לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

כללי מלאכות שביעית

אבות ותולדות בשביעית

במשנה (מועד קטן דף ב ע"א) איתא משקין בית השלחין במועד ובשביעית. הקשתה הגמ' (שם ע"ב) מה טעם ההיתר בשביעית, בשלמא מועד משום טירחא הוא, ובמקום פסידא שרו רבנן. אבל בשביעית, הלא נחלקו הדעות אם משקה חייב משום זורע או משום חורש, ועכ"פ בין חרישה ובין זריעה אסורים בשביעית. על כך הובאו בגמ' שני תירוצים:

[א] אביי אמר דהמשנה איירי בשביעית בזמן הזה, ואליבא דרבי הסובר ששמיטה בזמן הזה דרבנן, ופירש רש"י דבמילתא דפסידא שרו רבנן, ולכן התירו להשקות בית השלחין בשביעית בזמה"ז מחמת ההפסד.

[ב] רבא אמר אפילו תימא רבנן, אבות אסר רחמנא, תולדות לא אסר רחמנא, דכתיב ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שדך לא תזרע וגו'. מכדי, זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא, למימרא דאהני תולדות מיחייב, אאחרנייתא  לא מיחייב. כלומר, מלאכות השביעית מתחלקות לאבות ותולדות, והתורה לא פירטה אלא שתי אבות ושתי תולדות, האבות הן זריעה וקצירה, והתולדות הן זמירה ובצירה, ללמדך שרק על התולדות האלו מתחייב ולא על האחרות. נמצא ששאר התולדות אסורות מדרבנן אפילו שלא בזמה"ז, ולכן השקיה מותרת בשביעית דהוי תולדה שאסורה מדרבנן ומותרת במקום פסידא.

נמצא, שבפשטות נחלקו אביי ורבא האם תולדות בשביעית אסורות מדאורייתא או מדרבנן, לדעת אביי תולדות אסורות מדאורייתא, ולרבא אסורות רק מדרבנן.

הגדרת אב ותולדה לגבי שביעית וחילוקו משבת

הקשה האגלי טל (זורע אות ב' סק"ו) דמהסוגיה במו"ק הנ"ל עולה שרק זריעה וקצירה נחשבות אבות, ואילו זמירה ובצירה נחשבות תולדות, ואילו לגבי שבת כתב הרמב"ם (פ"ז מהלכ' שבת ה"ג) דזומר נחשב אב[1], וכן לגבי בצירה כתב הרמב"ם (שם ה"ד) דנחשב אב מלאכה.

ביאר האגלי טל שיש חילוק בין הגדרת אבות ותולדות בשבת לבין הגדרתן בשביעית, דלגבי שבת ביאר הרמב"ם שהסיבה שזומר בכלל זריעה משום ש"כל אלו אב אחד הן מאבות מלאכות וענין אחד הוא, שכל אחת מהן לצמח דבר הוא מתכוין". כמו כן לגבי קצירה כתב הרמב"ם שגם בצירה בכלל קצירה "משום שכל אחת מהן לעקור דבר מגידוליו מתכוון", נמצא שלמרות שיש שינוי קצת בצורת המלאכה בין קצירה לבצירה ובין זריעה לזמירה, מ"מ לגבי שבת מלאכת מחשבת אסר רחמנא, והאיסור תלוי במחשבתו וכוונתו וכל שמחשבתו לצמח את הפרי חשיב אב מלאכה של זורע וכל שכוונתו לעקור דבר מגידולו נחשב אב מלאכה של קוצר, לעומת זאת בשביעית לא נאסרה מלאכת מחשבת (כפי שביארו תוס' מו"ק דף י"ג. סד"ה נטייבה) לכן מלאכות שנאמרו בתורה במפורש נחשבות אב ואילו אחרות נחשבות תולדה.

עוד חילוק מובא שם בשו"ת אבני נזר (המודפס בסוף האגלי טל, סי' קט"ו) דלגבי שביעית ביאר רש"י (שבת דף ס"ח.) דאבות הן רק אלו שנכתבו בתורה במפורש, לכן אפילו מלאכות שדומות במהותן למה שנכתב בתורה אינן מוגדרות אבות אלא תולדות, אבל לגבי שבת כל מלאכה שהיתה כיוצא בה במשכן נחשבת אב לכן כל שדומה למלאכה זו נחשב שכיוצא בה היה במשכן וחשיב אב[2].

שיטת רש"י

ברש"י בשבת (דף ס"ח.) מבואר שגם בצירה וזמירה הוי אב לגבי שביעית, וביארו התוס' רא"ש ןהריטב"א (במסכת מו"ק דף ג'.) דרש"י לא גרס "אהני תולדות מחייב", דלשיטתו כל מה שנכתב בתורה במפורש נחשב אב, וכן מבואר ברש"י כת"י.

האם יש חילוק מלאכות בשביעית

במנחת חינוך (מצוה שכ"ז אות ג') כתב שזריעה וזמירה שני שמות הם, דהם שני לאוין מחולקין ומבואר מדבריו שלמד שיש חילוק מלאכות בשביעית כמו בשבת שלוקה על כל מלאכה בפי עצמה.

אולם עיין בשער המלך (ריש הלכות שמיטה ויובל) שהביא מהרמב"ן (מכות דף כ"ב) בשם יש מפרשים שאין חילוק מלאכות בשביעית.

מלאכה בשביעית במקום הפסד

כאמור, נחלקו בגמ' (מו"ק דף ב ע"ב) מה הטעם שהתירו השקאת בית השלחין בשביעית, לאביי משום ששביעית בזמה"ז דרבנן ובמקום פסידא הקילו רבנן, ואילו לרבא שאר המלאכות בשביעית שלא הוזכרו בפסוק אסורות רק מדרבנן, ובמקום הפסד מותר לעשותן, וזוהי הסיבה שמשקין בית השלחין בשביעית.

האם רבא מודה לאביי?

יש לעיין מה הדין לפי רבא בזמה"ז, האם יתירו במקום פסידא גם אבות שאסורות מהתורה, אלא שבזמה"ז ששביעית דרבנן יקילו אף בהן במקום פסידא וכפי שלמד אביי, או שמא לא התיר רבא במקום פסידא אלא רק תולדות שעיקרן אינו  אסור מהתורה אלא מדרבנן. המבי"ט (ח"ב סי' ס"ד) כתב שרבא מודה לאביי שכיון ששביעית בזמה"ז דרבנן הותרו כל המלאכות במקום פסידא, וכן מוכח קצת בסוגיה (אפילו תימא רבנן). אולם הבית הלוי (ח"ג סי' א' אות ח' סק"ב) כתב שרבא סבר שרק מלאכות דרבנן הותרו וכך מוכח ברמב"ם פ"א ה"י שרק אלו התירו ולא כל מלאכה, ומוכיח כן ממה שהמשנה השמיעה לנו דין זה של היתר במקום פסידא דוקא לגבי השקיה שהיא מלאכה דרבנן, ולא נקטה מלאכות דאורייתא (אמנם היה מקום לדון בראיה זו ולדחות ולומר שמה שהמשנה עסקה דוקא בהשקיה, משום שבהשקיה יש גם השבחה וזה חידוש שמותר).

להלכה נוקטים להחמיר שרק אותן מלאכות שעיקרן דרבנן הותרו ולא כל מלאכה דאורייתא, אפילו ששביעית בזמה"ז דרבנן.

האם כל המלאכות דרבנן הותרו במקום הפסד

נחלקו הראשונים האם ההיתר של מקום הפסד הוא דוקא לגבי השקיה או גם לכל המלאכות האסורות בשביעית מדרבנן.

