פרעה קצף על עבדיו ויתן אתי במשמר בית שר הטבחים אתי ואת שר האפים (בראשית מא, י)
בפרשת השבוע (יחד עם הפרשה הקודמת) מוצאים אנו את האזכור הראשון, וכמעט הבודד בתורה, של עונש מאסר: "ויתן אותי במשמר, בית שר הטבחים, אותי ואת שר האופים".
יש מקום להתבונן בהשקפת התורה בנוגע לעונש מאסר. האם עונש זה הוא עונש לגיטימי ומקובל לפי עמדת התורה, או שמא התורה פוסלת את עונש המאסר, לטובת עונשים אחרים? האם ניתן להשתמש בעונש מאסר כאמצעי כפייה לענייני דת ודין שונים? מה הדין של הכנסת אדם למאסר בשבת? נשתדל להגיע להבנה בגישת דין תורה למאסר, ולסקור את ההשלכות הנגזרות ממנה.
מאסר לצורך מניעת בריחה
במסגרת התורה מוזכר עניין המאסר בשני מקומות. האחד הוא בפרשת מקושש עצים, בה כתוב (במדבר טו לד): "ויניחו אותו במשמר, כי לא פורש מה יעשה לו". כך גם בנוגע לבן אישה הישראלית שנקב את ה', כתוב בו (ויקרא כד יב): "ויניחו אותו במשמר, לפרש להם על פי ה'".
הצד השוה שבמקורות הללו הוא שלא מדובר במאסר כעונש, אלא כשמירה על העבריין עד שיתברר דינו ועונשו. במקרה של מקושש עצים, ידעו שהוא חייב מיתה, אלא שלא ידעו מה עונשו, ובאיזה מיתה יש לדונו. במקרה של המגדף לא ידעו כלל אם חייב מיתה או לא. ומבואר בתורת כהנים (שם) שמפני ההבדל בין שני המקרים לא הניחו את שניהם באותו המשמר, ולמדנו מזה שאין להניח במאסר אחד מי שעבר עבירה חמורה, ומי שעבר על עבירה קלה.
דיני מעצר לפי משפט התורה
במקרים הנ"ל מוצאים אנו שניתן לשים אדם במאסר טרם בירור עונשו. האם העיקרון נכון גם בנוגע למי שעדיין לא התברר חטאו, ולא רק עונשו?
בשאלה מצאנו סוגיה מפורשת בסנהדרין (דף עח ע"ב). הגמרא דנה במי שהכה את רעהו, ועדיין לא ברור אם המכה היא מכת רצח, כלומר, שהלה מת מפצעיו, או שאין כאן מכת רצח, כלומר, הלה חי. מדברי הכתוב "ונקה המכה", לומדים שבינתיים יש לתת את המכה במעצר: "מלמד שחובשין אותו". וביאר רש"י שאוסרים אותו עד שיתברר אם ימות המוכה או לא, וחובשים אותו, כנראה בשביל שלא יברח. ומכאן מבואר שמותר לתת אדם במעצר בשביל למנוע את בריחתו, או שיבוש אחר במהלך השיפוט.
במקרה הנ"ל, מדובר על מי שביצע עבירה, אבל לא ברור אם מתקיימים התנאים שמחייבים אותו עונש מיתה – מי שהכה בחברו, וצריכים להמתין בשביל לראות אם הלה ימות או שלא. האם נכון לתת אדם במעצר גם באופן שספק אם בכלל עבר על עבירה כלשהיא? תשובה לשאלה זו למדנו מדברי הירושלמי (סנהדרין פרק ז, הלכה ח): "אלא כיני פלוני הרג את הנפש והרי עדיו שהרג את הנפש, יהא תפוס עד שיבואו עדיו". בפני משה ביאר שלמרות שעדיין לא העידו עדים על כך שהרג את הנפש, מכל מקום נותנים את הנאשם במעצר עד אשר יעידו העדים ויחקרו, ויקום דבר או יפול.
הר"ן (חידושי הר"ן, סנהדרין נו ע"א) מבאר שאין להשתמש במעצר ביד קלה: "נראה מתוך הירושלמי שמכיון שהעדים אמרו לפני הבית דין פלוני גדף, אף על פי שלא קבלו עדותן, חובשין אותו, אבל אם לא באו עדים בפנינו אינו בדין לחובשו ולבזותו חנם". למדנו מדברי הר"ן שכל זמן שלא באו עדים בפני בית דין, אין לחובשו על חשד או שמועה בלבד, כדי שלא לבזותו בחינם.
ויש לציין שבכל המקורות הנ"ל מדובר בעבירות שיש בהם חיוב מיתה, אך לכאורה הוא הדין לעניין עבירות פחות חמורות, כגון עבירות שיש בהם עונש מלקות או עבירת גזל שיש בו עונש מכירה לעבדות, יש לתת את העבריין במעצר, לצורך שמירתו עד לביצוע העונש.
שחרור בערבות
מעניין לראות את ההקבלה בדינים הנ"ל בין משפטי התורה, לבין המשפט המדיני, לפיו דיני המעצר (סדר דין פלילי) מצריכים הצגת תשתית ראייתית בפני השופט. רק אם ישוכנע השופט שיש מספיק ביסוס להצדיק את המעצר, ושהמעצר אכן נחוץ בשביל לבטח הליך חקירה תקין, יורה על נתינת הנאשם במעצר.
אולם, פרט חשוב בסדר הדין הפלילי, אינו מסכים, לכאורה, עם משפט התורה, והוא מתן שחרור בערבות, כפי שנהוג במקרים רבים של עבירות ממון. לכל הפחות בנוגע למי שנאשם בעבירות שיש בהם חיוב מיתה, מפורש במכילתא (שם): "יכול יתן ערבים ויטייל בשוק, ת"ל אם יקום והתהלך בחוץ, מגיד שחובשין אותו עד שמתרפא". מכאן למדנו שאין מקבלים ערבות לשחרר את המכה.
אך כאמור, לא מצאנו ראיה לדבר אלא בחייבי מיתה, ולא במי שנאשם בעבירת ממון. בנוסף, ייתכן שלא נאמרו הדברים אלא במכה רעהו ועדיין לא מת, כלומר, בעבריין וודאי שיש ספק בנוגע לעונשו. במי שעדיין לא ברור אם ביצע עבירה, וצריכים לשים אותו במשמר רק בשביל למנוע את בריחתו, יש לומר שהכל תלוי בראות בית הדין, ואם יכריעו שדי במתן עירבון בשביל לבטח שלא יברח, ניתן להסתפק בכך.
מאסר כעונש
הדינים שהבאנו עד כה נוגעים למעצר, ולא למאסר. כלומר, מצאנו בדיני התורה נתינת אדם במעצר, בשביל לבטח הליך תקין נגדו. בדינים המדיניים של כל מדינות העולם, כליית האדם אינה משמשת רק אמצעי ביניים לבטח הליך תקין, אלא כאמצעי ענישה עיקרי של כל מדינה מפותחת. האם גם בתורה יש מקום למאסר כעונש, או שמא כליית אדם אינה יכולה לשמש כעונש ((במקומות אחדים קובעת המשנה והגמרא עונש מאסר שיסודו הריגת הנאסר. על כן למדנו בסנהדרין (דף פא ע"ב): "מי שלקה ושנה, בית דין מכניסין אותו לכיפה, ומאכילין אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת". לפי הגמרא, מדובר על מי שעבר על עבירות חמורות, ושנה מעשיו, באופן שראוי להענישו בעונש מוות.
גם במקומות נוספים נפסק הדין להכניס את החוטא לכיפה, ולגרום את מיתתו. המשנה (שם) קובעת עוד שמקום שאדם הורג בלי עדים, יש להכניסו לכיפה, ולגרום את מיתתו. כך במקום שהתרו באדם שלש פעמים (והוא הצליח להתחמק מעונש על-ידי שקיבל את ההתראה בדרך פגומה), מכניסים אותו לכיפה גורמים את מותו. במקרים הללו משמש המאסר אמצעי בשביל לתת עונש אחר – עונש מיתה – אבל אין המאסר משמש כתכלית ענישה בפני עצמה.))?
בהתייחסותו למי שהורג בדרך שאין אפשרות להענישו בעונש מיתה כדין, כתב הרמב"ם שיש למלך או לבית הדין להרוג את הרוצח בהוראת שעה. הרמב"ם (הלכות רוצח, פרק ב, הלכה ה) ממשיך להצדיק גם את עונש המאסר: "הרי שלא הרגם המלך, ולא היתה השעה צריכה לכך, הרי בי"ד חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה, לאסרם במצור ובמצוק שנים רבות, ולצערן בכל מיני צער, כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים, שלא יהיה להם הדבר לפוקה ולמכשול לבב, ויאמר, הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני, ואפטר".
גם לפי דבריו, מבואר שאין אנו רואים את עצם המאסר, כלומר, העדר החירות של האסיר, כעונש, אלא יש "לצערן בכל מיני צער", וזאת בשביל להפחיד אחרים שלא ילכו בדרכם. עם זאת, למדנו מדברי הרמב"ם שכאשר לא ניתן לבצע את העונש התורני, רשות ביד בית הדין לאסור את העבריין, ובדאי שעצם היותו אסור בבית הסוהר מהווה חלק מצער עונשו.
וכבר מצאנו מקור לכך מדברי הגמרא (מו"ק דף טז, א), שמונה את המאסר בכלל הדברים שרשאי בית דין לייסר בהם את העבריין, וכן פסק הרמב"ם (הלכות סנהדרין כד, ט): "וכן יש לו לכפות ידים ורגלים, ולאסור בבית האסורים, ולדחוף ולסחוב על הארץ, שנאמר הן למות הן לשרושי הן לענש נכסין ולאסורין". ומכאן שבמקום צורך, אין שום מניעה להשתמש בעונש מאסר, בשעת הצורך.
עונשי מאסר במדינת ישראל
האם מדינת ישראל פועלת במסגרת דיני התורה כשהיא מענישה פושעים בעונש מאסר?
מתוך המקורות הנ"ל, ניתן לומר שהתורה אינה תומכת, במובן הכללי, בעונש מאסר, ובנוגע לעונש על עבירה ספציפית לא מצאנו זכר, הן בתורה והן בדברי חז"ל, לעונש מאסר. אולי הקרוב ביותר בתורה לעונש זה הוא דין גלות של מי שרצח בשוגג, שעליו לנוס לעיר המקלט, ולהישאר שם עד מות כהן הגדול. אולם, גלותו של הרוצח לעיר מקלט אינה מוגדרת כעונש, אלא נעשה הדבר לטובתו, בשביל שלא יהרגנו גואל הדם, כלשון הכתוב (במדבר לה, יא-יב; וראה גם דברים ד, מב): "והקריתם לכם ערים, ערי מקלט תהיינה לכם, ונס שמה רוצח, מכה נפש בשגגה: והיו לכם הערים למקלט מגואל, ולא ימות הרוצח כו'".
ייתכן והסיבה לכך היא שהתורה אינה מעוניינת בענישת העבריין בלבד, כי אם בשובו מדרכו הרעה, ובתיקון נפשו בשביל שיוכל לילך בדרך היושר. כפי שעינינו רואות, עונש מאסר אמנם מועיל בשביל להרחיק את העבריין מהעם, אך אינו מועיל, בדרך כלל, בשביל להחזיר את העבריין למוטב, ובמקרים רבים יחזור הפושע לפשעיו בגמר ריצוי עונשו. בעונשים כמו כניסת החוטא לעיר מקלט בחברת הלויים, או מכירת הגנב כעבד לישראל כשר, התורה מבקשת לתקן את נפש העבריין, ולהחזירו למוטב.
בהקשר זה, כותב הרב ש"ר הירש (שמות כא, ו) שהתורה לעולם אינה מענישה בעונש מאסר, כלומר, בנטילת החופש מן האדם, אלא רק בעבדות שיש בה סייגים רבים לטובת העבד. ככלל, אומר הרב הירש, "עונשי מאסר… אין להם חלק בתורת ה'".
עם זאת, מתוך דברי חז"ל והרמב"ם למדנו שבמקום שלא ניתן לבצע עונשים אחרים, או במקום שהתורה אינה מענישה (כגון בעבירות של ניסיון, כמו ניסיון לרצח או ניסיון לגניבה), יש מקום לעונש מאסר. כיום, אין ביכולתנו להעניש בעונשי התורה, כיון שאין לנו סמוכים הרשאים להעניש (וגם יש לדון אם זה שייך מבחינה מדינית), ולאור הנסיבות, ניתן להצדיק את בחירת מדינת ישראל בהפעלת עונשי מאסר, בהעדר אלטרנטיבה אפקטיבית ומעשית.
מאסר כאמצעי כפיה לעשיית מצוות
בנוגע למאסר כאמצעי כפיה, מצאנו מקור בדברי חז"ל המעיד, לפי פירוש אחד, על שימוש במאסר לצורך כפייה על קיום המצוות. הגמרא (פסחים צא ע"א) מזכירים "בית האסורין של ישראל", ופירש רש"י: "כגון לכופו להוציא אשה פסולה, או לשלם ממון". רש"י מביא אפשרות אחרת שמדובר בבית סוהר לצורך מי שצריך להמתין עד גזר דינו, כפי שהבאנו לעיל, אך לפי פירושו הראשון, מצאנו מקור למאסר לצורך כפייה על המצוות, כגון להוציא אישה האסורה לו, או לשלם חוב.
עניין כפייה על-ידי מאסר, מופיע גם בשו"ת הריב"ש (סימן תפד), ונפסק להלכה על-ידי הרמ"א (חו"מ סימן צז, טו). בשולחן ערוך נפסק שבעל חוב שאינו מוכן לשלם את חובו, אסור לכפות אותו להשכיר את עצמו, וכך אסור לכפות עליו שום עשיית מלאכה בשביל לשלם את חובו. והוסיף הרמ"א: "ודוקא שאין לו לשלם. אבל אם יש לו, ואינו רוצה לשלם, ב"ד חובשין אותו, והיו מכין אותו עד שתצא נפשו וכופין אותו לשלם" (וכן הביא הבית יוסף, שם). על דרך זה כתב המהרשד"ם (חו"מ סימן שצ), ועוד פוסקים.
התומים (שם, ס"ק יג) הוסיף שהמנהג היה לחבוש אפילו מי שאין לו לשלם: ובזמננו פשט המנהג שחובשין ללוה כשאין לו לשלם, ואין מוחה, ואולי הכל בחזקת שמבריחין נכסים, וצ"ע, כי אין להם על מה שיסמכו". התומים תמיה על המנהג הנפוץ לחבוש בבית האסורים מי שאינו יכול לשלם חוב מחמת חוסר אמצעים, שהרי גם אם הלה עבר על איסור "לוה רשע ולא ישלם", הרי שאין בכך הצדקה של נתינתו במאסר. אך כשיש לו ממה לשלם, ומסרב לשלם, בודאי שהמנהג היה לאסור את הלוה כאמצעי כפייה ((ומה שהעיר שם התומים מדברי הרשב"א בתשובות, ח"א, סימן אלף סט, יש לדחות שאין כוונת הרשב"א שאין לחבוש את האדם במקום שיש לו ממה לשלם, אלא כוונתו שאין להטיל עליו עונש מאסר במקום שאין לו ממה לשלם, כפי שעושים אומות העולם בדיניהם.)). ניתן גם לאשש את המנהג מדברי שו"ת שער אפרים, שנשאל אם בית מאסר של קהילה חייבת במזוזה, ומכאן יש להסיק שכך היה המנהג הרווח.
אכן כיום, במקום שיש לבתי הדין סמכות (כגון במדינת ישראל), משתמש בית הדין בעונש מאסר כדי לאיים על החייב ולכפות עליו תשלום חובו. כך, במקום שחייב אדם על-פי דין לגרש את אשתו, משתמשים בית הדין באמצעי מאסר בשביל לכפות על הבעל לתת גט לאשתו, כשהחלטת בית הדין נאכפת על-ידי רשויות החוק. כמובן, יש צורך לנקוט במשנה זהירות בכל הנוגע לגיטין, בשביל להבטיח שלא יהיה הגט "גט מעושה", ופסול.
מעצר ומאסר בשבת
האם מותר, בשעת הצורך, להכניס אדם למעצר או למאסר בשבת?
בתשובות שבות יעקב (ח"א, סימן יד) נזקק לשאלה זו, והביא מדברי ר' שרירא גאון שאין לחבוש אדם בשבת, ואם יברח, יברח, כמו שהביא הבית יוסף (או"ח, סימן רסג, בשם שבלי הלקט), ונפסק ברמ"א (או"ח סימן שלט, סעיף ד).
אך השבות יעקב שם העיר על דברי ר' שרירא גאון, שהרי אילו היה המאסר עונש, אזי היה מובן שאין מענישים בשבת, אבל במה ששמים אדם במעצר בשביל שלא יברח, אין בכך עונש ועשיית דין כלל, ולמה ייאסר לעשות כן בשבת. והביא אסמכתא לדעתו מדין המקושש, שמצאו אותו מקושש עצים בשבת, ושמו אותו במשמר, ובדואי משמע שכל זה נעשה בעיצומו של יום השבת.
אולם בכף החיים (סימן שלט ס"ק כא) כתב ליישב שאין קושי מדין מקושש עצים, כי דייק הרמ"א בלשונו וכתב שאין להכניס אדם לבית הסוהר בשבת, אבל באמת לשים אותו במשמר בשביל שלא יבחר מותר, כפי שנעשה למקושש. כלומר, הכף החיים מחלק בין מעצר לבין מאסר, שאסור לאסור אדם בשבת, אבל מותר לשים אותו במעצר.
ויש לציין עוד שבתשובות הגאונים (שערי תשובה, סי' קפב) הביא מחלוקת בשאלה זו בין הגאונים, שאמנם ר' שרירא גאון אוסר, אך ר' פלטוי גאון מתיר לעצור אדם בשבת מפני חשש שמא יברח. ולדעת ר' שרירא גאון יש לומר שיש במעצר גם פן של עונש, ולכן נחשב הדבר כעשיית הדין. אך לאור דברי כף החיים יש להקל בנתינת אדם במצער, בשביל שלא יברח, ורק שאין לאוסרו בבית הסוהר, כדברי הרמ"א.
לסיכום:
- התורה אינה מענישה שום עבריין ספציפי בעונש מאסר, אלא קוצבת עונשים אחרים, אם להימכר לעבד, אם לגלות לעיר מקלט, אם למלקות, ואם למיתה. אולם, במקום שלא ניתן לתת את עונשי התורה, או במקום שהתורה אינה מענישה ויש צורך בכך, ניתן ע"פ הלכה להעניש בעונש מאסר.
- אין ספק שניתן לעצור אדם בשביל שלא יברח, קודם שיצא לאור דינו, וזאת בתנאי שתהיה תשתית ראייתית מספיקה להצדיק את מעצרו. אין לעצור אדם בשבת, אך במקום צורך, יש להקל בדבר.
- ניתן להשתמש בעונש מאסר כאמצעי כפייה, לשלם חובות או לקיים מצוות. נהוג להשתמש באמצעי מאסר גם כשיטת כפייה למתן גט, במקום שאין מניעה לעשות כן מצד הדין.
- אין לאסור אדם בשבת, אך ניתן לתת אדם במעצר (במשמר) בשבת, בשביל שלא יברח.
