהיה מן העולם ואחריו לא יוסף עד שני דור ודור. וא”כ מה שכתוב ביואל כמוהו לא נהיה מן העולם הכוונה היא על הרבוי הכמותי ואילו הכא במכת הארבה, לא מדובר על הכמות, אלא על האיכות, דהיינו על גודלו הפיזי של הארבה, דכבד מאד, הכוונה שיהיה גדול מאד ולכן הכניסה התורה את המלה “ארבה” באמצע, כדי שנדע שהכבד קאי על הארבה על איכותו וגודלו ולא על ריבויו. ואולי לזה התכוון בתרגום יונתן בן עוזיאל שמתרגם, לא יהיה כן ארבה, קדמוי לא הוה כדין “קשיין”, דהיינו שמבחינה איכותית הארבה קשה מאד, ממה שהיה בעבר וממה שיהיה אי פעם ו-“כבד מאד”, מתרגם “תקיף לחדא”, דרצה להדגיש, כי הארבה היה קשה וחזק כמו שאמרנו שהיה גדול וממילא היה חזק מאד, מבחינה איכותית ולאו דוקא מבחינת כמותית וא”כ י”ל, דארבה קשה וחזק, כזה כפי שהיה במכת הארבה במצרים לא היה ולא יהיה ואילו ביואל הארבה היה רב רק מבחינה כמותית, אבל איכותו וחוזקו נפל מהארבה שהיה במצרים.

הגאון רבי צבי רוטברג שליט”א

 

 

 

ויאמר ה’ אל-משה עוד נגע אחד אביא על-פרעה ועל-מצרים אחרי-כן ישלח אתכם מזה כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה: דבר-נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי-כסף וכלי זהב (י”א, א’-ב‘)

  ויש להבין, מדוע סיבב הקב”ה כך, שיציאת ישראל ממצרים תהיה באופן של גירוש ולא בדרך של כבוד, שייצאו כבני חורין. וכן קשה מדוע היו צריכים ישראל, לשאול את הכלים מהמצריים הרי מבואר בסנהדרין צ”א. דכלי הכסף וכלי הזהב ששאלו ישראל ממצרים ומעולם לא החזירום, הגיעו להם חלף שכר עבודתם וא”כ מדוע לא נטלו כלים אלה, בשלושת ימי החשכה אף ללא נטילת רשות.

  וי”ל עפ”י מה דאיתא סנהדרין שם, דגביהה בן פסיסא, טען בפני אלכסנדר מוקדון, דישראל לקחו כסף וזהב ממצרים בשכר העבודה שעבדו במצרים, אבל הרי המצריים יכולים היו להשיב על טענה זו, דקיי”ל, דשכירות אינה משתלמת, אלא לבסוף ופועל החוזר בו בחצי היום יתכן ולא יהיה לו שכר ואפילו על מה שעבד כבר, כפי שכתב הסמ”ע בחו”מ סימן של”ג סעיף ד’, שאם קיבל עליו הפועל לעשות מלאכה בח’ דינרין ועשה חציה וחזר בו ונתיקרה המלאכה כך שאי אפשר לגומרה בפחות מח’ דינרין, אינו נותן לו כלום, והרי המצריים לא קבעו לישראל כל שכר עבור עבודתם וא”כ ודאי, דהיו צריכים לשלם להם רק את השכר הפחות ביותר וא”כ אם ישראל חוזרים בהם, אין המצריים צריכים לתת להם כלום, שהרי טרם נשלמו הארבע מאות שנה והם יצטרכו למצא פועלים אחרים ששכרם ודאי שיעלה בהרבה על שכרם של ישראל שחזרו בהם באמצע היום, אך כל זה אמור דוקא אם החוזר בו היה הפועל, אבל אם החוזר היה בעל הבית, נפסק שם, דבעל הבית צריך לשלם לפועל שכר מלאכת כל היום. וא”כ י”ל דעי”ז שפרעה גירש את ישראל ממצרים לאחר רד”ו שנה, דהיינו קודם זמנם, א”כ היה הוא החוזר וא”כ צריך היה לשלם להם את כל שכר העבודה של כל הארבע מאות שנה וא”כ בדין נטלו ישראל את המגיע להם.

