איסור חרישה בשביעית

רבני בית ההוראה
ט"ז חשון ה'תשע"ה

בגמ’ מו”ק (דף ג ע”א) איתמר החורש בשביעית, רבי יוחנן ורבי אלעזר. חד אמר לוקה, וחד אמר אינו לוקה. מבארת הגמ’ פלוגתתם דמאן דאמר לוקה – שפיר. ומאן דאמר אינו לוקה – אמר לך, מכדי, זמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, למאי הלכתא כתבינהו רחמנא, למימר דאהני תולדות הוא דמיחייב, אתולדה אחרינא – לא מיחייב.

מחלוקת הר”ש והרמב”ם בדין מעדרין בערב שביעית

בשביעית (פ”ב מ”ב) איתא מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה, וביאר הר”ש שעידור היינו חפירה בידי אדם באמצעות כלי ברזל, ובירושלמי תני כל זמן שמותר לחרוש מותר לזבל ולעדר, וטעם ההיתר הוא דאף על גב דחרישה בשביעית דאורייתא והיה לנו לאוסרה בתוספת שביעית (ואכן כך מבואר בפ”א מ”א ופ”ב מ”א דאין חורשים בשדה אילן אלא עד עצרת ובשדה לבן עד פסח), אלא דשרינן לה הכא כיון שעושה לצורך פירות שישית. כלומר, אם ניכר שעושה את המלאכה לצורך פירות שישית כמו חרישה במקשאות ומדלעות הרי זה מותר בזמן התוספת.

אולם, התוס’ יו”ט (פ”ב מ”ב) כתב שדעת הרמב”ם היא שחרישה בשביעית אסורה מדרבנן וכך מבואר בלשונו (פ”א משמיטה ויובל ה”ד): “החופר או החורש לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ, וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות מכין אותו מכת מרדות מדבריהן” עכ”ל. א”כ לשיטתו הא דהתירו עידור וחרישה במקשות ומדלעות היינו ככל שאר המלאכות המוזכרות במשנה שם דאיסורן בשביעית עצמה אינו אלא מדרבנן, ובתוספת שביעית הקילו ומותרות לגמרי, ועיי”ש שביאר שחרישה שהיא עבודה בגוף הקרקע הקילו דוקא במקשאות ובמדלעות (דניכר שעושה לצורך הפירות), אבל לא בשאר שדות, לעומת זאת שאר המלאכות האסורות מדרבנן הותרו בזמן התוספת שביעית גם בשאר שדות.

ביאור שיטת הרמב”ם

על עצם הבנת התוס’ יו”ט ברמב”ם שחרישה בשביעית אינה אסורה אלא מדרבנן חלקו רבים מהאחרונים, ולדעתם ודאי הרמב”ם מסכים שחרישה בשביעית אסורה מדאורייתא. כ”כ הרעק”א (שביעית פ”ב משנה מ”ב) שכן מוכח בלשון הרמב”ם (הלכות שמיטה ויובל פרק א הלכה א): “מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת לה’ ונאמר בחריש ובקציר תשבות, וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור” עכ”ל, א”כ כתב להדיא את הפסוק בחריש ובקציר תשבות ומשמע שסבר שאיסור חרישה הוא מדאורייתא[1]. וכ”כ הרש”ש (על המשנה שם) דאף לפי ר’ ישמעאל (מו”ק דף ד ע”א) דיליף איסור תוספת שביעית מהלכה למשה מסיני (ולא מהפסוק הנ”ל), הלא גם ההלל”מ נאמרה לגבי חרישה להתיר חרישת שדה נטיעות עד ר”ה, ומשמע שזקנות אסור בתוספת שביעית וכל שכן בשביעית עצמה[2]. ומה שכתב הרמב”ם שלוקין מכת מרדות מדבריהם היינו משום שבאמת מדאורייתא אין לוקין על חרישה, אבל איסור עשה דאורייתא יש בכל גוונא. כעין זה כתב גם המהר”ם שיק (על המשנה) דהא דכתב הרמב”ם דהוי מדבריהם היינו לפי מה שכתב בספרו מניין המצוות (שורש ב’) ובפ”א מהלכות אישות ה”ה) דכל איסור שלא נכתב במפורש בפסוק אלא נלמד מדרשה או מהלל”מ קרא לו הרמב”ם “דברי סופרים”, אבל באמת סבר שאסור מדאורייתא.

