שלום הרב,
בסי' כב בדין חתיכת הוורידים בזמן השחיטה שהם החוטים הנקראים ויני בלע"ז כפי הידוע לי אין בהירות בזיהוי הוורידים שעליהם מדובר. מה ההכרעה למעשה בזה? כמו כן האם וורידי העוץ והבהמה שווים בזה? והאם ניתן לחתוך את הוורידים לאחר שהייה?
ישר כח
תשובה:
שלום רב,
בבהמה:
הסרת וריד החזה ווריד הלשון
איתא בגמ' (חולין צ"ג ע"ב): "אמר אביי ואיתימא רב יהודה, חמשא חוטי הוו (פירש"י, ה' מקומות ובהן חוטים של איסור), תלתא משום תרבא (חלב), ותרין משום דמא. דטחלי (פירש"י, טחול) ודכפלי ודכוליתא משום תרבא, דידא (פירש"י, שביד) ודלועא (פירש"י, שבלחי) משום דמא. למאי נפקא מינה, הני דמשום דמא, אי מחתך להו ומלח להו שפיר דמי, הנך לית להו תקנתא".
וכ"פ בש"ע (יו"ד סי' ס"ה סעי' א'): "יש חוטים שאסורים משום דם שבהם, כגון חוטין שביד, ושבכתף, ושבלחי התחתון שבצד הלשון מכאן ומכאן, ובלשון ובצואר, וחוטי הלב… ומליחה לא מהני בהו, אם לא שיחתכם תחלה ואח"כ ימלחם".
וכתב הרמ"א: "ונוהגין להסיר ג"כ ג' חוטי אורך אצל החזה מבפנים (א"ו הארוך)… ואינו אלא חומרא בעלמא) (ד"ע)".
בכשרויות המהדרין נוהגים להסיר לגמרי את וריד הכתף, ולא רק לחתכו, וכן להסיר גם את המשך הוריד, המתפצל לשלשה חלקים, ע"פ דברי הרמ"א הנ"ל (ככל הידוע, בכבשים שהורידים שלהם קטנים יותר, אין נוהגים להוציא את הוריד), או שחותכים כל רבע לפחות לשתי חתיכות לפני המליחה, כך שהורידים נחתכים היטב.
לענין ורידי הלשון יש מנהגים שונים, האם להסיר גם אותם לגמרי, או להסתפק בחיתוכם, כפי הכתוב בש"ע.
בעוף:
הסרת הצואר \ חיתוך מתחת לכנף
מקור הדין
איתא בגמ' (חולין צ"ג ע"א): "אמר רבי אבא אמר רב יהודה אמר שמואל, חוטין שביד (פירש"י, שאנו נוטלין מן הכתף) אסורין. אמר רב ספרא, משה, מי אמר רחמנא לא תיכול בישרא. אמר רבא, משה, מי אמר רחמנא, אכול דמא… אמר אביי ואיתימא רב יהודה, חמשא חוטי הוו (פירש"י, ה' מקומות ובהן חוטים של איסור), תלתא משום תרבא (חלב), ותרין משום דמא. דטחלי (פירש"י, טחול) ודכפלי ודכוליתא משום תרבא, דידא (פירש"י, שביד) ודלועא (פירש"י, שבלחי) משום דמא. למאי נפקא מינה, הני דמשום דמא, אי מחתך להו ומלח להו שפיר דמי, הנך לית להו תקנתא".
פירש"י: "וחוטים דקין הוא דקחשיב, הלכך לא תנא מזרקי הצואר, שאף הם משום דם".
וכ"פ בשולחן ערוך (יו"ד סי' ס"ה סעי' א' וב'): "יש חוטים שאסורים משום דם שבהם, כגון חוטין שביד ושבכתף ושבלחי התחתון שבצד הלשון מכאן ומכאן ובלשון ובצואר וחוטי הלב וחוטי העוקץ וחוטי הדקין, שהם בתוך שומן הדקין כמו בית עכביש מסובכין זה בזה… הרוצה לצאת ידי חתיכת חוטין אלו לא יסמוך על חתיכת הבשר, אלא יחתוך הבשר והעצם לשנים".
בעוף
פסק בש"ע (שם סעי' ג'): "גף העוף כיד הבהמה, והלכך צריך לחתוך עצם האגפיים ולמלחם". והרמ"א הגיה: "וחוטי הצואר לא מהני בהו אם חתכם, רק שיחתוך המפרקת לשנים. ויש אומרים שאין צריכים ליטול בעוף חוטין אלו משום שדקין הם והדם יוצא משם על ידי מליחה. וכן המנהג, שאין נוטלין מן העוף שום חוטין, רק חוטי הצואר, ובאותן יש ליזהר ליטלן משם, או יחתכם עם המפרקת לשנים. מיהו בדיעבד אם הוסר רק הראש מן העוף, סגי".
בכשרות הרגילה מסתפקים בהסרת הראש, ועשיית חתכים בצואר, ומשאירים את הצואר מחובר לעוף. ואילו בכשרות מהדרין חותכים את הראש עם חלק מן הצואר, ויש המוסיפים אף חתכים לאורך הצואר.
בדרך כלל נהוג לחתוך את קצה הכנף, כדי לאפשר את יציאת הדם מן הורידים. יש כשרויות מהדרין, שבהן נהוג לעשות חתך גם במקום חיבור הכנף לגוף, כיון שע"י כך מונעים הצטברות (צרירות) דם בעצם הכנף. לעומת זאת, יש הנמנעים מלעשות חתך זה, כיון שבעקבות החיתוך יש צורך להקפיד שהמלח יכנס לתוך החתך, כדי שלא ישאר שום מקום בלא מלח. בעיה נוספת נוצרת לעתים בעקבות החיתוך, והיא יציאה של דם בעין מן החתך, לאחר השריה שלפני המליחה (ועי' בשו"ת נהרות איתן יו"ד סי' כ' שהאריך בפרטי צורת חיתוך העוף).