  ואת השאלה השניה שנשאלה בדבר שאילת הכלים, אפשר לישב, עפ”י מה דאיתא בשו”ע חו”מ סימן ד’, דעביד איניש דינא לנפשיה, דוקא אם רואה חפץ שלו ביד חבירו, שגזלו ממנו, דיכול לקחתו מידו, אבל אין למשכנו בחובו, דהיינו לגבות ממנו חוב, בכוח. וכתב שם הרמ”א בשם הריב”ש דאם המלוה מחזיק כבר אצלו, פקדון של הלווה מותר לו לתופסו ולא להחזירו ללווה, אלא לגבותו בחובו שמגיע לו מהלווה. וא”כ י”ל דלהכי אמר הקב”ה למשרע”ה שישאלו ישראל מהמצריים כלי כסף וכלי זהב ולא שיקחו בעצמם ללא נטילת רשות עבור חוב המצריים חלף עבודתם, כיון, דאפילו שהגיע להם לישראל שכר עבודה ממצרים, אבל הכלים לא היו של ישראל והם רצו רק לגבות בהם את חובם ובזה לא אמרינן, עביד איניש דינא לנפשיה, אבל כיון ששאלו את הכלים והם באו לידיהם בדרך של היתר א”כ מעתה מותר היה להם לישראל, לעכבם ולגבות את חובם מהם עבור שכר עבודתם.

שדה יצחק

ופניני קדם בשם הגאון רבי אליעזר דיין מניקלשבורג

 

החדש הזה לכם ראש חֳדשים (י”ב, ב‘)

  פירש”י, נתקשה משה על מולד הלבנה באיזה שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע ואמר לו כזה ראה וקדש.

  ויש להבין מדוע התקשה משרע”ה במולד הלבנה הרי אין כל שיעור לראיית מולד הלבנה, אלא בכל שיעור שרואים אותה יכולים לקדש את החודש.

  וכן קשה מה שאמר לו הקב”ה למשרע”ה, כזה ראה וקדש וכי משרע”ה לא ראה לבנה מימיו, עד שהיו צריכים להראותה לו.

  וי”ל, דהנה יש לחקור מה שיכולים לקדש את החודש מיד כשנראית הלבנה, האם זה בגלל שכעת נראית וקודם לא נראית או דילמא מה שיכולים לקדש לחודש כשנראית הלבנה זה בגלל שראית הלבנה הוי שיעור מסוים בלבנה ורק כשיש שיעור כזה בלבנה, שהיא נראית רק אז מותר לקדש החודש, אבל זה לא בגלל שמקודם לכן לא יכולים היו לראותה ורק כעת היא נראית, אלא בגלל שקודם היה חסרון בשיעור ורק כעת יש את השיעור הראוי לקידוש החודש ואף אם היו עושים מכשיר שבו אפשר היה לראותה גם מקודם, לא הוי סגי, דאכתי אין בה עדיין השיעור דהשיעור הוא, שניתן לראותה בלי המכשיר, במלים אחרות האם מה שניתן לקדש החודש בראיית הלבנה הוי דין בראיה, דעצם הראיה מתירה לקדש או דילמא, הוא דין בשיעור הלבנה.

  והנה כאשר מקדשין את החודש עפ”י חשבון איכא נפק”מ, שהרי ו’ שעות בכל סוף חודש מיכסא סיהרא (מתכסה הלבנה) ובו’ שעות אלה לא ניתן לראותה כלל ואם יתרמי המולד בו’ שעות אלה א”כ אם הטעם דאין לקדש החדש רק בראיית הלבנה, הוא מפני שרק כעת היא נראית א”כ יהיה ניתן לקדש החודש גם בו’ השעות דמכסיא סיהרא כיון דכשמקדשין עפ”י החשבון אין צורך בראיה דעפ”י החשבון מידע ידעינן דהמולד כבר היה, אבל אי נימא דראית הלבנה הוי דין בשיעורה א”כ הרי כל זמן שלא יהיה שיעור כזה שאפשר לראותה, אי אפשר לקדשה דהוי חסרון בשיעור.

  וא”כ י”ל דבחקירה זו גופא התקשה משרע”ה “באיזה שיעור תיראה ותהיה ראויה לקדש החודש”, דהיינו האם הראיה הוי דין בשיעור או רק ההיכי תימצי כדי שיוכלו לקדש במציאות, עד שהראה לו הקב”ה באצבע את הלבנה ברקיע ואמר לו כזה ראה וקדש, דהיינו דזה דין בשיעור וחייב להיות שיעור כזה שאפשר לראותה ואם אין שיעור כזה אף דידעינן דהיה כבר המולד אי אפשר לקדש על פיו את החודש.

חידושי מרן הגרי”ז הלוי

 

 

צלי-אש ומצות על-מררים יאכלהו (י”ב, ח‘)

  פירש”י כל עשב מר נקרא מרור.

  והנה במתניתין פסחים ל”ט. גרסינן ואלו ירקות שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח, בחזרת בתמכא ובחרחבינא ובעולשין ובמרור ומכאן דאין יוצאין בכל דבר מר כפירש”י.

  אמנם הרמ”א באו”ח סימן תע”ג ס”ה כתב בשם האגור, דאם אין לו אחד מאלו הירקות יקח לענה או שאר ירק מר, אך המשנה ברורה ביאר בשם האחרונים, דהכונה דוקא לאותם שיש להם את הסימנים המוזכרים בגמרא, דהיינו שיהיו ראויים לאכילה ושיש להם שרף (כשנחתכים יוצא ממקום החיתוך מוהל לבן כחלב, פניו מכסיפין ועליהם אינם ירוקים מאד כעלי הבצלים הירוקים, אלא נוטים קצת ללבן) ואולי י”ל בדוחק דגם כוונת רש”י לאו דוקא לכל עשב מר, אלא רק לאותם שיש בהם את הסימנים המנויים בגמרא.

  ובספר טעם ודעת (שטרנבוך) כתב דאולי חמשת מיני המרור המנויים במשנה הם רק מדרבנן, כיון שחז”ל תיקנו לצאת בחמשת המינים האלה דוקא, כיון שבני אדם אינם בקיאים בשאר מיני העשבים המרים ושמא יטעו, אך מדאורייתא יוצאים בכל עשב ורש”י קאי אדאורייתא.

  ולפי דבריו יש לדון האם כשתיקנו חז”ל לצאת בחמשת מיני המרור האם עקרו בזה דין מרור מיתר העשבים המרים ומי שיטלם לאכילת מרור לא עשה ולא כלום כהקורא ק”ש של הלילה מוטה כב”ש וכהיושב בסוכה ושולחנו בתוך הבית וכפי שכתבו התוס’ בברכות י”א. ד”ה תני ובסוכה ג. ד”ה דאמר, שלא יצא אף את המצוה מדאורייתא, כיון דרבנן עקרו את הדאורייתא והעמידו את צורת קיום המצוה רק לפי דבריהם, או שמא מדאורייתא נפיק, אלא שעבר על תקנת חכמים וצ”ע.

חילך לאורייתא

 

ועבר ה’ לנגף את-מצרים וראה את-הדם על-המשקוף ועל שתי המזוזת ופסח ה’ על-הפתח ולא יתן המשחית לבא אל-בתיכם לנגף (י”ב, כ”ג)

  כל המכות הזיקו רק למצריים, אך בישראל הן לא פגעו כלל ועיקר והנה במכת בכורות, הקב”ה ציוה לישראל, להביא קרבן ולהזות מדמו על המשקוף ועל המזוזות והיו צריכים לשמירה מיוחדת של הקב”ה, כדכתיב (י”ב, י”ג) וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים וכן בפסוקנו, וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ופסח ה’ על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף.

  ויש להבין, מה נשתנה, מכת בכורות מיתר המכות שהכה בהם ה’ את מצרים, כמו, דם, צפרדע כנים ויתר המכות שבהם לא היה כל צורך לכל אמצעים או פעולות, כדי להנצל מהם ואילו כאן במכת בכורות היו צריכים לקרבן פסח ולהזאה על המשקוף ועל שתי המזוזות ובנוסף לכך (י”ב, כ”ב) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר.

  ונראה לבאר, דבאמת מבואר בקריעת ים סוף, שהצלתם של ישראל, לא היתה פשוטה וחלקה כל עיקר, דשרו של ים קיטרג ואמר, אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה והכל היה תלוי על כף המאזנים. וקשה, דמה היה עד כה, עד קריעת ים סוף במשך כל עשרת המכות, מדוע בהם לא היה כל קטרוג על כלל ישראל ולא היה פוצה פה ומצפצף, הרי קטרוגו של שרו של ים יכולה היתה להאמר גם מקודם בכל אחת מעשר המכות ומדוע בהם לא התעורר כל קיטרוג על כלל ישראל.

  ויש לומר דפירושם של דברים הוא, דכל זמן שהמצריים היו צריכים ללקות, הרי אף שהדבר היה, בפועל היוצא, טובה לישראל, אבל טובה זו באה להם בעקיפין ולא בצורה ישירה, דהמטרה הראשית היתה להכות את מצרים וטובת ישראל היתה רק הפועל היוצא מזה, אבל מכת בכורות לא היתה סתם מכה ועונש על מצרים כמו יתר שאר המכות, אלא במכה זו התחילה למעשה יציאת מצרים והגאולה ואף דיצאו בבוקר, אבל לכו”ע גאולה בלילה היתה והיכן התחילה הגאולה, בלילה, היא התחילה במכת בכורות, דרק במכה זו שיחררו מצרים את ישראל ברצינות גמורה ואף האיצו בהם לצאת, כדכתיב (ט’, ל”ג) ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ, דבר המראה על רצינות הענין וכיון שמכת בכורות היתה כבר חלק מיציאת מצרים, אף גם אם היה זה הצעד הראשון, אבל בכל אופן היה שלב משלבי יציאת מצרים ולא רק הענשת מצרים לכן ביציאת מצרים שנועדה כבר לכלל ישראל ישירות, כאן כבר צריכים זכויות ויש תנאים אחרים.

  והראיה שיציאת מצרים התחילה אכן במכת בכורות ולא במכות האחרות, כי במכת בכורות, כתיב בפסוק דידן ועבר ה’ לנגוף את מצרים, יש כאן פעולה ישירה ע”י הקב”ה בעצמו, שלא ע”י שליחים, מה שלא היה במכות האחרות בהם העניש הקב”ה את מצרים דרך משה ואהרן ואילו כאן במכת בכורות המכה באה ישירות ע”י הקב”ה בעצמו וכן כתוב שוב (י”ב, כ”ט) ויהי בחצי הלילה וה’ הכה כל בכור בארץ מצרים וכן אנו אומרים בהגדה של פסח (דברים כ”ו, ח’) ויוציאנו ה’ ממצרים, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ובפירוש הגר”א על ההגדה מבואר, שמי שמזכיר את משרע”ה ביציאת מצרים, הרי זה אפיקורס, והטעם כיון שע”י משרע”ה נעשו רק הנסים והמכות, פרט למכת בכורות, שהיתה כבר חלק מיציאת מצרים, אבל עצם יציאת מצרים נעשתה, אך ורק ע”י הקב”ה בעצמו באופן בלעדי ויחודי. וכיון שמכת בכורות היתה כבר חלק בלתי נפרד מיציאת מצרים לכן היא לא נעשתה ע”י משרע”ה, אלא רק ע”י הקב”ה בעצמו, כיון שבה התחילה כבר עצם יציאת מצרים וכיון שמכת בכורות היתה כבר חלק מיציאת מצרים, לכן בה, היה כבר נידון, אם ישראל ראויים הם ליציאת מצרים אם לא, דכל זמן שהמצריים קיבלו מכות, הדבר הגיע להם, אבל זה לא היה שייך לישראל, אף שהדבר קירב וזירז את גאולתם, אבל כשמגיעים לגופה של הגאולה לעצם היציאה למכת בכורות ולקריעת ים סוף, כאן היה נידון, האם ישראל ראויים להגאל, האם הם ראויים לקריעת ים סוף ולכן כאן כבר היו צריכים לזכויות ולמצוות שבזכותן יהיו ראוים לגאולה ולכן היו צריכים לקרבן פסח ולמילה והיו צריכים לשמירה מיוחדת ולסנגוריה והגנה מיוחדים של הקב”ה, כי באמת לא היו במצב הנכון והאמיתי, דהוו משוקעים במ”ט שערי טומאה וללא כל המצוות והזכויות והגנת הקב”ה עליהם, היתה סכנה גדולה מאד מרחפת על ראשם, כי כבר כאן במכת בכורות התחילה הגאולה ויציאת מצרים.