גם השער המלך כתב שודאי דעת הרמב”ם שחרישה בשביעית דאורייתא וכן מוכח בהדיא מהא דפרכינן התם במועד קטן (דף ב’ ע”ב) על הא דתנן משקין בית השלחין במועד ובשביעית בשלמא מועד כו’ אלא שביעי’ בין למ”ד משום זורע בין למ”ד משום חורש חרישה וזריעה בשביעית מי שרי, והשתא אם איתא דלמ”ד אינו לוקה אין איסורו אלא מדרבנן היכי פריך בפשיטות חרישה מי שרי ומאי קושיא נימא דמ”ד משום חורש ס”ל כמ”ד דחורש בשביעית אינו לוקה ואינו אסור אלא מדרבנן ומשום פסידא התירו, אלא ע”כ שחרישה אסורה מדאורייתא[3].

שיטת המהר”י קורקוס דב’ מיני חרישות הן

המהר”י קורקוס (הלכה א’) האריך להוכיח ששיטת הרמב”ם שחרישה אסורה מדאורייתא, ומה שכתב הרמב”ם שעל חרישה בשביעית מכין אותו מכת מרדות מדבריהם, כוונתו על סוג חרישה אחר, דב’ סוגי חרישות הן, האחת, חרישה לצורך האילנות כדי שיגדלו וזו אסורה מדאורייתא, השניה, חרישה לצורך הקרקע שלא תיפסד ותתקלקל שהיא אינה אסורה מהתורה והוי כחופר בעלמא או מסקל אבנים שפעולות אלו אסורות רק מדרבנן.

כדברי המהר”י קוקרוס כתב גם בשו”ת הרדב”ז (חלק ה סימן קצו – אלף תקס), אלא שכתב דשלשה מיני חרישה הן: דמלבד שני סוגי החרישות המובאות במהר”י קורקוס עוד יש חרישה שלישית והיא חרישה לחפות את הזרעים  וזו זריעה ממש היא.

אולם החזו”א (סי’ י”ח סק”ג) כתב שגם החרישה בשדה בור אסורה מדאורייתא, ולא חילק בין סוגי החרישות.

 

שיטת מרכבת המשנה   

מרכבת המשנה (חעלמא, הלכות שמיטה ויובל פרק א הלכה ו) ביאר בשיטת הרמב”ם, דודאי איסור החרישה בשביעית הוא מצוות עשה דבר תורה, ואם עבר וחרש בשביעית לצורך זריעה עובר בעשה אבל אינו לוקה אלא על הזריעה שהיא בלא תעשה, וא”כ החורש בשביעית וזורע בשביעית לוקה על הזריעה, אבל החורש כדי לזרוע במוצאי שביעית אינו עובר בעשה אלא דאסור מיהת מדברי סופרים.

נמצא שלרוב דעות הראשונים חרישה בשביעית אסורה מהתורה וכן למדו רוב האחרונים בשיטת הרמב”ם. אמנם עיין בשער המלך (שם) שהביא מחידושי כ”י לרמב”ן במכות שמדבריו נראה שהבין שחרישה בשביעית דרבנן, אולם כבר העיר הגר”ח קנייבסקי שליט”א בדרך אמונה (פ”א ה”א ציון הלכה י) שברמב”ן בחומש (שמות כ”ג, י”א) מפורש שחרישה אסורה בשביעית מדאורייתא, [וע”ע בתוס’ מו”ק (דף י”ג. ד”ה נטייבה) שמשמע מדבריו דחרישה מדרבנן].

דין תולדות של מלאכת חרישה

לדעת רבא במו”ק (דף ג’ ע”א) דרשינן מהפסוק “שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור את ספיח קצירך לא תקצור…” שרק התולדות המוזכרות במפורש שם בפסוק (בצירה וזמירה) אסורות מהתורה אבל התולדות האחרות אינן אסורות אלא מדרבנן.

כתב הנודע ביהודה (תנינא או”ח סי’ לא) דלמ”ד שאינו לוקה על החרישה בשביעית משום דיליף לה מעשה “בחריש ובקציר תשבות”, א”כ חרישה נלמדת מלימוד שונה מזריעה וזמירה, וא”כ לא נאמרה לגבה הדרשה לפטור את התולדות, ולפ”ז תולדות של חורש אסורות מהתורה, אמנם למ”ד שלוקה על חרישה דהיא בכלל “שדך לא תזרע” כדיליף בכלל ופרט, הרי היא גם בכלל הדרשה שאינו לוקה על התולדות שלה.

ולהלכה שפסק הרמב”ם שאינו לוקה על חרישה, א”כ תולדות של חורש אסורות מהתורה. אולם בחזו”א (סי’ כ”א סק” ט”ו) מבואר שגם תולדות של חורש דהיינו חפירה ועידור אסורות רק מדרבנן.

 

לסיכום

א.      לרוב דעות הראשונים חרישה בשביעית אסורה מדאורייתא, וכך למדו רוב האחרונים ברמב”ם.

ב.      אמנם לדעת התוס’ יו”ט שיטת הרמב”ם שחרישה אסורה רק מדרבנן, והקשו עליו.

ג.       לדעת המהר”י קורקוס והרדב”ז יש כמה סוגי חרישות, אם נעשית לצורך הקרקע הוי דרבנן, ואם נעשה לצורך השבחת האילנות הוי דאורייתא, והוסיף הרדב”ז שאם נעשה לחפות את הזרעים ודאי הוי דאורייתא מדין זריעה.

ד.      לדעת הנוב”י תולדות של חרישה אסורות מהתורה, ואילו בחזו”א מבואר שאסורות מדרבנן ככל התולדות.




[1] אמנם עיין בתוס’ רעק”א על המשנה שם שתמה דרק ר”ע (מו”ק דף ג’ ושביעית פ”א מ”ד) יליף מפסוק זה דין תוספת שביעית, אבל לפי רבי ישמעאל הפסוק איירי על שבת ולא על שביעית ולדעתו דין תוספת שביעית נלמד מהלל”מ, והנה הרמב”ם (פ”ג משמיטה ויובל) פסק כר’ ישמעאל, א”כ הפסוק “בחריש ובקציר תשבות” איירי על שבת ולא על שביעית, ועיין במהר”י קורקוס שכתב כמה תירוצים ליישב דברי הרמב”ם, ועיין בשער המלך (פ”א ה”א) ובחידושי הגר”א מגריידיץ (משנה פ”במ”ב) שכתבו דודאי אין כוונת הרמב”ם לומר שבחריש ובקציר תשבות הוא איסור בפני עצמו שהרי כתב במפורש שעובר בעשה אחת (ולא בשתיים), אלא שפסוק זה בא לבאר מהי אותה שביתת הארץ, על זה הביא את הפסוק בחריש ובקציר תשבות לומר שזו תוכנה של שביתת הארץ, עכ”פ מבואר שאיסור חרישה  הוא מדאוריתא.

[2] עיין בתפארת ישראל (בועז אות ב’) שביאר שגם התוס’ יו”ט הבין שכשהמקדש קיים חרישה בשביעית אסורה מדאורייתא, אלא שכשאין בהמ”ק קיים בין כך גם בשביעית הוי דברי סופרים לכן לא חילק התוס’ יו”ט כ”כ, ועיי”ש שהרעק”א הקשה עליו.

[3] חילוק בין עידור לחרישה

בהגהות “תפארת ירושלים” במשנה (פ”ב מ”ב) כתב שמקורו של התוס’ יו”ט דשיטת הרמב”ם היא שחרישה בשביעית דרבנן היא ממה שפסק בפ”א ה”ז שמותר לחפור בשביעית תחת הגפנים, ולו יהי טעמו משום פסידא (כפי שמוכח שם ברמב”ם בהלכה י’), מ”מ איך נתיר איסור חרישה דאורייתא במקום פסידא בשביעית עצמה. אלא ע”כ שלמד שחרישה אינה אסורה אלא מדאורייתא.

אולם לכאורה יש לעיין בדבריו, שהרי מפורש בברייתא המובאת בגמ’ (מו”ק דף ג’ ע”א) דעידור הגפנים הוא אחד מד’ עבודות דרבנן שהתירו בשביעית אפילו שלא במקום פסידא משום שאין זו עבודת שדה וכרם. עיין בחזו”א (סי’ י”ז סק”כ ד”ה והנה הר”מ) שביאר טעם ההיתר דהוי רק ‘הכשר עבודה’ ואינה עבודה שמשביחה את האילן, והתפלא על לשון הרמב”ם שהתיר זאת רק במקום פסידא, עיי”ש, ובספר שערי אמונה (לגר”ח קנייבסקי שליט”א, פ”ב מ”ב) כתב דעידור פירושו חפירה בידי אדם בכלי ברזל והוא אינו אלא תולדה ואסור רק מדרבנן, ואילו חרישה היא במחרישה ובאמצעות בהמות והיא נחשבת לאב ואסורה מדאורייתא, וא”כ אין ראיה ממה שפסק הרמב”ם להתיר עידור בגפנים דעידור ודאי הוי דרבנן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים