וורטים לפרשת "ויחי"

לעילוי נשמת מחבר הספר הר"ר יחיאל ציק ב"ר אברהם אליעזר זצ"ל

ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבתי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם (מ"ז, כ"ט-ל')

ויש להבין מדוע כפל יעקב אבינו, ואמר, אל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבותי, שהרי פשיטא דאם אינו רוצה להקבר במצרים דהטעם לזה כי רוצה להקבר בקברות אבותיו ושוב מדוע חוזר ואומר ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם, הרי זה כבר כלול כבר באל נא תקברני במצרים ושכבתי עם אבותי.

ומכח שאלות אלה פירש"י דושכבתי עם אבותי אין פרושו השכיבני במערה עם אבותי, שהרי כתיב אחריו ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם, אלא פירושו של ושכבתי עם אבותי, ואני סופי לשכב עם אבותי דהיינו כאשר אפטר מן בעולם בשעת המיתה תשאני ממצרים וקברתני בקברתם.

ויש לבאר עפ"י מה שנפסק בשו"ע יו"ד סימן שס"ג סעיף ב', אין מוליכין מת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת, אלא אם כן מחוצה לארץ לארץ, הגה או שמוליכין אותו למקום קברות אבותיו ואם צוה להוליכו ממקום למקום או שצוה לקברו בביתו ולא בבית הקברות שומעין לו. וכתב הש"ך הטעם דאין מוליכין מת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת, משום כבוד המתים הקבורים באותה העיר שמבזה אותם שלא לנוח אצלם את זה, ובחידושי רע"ק שם הביא מתשובות זכרון יוסף, דדחה טעם זה, דא"כ אמאי בצוה שומעין לו, וכתב דהטעם משום צער ובזיון המת לטלטלו מרחוק ואולי בנתיים יסריח.

יוצא איפא דאיכא ג' גווני דמותר להעביר את המת ממקום למקום, אם ציוה להעבירו, מחו"ל לא"י וכן להוליכו לקברות אבותיו.

וא"כ י"ל דיעקב אבינו אמר ליוסף דכל הג' טעמים להעברת המת ממקום למקום איתנייהו ביה.

א. אל נא תקברני במצרים, אין זה רצוני להקבר במצרים וא"כ אין זה רק ציווי שרוצה להקבר בא"י, אלא רצון שלא להקבר במצרים.

ב. ושכבתי עם אבותי, אין הכוונה למערת המכפלה, אלא בארץ אבותי בא"י ולכן ונשאתני ממצרים כדי שלא אקבר במצרים ותוליכני לא"י לארץ אבותי.

ג. וקברתני בקברתם, תקבור אותי בקברות אבותי,

וא"כ יעקב אבינו אמר ליוסף את כל ג' הטעמים שבגללם אפשר להעביר אותו לאחר פטירתו למערת המכפלה, בגלל רצונו וציוויו של יעקב אבינו, בגלל מעלת א"י, כדי להקבר בקברות אבותיו.

הגאון רבי צבי רוטברג שליט"א

ויאמר השבעה לי וישבע לו (מ"ז, ל"א)

ויש להבין כיצד חלה השבועה שנשבע יוסף לאביו הרי הוי שבועה לקיים את המצוה שהרי יוסף היה מצווה לקיים את דברי יעקב אבינו מדין כיבוד אב, והנשבע לקיים את המצוה פטור כדאיתא בשבועות כ"ז. וכפי שנפסק בשו"ע יו"ד סימן רל"ו ע"ב.

ויש לישב עפ"י שיטת הר"ן בנדרים ח'. דהנשבע לקיים את המצוה פטור רק מקרבן, אבל עצם השבועה חלה ואם עבר עליה לוקה משום בל יחל.

ועוד י"ל עפ"י מה דאיתא בנדרים (שם) דנשבעין לקיים את המצוה ושרי לזרוזי נפשיה אע"פ שהשבועה לקושטא דמילתא אינה חלה וכפי שביאר השפת אמת בחגיגה י'. בד"ה שנשבעין לקיים את המצוה שכתב דמתוך פירוש רש"י והתוס' נראה דבאמת אין השבועה חלה כלל רק כיון שהזכיר שם שמים בשבועתו עי"ז מזדרז בנפשיה ודלא כשיטת הר"ן הנ"ל, דלענין מלקות חלה השבועה לקיים את המצוה וכתב דאפשר דזה הוא פירושו של "ואקיימה" שאמר דוד המלך "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך", דלכאורה קשה מהי הרבותא שדוד המלך היה מקיים את שבועתו, אלא דכיון דמן הדין אין השבועה חלה, רק דדהמע"ה התפאר שכל כך היה חושש לשם שמים שהזכיר, שהיה מקיים את המצוה ע"י השבועה.

(וגם זה יש להבין וכי רבותא היא לגבי דהמע"ה שהיה מקיים את המצוות ע"י שבועת זירוזין הרי בלאו הכי היה צריך לקיים, וי"ל עפ"י בתרייתא דרבי גידל אמר רב דאמר בנדרים שם האומר אשכים ואשנה פרק זה נדר גדול נדר לאלוקי ישראל ופריך והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא ואין שבועה חלה על שבועה ומשני הא קמ"ל כיון דאי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית משום הכי חייל שבועה עליה. וא"כ י"ל הכי נמי בדהמע"ה דנשבע על דברים שמעיקר הדין לא היה חייב בהם, או על הידורי מצוה או לכוון בהכנותיה ובכוונותיה – הכותב). ועיין עוד מה שכתב בזה בקצוה"ח סימן ע"ג ס"ק ה'.

עוד יש לומר דהטעם דאין שבועה חלה על המצוה הוא משום דהוי מושבע ועומד מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה, כדאיתא בנדרים (שם) אבל שבועת יוסף הרי היתה לפני מתן תורה לכן שפיר חלה דלא היה מושבע ועומד.

תורתך שעשועי

ועוד היה נראה לישב דבמותו של יעקב אבינו פקע מיוסף מצוות כיבוד אב, לכן מה שציוה יעקב ליוסף לקוברו במערת המכפלה לאחר מותו אין יוסף מחויב בה, לכן היה צריך להשביעו ומשום הכי לא הוי נשבע לקיים את המצוה ויוסף נשבע על הזמן שכבר פקע ואזל המצוה. ואף דאיתא בקידושין ל"א: ונפסק ברמב"ם פ"ו מהלכות ממרים ה"ה והעלהו מרן על שולחנו הטהור ביו"ד סימן ר"מ סעיף ט' דמכבדו בחייו ומכבדו במותו אך נראה דזו אינה דאורייתא רק מדרבנן.

ואחר כותבי זאת פגשתי בגאון עוזנו מרא דכולא תלמודא רבינו הגר"ח קנייבסקי שליט"א ולדידו נראה דגם אחרי מות האב איכא כיבוד אב מדאורייתא וראיתו מסנהדרין פ"ה: דאיתא שם במתניתין זה חומר במקלל מבמכה שהמקלל לאחר מיתה חייב והמכה לאחר מיתה פטור. ובגמ' ילפינן לה מקרא יתירא אביו ואמו קלל דהא כתיב כבר ברישיה דקרא אשר יקלל את אביו ואת אמ

ו, ופסקו הרמב"ם בפ"ה מהלכות ממרים ה"א ואחד המקלל בחייהן או לאחר מיתתן הרי זה נסקל. וכן נפסק בשו"ע יו"ד סימן רמ"א ס"א וא"כ שמע מינה דמצוות כיבוד אב ואם מדאוריתא, הוי גם לאחר מיתתם.

אך לענ"ד אולי יש לחלק בין מקלל לבין מצוות כיבוד אב ואם, דהמקלל איכא יתורא דקרא דמינה ילפינן, מה שאין כן במצוות כיבוד אב ואם דאין כל יתור לחיוב לאחר מיתה ומה שחייב לכבדם אפילו לאחר מותם הוי רק מדרבנן.

חילך לאורייתא

ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חלה (מ"ח, א')

איתא בב"מ פ"ז. תניא עד יעקב לא הוי חולשא אתא יעקב ובעי רחמי והוי חולשא שנאמר, ויאמר ליוסף הנה אביך חולה.

והתוס' בב"ב ט"ז: הקשו, אהא דאמרינן התם דאבן טובה היתה תלויה בצווארו של אאע"ה שכל חולה שראה אותה נתרפא מיד, וקשה שהרי עד שלא ביקש יעקב אבינו שיירד חולי לעולם, לא היתה כלל מחלה בעולם וא"כ למאי בעי האבן הטובה, הרי בימי אאע"ה לא היה עדיין חולי בעולם, ותירצו התוס' דחולי סתם הוי, רק חולי של מיתה לא הוי.

ועדיין צריך ביאור איך באמת מוכח מקרא דידן, דעד שלא ביקש יעקב רחמים לא היה חולי של מיתה בעולם (ועיין בתורה תמימה כאן דביאר בכמה אנפין – המלקט)

וי"ל דהנה יש להבין, הרי מפשטא דקרא ויאמר ליוסף הנה אביך חולה, משמע דעד כה לא הוי ידע כלל דאביו חולה, וזה אינו, דהא על כרחך כבר ידע יוסף גם מקודם לכן שאביו חולה, שהרי יעקב אבינו השביעו שלא לקוברו במצרים וכתיב וישתחו ישראל על ראש המיטה ופירש"י והוא משבת י'. ונדרים מ'. מכאן אמרו שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה וא"כ מוכח דכבר אז היה אביו חולה וא"כ מה חידש השליח במה שאמר הנה אביך חולה.

ועל כרחך צריכים לומר עפ"י דברי התוס' הנ"ל דבאמת ידע יוסף גם קודם לכן שאביו חולה, אלא דמ"מ לא עלה על דעתו דחולי זה מחלה של מיתה היא, דהא עד עתה לא היתה מחלה כזו בעולם כלל.

ולפיכך הוצרכו להודיעו הנה אביך חולה, כלומר דחולי זה מחלה של מיתה היא (דכנראה שהיתה משונה מכל המחלות שהיו עד כה – המלקט) ואז כשיוסף הבין את משמעות חומרת החולי, נטל מיד את שני בניו עימו, כדי שיעקב אבינו יברכם לפני מותו, וא"כ י"ל דשפיר יליף הבריתא מהאי קרא דעד יעקב אבינו לא היתה מחלה של מיתה בעולם דבאמת זה מוכח מהאי קרא דאל"כ לשם מה הוצרך השליח להודיע ליוסף שאביו חולה, הרי מעיקרא מידע ידע על כך.

חדות יוצר

ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי … ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם (מ"ח, ה'-ז')

ויש להבין את הסמיכות של אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי לואני בבואי מפדן.

ויש לבאר עפ"י מה דאיתא בכתובות מ"ח. דהבעל חייב במזונותיה של אשתו ובפרקונה אם נשבית וכן בקבורתה. רבי יהודה אומר אפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילין ומקוננת. והגמ' מסבירה את מחלוקתם דת"ק סבר כי אמרינן עולה עמו ואינה יורדת עמו, הני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לא. ורבי יהודה סבר אפילו לאחר מיתה.

ולפי האמור יש להבין מדוע היה צריך יעקב אבינו להתנצל בפני יוסף על שלא הכניס את רחל לא"י להקבר בה, והרי במערת המכפלה לא היה מקום אלא רק עבור אשה אחת ולאה היתה עדיין בחיים, וא"כ לא היה חייב יעקב אבינו לקבור את רחל במערת המכפלה שהרי לאחר מיתה אין את הדין של עולה עמו כת"ק וא"כ לאה היתה קודמת אף שרחל היתה עקרת הבית, (אף דכל הקבורה במערת המכפלה שייכת רק לאחר מיתה, וא"כ הרי גם בלאה לאחר שתמות יש לומר דעולה עמו ואינה יורדת עמו הוי רק מחיים וא"כ רחל עדיפה שהיתה עקרת הבית, אך י"ל דאם יקברו את רחל במערת המכפלה בזמן שלאה בחיים הוי בזיון עבור לאה ושפיר שייך בה עולה עמו ואינה יורדת עמו מחיים – המלקט), אלא על כרחך צריכים לומר דיעקב אבינו סבירא ליה דאף לאחר מיתה עולה עמו ואינה יורדת עמו ואליבא דרבי יהודה ולכן היה צריך יעקב אבינו להתנצל בפני יוסף וליתן טעם למעשיו.

והנה במעשה ראובן ביאר רש"י (ל"ה, כ"ב) דכשמתה רחל נטל יעקב מטתו שהיתה נתונה תדיר באהל רחל ונתנה באהל בלהה, בא ראובן ותבע עלבון אמו, אמר, אם אחות אימי היתה צרה לאימי שפחת אחות אימי תהיה צרה לאימי לכן בא ובלבל. אך לכאורה אם לאחר מיתה אינה עולה עמו, א"כ צדק ראובן ולא חטא, אלא על כרחך צריכים לומר דיעקב אבינו סבר דאף לאחר מיתה עולה עמו וכיון שרחל היתה עקרת הבית א"כ אף שמתה אינו חייב לכבד את לאה אלא רק כמו בחייה של רחל, וכיון שראובן בלבל יצועיו שלא כדין עשה, לכן נטל ממנו יעקב את הבכורה ונתנה ליוסף ואף הקב"ה הסכים על ידו שהרי הקב"ה הבטיחו על גוי וקהל גויים, וכפי שפירש"י (מ"ח, ד') בשרני שעתידים לצאת ממני עוד קהל ועמים, דגוי קאי אבנימין שעדיין לא נולד וקהל גויים הרי שניים לבד מבנימין ושוב לא נולד לו בן, אלא למדנו שעתיד אחד משבטי ליחלק ועתה אותה מתנה אני נותן לך, וא"כ הקב"ה הסכים שתנתן הבכורה ליוסף.

וא"כ י"ל דזוהי כוונת הכתוב ועתה שני בניך הנולדים לך … כראובן, דסבירא ליה ליעקב אבינו דגם לאחר מיתה עולה עמו ולכן נטל את הבכורה מראובן ונתנה ליוסף, אך א"כ קשה מדוע לא קבר את רחל במערת המכפלה ולכן היה צריך לתרץ דעשה כן על פי הדיבור.

חתם סופר החדש

ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת הוא בית לחם (מ"ח, ז')

יש לבאר עפ"י מה דאיתא במועד קטן כ"ח. אין מניחים את המטה ברחוב וכו' ולא של נשים לעולם מפני הכבוד, אמרי נהרדעי לא שנו אלא חיה אבל שאר נשים מניחין וברש"י שם פירש, אלא חיה שמתה מחמת וולד, שהיא שופעת. וא"כ י"ל דלכן קבר יעקב אבינו את רחל בעוד קברת ארץ לבוא אפרתה כיון שרחל ילדה את בנימין ולכן עפ"י הדין אסור היה לעכב את קבורתה.

שי לתורה

בשם הגאון מרוגאצ'וב זצ"ל

לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו (מ"ט, י')

איתא ביומא כ"ו. אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורי, אלא דאתא או משבט לוי או משבט יששכר ואסמכיה הש"ס אקראי. ופריך ואימא נמי מיהודה דכתיב (תהלים ס"ח) ויהודה מחוקקי. והתוס' שם בד"ה יהודה מחוקקי הקשו, אמאי לא מייתי מדכתיב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו.

ויש לפרש דכונת הגמ' להביא ראיה דלא משכחת צורבא מרבנן דמורי רק משבט לוי או יששכר וא"כ אין כל ראיה מהפסוק לא יסור שבט מיהודה, דהוא רק ברכה שמשבט יהודה לא יסור מחוקק אבל אין ברכה זו שוללת מעלה או זכות זו מיתר השבטים די"ל דגם בהם יהיו מורי הוראה, אבל הפסוק יהודה מחוקקי הוי כמו שאומר מחוקקי הוא יהודה ולשון זה שולל תכונה זו מיתר השבטים, ולכן שפיר פריך הש"ס מהפסוק של יהודה מחוקקי ולא מהפסוק של לא יסור שבט מיהודה.

תורה תמימה

ויעש לאביו אבל שבעת ימים (נ', י')

איתא בירושלמי מועד קטן פ"ג ה"ה, מנין לאבילות שבעה מן התורה, שנאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים ופריך שם בירושלמי וכי למדין מקודם מתן תורה.

והנה בתוס' במועד קטן ח': ד"ה לפי שאין מערבין שמחה בשמחה הביאו מהירושלמי דהא דאין מערבין שמחה בשמחה הוי גזירת הכתוב וילפינן לה ממלא שבוע זאת. וקשה שהרי גם ילפותא זאת דאין מערבין שמחה בשמחה הוי מלפני מתן תורה.

וי"ל עפ"י דברי הרמב"ן דכתב, בנים אתם לה' אלוקיכם ולכן לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, כי הבן ההולך לאביו אין להצטער עליו. ומ"מ בהקדמתו לתורת האדם כתב הרמב"ן דאין ראוי שלא להצטער כלל, אלא ג' לבכי וז' לאבל.

ולפי"ז י"ל דודאי מה דאין מערבין שמחה בשמחה ילפינן מק"ו מז' ימי המשתה, דמה בן נח שאינו מצווה על פריה ורביה ואפילו הכי שמח ולא עירב שמחה בשמחה ק"ו לאחר מתן תורה שנצטוינו על פריה ורביה והשמחה היא שמחה של מצוה א"כ ודאי שאין לערב שמחה בשמחה, אבל באבילות ח"ו, הרי לפני מתן תורה לא נקראו בנים למקום וא"כ סלקא דעתך שלא צריכים להתאבל כלל קמ"ל קרא דויעש לאביו אבל שבעת ימים דגם לפני מתן תורה היו מתאבלים אבל אולי לאחר מתן תורה דנקראו בנים אולי אין להתאבל דבן הולך אצל אביו לכן שפיר כמתמה הירושלמי וכי למדין מקודם מתן תורה.

תורת משה להחתם סופר

ויאמרו אבל כבד זה למצרים (נ', י"א)

איתא בירושלמי סוטה פ"א ה"י, א"ר יודן בר שלום, מלמד שהראו באצבע ואמרו אבל כבד זה למצרים.

והדיוק הוא מהלשון "זה" שמורה על הוראה באצבע כדאיתא בתענית ל"א. הקב"ה יושב בגן עדן בתוך הצדיקים וכל אחד מראה עליו באצבע שנאמר הנה אלוקינו זה וכן במנחות כ"ט. שלושה דברים הראה הקב"ה למשה באצבע ויליף מדכתיב בכולהו "זה" ובמכילתא פרשת בא, בעבור זה עשה ה' לי, בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך על השולחן והיינו שיהיה אפשר להורות באצבע על המצה והמרור.

תורה תמימה

ולכן כשאומר בליל הסדר מצה זו שאנו אוכלים יש לגלות המצות ולהצביע עליהן, וכשזכיתי בע"ה להכניס את בני רפאל אהרן שיחי' לבריתו של אאע"ה אמר את הברכות הגאון רבי שריה דבליצקי שליט"א וכשאמר זה הקטן גדול יהיה, היה מורה באצבע ומניח ידו על הרך הנמול, וכן ראיתיו נוהג בעת קריאת התורה שהיה מגביה מעט את הס"ת בעת הקריאה בפסוקים כדלקמן, בפרשת ואתחנן (ד', ח') ככל התורה "הזאת" אשר אנכי נותן לפניכם היום, (ד', מ"ד) "וזאת" התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, (ה', ג') לא את אבותינו כרת ה' את הברית "הזאת" כי אתנו, (ו', א') "וזאת" המצוה החוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוקיכם ללמד אתכם, ובפרשת כי תבוא (כ"ז, ג') וכתבת עליהן את כל דברי התורה "הזאת" ובנצבים (כ"ט, י"ט) הכתובה בספר "הזה", (כ"ט, כ') אלות הברית הכתובה בספר התורה "הזה", (כ"ט, כ"ו) הכתובה בספר "הזה", (כ"ט, כ"ח) את כל דברי התורה "הזאת". וכן בפרשת וילך (ל"א, ט') ויכתוב משה את התורה "הזאת", (ל"א, י"א) תקרא את התורה "הזאת", (ל"א, י"ב) ושמרו לעשות את כל דברי התורה "הזאת" (ל"א, י"ט) ועתה כתבו לכם את השירה "הזאת"… למען תהיה השירה "הזאת" לעד, (ל"א, כ"ב) ויכתוב משה את השירה "הזאת", (ל"א, כ"ד) את דברי השירה "הזאת", (ל"א, כ"ו) לקוח את ספר התורה "הזה", (ל"א, ל') את דברי השירה "הזאת" עד תומם. ואולי בעוד מקומות שנשמטו ממני.והביא ראיה מסנהדרין ע"א. דאיתא שם במתניתין, דאם היו אביו או אמו סומין אינו נעשה בן סורר ומורה דכתיב בנינו "זה" ולא סומין ופירש"י שם ע"א: דמדכתיב, בנינו "זה" שמראין באצבעו עליו ולא סומין, וכוונתו דמכיון דסומין אינם יכולים לראותו ולהבחין בינו לבין אחר, א"כ אינם יכולים להראות עליו באצבע ולומר בננו זה.

המלקט

ויאמר אליהם יוסף אל תיראו כי התחת אלקים אני. ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטבה למען עשה כיום הזה להחית עם רב. (נ', י"ט-כ')

ויש לבאר את דברי האחים ואת תשובת יוסף, דהאחים הסתפקו האם מה שיוסף פירנס אותם הוא מחמת כיבוד אב וממילא עתה כשאין אביהם חי שוב לא יפרנסם עוד ולא עוד אלא שישיב להם הרעה אשר גמלוהו או דלמא מה שפירנס אותם הוא משום דנעשה לו נס בבור דאף שהיה מלא נחשים ועקרבים בכל זאת ניצל.

והנה איתא בשבת ל"ג: דכשיצא רשב"י מהמערה אמר הואיל ואיתרחיש ניסא איזיל אתקין מילתא, דכתיב ויבא יעקב שלם, ואמר רב שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו, ויחן פני העיר, אמר רב מטבע תיקן להם ושמואל אמר שווקים תיקן להם ורבי יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם.

וכתב המגן אברהם בסימן רי"ח ס"ק ב' דשמע מינה מהגמ' בשבת (שם) דכשנעשה לאדם נס יתקן איזה צרכי רבים בעיר, וכתב הישועות יעקב שם, הטעם, דכיון שנעשה לו נס יכול להיות שמנכין לו מזכויותיו ויכול לבוא לידי חטא על כן יזכה את הרבים ואז אין חטא בא על ידו. וא"כ י"ל דאם הטעם שיוסף פירנסם, הוא משום דאיתרחיש ליה ניסא א"כ ודאי שיפרנסם גם כעת לאחר מותו של יעקב אבינו.

ועל זה השיב יוסף אלוקים חשבה לטובה דהיינו שעשה לי נס ולכן עלי לזכות את הרבים ולהחיות עם רב, וא"כ מה שהוא מפרנסם הוא כדי לזכות את הרבים ואין הדבר תלוי בכיבוד אב דיעקב וא"כ ודאי שיפרנסם גם להבא.

מאה שערים

ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף (נ', ט"ו)

איתא בפירוש רבותינו בעלי התוס' על התורה דכיון שחזרו מלקבור את אביהם ועבר יוסף על הבור שהשליכוהו בו אחיו אמר ברוך שעשה לי נס במקום הזה, אמרו עדיין שנאה טמונה בלבו ובפירוש החיד"א שם כתב דכן איתא במדרש.

וקשה מדוע כתבו "שחזרו" מלקבור אביהם ואמאי לא הזכירו שבירך בהליכתו, ואין לומר דלפני הקבורה הוי אונן ואינו יכול לברך כיון דכתב הרמ"א ביו"ד סימן שמ"א סעיף ג' דהנושאים את הנפטר מהלך ב' ימים מחויבים במצוות וכאן הרי היה מרחק רב בין מצרים לא"י.

וי"ל עפ"י מה דכתב במעבר יבוק דכשחוזרים מבית החיים אין לילך באותה דרך וא"כ י"ל דבהליכתם לא הלכו דרך אותו הבור ורק בחזרתם כשהלכו בדרך אחרת רק אז עברו דרך הבור, ולכן רק אז בירך יוסף. ועל כרחך מוכרחים לומר כהמעבר יבוק דלא חוזרים בדרך שהלכו בה דאם גם בהליכתם ראו את הבור שוב לא היה יכול יוסף לברך, אף אם נאמר דאונן אינו מברך אף כשמובילים את הנפטר בדרך רחוקה של כמה ימים, שהרי ראה את הבור תוך ל' ושוב אינו יכול לברך.

פרדס יוסף

ומטו לה בשם מרן רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל אב"ד ור"מ דפונביז' הטעם דחוזרים בדרך אחרת מבית החיים ולא בדרך שהלכו בה כיון דכתיב והחי יתן אל לבו וא"כ הולכים בדרך אחרת כדי להראות כי משנים את דרכם וחוזרים בתשובה.

ויאמר אליהם יוסף אל תיראו כי התחת אלקים אני (נ', י"ט)

ויש להבין ביטוי זה "תחת אלוקים אני". וי"ל עפ"י מה דאיתא במדרש בראשית רבה פרשה פ"ד. ויתנכלו אותו להמיתו מלמד ששיסו בו את הכלבים וקיי"ל בב"ק כ"ג: שיסה את הכלב פטור וכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות נזקי ממון הי"ט המשסה כלבו של חבירו באחר פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, וא"כ י"ל דזה מה שאמר יוסף לאחיו, אל תראו ומצידי יש לכם סליחה מחילה וכפרה, אבל התחת אלוקים אני שהרי אתם חייבים בדיני שמים ואין דבר זה תלוי בידי למחול.

פרדס יוסף

וישבע יוסף את בני ישראל לאמור פקד יפקד אלקים אתכם והעלתם את עצמתי מזה (נ', כ"ה)

ויש להבין מדוע השביע יוסף רק על עצמותיו ולא על כל גופו כפי שעשה יעקב אבינו. וכן יש להבין את הטעם מדוע זכה יעקב אבינו שיקבר כל כולו בא"י ואילו יוסף זכה רק שעצמותיו יקברו בא"י ואילו משה רבינו ע"ה לא זכה שיכנסו לארץ לא גופו ואפילו לא עצמותיו, והדבר טעון ביאור.

וי"ל דקיי"ל שלושה שותפים באדם הקב"ה אביו ואמו. והנה חלקו של האב הוא גידין ועצמות וחלק האם הוא הבשר והדם וא"כ י"ל דכיון שיצחק ורבקה שניהם נקברו בא"י על כרחך היה צריך יעקב אבינו להקבר כל כולו בא"י הן החלק שהיה לו מאביו יצחק שהם הגידין והעצמות והן החלק שהיה לו מאמו רבקה דהיינו הבשר והדם, דגם הבשר והדם וגם הגידין והעצמות כיון שהיו שייכים ליצחק אביו ולרבקה אמו שהיו קבורים בא"י במערת המכפלה, לכן היו צריכים ג"כ להקבר בארץ.

אבל יוסף זכה רק שעצמותיו יקברו בארץ כיון שאביו דהיינו יעקב אבינו נקבר בארץ ולכן החלק שהיה ליוסף מיעקב דהיינו הגידין והעצמות נכנסו לארץ אבל כיון שרחל נקברה בחוץ לארץ לכן החלק שהיה לו מאמו דהיינו הבשר והדם לא זכו להכנס לארץ ישראל.

והנה אביו של משרע"ה, עמרם ויוכבד שניהם נקברו בחו"ל ואף אחד מהם לא נקבר בארץ על כן נקבר משרע"ה כל כולו בחו"ל הן החלק שהיה לו מאמו והן החלק שהיה לו מאביו. וא"כ מובן מודע ביקש יוסף שיעלו רק את עצמותיו לארץ ולא ביקש על כל גופו, כפי שעשה יעקב אבינו.

ולפי"ז יש לבאר גם מה שענה יוסף ליעקב אבינו כשביקשו (מ"ז, ל') ושכבתי עם אבותי וקברתני בקבורתם דיוסף ענה על כך, אנכי אעשה כדברך, רצה לומר אני מוכרח לעשות כדברך גם ללא השבועה, שהרי אמי רחל נקברה בחו"ל וא"כ לא יתכן שגופי יכנס לארץ ישראל אם גם אתה לא תקבר בא"י ולכן כדי שאזכה להקבר בארץ אני מוכרח לעשות כדברך שלפחות עצמותי יקברו בארץ.

ועפ"י האמור יתבאר מה שהתנצל כל כך יעקב אבינו בפני יוסף, אע"פ שאני מטריח עליך לשאת אותי לא"י ולא כך עשיתי לאמך ידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע שעל פי הדיבור עשיתי, דע"י שיעקב אבינו לא הוליך את רחל לקבורה בארץ עי"ז גרם למעשה שגופו של יוסף לא יכנס לארץ וא"כ מה שאני מטריח אותך לשאת את גופי לארץ זוהי עבורך טרחת חנם שאין לך מזה כל תועלת, שהרי גם אם לא יכניסו את גופי כעת לא"י אלא רק מאוחר יותר את העצמות הרי עבורך זה היינו הך שהרי עצמותיך יכנסו לארץ בגלל הכנסת עצמותי גם ללא הכנסת כל גופי, דעצמותיו של יעקב הנכנסים לארץ הם שגורמים לכניסת עצמותיו של יוסף לא"י ולא כניסת הגוף כי הכנסת גופו של יעקב אינו מעלה ואינו מוריד לגבי יוסף, דלגבי גופו הוא נגרר אחר אמו והיא הרי קבורה בחו"ל וא"כ מה שאני מטריח אותך לשאת את כל גופי לארץ לא תצמח לך מזה כל תועלת דבזה שקברתי את רחל בחו"ל כבר גרמתי שגופך לא יכנס לארץ.

נפתלי שבע רצון