  וכל האמור עולה גם עפ”י ההלכה, דאיתא בטור הובא במשנה ברורה, סימן ס”ו ס”ק נ”ג, כתב הטור בשם הירושלמי, צריך להזכיר באמת ויציב, יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף “ומכת בכורות” עי”ש ומשמע ברשב”א בברכות י”א, דזה לעיכובא הוא, ואם לא הזכיר, אפילו בדיעבד לא יצא. ואף שהמשנה ברורה מקשה על זה ונשאר בצ”ע, אבל ברשב”א כתוב, שזה לעיכובא אף בדיעבד, ונראה דמה שהטור בחר מעשרת המכות דוקא את מכת בכורות, כיון דהדבר המעכב לפי הטור, הוא הזכרת יציאת מצרים, ומכת בכורות הוי חלק בלתי נפרד מיציאת מצרים, מה שאין כן יתר המכות, ולכן אנו מזכירין באמת את מכת בכורות לאחר קריאת שמע של שחרית באמת ויציב, כל בכוריהם הרגת, ובקריאת שמע של ערבית באמת ואמונה, המכה בעברתו כל בכורי מצרים וכן את קריעת ים סוף בשחרית, וים סוף בקעת וזדים טבעת וידידים העברת וכן בערבית, המעביר בניו בין גזרי ים סוף וכן, מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה, ואילו את יתר תשע המכות אין אנו מזכירים כלל לאחר קריאת שמע, כיון שמכת בכורות היתה כבר האתחלתא דגאולה וחלק בלתי נפרד מיציאת מצרים עצמה וכיון שיש דין שיש להזכיר את יציאת מצרים, כדאיתא בברכות י”ב. אמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב, כל שלא אמר אמת ויציב שחרית אמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו, שנאמר להגיד בבוקר חסדיך ואמנותך בלילות, כפי שנפסק בשו”ע או”ח סימן ס”ו סעיף י’, ורש”י פירש שם בברכות בד”ה שנאמר להגיד בבוקר חסדך, וברכת אמת ויציב כולה על חסד שעשה עם אבותינו היא, שהוציאם ממצרים ובקע להם הים והעבירם. וכיון שיש דין שיש להזכיר יציאת מצרים א”כ יש להזכיר מכת בכורות, את היציאה עצמה ואת קריעת ים סוף, כי אלה הם שלושת המרכיבים שמהם נבנה יציאת מצרים.

הגאון רבי צבי רוטברג שליט”א

 

והיה כי-יאמרו אליכם בניכם מה העבדה הזאת לכם (י”ב, כ”ו)

  בהגדה של פסח וכן בירושלמי פסחים פ”ט ה”ד מבואר דפסוק זה קאי על הבן הרשע ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, ולכאורה קשה הרי גם הבן החכם אומר בלשון “אתכם” כדכתיב (דברים ו’, כ’) כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה’ אלוקינו אתכם.

  וי”ל דהבן החכם איירי שהוא קטן מי”ג שנה וא”כ אינו חייב במצוות רק שאביו חייב לחנכו (או שהוא חייב להתחנך בעצמו מדרבנן עיין ברכות מ”ח. ברש”י ובתוס’ ד”ה עד שיאכל ובקהלות יעקב ברכות סימן ט”ו וסוכה סימן ב’ – המלקט) ולכן כיון שהוא קטן אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה’ אלוקנו אתכם, דכיון שאומר “אלוקנו” וכולל בזה גם את עצמו א”כ אינו כופר בעיקר ומה שאומר בלשון “אתכם” כיון דהוי קטן ואינו בר חיובא ועליו רק ללמוד מדין חינוך, כדי שכשיגדל ידע כיצד לקיים, אבל הבן הרשע ע”כ צ”ל, דהוי גדול שהרי אם הוא קטן, פטור מכל המצוות ולא שייך לקרותו רשע, דאינו בר חיובא וכיון שהוא גדול ובכ”ז הוא אומר “לכם” שמע מינה דכפר בעיקר.

ברוך מרדכי

 

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה: (י”ב, מ‘)

  איתא בסנהדרין צ”א. פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו, הרי הוא אומר וה’ נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום, תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו. והשיב להם גביהא בן פסיסא, דנאמר, ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה, תנו לנו שכר עבודה של שישים ריבוא ששיעבדתם במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה.

  וקשה דמה היתה סברתם של בני מצרים שבאו לתבוע את כלי הכסף והזהב, ששאלו מהם ישראל, וכי הם לא ידע ששיעבדו את ישראל וכי לישראל מגיע שכר עבודה עבור זה.

  ויש לבאר עפ”י דברי הרמב”ם בפ”ו מהלכות תשובה ה”ה, שבאר למה נענשו מצרים על אשר שיעבדו את ישראל, הרי זו היתה גזירת בין הבתרים, ותירץ, דכל אחד ואחד מאותן המצירים והמרעים לישראל, אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע, אלא הודיעו שאף זרעו עתיד להשתעבד בארץ לא להם.

  אבל קשה דמה חטאו המצריים לישראל, הרי אם הם לא היו משעבדים את ישראל, היו עמים אחרים באים ומשעבדים אותם, שהרי כך נגזר עליהם ע”י הקב”ה א”כ הוי בכלל, זה נהנה (המצריים) וזה (ישראל) לא חסר ואיך מגיע להם א”כ לישראל שכר עבודה עבור כך.

  ופירשו המפרשים שהמצריים שיעבדו את ישראל יתר על המידה, דבר שלא היה בגזירת בין הבתרים וכתב הקצות החושן בסימן רס”ד ס”ק ב’ דאפילו במקום שזה נהנה וזה לא חסר פטור, זה דוקא אם לא חסר ממנו כלום, אבל אם חיסר ואפילו במקצת או במשהו, הרי שחייב עבור כל ההנאה ולכן כיון שהמצריים שיעבדו את ישראל יתר על מה שנגזר על ישראל לכן הם חייבין בכל.

  והקצות החושן הוכיח זאת מב”ק כ’: ת”ש רבי יהודה אומר אף זה דר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך לעלות לו שכר, שמע מינה זה נהנה וזה לא חסר חייב, ודחי הש”ס, שאני התם משום שחרוריתא דאשייתא ופירש”י שמשחיר לו הכתלים, לכך חסר הוא, אבל בית ישן לא.

  ורוב הראשונים ס”ל, דאע”פ שלא חסרו, אלא דבר מועט, משלם לו כל מה שנהנה וכיון שהשחיר כותלו מגלגלים עליו את הכל וכפי שכתבו התוס’ שם כ”א: בד”ה ויהיב, ומחמת כן חייב לשלם מה שנהנה, אע”פ שלא החסיר כל כך, וכן מוכח כולא שמעתין כדאמרינן לעיל, משום שחרוריתא דאשייתא, וכן כתב הנמוקי יוסף בשם הריטב”א וכן כתב הרשב”א וכן כתב הרא”ש בסוף סימן א’ וכן הדר בבית חדש (ללא רשות), דכיון דמחסרו שחרוריתא דאשייתא, צריך לפרוע כל הנאתו וכן כתבו המרדכי והמגיד משנה בפ”ג מהלכות גזלה ה”ט. (אך בנמוקי יוסף הביא בשם הרמ”ה, דאינו חייב לשלם, אלא רק מה שהחסיר ועיין בנודע ביהודה תנינא חו”מ סימן כ”ד מה שהוכיח מהרמב”ם שהשמיט דין של שחרוריתא דאשייתא – המלקט) ולכן כיון שהמצריים שיעבדו את ישראל יתר על מה שנגזר עליהם, לכן מגלגלים עליהם את כל שכר עבודתם.

כבודה של תורה

בשם אשל אברהם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *