מ"ב בסימן עא כתב דאם אנינות נמשך עד סוף ד' שעות פטור מברכת השחר (חוץ מברכת שלא עשני כו') אבל עיינתי במ"א ומחצית השקל ובעה"ש וגם מסברא נראה דאין ד' שעות אלא דין שיכול לברך אבל סיבת החיוב חל מיד שקם בבקר ודרך על הקרקע ושם כבע על ראשו וכו' ואם הוא אונן ח"ו בשעה זו פטור ולכא' דברי מ"ב אינם מובנים. בבקשה תסביר לי סברת מ"ב בזו ואם יש לנהוג כמוהו בזה
תשובה:
שלום רב
הנדון שאתה מעורר תלוי בהגדרת החיוב בברכות אלו, בשו"ע הרב שם אכן נוקט בפשיטות שמי שבשעת קימתו היה אונן אינו חייב לברך למרות שפסקה האנינות קודם ד' שעות מהטעם שהזכרת, אולם לדעת הרבה פוסקים הברכות האלו לא נתקנו על האדם הזה עצמו, אלא על מנהגו של עולם, ולכן גם מי שאינו לובש בגדים או אינו שומע קול תרנגול אומר אותם, כמבואר בהרחבה במשנה ברורה בסי' מו, וממילא אין כל משמעות למצבו האישי בשעה שקם והתלבש, ואם היה אפילו רגע אחד בזמן החיוב ללא אנינות, עליו לברך.
ואף שהשו"ע בסי' מו פסק שהברכה היא על הנאתו של האדם עצמו ולא על מנהגו של עולם, כבר פשטה ההוראה גם בין הספרדים כדעת הרמ"א בזה, ראה פרי חדש שם ס"ק ח, ברכי יוסף ס"ק יב, רב פעלים ח"ב סי' ח, וכף החיים ס"ק מט ועיי"ש שהביא לכך מקורות רבים.
