דינו של המאבד עצמו לדעת

רבני בית ההוראה
ב' כסלו ה'תשע"ה

יש לי חבר שסבל ממצב דיכאוני קשה נטל תרופות פסיכיאטריות היה יושן מוקדם רק כדי להיפטר מהמחשבות המטרידות שישגעו אותו 6 שנים המחשבות בעיקר לאחר שהתווכח עם אתאיסטים הדברים שלהם השפיעו עליו וקיררו לו את האמונה הוא התאבד בסופו של דבר הבן האדם היה מקפיד על מצוות נותן צדקה לישיבה ליד ביתו השאלה שלי האם דינו לגיהנום והאם תיקון הנפטרים יכול להועיל לו?

תשובה:

שלום רב

מצמרר לקרוא על מצבו העצוב ל היהודי הזה.

לא לחינם כינו חכמים אדם שמתאבד “מאבד עצמו לדעת”, כוונתם היתה לומר שהעונש החמור המושת על אדם כזה הוא רק כאשר הדבר נעשה “מדעת” – בדעה צלולה ומתוך שליטה עצמית. אדם שלוקה בנפשו וסובל ממחשבות דכאוניות אובדניות שלא מרצונו, אינו בכלל עונשים אלו, וודאי ניתן להרבות במעשים טובים לעילוי נשמתו הדוויה. משום כך גם נהגו לקבור אדם כזה בתוך בית העלמין ולא מחוףץ לגדר כפי שראוי לאדם המאבד עצמו לדעת.

שנדע רק טוב ולא ישמע שוד ושבר בגבולינו!

מקורות:

מצאנו בשו”ת בשמים ראש (סימן שמה) שיש להתאבל על מי שמתאבד מתוך קשיים נסיבתיים. לדבריו, ההלכה שאין מתאבלים על המתאבד מוגבלת למצבים חריגים במיוחד, כגון מי שהורג את עצמו כי מאס בחיים מתוך בוז וזלזול (בשו”ת בשמים ראש שם מביא שהיו מקרים כאלה אצל פילוסופים מסוימים). וכך גם הביאו בהגהות רע”א לשו”ע יו”ד סי’ שמה, והביאו הלכה גם בשו”ת מהרש”ם (יו”ד סי’ קכג. אם כי בשו”ת חת”ס )יו”ד סי’ שכו) תמה על הוראה זו. אולם ללא כל קשר לדיני אבלות, מצווה להרבות במעשים טובים לעילוי נשמתם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *