האימוץ בהלכה

אחד הפסוקים המונה את בני יעקב היורדים מצרימה מזכיר את בני אשר, ומוסיף "ואת סרח אחותם" (בראשית מו, יז). הפסוק בבראשית אינו מציין זאת בפירוש, אך במקום אחר (במדבר כו, מו) אנו מוצאים שסרח הייתה ביתו של אשר.

למרות זאת, הפסוק בבראשית מציין את סרח כאחות בני אשר, ולא כבתו של אשר עצמו. הרמב"ן (במדבר) מבאר את טעם הדבר מפני שסרח הייתה בת אשתו של אשר – אך כיון שגידלה, היא נקראת על שמו.

למדנו מכאן שהגם שסרח לא הייתה בתו הביולוגית של אשר, עדיין היא נמנית בכתוב כבתו, וזאת מפני שהוא גדלה. מכאן אנו נוטלים הקדמה חשובה לנושא של אימוץ בהלכה היהודית. האם יש מצווה של אימוץ ילדים? האם בן מאומץ נחשב בן משפחה לכל דבר ועניין – כגון לעניין אבלות ולעניין כיבוד אב ואם? האם יש בעיה של איסור ייחוד עם ילד מאומץ?

נדון בשאלות אלו, בין היתר, בהמשך הדברים.

מצווה לאמץ ילדים

בגמרא אנו מוצאים מעלה גדולה של גידול ילד יתום בתוך הבית, והבאתו עד עצמאות וחופה. הגמרא (מגילה יג, א; סנהדרין יט, ב) קובעת ש"כל המגדל יתום בתוך ביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו".

בחזון יחזקאל (הקדמה למסכת יבמות) מבאר כי "גם אלה אשר הבורא מנע מהם פרי בטן, לא נמנעו מהם ערכי הרוח שיש בחיים משותפים של איש ואשה בקיומו של עולם. "כל המלמד את בן חברו תורה כאלו ילדו", ו"כל המגדל יתום בתוך ביתו כאילו ילדו"… סוף דבר כל איש ואשה ששאר רוח ותבונה יתרה בזיווגם, יש להם יד ושם בבנייני הדורות של נצחיות ישראל המוכתב בתואר ממלכת כוהנים וגוי קדוש".

על-פי כמה מקורות, מוסיף היעב"ץ (שו"ת שאלת יעב"ץ ח"א, סימן קסה) שהדברים לא נאמרו רק בילד יתום: "ולא ביתום בלבד, אלא אפילו יש לו אב ואם, ומתגדל אצל אחר לשם מצווה. אם הלה אין לו בנים ומגדלו לזה להיות לו בן ליורשו, וזה קורא לו אב והוא קורא לו בני… שזה נחשב כאילו ילדו ממש".

מי שמאמץ ילד יהודי יתום, או ילד במצוקה שהוריו אינם יכולים לטפל בו ולגדלו כראוי, מקיים אפוא מצווה גדולה. בשו"ת חכמת שלמה (אה"ע א, א) כתב הרב שלמה קלוגר שלפי שיטה אחת, ניתן אפילו לקיים בדרך זו את מצוות התורה של פרו ורבו – אך דעה זו יחידאה היא, ולא הסכימו לכך שאר פוסקים.

ילד יהודי או גוי

הבחירה בין אימוץ ילד יהודי לבין ילד גוי עשוי להיות קשה, שכן לכל אחד מהם יש יתרונות וחסרונות.

יש לכאורה עדיפות ברורה של אימוץ ילד יהודי, שכן מדובר במצווה רבה (כאמור) של גידול ילד יהודי שהוריו אינם יכולים לדאוג לצרכיו. בנוסף, ייתכן שאלמלא אימוץ הילד על-ידי משפחה יהודית, לא יימצא לילד בית יהודי כלל.

מנגד, לעתים עולה שאלה קשה של חיקור אחר הייחוס של ילד יהודי המועמד לאימוץ. במקום שלא ניתן לברר את ייחוסו של הילד, ישנן בעיות אפשרויות של נישואיו בעתיד, וכך יש חשש (שמקורו בגמרא) שמא יישא הילד את אחותו בלא יודעין. מסיבות אלו, יש לברר היטב את ייחוסו של ילד המועמד לאימוץ – דבר שניתן בדרך כלל לעשות על-ידי חקירה יסודית.

בעיה זו אינה קיימת באימוץ של ילד גוי. בעת האימוץ הילד עובר הליך של גיור (גר קטן), באופן שהוא כשר לקהל ורשאי להינשא לכל יהודי (למעט ילדה שגוירה, שאינה כשרה לכהונה). ואולם, באופן זה חובה להודיע לילד על היותו "גר קטן", ובהגיעו לגיל של מצוות הוא רשאי לבחור בין הישארות בעם ישראל לבין דחיית הגיור וחזרתו להיות גוי (למפרע).

בדרך כלל, לאחר שזכה לחינוך יהודי ולגדול בחברה יהודית, הילד כמובן עשוי לבחור בהישארות בעם ישראל – ועדיין, הבחירה היא שלו בלבד. יש לציין שבשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א, סימנים קסא-קסב) דן הרב משה פיינשטיין בשאלות של אימוץ ילד גוי, והוא אף מציע מנגנון אחר של קניין הילד כ"עבד" ושחרורו לאחר מכן (אך הוא מסתפק אם דרך זו מועילה). הרב פיינשטיין מסיים בהמלצה שלא לאמץ ילדים גויים, מפני אין לעם ישראל עניין בריבוי גרים.

שאלות של קריאת שם

האמורא אביי התייתם משני הוריו בילדותו (אביו מת כשעברתו אמו, ואילו אמו מתה בלידתו), ובמקום הוריו גדלו רבה בר נחמני דודו. מובא בספר יוחסין השלם (ערך אביי) שרבה בר נחמני קראו בשם "אביי", שהוא ראשי התיבות "אשר בך ירוחם יתום". מנגד, חז"ל מזכירים את אביי בהרבה מקומות (שבת לג, א; עד, א, ועוד) בשם "בר נחמני" – ללמדנו שהגם שרבה בר נחמני עצמו לא קראו על שמו, מצווה לקרות את המגודל על שם מגדלו.

העיקרון לפיו ילד מאומץ מקבל את שמו של אביו, כפי שעולה מדברי הגמרא, קיים גם לפי החוק הישראלי (סעיף 5 לחוק השמות, תשט"ז-1956; וכך בחוקן של רוב המדינות). השאלה היא אם עיקרון זה תקף אפילו ביחס לעלייה לתורה, וכן לעניין גיטין ושאר שטרות.

בתשובה של המהר"ם מרוטנבורג (שו"ת מהר"ם, דפ' לבוב, סימן רמב; וכן בתשובות מיימוניות בסוף הרמב"ם, ספר משפטים, סימן מח), התייחס לצוואה של אדם שבו נכתב "ותנו לבננו" – כאשר מדובר בבן אשתו, ולא בבנו הביולוגי. המהר"ם השיב: "נראה דלישנא מעליא הוא, שהרי המגדל יתום ויתומה כאילו ילדו (סנהדרין יט, ב… ועוד כיוון ד"המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", ונקרא בנו, אז גם היתום ראוי לקרות לאלוף נעוריו "אבי" ולאשה "אמי" ואין כאן בית מיחוש".

כלומר, לדעת המהר"ם מרוטנבורג, מותר לאב־חורג לכנות את בן־אשתו "בני" בשטר, והבן יכול לכנות את אלה שגידלוהו "אבי" ו"אמי". כך נפסק ברמ"א (חושן משפט מב, טו): "מי שמגדל יתום בתוך ביתו וכתב עליו בשטר 'בני' או היתום כתב על המגדלו 'אבי' או 'אמי' לא מקרי מזוייף וכשר הואיל וגידלוהו ראוי לכתוב כך". אמנם אין מכאן ראיה גמורה, אך מקור זה מעלה את האפשרות שגם לעניין שטרות, ניתן לקרוא לילד מאומץ אחר אביו המאמץ.

כמה פוסקים כתבו שכך הדין בנוגע לעלייה לתורה, כפי שעולה לכאורה מדברי החתם סופר בתשובה (אה"ע סימן עו; עי' גם מדבר שמות רבה, סוף מו). אפילו לעניין גיטין, פסקו כמה פוסקים שאם כותבים את שמו של ילד מאומץ כבן של אביו שגידלו, הגט כשר ברמה של בדיעבד (כן פסקו בשו"ת הלכות קטנות חלק א' סימן קו, שו"ת חתם סופר אבן העזר סימן מא, שו"ת בנין ציון סימן כא – כב, אגרות משה חלק ד' סימן כו, שו"ת שבט הלוי חלק ד' סימן קעד). מנגד, יש הסוברים כי במקרה כזה שכתבו את שמו של אביו המאמץ הגט פסול לחלוטין (כך פסקו בשו"ת דובב משרים חלק ג' סימן צט, ספר אהלי שם כלל א יז, וכך היא דעתו של הרב קוק בשו"ת עזרת כהן סימן פט).

ביחס לילד גוי שעבר גיור כחלק מהליך האימוץ, פסק בשו"ת אגרות משה (שם, ועי' גם אה"ע ח"א סימן צט) כי ניתן להעלות את הבן לתורה על שם אביו.

ברמה של לכתחילה, בגיטין ושטרות יש לרשום את שמו של ילד מאומץ כבנו של אביו הביולוגי (הלכה זו תלויה בנסיבות הפרטניות של כל מקרה, וייתכן שהיא תשתנה במקום ששם האב נשכח לגמרי). ואולם, ביחס לעלייה לתורה, כאשר תיגרם בושה לילד המאומץ כאשר קוראים לו בשמו של אביו ביולוגי, נראה שיותר נכון לקרוא לו על שמו של אביו המאמץ (אך ראה בשו"ת מנחת יצחק, ח"ד סימן מט; ח"ה סימן מו; ח"ו סימן קנא, שאוסר).

במקום שהאב או הבן הם כהנים, עניין הקריאה לעלייה לתורה נעשה מורכב יותר. בכל אופן, יש להיוועץ עם סמכות רבנות בכל מקרה ספציפי.

בן המשפחה?

אחת השאלות העולות לעתים קרובות ביחס לילדים מאומצים היא שאלת המעמד המשפחתי של הילד. שאלה זו רלוונטית במיוחד לשאלות של ייחוד בין הורים לבין ילדיהם המאומצים, וכך בנוגע לחיבוק ונישוק בין ההורים לבין הילדים (אמא לבנה המאומץ ואבא לבנו המאומץ). האם הילדים נחשבים כבני משפחה לכל דבר, באופן שלא יחול איסור ייחוד וכך לא יהיה כל איסור על חיבוק ונישוק, או שמא אינם בני משפחה ממש?

כמה פוסקים כתבו להחמיר בשאלות אלו, הן ביחס לייחוד והן ביחס למגע פיזי קרוב (עי' דבר הלכה ז, כ, בשם החזון איש; שו"ת מנחת יצחק ח"ד סימן מט; ח"ט, סימן קמ; שו"ת שבט הלוי ח"ה סימן רה; ח"ו, סימן קצו; נשמת אברהם ח"ה, עמ' קלד). לפי דרך זו, לילדים מאומצים יש דין של "זרים" ביחס להלכות אלו. ייתכן אפילו (עי' דבר הלכה, שם) שלעניין איסור ייחוד יש אפילו חומרה יתרה בייחוד שבין הורים לילדים מאומצים, שכן יחול ביניהם דין "לבו גס בה".

ואולם, יש מנגד דעה בפוסקים לפיה כאשר ילד אומץ בגיל צעיר, אנו מניחים שמתפתח בינו לבין הוריו יחס טבעי של אב-בת או של אם-בן, באופן שאין כל חשש לדבר איסור ביניהם. על-פי הנחה זו, שוב לא יהיה כל צורך להגביל את ההורים מלהתייחס לילדיהם המאומצים כילדים לכל דבר, הן לעניין חיבוק ונישוק והן לעניין איסור ייחוד.

כך היא דעת הרב אליעזר ולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר ח"ו, סימן מ; ח"ז סימן מד-מה), וכן מובא בכמה פוסקים נוספים (עי' ילקוט יוסף, קיצור שולחן ערוך עמ' תתקעה; עשה לך רב ח"ג, סימן לט). יש לציין שגם דעות אלו מקלים רק ביחס להורים עם ילדיהם, ולא ביחס לאחים ואחיות לילדים מאומצים. לעניין הורים, יש צורך אקוטי להקל על הליך האימוץ כדי למצוא בתים טובים לילדים יהודיים הזקוקים להם – צורך שאינו קיים באותה מידה ביחס לאחים ואחיות.

הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה, אה"ע ח"ד, סימן סד, ב; עי' גם אה"ע ח"ד סימן עא) כתב אף הוא להקל בנידון זה, אך מסיבה אחרת ובנסיבות מסוימות. לדעת הרב פיינשטיין, אב לילד מאומץ ירא במיוחד מאשתו, שעשויה לגלות כל מעשה אסור עם הבת המאומצת בחזרתה לביתה, ולכן הוא מתיר איסור ייחוד לאב עם בתו המאומצת – ובתנאי ששני ההורים נשואים וגרים באותו בית.

הרב פיינשטיין גם מלמד זכות על המקלים בחיבוק ונישוק של ילדים מאומצים, שכן הורים מאמצים עושים כן במסגרת של הורות, ואין בכך חשש איסור.

גבולות האימוץ בהלכה

בחוק החילוני, הליך אימוץ יכול לנתק ילד לגמרי מהוריו וביולוגיים, ולהחשיבו לכל דבר ועניין כבנו של הוריו המאמצים. ההלכה אינה מסכימה לעיקרון זה, ולמרות שהורים מאמצים מקבלים מעמד מסוים ביחס לבנם המאומץ, מעמד זה אינו יוצר "קשר דם", ואינו מנתק את הקשר בין הילד לבין הוריו הביולוגיים. ההלכה אינה מכירה ב"החלפת הורים".

מסיבה זו, כאשר הורה ביולוגי נפטר, ילדיו חייב להתאבל עליו גם אם נמסרו לאימוץ על-ידי משפחה אחרת. בניגוד לכך, הגם שנכון וראוי שילד מאומץ יתאבל על הוריו המאמצים, אין בזה חיוב גמור, ולכן על הילד המאומץ להניח תפילין (הוא יכול לעשות כן בסתר) אפילו ביום הראשון של אבלות, כאשר בן ביולוגי אינו מניח תפילין (עי' שו"ת רמ"א, סימן קיח).

כמו כן, הגם שילד מאומץ חייב באמירת קדיש עבור הוריו המאמצים, כתב בשו"ת חתם סופר (אורח חיים סימן קסד) שקדיש של אבל על הוריו הביולוגיים קודם לקדיש זה. בוודאי (כפי שנאמר שם) חייב הילד המאומץ בכבודם של הוריו המאמצים – כהורים שגידלו אותו, הם נחשבים להוריו. ואולם, נשאר הבדל משמעותיו בין הורים מאמצים לבין הורים ביולוגיים.