שיטת הריטב"א שההיתר נאמר רק לגבי השקיה וכפי שנאמר במשנה "משקין בית השלחין במועד ובשביעית". אולם לגבי שאר המלאכות האסורות מדרבנן, הובאה בגמ' (מו"ק דף ג' ע"א) ברייתא המונה תולדות רבות שהן אסורות בשביעית והגמ' ביארה שאסורות מדרבנן, ושם לא נאמר ההיתר במקום הפסד, על כורחך ששאר המלאכות כגון ניכוש, זיבול, עידור וכד' אסורות אפילו במקום הפסד. וביאר הריטב"א שהחילוק בין שאר המלאכות להשקיה, שמלאכת ההשקיה אינה כרוכה בטרחה רבה, אבל שאר המלאכות שכרוכות בטרחה רבה לא התירו בשביעית אפילו במקום הפסד. הריטב"א אזיל בזה לשיטתו (מו"ק דף ב') שגם השקיה שיש בה טרחה אסורה בשביעית אפילו במקום הפסד של בית השלחין, כגון השקיה במי קילון שיש בהם טרחה רבה.

אולם, כבר הביא הריטב"א עצמו שיש מתרצים אחרת דהברייתא איירי בשדה בית הבעל (כלומר שדה שאין בה הפסד אם לא יעשו את הפעולות הנ"ל של ניכוש וכו') לכן נאסרו אותן מלאכות בשביעית, אבל באמת אם יש פסידא במניעת אותן מלאכות, גם הן יהיו מותרות בשביעית, דכלל הוא בכל המלאכות דרבנן שכל שיש הפסד במניעתן הרי הן מותרות אפילו בשביעית עצמה, ואין חילוק בין אם המלאכה כרוכה בטרחה או לא.

כך מבואר גם בר"ש פ"ב מ"ב שכתב בתוך דבריו דכל מלאכה דרבנן שיש בה הפסד הותרה בשביעית.

כך דייק החזו"א (סי' כ"א ס"ק י"ז) גם מדברי הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק א הלכה י), וז"ל: "ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושתי תולדות שלהם כמו שביארנו".

עוד הוכיח כן החזו"א מדברי הירושלמי (שביעית פ"ב מ"ב) על מה שאמר ר"ש שנוטל את העלה בשביעית, דהוי כמציל מן הדליקה, וביאר הגר"א (על הירושלמי) דמניעת המלאכה  הוי הפסד גדול, א"כ מפורש שההיתר של הפסד נאמר בכל המלאכות דרבנן, (ומה שת"ק חולק על ר"ש, ביאר החזו"א שסבר שאין במניעת אותה מלאכה שיעור הפסד המספיק כדי להתיר את המלאכות).

כמו כן הוכיח מהמשנה (פ"ב מ"י) ונפסקה ברמב"ם (פ"א הט"ו) דאין מכסחין באורז בשביעית, וממה שנצרכה המשנה לחדש שאין עושים כן באורז משמע שרק בגלל שאין במניעת המלאכה כ"כ הפסד לכן אסור, אבל שאר המלאכות שיש בהם הפסד יהיו מותרות.

להלכה, הכריע החזו"א (שם) דכיון דהוי תרי דרבנן, דהיינו ששביעית בזמה"ז דרבנן וגם שאר המלאכות אסורות רק מדרבנן, לכן נראה דנקטינן להקל בכל אלו. אך הדגיש שצריך לשקול כל עבודה ועבודה אם יש בזה חשש שימות העץ וכל שאינו אלא הרווחה אסור, ואם אפשר להסתפק בפעם אחת אסור בשתי פעמים. כמו כן, כתב שיש להקדים ולזבל ולנכש לפני השביעית כדי לחסוך במלאכות בשביעית עצמה, וכן מה שאפשר לדחות למוצאי שביעית חייב לאחר ולדחות ולא לעשות אותן פעולות בשביעית עצמה.

השקיה בשביעית

דברי החזו"א שיש לשקול כל עבודה ועבודה האם במניעתה יש פסידא, אמורים לגבי כל המלאכות דרבנן, אך יש לעיין האם גם לגבי השקיה יש לשקול היטב עד כמה להשקות כדי למנוע פסידא, שהרי המשנה סתמה "משקין בית השלחין במועד ובשביעית" ולא הגבילה זאת כלל, ואילו בברייתא נאמר בסתמא לאסור את שאר המלאכות, ויתכן שהשקיה לעולם נחשבת מלאכה המותרת דהוי הפסד במניעתה כיון שהיא נותנת את החיות לאילן, מה שאין כן שאר המלאכות אסורות ורק כשידוע בוודאי שיש פסידא במניעתן יש להתיר, וכן שמעתי ממו"ר הגרש"ז אולמן שליט"א (ראב"ד מודיעין עילית ודומ"ץ זכרון מאיר) דנטה לומר שלגבי השקיה לא נאמרה הגבלה בשביעית, ואף שלא התירו השקיה אלא בבית השלחין, אולם כיום רוב הצמחים והאילנות זקוקים להשקיה נוספת ונחשבים לבית השלחין, לכן אם כבר זקוקים להשקות שמא לא צריכים למדוד בשיעור מדויק עד כמה, וצ"ע. ולכאורה יש להביא ראיה לדברים אלו מלשון הנימוקי יוסף בריש מועד קטן שחילק בין השקיה לשאר עבודות האילן וכתב שהשקיה כיון שנעשית תדיר לא מיקרי עבודה חשובה עיי"ש.

אולם עיין בדרך אמונה (פ"א בציון הלכה קנ"ו) שדן לגבי ספק אברויי ספק אוקמוי, וכתב שם בסוף דבריו: "ולמעשה לא התיר מרן להשקות אלא רק המוכרח ע"פ מומחים", אולם נראה שמה שאנו זקוקים למומחים היינו לברר שאילן זה ימות אם לא ישקו אותו, ואחרת אין להתיר להשקותו, אבל אחר שכבר נודע לנו שימות האילן אם לא ישקו אותו, ומותר להשקותו, אין צורך לצמצם בכמות ההשקיה.

ועיין עוד בחזו"א (סי' ט"ז ס"ק י"ד ד"ה ודין) שכתב שבמקום שצריך להשקות את האילנות וכדי למנוע הפסד מספיק שישקה בדלי כל אילן ואילן, ולא את כל השדה, אך אין כח לבעלים להשקות בדלי ואין ידו משגת לשכור פועלים שיעשו כן, מותר לפתוח הברז ולהשקות השדה כולה, ואפילו אם ידו משגת אך הוא הפסד גדול, אפשר דמותר כדי להציל מהפסד.

והנה, לגבי טיפול בפירות פשוט שלא חייב לשכור פועלים שהרי אינם שלו בשביעית, ולגבי טיפול באילנות שלא יפסדו יש להסתפק, אך כבר הכריע שאם שכירות הפועלים מהווה הפסד גדול אינו צריך לשכור, דחשיב כאי אפשר אחרת.

מדברי החזו"א מבואר שלגבי השקיה כיון שנעשית לצורך מניעת נזק בפירות, מותר לעשותה גם אם אי אפשר לעשותה בצמצום, אך משמע מדבריו שאם כן יכול לצמצם, עליו לצמצם באופן שלא יגרום קלקול[3].

 

פסידא של הפירות או של האילנות

החזו"א (סי' כ"א ס"ק י"ד) האריך להוכיח שההיתר לעשות מלאכות דרבנן בשביעית הוא אף אם יפסד היבול בלבד, ולא נאמר ההיתר רק במקום הפסד האילן. כן מוכח ממה שהגמ' דימתה את היתר השקית בית השלחין בשביעית להיתר ההשקיה במועד שהוא משום דבר האבד, והלא במועד גם מחמת הפסד היבול גרידא מותרת העבודה. וכן הוכיח מלשון הנמוקי יוסף (ריש מו"ק) שכתב שהשקית הספיחין שגדלו בשביעית מותרת (וביאר החזו"א שכוונתו לספיחין שהביאו שליש בשישית) א"כ מבואר שמחמת הפסד היבול גרידא כבר חשיב הפסד.

אמנם התקשה בלשון הרמב"ם (פ"א ה"י) שכתב "ומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה…" ולכאורה משמע ברמב"ם שההיתר הוא רק באופן שאם לא ישקה ימות העץ לחלוטין. אולם החזו"א ביאר שאין כוונתו שיתייבש העץ ולא יעשה פרי לעולם, אלא כוונתו שימות בשנה זו ולא יבשיל פירותיו, וכבר בפסידא כזו התירו מלאכות דרבנן, ולא רק בהפסד האילן לחלוטין.

מה נחשב הפסד?

הפסד גוף הפירות ולא הפסד ממוני

בשו"ת המבי"ט (ח"ב סי' ס"ד) כתב לגבי השקית ירקות ועשבי בושם בשביעית שהדבר מותר במקום פסידא ואף שהוא דבר מועט, לא שני לן בין פסידא רבה לפסידא זוטא דכל מה שיפסד אם לא ישקנו הוי פסידא דהא לא חלקו בין פסידת ירקות דהוי דבר מועט לפסידת אילנות דהוי הפסד מרובה דכיון דיפסד הכל אם לא ישקנו לא מפלגינן בינייהו", עכ"ל. מבואר בדבריו שההפסד לא נמדד בערך הכספי של היבול וגם אם מדובר על עבודה לצורך עשבי בושם או ירקות זולים קיים ההיתר של פסידא, דפסידא נמדדת ביחס לאותו גידול, שאם ההימנעות מהמלאכה תגרום שאותו גידול יפסד הרי שאותה מלאכה מותרת.

ולאידך גיסא, גם כשיש הפסד כספי גדול אבל שאינו נובע מהפסד גוף הפרי, אין להתיר מלאכות כדי למנוע נזק זה, וכ"כ בדרך אמונה (פ"א ציוה"ל אות קע"ט) בשם חמיו הגרי"ש אלישיב זצ"ל  ובשם אביו (סי' י"ח) ואורחות רבנו (ח"ב עמ' שנ"ו) דלא הותרה מלאכה למניעת הפסד הפרי אלא רק כשעלול להיגרם הפסד בגוף הפרי אבל אסור לעשות מלאכות אלו לתועלת כספית גרידא, כגון לכוון את עונת ההבשלה של הפירות לזמן שמחיר הפירות גבוה, או למנוע פגם קטן שאינו משמעותי לגבי הפרי, אע"פ שהוא משמעותי לגבי מחירו.

מלאכות לצורך הידור בכשרות ארבעת המינים

הוא הדין שאסור לעשות מלאכות בשביעית לצורך הידור במצוות ארבעת המינים, משום שלא נחשב הדבר כהפסד גוף הפירות, ולכן אף שמותר לעטוף את הפירות בשקיות כדי למנוע מהם נזק המגרע באכילתן, מ"מ אסור לעטוף בשקיות כדי למנוע הפסד בצורתם החיצונית או בכשרותם כגון באתרוגים, וכ"כ הגרי"ש אלישיב זצ"ל בתשובה שנדפסה ב'קובץ תשובות' (ח"ד סי' פ"ד), וז"ל: "כבר מילתי אמורה דגם לדעת מרן החזו"א (שביעית סי' כ"א ס"ק י"ד) הסובר דהיתר של פסידא חל אף במקום של הפסד פירות, היינו דוקא כשיש הפסד מהותי לפירות אבל אין היתר לעשות מלאכות דרבנן לצורך מצוה (בגידולים לצורך ארבעת המינים). לכן אם נעשתה מלאכה כדי להכשיר את הלולבים למצוותם (ולא לצורך התמרים), ומחמת אותה מלאכה הלולבים ראויים למצוה טפי, ראוי להדר ולא ליטול לולבים אלו. אולם אם המלאכה לא הועילה  ללולבים מותר להשתמש בלולבים אלו למצוותם" עכ"ל.

מניעת קלקול האילן או מניעת מיתת האילן

יש להסתפק מה הדין כשההימנעות מאותה מלאכה לא תמית את האילן או הפרי, אלא רק תקלקל אותו. בספק זה הסתפק בשו"ת מהרי"ל דיסקין (סי' כ"ז ס"ק ד') והביא לכך שתי ראיות סותרות מדברי רש"י בע"ז (דף נ' ע"ב), מחד גיסא בד"ה "אבל סכין" כתב "דאוקומי אילנא הוא שלא ימות…", לעומת זאת בד"ה "אוקומי" כתב: "שלא יתקלקל מכמות שהוא", ומשמע שכבר בקלקול נחשב להפסד[4].

ועיין בחזו"א (סי' כ"א ס"ק י"ז) שכדי להתיר צריך שיהיה הפסד גמור, לכן נאמר במשנה (פ"ב מ"י) ופסקה הרמב"ם (פ"א הט"ו) דאין מכסחין באורז דלא חשיב במניעתה הפסד גמור, וכן במשנה (פ"ב מ"ב) נחלקו ר"ש ורבנן אם נוטל את העלה בשביעית ועיין בביאור הגר"א בירושלמי שם דמה שהתיר ר"ש משום הפסד, ונראה שנחלקו בהכרעת שיעור ההפסד.

בהמשך (ד"ה ולכן)  כתב החזו"א שבמקום הפסד שימות כל העץ או שיפסדו כל הפירות יש לסמוך להקל, אולם בקונטרס סדר השמיטה לר' זליג שפירא שנכתב על פי פסקי החזו"א (מובא בסוף ספר "דרך אמונה) באות י"ג, כתב שאם במניעת העבודות יפסדו רוב הפירות כבר חשיב פסידא.

לפי האמור, באופן שמחמת מניעת העבודות, האילן יעשה פירות אבל הפירות יהיו לא כ"כ יפים, לא חשיב  פסידא כיון שסו"ס ראויים לאכילה, אמנם אם מניעת המלאכה תגרום שהפירות לא יהיו ראויים לאכילה, לדוגמה אם כשיימנע ממלאכת דילול הפירות, ברור שהפירות לא יגיעו להיות ראויים לאכילה, הרי זה פסידא גמורה ופעולה זו תהיה מותרת.

ספק הפסד

כתב החזו"א (סי' ט"ז ס"ק י"ד בסופו) שאם ספק שמא האילן או הפירות יאבדו מחמת ההימנעות מהמלאכה, מותר לעשות מלאכה להציל את האילן כדבר האבוד בודאי, כיון דשקדו חז"ל לחוס על ממונם של ישראל [ועיין בדרך אמונה (פ"א הלכה כ"א בביאור הלכה ד"ה אין קוצצין) מה שדן בדברי החזו"א].

אוקמי ואברויי אילנא

עוד יסוד התבאר בסוגיות הש"ס, בברייתא המובאת בגמ' מו"ק (דף ג'.) הוזכרו ד' עבודות המותרות בשביעית: [א] קשקוש תחת הזיתים (עידור בזיתים מכונה קשקוש). [ב] עידור בגפנים. [ג] מילוי נקעים מים. [ד] עשיית עוגיות לגפנים. והקשתה הגמ' על כך מבריתא: קשקוש בשביעית מי שרי, והא כתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה. תשמטנה מלקשקש, ונטשתה מלסקל. אמר רב עוקבא בר חמא תרי קשקושי הוו; חד – אברויי אילני, וחד  סתומי פילי. אברויי אילן אסור, סתומי פילי שרי.

כן מבואר גם בגמ' במסכת ע"ז (דף נ' ע"ב) שהקשתה סתירה בין ברייתא למשנה האם פעולה המכונה "זיהום" מותרת בשביעית, ועל כך עונה: תרי זיהמומי הוי, חד לאוקומי אילני ושרי, וחד לאברויי אילני ואסור. וכך ענתה גם לגבי מלאכה המכונה "סיכה", דלאוקומי אילנא מותר ואילו לפיטומי פירא אסור.

חקירה בגדר ההיתר דאוקמי אילנא

חקרו האחרונים (מקדש דוד סי' נ"ט אות ו', דרך אמונה פ"א ה"ה בביאור הלכה, שו"ת מנחת שלמה ח"א סי' נ"א אות ח') האם היתר זה של אוקומי אילנא הוא אותו היתר שנלמד לעיל דכל מלאכה שיש בה פסידא התירו, או שמא מלאכת אוקומי אילנא לא נחשבת כלל מלאכה האסורה בשביעית, דלא אסרה תורה אלא מלאכה שמשביחה ומצמיחה את האילנות והפירות ולא מלאכה שרק שומרת על המצב הקיים שלא ימותו, דכל מלאכה שמטרתה רק שימור המצב הקיים לא נחשבת מלאכת שביעית כלל ומותרת.

הנפ"מ העולות מחקירה זו

מחקירה זו נובעות כמה נפק"מ לגדרי היתר זה של אוקומי אילנא:

[א] האם היתר זה נאמר גם במלאכות דאורייתא  או רק במלאכות דרבנן, דאם הוא מכלל ההיתר שנאמר במקום פסידא, א"כ לא התירו אלא רק מלאכות דרבנן, אבל מלאכות דאורייתא אסורות. לעומת זאת, אם גדר ההיתר הוא דלא אסרה תורה מלאכות אלו, א"כ זהו היתר השייך גם במלאכות דאורייתא. אמנם, יש להעיר שזו נפ"מ רק בהבנת גדר הדין אבל באופן מעשי הלא המלאכות האסורות מדאורייתא הן זריעה, זמירה, קצירה, בצירה, חרישה ונטיעה, ובדרך כלל מלאכות אלו לא נעשות לשמר את המצב הקיים אלא להשביח ולהצמיח דברים חדשים, וממילא לא שייך כלל היתר זה של אוקומי אילנא.

[ב] מלאכות שהן גם אברויי אילנא וגם אקומי אילנא, כגון מלאכות שאם לא יעשו אותן ימות האילן, אבל כשיעשו אותן הן ישביחו אותו. דאם ההיתר הוא במקום פסידא, א"כ גם מלאכות אלו יש להתיר שהרי סו"ס אם לא יעשו אותן ימות האילן, לעומת זאת אם ההיתר הוא רק במלאכות שנעשות לאוקומי משום שלא נחשבות מלאכות כלל, א"כ שהן מלאכות שבעצמן משביחות את האילן (ורק מניעתן תגרום למות האילן), א"כ הן מלאכות שנכללות באיסור התורה והרי הן אסורות.

[ג] במקום שיש לו אפשרות להקדים את אותה מלאכה לערב שביעית או לאחרה למוצאי שביעית, האם חובה עליו לעשות כן, דאם ההיתר הוא מחמת פסידא א"כ אין זה אלא בגדר "דחויה" שכשאין ברירה התירו לו מלאכה זו[5], אבל אם יכול להימנע מאותה מלאכה בשביעית ויכול להקדימה לערבב שביעית או לאחרה לשמינית, עליו לעשות כן ולא לעשותה בשביעית עצמה. לעומת זאת, אם ההיתר הוא משום שלא אסרה תורה מלאכה כזו שלא נעשית להשביח את האילנות, א"כ מלאכה זו היא בגדר "התורה" ואין שום איסור לעשותה ואין שום חיוב להקדים אותה או לאחרה, שהרי אין בה שום איסור.

[ד] מלאכות הנעשות לאוקמי בשדה של נכרי – בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' נ"א אות ח') וכן במעדני ארץ כתב שיש להסתפק אם מלאכה הנעשית לאוקמי אילנא מותרת גם בשדה השייכת לגוי, ולכאורה הדבר תלוי בנ"ל, דאם זהו היתר מחמת הפסד א"כ לא הותר אלא בשדה של יהודי, אבל אם לא חשיב מלאכה כלל יש להתיר גם בשדה נכרי.

סתירה בדברי רש"י בעניין זה

המקדש דוד (סי' נ"ט אות ו') הקשה סתירה בדברי רש"י להבנת גדר ההיתר, במסכת מועד קטן (דף ג ע"א ד"ה שרי) פירש"י דסתומי פילי שמסתם בקעים של אילן, שרי משום דאית ביה משום פסידא, ואילו לאברויי אילנא אסור משום הרווחה. א"כ מבואר שטעם ההיתר הוא משום פסידא ולא היתר נוסף. לעומת זאת רש"י במסכת עבודה זרה (דף נ ע"ב ד"ה אבל סכין שמן לגיזום) ביאר שהטעם שסיכה הנעשית כדי שלא ימות האילן אם נגזם קודם לכן מותרת, משום "דמלאכה שהיא עבודת קרקע אסר רחמנא והני לאו מלאכת קרקע נינהו דאוקומי אילנא בעלמא הוא שלא ימות ואין משביחו לאילן אלא מעמידו בכמות שהוא" מפורש בדברי רש"י שטעם ההיתר הוא משום שכל הנעשה לאוקומי אילנא לא הוי מלאכה כלל.

לתרץ את הסתירה בדברי רש"י כתב המקדש דוד (סי' נ"ט אות ו') דיש לחלק בין שני סוגי מלאכות, דמלאכת זיהום או סיכת האילן לא היתה נחשבת מלאכה כלל אילו לא היתה נעשית להשביח את האילן, שהרי הוצאת תולעים או הדבקת זבל על מכה שבאילן (שכך פירשו הראשונים את המושג 'זיהום') לא היתה מתפרשת אצלנו כמלאכה כלל, לכן כתב רש"י שכשנעשות פעולות אלו לאוקומי לא חשובות מלאכה כלל ומותרות בשביעית ורק כשנעשות לתועלת והשבחת ההצמחה של האילן, זה עצמו נותן להם חשיבות מלאכה, לעומת זאת, במסכת מו"ק כשרש"י ביאר את הדין של קשקוש תחת הגפנים דהיינו עידור שהיא מלאכה מובהקת של חרישה, כתב רש"י שהטעם שכשנעשית לסתומי פילי הרי היא מותרת, משום פסידא, דבמקום שאין פסידא אין להתיר מלאכה זו אף אם נעשית לאוקומי האילן, דאין לומר דלא חשיבא מלאכה, שהרי פעולת עידור בעצמה נחשבת מלאכה.

להוסיף נופך ותוספת הסבר לביאור זה של המקדש דוד ניתן לומר על פי היסוד שיסדו 'התפארת ישראל' בכלכלת שבת (בכללי ל"ט מלאכות) וה'אבן האזל' (על דברי הרמב"ם פ"י מהלכות שבת הי"ז)  לגבי מלאכות שבת דיש תולדות הדומות לאב בתכלית המלאכה ובתוצאתה ויש תולדות הדומות באופן עשיית המלאכה (ועפ"ז ביארו את שיטת הרמב"ם דמגבן הוי תולדת בונה אף שלא יוצר שום בניין של קיימא ומ"מ חשיב בונה משום שבאופן הפעולה שמקבץ חלקים זה לזה הרי הוא דומה לבונה, ואילו הבונה אוהל קבע חשיב תולדת בונה אע"פ שלא מקבץ שום חלק זה לזה, והטעם משום שבתכלית  ובתוצאה הרי הוא יצר אוהל קבע ודומה למלאכת בונה), כך גם י"ל בדברי רש"י לגבי שביעית, דמלאכה שאופן פעולתה לא מתפרש כלל כמלאכת קרקע (כגון זיהום האילנות)לא חשיבב מלאכת שביעית אלא רק אם לפחות בתוצאה הרי זה משביח את האילן , וכל שלא נעשה לאברויי אלא רק לאוקומי אילנא אין זה מתפרש כמאכה לא באופן העשייה ולא בתוצאה, לעומת זאת עידור שזו פעולת חרישה מובהקת באופן עשייתה, א"כ  גם כשנעשה לאוקומי חשיב מלאכה ואין להתיר אלא רק במקום הפסד (דסו"ס הוי מלאכה שאסורה רק מדרבנן).

קושיה על מהלך ה'מקדש דוד' וביאור שיטת רש"י

אולם, יש מקום להקשות על מהלך זה של המקדש דוד דהלא הגמ' בע"ז השוותה לגמרי את היתר זיהום האילן לאוקומי, להיתר  הקשקוש שנעשה לסתומי פילי, דז"ל הגמ': "תרי קשקושי הוו, חד לאברויי אילנא ואסור, וחד לסתומי פילי ושרי, ה"נ תרי זיהמומי הוי, חד לאוקומי אילני ושרי, וחד לאברויי אילני ואסור", א"כ קשה לומר שההיתר של קשקוש לאוקמי הוא היתר אחר מאשר ההיתר של זיהום לאוקומי.

אכן, באמת נראה שאין סתירה כלל בדברי רש"י שכן ברש"י כת"י במסכת מועד קטן (מודפס בקובץ שיטות קמאי שם) מבואר להדיא שטעם ההיתר בקשקוש הנעשה לסתומי פילי הוא משום דאוקומי אילנא אינה מלאכה, הרי להדיא כדבריו במסכת ע"ז, והרי ידוע שפירוש רש"י הנדפס במסכת מו"ק אינו מרש"י, ועיין בדרך אמונה (פ"א ה"ה בבה"ל) שהביא כן גם מפירוש תלמיד ר"י מפאריש (במו"ק שם) דכל אוקומי אילנא לאו מלאכה היא כלל.

הכרעת החזו"א בגדר אוקומי אילנא

החזו"א (במכתב להר"ר צבי ברוידא זצ"ל שנדפס בספר 'חוט שני' שביעית מהדו' שנת תשע"ה) כתב, וז"ל: "אוקמי אילנא דשרי אינו משום הצלת הפסד, אלא אפילו ערב ר"ה של מוצאי שביעית שרי אף שאפשר להמתין עד אחר ר"ה, שאין שם מלאכה על זה, והיינו סתומי פילי שזה חולי במקרה ומחזירו כשאר אילנות, ואמנם, מה שהתירו משום הפסד כמו השקאת בית השלחין יש בזה עבודה גמורה של השבחה, רק חכמים התירו משום הפסד" עכ"ל. מפורש בדבריו, כמו שהתבאר לעיל בשיטת רש"י דההיתר של אוקמי אילנא אינו בכלל ההיתר שהתירו מלאכות דרבנן במקום הפסד, אלא גדרו דכל מלאכה הנעשית לאוקמי אילנא לא חשיבא מלאכה כלל. עפ"ז כתב החזו"א כפי המבואר לעיל, שאין צורך להקדים או לאחר את המלאכות.

שיטת החזו"א מתבארת גם בספר (שביעית סי' י"ז ס"ק י"ט-כ') שם הביא את דברי הגמ' במועד קטן (דף ג'.) שמנתה ד' מלאכות שהותרו לחלוטין בשביעית משום שאינן "מלאכות שדה וכרם", דלא נאסרה בשביעית אלא מלאכת שדה וכרם דומיא דמלאכת זריעה כדכתיב "שדך לא תזרע…", ופירשו רש"י ותוס' שזוהי גזה"כ דאיסור מלאכה בשביעית נאמר רק על מלאכות שהן שייכות גם בשדה וגם בכרם ולא במלאכות השייכות רק באחת מהן, ואותן ד' מלאכות עידור בגפנים, קשקוש בזיתים, מילוי הבקעים מים, ועשיית עוגיות לגפנים אינן מלאכות השייכות גם בשדה וגם בכרם ולכן הותרו בשביעית.

אולם החזו"א צידד לבאר דמלאכת שדה וכרם אין הכוונה למלאכות שרגילים לעשות בשדה ובכרם, אלא הכוונה מלאכות הבאות להצמיח ולהשביח את השדה והכרם דומיא דזריעה, לעומת זאת אותן ד' מלאכות, אינן אלא "הכשר עבודה", כלומר הכנת השדה למלאכות אחרות, ולא מלאכות הבאות להצמיח, לדוגמה מלאכת "מילוי הבקעים מים", אין מדובר בהשקיית השדה שהרי זו מלאכה גמורה שלא הותרה אלא בבית השלחין במקום הפסד, אלא מדובר על הכנת תעלות שמשם עתידים למשוך מים ולהשקות ואין זו מלאכה עצמה בשדה והכרם אלא רק הכנה להשקיה, ומהפסוק "שדך לא תזרע" ילפינן דלא נאסרה בשביעית אלא מלאכת השבחה של שדה וכרם דומיא דזריעה, אבל מלאכה שלא משביחה מותרת.

הוסיף החזו"א (סי' י"ז סק"כ ד"ה ונראה) דנראה שזהו המקור ליסוד שהוזכר בגמ' ע"ז (דף נ' ע"ב) דמלאכה הנעשית לאוקמי אילנא מותרת בשביעית, כיון שאין זו מלאכה המשביחה את הצמיחה אלא רק שומרת על המצב הקיים ומלאכה כזו לא נאסרה כלל.

ביאור זה בדברי הגמ' מצא החזו"א גם בריטב"א (שם) שכתב וז"ל: "מה זריעה מיוחדת, פי' שהיא עבודה רגילה וצריכה לשדות ולהשביח, אף כל וכו' עכ"ל, משמע שרק מלאכה המשביחה ומצמיחה היא מלאכה האסורה בשביעית דומיא דזריעה, וכך גם ביאר לקמן בטעם ההיתר בקשקוש הנעשה לסתומי פילי דהוי אוקמי אילנא דמותר משום דלא חשיבא עבודה.

על פי דברים אלו יובנו היטב דברי רש"י (עבודה זרה דף נ ע"ב) שפירש את ההיתר דמזהמין בשביעית שהכוונה "כשיש מכה באילן ונשרה קצת קליפתו מדביקין שם זבל וקושרין שלא ימות", ופירש את טעם ההיתר, וז"ל: "ולא דמי האי לאין מזבלין דמועד קטן (דף ג) דהתם זבול דקרקע והויא עבודה שבשדה ושבכרם", מדבריו נשמע שזיבול אסור משום שזו עבודת שדה וכרם ואילו זיהום מותר משום שאינו כן, ולכאורה בגמ' מבואר שטעם ההיתר בזיהום הוא משום דהוי לאוקומי אילנא, וא"כ מה כוונת רש"י לומר שאינו עבודת שדה וכרם.

אלא לפי דברי החזו"א הדברים מאירים, דעבודת שדה וכרם היינו עבודה המשביחה את השדה והכרם, ולכן זיהום דהוי אוקמי אילנא מותר משום שאינו עבודה המשביחה שדה וכרם.

לפי הבנה זו דכל אוקמי אילנא לא חשיבא מלאכה כלל, כתב החזו"א (שם ס"ק כ' ד"ה מ"ק וד"ה וכן) דעושין מלאכות אלו אפילו בסוף השנה השביעית לצורך השמינית ואף דליכא פסידא.

עבודה שיש בה גם אוקומי וגם אברויי

לפי האמור לעיל, דין מלאכה שאם לא יעשו אותה ימות האילן, ואם יעשו אותה יושבח האילן דהיינו שהיא מלאכת אוקומי שיש בה גם אברויי, תלוי בחקירה הנ"ל ולדעת החזו"א דהטעם שהותרה מלאכת אוקומי משום שלא נחשבת מלאכה כלל, א"כ כשיש בה גם אברויי הרי זו מלאכה גמורה ואין להתיר מצד סברה זו, ואכן כך ביאר החזו"א (סי' י"ז ס"ק כ"ו) את מחלוקת ר"ש ורבנן (בשביעית פ"ב מ"ב) דר' שמעון התיר ליטול את העלה בשביעית וביארו בירושלמי שטעם ההיתר הוא דהוי כמציל מן הדליקה, ולכאורה מה הטעם שרבנן אסרו והא הוי אוקומי אינלא דהוי כמציל מן הדליקה. אלא, ביאר החזו"א שבמלאכה זו יש גם אברויי, לכן חכמים אסרו אותה בשביעית, ורק ר"ש התיר[6].

גם בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' נ"א אות ח') כתב דבמלאכה שנעשית גם לאוקמי וגם לאברויי לא קיים ההיתר דאוקמי אילנא, אלא רק יש לדון להתיר מלאכות דרבנן במקום פסידא.

הגבלות להיתר המלאכות הנעשות לאוקמי אילנא

א. מלאכה שפעמים נעשית  לאוקמי ופעמים נעשית לאברויי

הרמב"ם (פ"א מהלכ' שמיטה ויובל ה"ה) כתב: "ולא יעשן תחתיו כדי שימות התולעת, ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך". כלומר, הרמב"ם פירש שעישון כדי להמית את התולעת שעל העץ אסורה בשביעית, וכן פירש את הדין המבואר בפ"ב מ"ד שאסור לזהם בשביעית היינו כדי שבע"ח לא יאכלו את האילן, והקשו האחרונים דהלא פעולה זו כדי שלא ימות האילן היא מלאכת אוקומי, ומדוע הרמב"ם סתם לאסור ולא הזכיר כלל את החילוק המבואר בגמ' בע"ז בין אוקמי אילנא לאברויי אילנא.

הלחם משנה (פ"ח מהלכ' יו"ט סעי' י') תירץ דבירושלמי (שביעית פ"ב ה"ג) הקשה את אותה סתירה בין המשנה לברייתא אי מותר לזהם בשביעית ותירץ דמחלוקת תנאים היא, א"כ הרמב"ם העדיף את תירוצו של הירושלמי משום שבבבלי לא נאמר אותו תירוץ אלא בדרך אפשר (דלמא)  ולא בדרך ודאי, ואילו בירושלמי הובא התירוץ שזו מחלוקת תנאים בדרך ודאי, ולפ"ז יוצא שהתנא במשנה בשביעית למד שאין מזהמין בשביעית אלא רק בערב שביעית, לכן פסק הרמב"ם שזיהום אסור כמשנתנו וכפי הבנת הירושלמי, והחזו"א (סי' י"ז ס"ק י"ט) הוסיף לבאר שהטעם שלא התירו זיהום הנעשה לאוקמי אפשר שהוא משום דגזרינן אטו זיהום דאברויי. והנה, בדרך אמונה (פ"א ה"ה בבה"ל) הקשה דא"כ כל אוקמי אילנא נגזור אטו אברויי וביאר שהרמב"ם החמיר דוקא בזיהום משום דהוי מלאכה הנעשית לאוקמי אך יש בה גם אברויי, ונראה  לומר באופן אחר קצת דכוונת החזו"א היא שבסוג מלאכה כזו שלפעמים נעשית לאוקמי ולפעמים נעשית לאברויי גזרינן ואסרינן גם כשעושה רק לאוקמי שמא יבוא לעשות את אותה מלאכה לצורך אברויי, אבל זה ברור שאין כוונתו שלפי משנתנו אין כלל את ההיתר של אוקמי אילנא שהרי הירושלמי עצמו ממשיך ושואל מה ההבדל בין כמה סוגי מלאכות שחלקן מותרות וחלקן אסורות ומתרץ דלאברויי אסור ואילו לאוקמי דהיינו לשמור שלא ימות האילן מותר.

ב. מלאכה הנעשית בגוף האילן

לגבי מה שפסק הרמב"ם דאין מעשנין כדי שתמות התולעת, שגם זו לכאורה מלאכה הנעשית לאוקמי כדי שלא ימות האילן[7], בשו"ת מהרי"ל דיסקין (סי' כ"ז אות ד') כתב דלא מיירי שהתולעים מזיקים לעץ, אלא רק גורמים שלא יתפתח כראוי, ואוקמי אילנא היינו דוקא כשיהיה הפסד גמור כגון שימות העץ, אבל הפסד שאינו גמור לא חשיב אוקמי אילנא. בדברי המהרי"ל מבואר שלמד דלא כהבנת החזו"א ולדעתו טעם ההיתר באוקומי אילנא הוא משום הפסד לכן בעינן הפסד גמור.

אבל החזו"א (סי' י"ז ס"ק י"ט ד"ה שם) כתב דטעם האיסור לעשן הוא משום דמיחזי טפי כעבודה ואסרו זאת חכמים. אלא שהעיר בדרך אמונה (פ"א ה"ה בבה"ל) דלפ"ז נפל בבירא כל ההיתר של אוקמי אילנא דאיך אפשר לדעת מה מיחזי טפי כעבודה ומה לא, חוץ מהדברים שאמרו חז"ל בהדיא. וכתב שם ב' אפשרויות לבאר מתי מיחזי טפי כעבודה: בתחילה כתב, דאולי כוונתו לחלק בין מלאכה הנעשית בגוף האילן כגון עישון או זיהום ואלא אסרום חכמים דמיחזי כעבודה, לעומת זאת מלאכות לאוקמי שלא נעשות בגוף האילן אלא רק בקרקע כגון קשקוש לסתומי פילי מותרות.

ג. לא התירו מלאכה לאוקמי אילנא אלא רק בדרך מקרה   

לבסוף כתב הדרך אמונה (שם, במהדורה לשנת תשע"ה נדפס בגוף הספר, ובמהדורות ישנות יותר נדפס בהוספות להוצאה שלישית) ששוב הראו לו שבספר 'זיו הים' (פ"ב ה"ב סק"ה) הביא בשם מרן החזו"א שלא התיר אוקמי אילנא אלא בעבודה שבאה ע"י מקרה אבל בעבודה מעבודות התמידיות באילן בכל שנה לא התירו אפילו אוקמי כגון מעשנין וכו'. והנה בתחילה כתב הדרך אמונה שבחזו"א (סי' כ' סק"ה) מבואר כפי שביאר בדרך הראשונה שיש חילוק בין מלאכה  בגוף האילן לבין מלאכה בקרקע, אולם אחר שהתבארה הדרך השניה שהחילוק הוא בין מלאכה תמידית לבין דרך מקרה, נראה ברור שכוונת החזו"א שם לחילוק זה, דז"ל: "דהעמדה (של האילן) על מתכונתו הוי אברויי וחשיב נטיעה, ולא מקרי אוקמא אילנא אלא אצולי הפסד מן החוץ" עכ"ל, ביאור כוונתו דהצלה מהפסד חיצוני מקרי חשיב אוקמי אילנא, ואילו העמדת האילן על מתכונתו דהיינו עבודתו השגרתית של האילן חשיבא מלאכת אברויי (ואין כוונתו לחלק בין מלאכה הנעשית באילן למלאכה  הנעשית בקרקע דלא זו היתה כוונתו במה שאמר "אצולי הפסד מבחוץ").

עוד יש לבאר מה שהוסיף החזו"א בלשונו שהעמדת האילן על מתכונתו חשיבא מלאכת אברויי וחשיב נטיעה, מה כוונתו במילים אלו, ומצאתי בס"ד בספר "זכרון שאול" (סדר זרעים שביעית פ"ב, להגר"ש ברזם זצ"ל) שביאר מה הטעם שאסרו מלאכה תמידית אף אם נעשית לאוקמי, דהגע בעצמך, אם יש לאדם נטיעה שאינה מחוברת ואם לא ייטע אותה היא תמות, וכי נתיר לו לנטוע את אותה נטיעה, וכן אם יש לו זרע שאם לא יזרע אותו הוא עתיד להירקב, וכי נתיר לו לזרוע כדי שלא ירקיב, ודאי שמלאכה זו היא מלאכה גמורה שאסורה בשביעית, ורק מלאכת הצלה ממקרה חד פעמי שאירע לאילן נחשבת מלאכה לאוקמי ומותרת. לפ"ז נראה שזו כוונת החזו"א "דחשיב נטיעה" דהיינו כשם שפשוט שמלאכת נטיעה אסורה בשביעית ולא שייך בה שום היתר של אוקמי אילנא, כך בכל עבודת אילן שגרתית לא שייך ההיתר דאוקמי אילנא.

הגדרה זו מבוארת להדיא גם במכתב החזו"א (להגר"צ ברוידא זצ"ל, נדפס בחוט שני מהדו' שנת השביעית תשע"ה, עמ' תע"ג) שכתב: "אוקמי אילנא דשרי אינו משום הצלת הפסד, אלא אפילו ערב ר"ה של מוצאי שביעית שרי אף שאפשר להמתין עד אחר ר"ה, שאין שם מלאכה על זה, והיינו סתומי פילי שזה חולי במקרה ומחזירו כשאר אילנות". הרי להדיא הגדיר החזו"א שרק תיקון חולי במקרה נחשב מלאכת אוקמי.

דברים אלו מבוארים גם בתפארת ישראל (פ"ב מ"ד אות כ"ז) וז"ל: "יש לומר כל שמעכב היזק שבכללות הטבע כצינה וחמה ורוח הוה ליה כאברויי אילנא" עכ"ל. גם בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' נ"א אות ח') נזכרה סברה זו.

האם היתר אוקמי אילנא נאמר גם במלאכות דאורייתא

בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' נ"א אות ח') כתב בתחילה דנראה דעבודות דאורייתא אסירי אף כשנעשות לאוקמי, וראייתו מדין חרישה בשדה של י' נטיעות שהותר עד ערב ר"ה של שביעית (שביעית פ"א), ומבואר בירושלמי שטעם ההיתר הוא כדי שלא יתייבשו, והריטב"א (בסוכה ל"ג) כתב כדי שלא ימותו (ובמלאכת שלמה פ"א דשביעית כתב שחרישה זו נחשבת לאוקמי), ולמרות זאת לא התירו את החרישה אלא רק בערב שביעית לומר שלא נוהג בהם דין תוספת שביעית, אבל בשביעית עצמה אסור, א"כ מוכח שחרישה דאורייתא לא התירו בשביעית אפילו אם נעשית לאוקמי.

אולם בהמשך דבריו דחה ראיה זו, דיתכן דהשקאה וחרישת הנטיעות לא חשיבי מלאכות לאוקמי אלא לאברויי משום שהן גם משביחות את הנטיעות וזו הסיבה שנאסרו בשביעית, או שכיון שהן מלאכות שרגילים לעשותן לעולם נחשבות עבודת שדה וכרם ואסורות אף שנעשות לאוקמי[8].

למעשה הביא מספר "שבת הארץ" (פ"א ה"כ) ומספר "הלכות שביעית" (להגרי"מ טוקצינסקי ז"ל) שכתבו דמותר לאוקומי אף בזימור דאורייתא, וכתב דנראה כדבריהם, משום דמסתבר שגם אביי דסובר שגם תולדות אסירי מדאורייתא ג"כ סובר הך כללא דלאוקמי שרי.

והנה כאמור לעיל, לפי הבנת החזו"א דכל מלאכה הנעשית לאוקמי אילנא לא חשיבא מלאכה היה מקום להתיר גם מלאכות דאורייתא הנעשות לאוקמי כמו חרישה או זמירה וכד' שהרי אינן בכלל עבודת הארץ שאסרה תורה כשנעשות לאוקמי.

אולם למעשה, בסדר השביעית שכתב הג"ר זליג שפירא זצ"ל (והיה למראה עיני החזו"א) כתב (באות י"ג, מודפס בסוף ה'דרך אמונה'), וז"ל: "בעבודת שדה, גן, פרדס, צריכין להבדיל בין העבודות הנחוצות לקיום האילנות או הפירות ובין עבודות הבאות להשביח את העץ או את הפירות, הכלל בזה הוא שעבודות הבאות להשביח את העץ או פריו אסורות ועבודות שהן נחוצות לקיומו ושבלעדם ימות העץ או יפסדו רוב הפירות הרי הן מותרות, וחרישה וזריעה וזמירת הגפנים אסורות בשביעית אף אם הם לקיום האילן ופירותיו עכ"ל, מפורש בדבריו שמלאכות דאורייתא לא התירו לאוקמי אילנא, ולכאורה הדברים צ"ע דכפי שהתבאר לשיטת החזו"א היה מקום להתיר גם מלאכות דאורייתא אם נעשות רק לאוקמי.

קושיה זו כבר הקשה בדרך אמונה (בה"ל פ"א ה"ה) וכתב די"ל דמרן לשיטתו דאף מלאכות לאוקמי פעמים שאסורות משום דמחזי כעבודה וכפי שהתבאר לעיל, וא"כ אי אפשר לנו להשתמש בהיתר של אוקמי כלל כי אין אנו יודעים מה מחזי כעבודה טפי, ולמעשה אין אנו יכולים להשתמש אלא בהיתר של פסידא מרובה שהתירו במלאכות דרבנן וכנ"ל וזה מה שקורא כיון שבלעדם ימות העץ או רוב הפירות דזה נקרא הפסד מרובה וזה בודאי אין להתיר במלאכות דאורייתא אלא דרבנן.

אולם לפי מה שהתבאר לעיל שגם מלאכות לאוקמי אילנא לא התירו אלא רק אם נעשות באופן מקרי ולא במלאכות שגרתיות של אילן, א"כ מובנים שפיר דברי החזו"א דלעולם קיים ההיתר דאוקמי אילנא גם בדאורייתא, אלא שמלאכות חרישה וזריעה וזמירת הגפנים, הן מלאכות הרגילות באילנות וגם אם נעשות לאוקמי אין להתירם דחשיב מלאכת שדה וכרם.

נמצא דאף שלהלכה קיים ההיתר דלאוקמי אילנא גם במלאכות דאורייתא, מ"מ באופן מעשי אין זה שייך, שהרי כל המלאכות דאורייתא הן מלאכות שגרתיות הנעשות באילן והן חלק מעבודתו ולא נעשות בדרך מקרה וממילא לא קיים בהם ההיתר הנ"ל.

מלאכות לשמירת פרחי נוי או אילנות הנעשים לנוי (גדר חיה)

בפרחי נוי שעיקר המטרה הוא הנוי והיופי אפשר שאם גוזז וזומר כדי לשמור על צורתם דחשיב נמי כאוקמי אילנא ושרי וצ"ע.

מלאכה בשינוי – דרך אמ9 ה פ"א ציון הלכה י"א

פסיק רישא בשביעית –

 

קיצור כללי מלאכות שביעית

המלאכות האסורות מהתורה

א.      מהתורה נאסרו רק מלאכות זריעה, זמירה, קצירה ובצירה. כמו כן לרוב השיטות גם מלאכת חרישה ומלאכת נטיעה אסורות מהתורה.

המלאכות האסורות מדרבנן

ב.      שאר המלאכות הנעשות בקרקע או באילן או בפירות אסורות מדרבנן.

האם איסור מלאכות שביעית הוא איסור גברא או איסור על הארץ

ג.       לרוב דעות הראשונים גדר האיסור בעבודת הארץ בשביעית הוא על הגברא שלא יעשה מלאכה בשביעית וכן הכריע החזו"א, אמנם יש שחששו לדעות שהאיסור הוא גם על הקרקע שלא תעשה מלאכה וגדר האיסור הוא כעין שביתת בהמתו בשבת.

מלאכות בשביעית במקום הפסד

במשנה במסכת מועד קטן (דף ב' ע"א) נאמר שמותר להשקות שדה בית השלחין (שאינה מסתפקת במי גשמים וזקוקה להשקיה מלאכותית) בשביעית.

ובגמ' נחלקו מה טעם ההיתר, לאביי משום ששביעית בזמן הזה דרבנן ובמקום פסידא הקילו רבנן, ואילו לרבא שאר המלאכות בשביעית שלא הוזכרו בפסוק אסורות רק מדרבנן, ובמקום הפסד מותר לעשותן, וזוהי הסיבה שמשקין בית השלחין בשביעית.

 

החילוק בין מלאכות דאורייתא למלאכות דרבנן

ד.      המלאכות האסורות מהתורה נאסרו גם אם במניעתן ייגרם הפסד לקרקע או לאילן או לפירות. לעומת זאת מלאכות דרבנן הותרו במקום שמניעתן תביא להמתת האילן או יבול הפירות של שנה זו[9].

הפסד בגוף האילן או הפירות ולא הפסד כספי

ה.      הפסד פירושו קלקול ניכר באילן או בפירות עצמן שיביא לנבילתם או לכך שלא יגדלו פירות בשנה זו, ואף אם שווי היבול הוא מועט כגון עשבי ריח וכד', אם ההימנעות ממלאכה תגרום להמתת אותם גידולים, מותר לעשות מלאכות דרבנן כדי למנוע את הנזק.

ו.        לעומת זאת הפסד כספי לא נחשב הפסד. לכן אסור לעשות מלאכות על מנת לכוון את עונת ההבשלה של הפירות לזמן שמחיר הפירות גבוה, או למנוע פגם קטן שאינו משמעותי לגבי הפרי, אע"פ שהוא משמעותי לגבי מחירו.

עיטוף פירות או אתרוגים שלא יינזקו

ז.        מותר לעטוף את הפירות בשקיות כדי למנוע מהם נזק המגרע באכילתן, אבל אסור לעטוף בשקיות כדי למנוע הפסד בצורתם החיצונית או בכשרותם כגון באתרוגים.

עבודות לצורת השבחת כשרות הלולבים

ח.      הוא הדין עבודות לצורך השבחת כשרות הלולבים לצורך מצוות ד' מינים, אסורות, לכן אם נעשתה מלאכה כדי להכשיר את הלולבים למצוותם (ולא לצורך התמרים), ומחמת אותה מלאכה הלולבים ראויים למצוה טפי, ראוי להדר ולא ליטול לולבים אלו. אולם אם המלאכה לא הועילה  ללולבים מותר להשתמש בלולבים אלו למצוותם[10].

ט.     היתר עשיית המלאכות במקום הפסד הוא רק באופן שלא ניתן להקדימם לערב שנת השמיטה, או לאחרם למוצאי השמיטה. לכן



[1] אמנם רש"י בשבת (דף ע"ג ע"ב) פירש דזומר תולדה היא, אבל עיי"ש בדברי רש"י שפירש שמבריך ומרכיב נחשבים בשבת אב מלאכה.

[2] עיין בחזו"א (סי' כ"א ס"ק ט"ו) שמבואר בדבריו דלגבי שביעית שכל שהעבודות משתנות בשינוי קל חשיב תולדה, כגון חרישה הוי אב ואילו עידור הוי תולדה.

[3] בספר משפטי ארץ (פ"ג סעיף ט) למד מדברי החזו"א הנ"ל שכל מלאכה הבאה למנוע נזק בפירות שביעית שאי אפשר לעשותה בצמצום ובהכרח תגרום גם הרווחה, שמותר לעשותה בשביעית ואינו צריך להוציא הוצאות כספיות מרובות לצמצם בדבר. ולכאורה היה מקום להעיר שדברי החזו"א נאמרו לגבי השקיה וכפי שהתבאר בנימוקי יוסף במו"ק שם י"ל שהשקיה זו מלאכת קיום שנותנת לאילן את חיותו ואולי רק בה הקילו, ואין ללמוד מכאן לשאר מלאכות. אולם כיון שבפוסקים לא מצאנו חילוק, וחז"ל התירו במקום פסידא כל מלאכות דרבנן, שמא יש להתיר כל שלא יכול לצמצם.

[4] יש להעיר שמדברי המהרי"ל דיסקין נראה שלא חילק בין שני ההיתרים של פסידא ושל אוקומי אילנא, ולכן הביא ראיה לדבריו מדברי רש"י, אולם עיין להלן שלדעת החזו"א אלו שני היתרים שונים במהותם.

[5] וכדרך שכתב החזו"א (סי' כ"א ס"ק י"ז)  לגבי ההיתר במקום פסידא שיש לשקול כל עבודה ועבודה עד כמה יש בה הפסד, וכן יש להקדים או לאחר מלאכות שאין דחיפות לעשותן דוקא בשנה השביעית.

[6] אמנם, עיי"ש בחזו"א שכתב אופן נוסף לבאר את טעמם של חכמים, דאף שזו מלאכת אוקומי אילנא מ"מ אסורה משום "דלפעמים נראה לחכמים למיסר אף אוקמי אילנא בדבר דמחליף בעבודה כמו שאסרו מעשנין", עכ"ל. ועיין עוד בביאור הגר"א לירושלמי שביאר שטעם ההיתר של ר"ש אינו משום אוקמי אילנא אלא משום דאיכא הפסד גדול, ועיין חזו"א (כ"א, י"ז) דחכמים פליגי בשיעור הפסד זה דלא חשיב הפסד.

[7][7] עיין בתוס' הרא"ש (מו"ק דף ג' ע"א) שהביא בשם הערוך דמעשנין היינו להמית את התולעים, והקשה דהוי אוקמי אילנא, ולכן כתב דעישון האמור במשנה היינו לפטם את האילן, וכ"כ הראב"ד בתורת כהנים.

[8] סברה זו כבר הובאה לעיל בשם מרן החזו"א שלא התירו מלאכה לאוקמי אלא רק אם נעשית באופן מיקרי אך לא התירו כל מלאכה רגילה שעושים תדיר באילן, וכן מבואר בתפארת ישראל (שביעית פ"ב מ"ד).

[9] החזו"א (סי' כ"א ס"ק י"ד) הוכיח שגם הפסד הפירות נחשב הפסד שהתירו מחמתו מלאכות דרבנן.

[10] תשובת הגרי"ש אלישיב זצ"ל בקובץ תשובות (ח"ד סי' פ"ג).

הצטרף לדיון

3 תגובות

  1. לכבוד הרבנים הנכבדים שליט"א !

    התקשתי בהבנת המסקנה בגוף הפסקא :

    "[ב] מלאכות שהן גם אברויי אילנא וגם אקומי אילנא, כגון מלאכות שאם לא יעשו אותן ימות האילן, אבל כשיעשו אותן הן ישביחו אותו. דאם ההיתר הוא במקום פסידא, א"כ גם מלאכות אלו יש להתיר שהרי סו"ס אם לא יעשו אותן ימות האילן, לעומת זאת אם ההיתר הוא רק במלאכות שנעשות לאוקומי משום שלא נחשבות מלאכות כלל, א"כ שהן מלאכות שבעצמן משביחות את האילן (ורק מניעתן תגרום למות האילן), א"כ הן מלאכות שנכללות באיסור התורה והרי הן אסורות."
    —————————–

    מדוע נאמר ש"הן מלאכות שנכללות ב_איסור__התורה__והרי הן אסורות" ?

    הרי אפשר לעשות מלאכות לאברויי(שהן גם לאוקמי)
    שהן תולדות האסורות מדרבנן?
    לא הוזכר בגוף הפסקה שהמלאכות הנ"ל הן דווקא האבות והתולדות האסורות מדאורייתא .

    האם יש להבין בזה ש_כל_שהוא לאברויי הוא באיסור דאורייתא (אף כי לא לוקים עליו — לבד מהארבע הנ"ל) ?
    או שמא כוונת הדברים היא ש"איסור התורה" הוא ב'עשה' — שהארץ תשבות , ולכן עובר באיסור עשה , ובכך הדברים מתיישבים יותר לענ"ד.

    מבקש שתאירו את עיני ותתירו לי את ספקותיי !

    תודה מראש.
    בכבוד רב , בהוקרה,

    דניאל

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל