טיפול בגינת נוי בשביעית

הרב הגאון יצחק יוסף
ז' חשון ה'תשע"ה

 

א. ‏גינות נוי שסביבות הבתים, וכל השכנים משתתפים בהוצאות הכוללות את החזקת הגינה, אם הדיירים שומרי תורה, לא יעבדו בגינות אלו בשביעית במלאכות האסורות, כגון זמירה, זיבול, סיקול, וכדומה. ויעשו בה רק את העבודות המותרות. [ומותר להשקות את הדשא ושאר הצמחים באופן שאם לא ישקה אותם ייגרם להם נזק. ובעונת הגשמים לא ישקה כלל]. ואם יש בין הדיירים שכנים שאינם שומרי תורה, ואינו יכול להשפיע עליהם בדרכי נועם להפסיק מלעבוד בגינה בשביעית, יש לו ג’ דרכים להינצל מאיסורי שביעית: דרך אחת, שבעת התשלום לועד הבית יאמרו בפירוש שהתשלום בא לצרכים אחרים של הועד, ולא עבור הגינה. ואם אין לועד הבית הוצאות אלא לצרכי הגינה, יאמר שהתשלום בא עבור המלאכות המותרות הנעשות בגינה בשביעית. ודרך שניה, שיבקש מועד הבית יפוי כח בלתי חוזר, וילך לרבנות למכור את הקרקע לגוי, כדי שלא יהיה שותף לדבר עבירה. אבל אם השכנים מסכימים שלא לעשות מלאכות אסורות בגינה בשנת השמיטה, ואין חשש שיכשלו מחוסר ידיעה בעבודות האסורות,  לכתחלה  אין  להזדקק  למכירה לצורך גינות נוי. ודרך

שלישית, להפקיר בפני שלשה את חלקו בגינה.‏ א)

‏גינה בבית משותף שיש בו שכנים חילוניים

 

א) ‏הנה בבית דירות שמתגוררים שם שכנים חילוניים המסרבים לשמור שמיטה, אם אפשר להעסיק פועל גוי בעבודות הגינון המשותפות והפרטיות עדיף טפי. וכבר כתבנו לעיל שיש בזה מחלוקת אם מותר לגוי לעבוד בקרקע ישראל או לא, ודעת כמה מהפוסקים דאיסור שביעית הוא איסור גברא, וממילא אין איסור מן התורה שהגוי יעבוד בקרקע. ואמנם לדעת כמה פוסקים איסור שביעית  הוא איסור חפצא, שהקרקע צריכה לשבות, וממילא לדעתם האיסור הוא גם אם הגוי עובד בקרקע. ולדעת החזון איש (סימן יז אות כה) דכשנכרי עובד בשדהו אינו עובר בעשה אלא באיסור שבות, ומכל מקום אם ישראל עובד בשדהו עובר גם באיסור עשה. ולכן במקרה שאינו יכול לשכנע את השכנים להפסיק בעבודה יפקיר את חלקו בגינה בפני שלשה, ואז לא יעבור באיסור. וכן כתב בספר ישיב משה (עמוד קסד) דכשיש שני שותפים בשדה, שאחד מהם חילוני העובד בשדה בשביעית כרגיל בניגוד לרצון שותפו, יש לשותף להפקיר את שדהו. וע”ש  שכתב שאין היתר בשדה הפקר ושדה ציבורי לענין איסור עבודת שביעית. וראה עוד בזה בשו”ת ישכיל עבדי חלק ו’ (חלק יורה דעה סימן טו), ובשו”ת אז נדברו חלק ד’ (סימן יג). ע”ש.

והדבר ברור שאם יש לו השפעה על ועד הבית שיפסיקו לגמרי מלעבוד בגינה, בזמירה, סיקול, וזיבול, דברים האסורים מן התורה או מדרבנן, כפי שהרמב”ם מונה אותם, בודאי שעדיף ונכון להשפיע עליהם שהדברים יקויימו כפשטן “והשביעית תשמטנה ונטשתה”. וזו הדרך הנכונה ביותר בגינות נוי. כי אין זה דבר חיוני ונצרך שיצטרך להיזדקק להיתר המכירה. ולכל הפחות צריך שדיני השמיטה יישמרו באופנים כאלה, שאין הדבר כרוך כ”כ בפרנסה, ואם לא תהיה הגינה לנוי למשך שנה אחת, אין בכך כלום. אולם אם אין לו השפעה עליהם ויש שם גנן המגיע אחת למספר ימים לטפל בכל המלאכות כנטיעה, זיבול חרישה וכדומה, עליו לקבל מועד הבית יפוי כח בלתי חוזר, וימכור את הגינה לגוי דרך הרבנות ערב השביעית, שאם לא כן מאחר והוא משתתף בהוצאות של ועד הבית הוי כמסייע בידי עוברי עבירה, ואם הקרקע של גוי אין בזה איסור דאורייתא בודאי, ובפרט לדעת מרן שיש קנין לגוי להפקיע את הקרקע מקדושת שביעית. ונודע שרובו של הישוב הישראלי סומכים הלכה למעשה על היתר המכירה, וכמו שפסק גם כן להיתר הגאון הראשון לציון מוהר”ר יש”א ברכה בשו”ת שמחה לאיש (חלק יורה דעה סימן כו). והסכים עמו הגאון הראשון לציון המרפ”א. ע”ש. ונראה שעליהם כיוון הגאון ישועות מלכו (חלק יורה דעה סימן נג) שכתב, בדבר השמיטה, תמיהני שהלא היתר פשוט הוא למכור הקרקע לגוי, וכל ישראל שבחוץ לארץ נוהגים כן, בין לענין חמץ בפסח ומכירת בכורות, ובין לענין אלה שיש להם כפרים ושדות בשבתות השנה. “ובפרט כי גדולי רבני ספרד אשר צפרנם עבה מכריסם של חכמי אשכנז, הם מתירים על ידי מכירה”. על ידי שיעבדו הגויים בשביעית, ואיך נוכל לעשות תורתם פלסתר. והאמת שעל ידי פחזותם של האשכנזים יצאה מכשלה גדולה שיעבדו ישראל בעצמם את שדותיהם [אף בלי היתר המכירה]. ומעולם לא עלה על דעתי שיהיה מי שחושש בזה להחמיר.

וכיוצא בזה כתב בקובץ אחד בשם הגאון האבני נזר (חלק יורה דעה סימן תנח) שנשאל מהרב דטבריא אם מותר למכור השדות לגוי באופן שהיהודים יעבדו שם בשביעית, וכתב הרה”ג השואל, המתקנו סוד בבית דין של הספרדים והתרנו להם וכו’, ואם יש הפסד מרובה יש להקל גם בפירות שלא לנהוג בהם קדושת שביעית, אבל אם אין הפסד מרובה טוב לנהוג קדושת שביעית בפירות. ע”ש. והנה כמה דיות נשתפכו על זה מן הגאונים המתירים ומן הגאונים האוסרים, מערכה לקראת מערכה, וכבר נודע שיטת הרבה מן הראשונים שאין שביעית נוהגת בזמן הזה אפילו מדרבנן, ומהם הרשב”ם שהובא באור זרוע (סימן קז), ובעל המאור (גיטין לז.), וכתב בשו”ת הרשב”ש (סימן רנח) שדעת בעל הלכות גדולות, והרב רבי יהודה הנשיא אברצלוני, והרב ר’ יהודה בן יקר, והרב בעל העיטור, כולהו סבירא להו שאין שמיטת קרקע נוהגת בזמן הזה כלל. וכן כתב המאירי בספר מגן אבות (סימן טו), ובודאי דחזו לאצטרופי לסניף להקל בשעת הדחק על ידי היתר המכירה, הגם שהיא הערמה גלויה לכל. וכמבואר ד”ז בשו”ת יביע אומר חלק ג’ (חלק יורה דעה סימן יט אות ז’). ע”ש.‏

אם צריך להפקיר את חלקו בגינה המשותפת

 

ומה שכתבנו שיפקיר את חלקו בגינה וכו’, כן כתב במשפטי ארץ (שם פרק ח’ סעיף ב’) וע”ש בהערה ב’. וכן כתב בספר מעדני ארץ (סימן יג), ובהלכות שביעית להר”ב זילבר (פרק א’ הלכה א-ב), ובביאור הלכה שם, ובהלכות שביעית דף צט, ובספר שמיטה כהלכתה (פרק א’ סעיף ו’). ע”ש. והיינו כדי שלא תהא עבודת האדמה נעשית בחלקו בשנת השמיטה. וכמו שמצינו כן לענין שביתת בהמתו בשבת, שכתב מרן באורח חיים (סימן רמו סעיף ג’) שאם השאיל או השכיר את בהמתו לנכרי, והתנה עמו להחזירה לו קודם השבת, ועיכבה הנכרי בשבת, יפקירנה בינו לבין עצמו קודם השבת, או יאמר בהמתי קנויה לנכרי, כדי שינצל מאיסורא דאורייתא. ואם כן הוא הדין כאן, שיש לו להפקיר את חלקו כדי להנצל מאיסור שביתת הארץ בשביעית. ושם (סעיף ג’) כתב, שאם עושים בגינה רק מלאכות דרבנן, אין צריך להפקיר. וכן הורה הגרי”ש אלישיב שליט”א, כמבואר בהערה 6 שם.

ואמנם כל שהוא עצמו אינו עובד בקרקע בשביעית, ומגלה דעתו שמה שהשכנים עובדים בגינה אין זה על דעתו והסכמתו, וגם בעת התשלום לועד בית אומר בפירוש שהתשלום אינו עבור הטיפול בגינה, אינו עובר על האיסור, דמה איכפת לו שהשכנים החילוניים עובדים בגינה שיש לו בה חלק, והרי הוא עצמו אינו עובד בגינה, ואין הם עושים שום שליחות מטעמו. וממילא אין צריך להפקיר את חלקו בגינה. וכן מבואר בספר שמן המור, מובא בספר שמיטה כהלכתה (פרק א’ סעיף ו’). וכן כתב גם בספר אור לציון (שביעית פרק א’ הלכה טז) שאם משלם כסף לועד הבית, וחלק מההוצאות הוא עבור הגינון, יאמר להם שאינו נותן את הכסף עבור הטיפול בגינה, אלא עבור שאר ההוצאות. ואם הוא חבר בועד הבית, עליו לפרוש מהועד בשנת השמיטה. ובכל אופן אם השכנים מטפלים בגינת הנוי המשותפת בשביעית, אין צריך להפקיר חלקו בגינה משום כך. ובהערה שם ביאר, שהעיקר כדעת הרמב”ם שקיבלנו הוראותיו, שהאיסור הוא על האדם, וכמו שכתב בפרק א’ הלכה א: מצות עשה לשבות בשנה השביעית מעבודת הארץ ועבודת האילנות, וכיון שכן כל שאינו עובד הוא עצמו, אינו עובר איסור, ויש לסמוך על זה כיון דקיימא לן דשביעית בזמן הזה מדרבנן. ע”כ.

אולם בעיקר מה שתלה הדבר בכך שמצות ושבתה הארץ היא מצוה בגברא ולא בחפצא, כבר ביארנו לעיל דמוכח מדברי כמה ראשונים, דהמצוה היא בחפצא, דהיינו שעל הבעלים לדאוג שהקרקע שלהם תושבת בשביעית. וכן משמע מדברי האבן עזרא (ויקרא כה, ב) שהמצוה בחפצא, וכן דעת הסמ”ג (עשין קמז), תוס’ רי”ד (עבודה זרה טו:), תוס’ רבנו אלחנן, והריטב”א. וכן דעת רוב האחרונים, ובהם המהרש”ל בחכמת שלמה (בבא מציעא צ.), והרב נחפה בכסף חלק א’ (חלק יורה דעה סימן ד’), ובעל שו”ת אדמת קודש, ובמנחת חינוך (מצוה קיב), ובשו”ת בני ציון (סימן ב’), ובשו”ת משיב דבר חלק ב’ (סימן נו) ובערוך השלחן (סימן יט אות יט), ובשו”ת מהרש”ם חלק ב’ (סימן כו), ובשו”ת שמן המור (חלק יורה דעה סימן ד’), ובספר תורת הארץ חלק א’ (פרק ו’ אות טז-יז), וכן משמע מספר מטה משה (סימן תעג). וכן הוא בשו”ת ציץ הקודש (סימן טז), ובספר הוראת שעה (פרק כח). ע”ש.

וגם בדעת הרמב”ם עצמו דעת הגאון החזון איש (סימן יז אות כה) דסבירא ליה להרמב”ם דהמצוה היא בחפצא, עפמ”ש במרזים ריש פ”א משמיטה. וכן כתב בספר דרך אמונה (פרק א’ סק”א). גם בהערות לספר שבת הארץ (סוף עמוד 180) כתב לדייק מלשון הרמב”ם שהמצוה היא בחפצא. [ועיקר הערתינו למה תלה ד”ז אם המצוה בגברא].

ומכל מקום אף שהמצוה היא בחפצא נראה שאם מגלה דעתו בעת התשלום, שאינו משלם עבור הפעילות של הועד בגינה, די בזה שלא יעבור על מצות ושבתה הארץ. דלא יתכן שיעבור על מצוה זו במה שאחרים עובדים בגינתו בעל כרחו.  ומכל מקום הדרך הטובה יותר היא שימכור חלקו  לגוי  באמצעות

הרבנות. או שיפקיר את חלקו. וכבר כתבנו לעיל דלכאורה הרי בטאבו הגינה רשומה על שם כל השכנים, ואיך הפקר יועיל כשיש שטר כנגדו. אך י”ל דכיון שאין לשלטון הנאה אישית מהרישום בטאבו, בזה לא אמרי’ דינא דמלכותא, ומהני גם בלא רישום. ועיין בס’ לאור ההלכה (עמוד קכב) ובשו”ת ישכיל עבדי ח”ו (דף נו.), שיישבו ד”ז. וכן יכולים למכור את חלקם בגינה לגוי, באמצעות הרבנות, לאחר שלפני מספר שנים יזמו העברת חוק, שכל מכירה הנעשית ע”י הרבנות בערב השביעית, תופסת לפי החוק גם בלא העברה בטאבו.

והנה היכא שאינו מפקיר את חלקו בגינה, וגם לא מפרט שהתשלום אינו על הגינה, נכנס לשאלה של מסייע בידי עוברי עבירה, שהרי הוא משלם את חלקו לועד הבית, ותשלום זה כולל לפי חוק הדייר את כל ההוצאות לבית משותף, ובכלל זה תשלום עבור הגנן, ועבור שאר ההוצאות הנצרכות לגינה. וכבר כתב הרמב”ם (פרק ח’ מהלכות שמיטה ויובל הלכה א’), כדרך שאסור לעבוד הארץ בשביעית, כך אסור לחזק ידי ישראל שעובדים אותה, או למכור להן כלי עבודה, לפי שאסור לחזק ידי עוברי עבירה. ע”כ. ולכן כתבנו שבעת שהוא משלם לועד הבית עבור ההוצאות המשותפות יאמר להם בפירוש שאין התשלום אלא עבור שאר ההוצאות, אבל לא עבור הוצאות הגינה, ויתנה עמהם, שמצידו אם הם יקחו את הכסף וישתמשו בו גם להוצאות הגינה, הרי הוא גזל בידם. ובדפי הלכה להתיישבות חקלאית של ביהמ”ד הגבוה, הביאו בשם הגרש”ז אויערבאך זצ”ל שאם התשלום כפוי על ידי החוק, ואי אפשר להשתמט ממנו, יש לשלמו. או אם הגינון יעשה בכל אופן, ואי התשלום יגרום רק מריבות ומחלוקות, יש לשלמו מפני דרכי שלום.

ויש שהוסיפו עוד, דהא נודע דקיימא לן דבמילי דרבנן אמרינן יש ברירה, וכמבואר ברמב”ם (פרק א’ מהלכות תרומות הלכה כא, ובפרק ז’ מהלכות מעשר הלכה א’). ואם כן יש לומר דהוברר הדבר למפרע שאין כספו ניתן צורך הטיפול בגינה, אלא לשאר הצרכים, אחר שגילה דעתו שאינו נותן הכסף עבור זה.

אולם כל העצות הנ”ל הם להסוברים דלא מהני המכירה הנעשית כיום, מטעם שהוא כמעט כעין אנן סהדי שאין כוונתו למכירה ממש, ולדבריהם אין לנו ברירה אלא לנהוג כנז’. אבל לאותם הסוברים דמהני מכירה, דדברים שבלב אינן דברים, ומעשה קנין עדיף על דברים שבלב בדבר שהוא קנין לזמן, ודברים שבלבו ובלב כל אדם דלא הוו דברים, זה במכירה לכל הזמן. ובפרט די”ל דמאחר שאינו רוצה לעבור על האיסור, מכח זה נותן בדעתו להסכים למכירה מוחלטת שתתפוס על פי ההלכה, וכמו שמצינו כן גבי מכירת חמץ. [וראה באורך במבוא לספר שבת הארץ מה שמסביר ענין זה]. ולפ”ז אם מוכר את הגינה לגוי ע”י יפוי כח בלתי חוזר ברבנות, אף שהשכנים עובדים בה בשביעית, הוא אינו עובר בשום איסור, אחר שהמכירה נעשית לפי כל כללי הקנינים.

ב. ‏גיזום גדר חיה שבחצרות הבתים, גורמת להצמחת ענפים, ועם כל זה מותר לגזום גדר חי אשר בצידי הבית, אם הגיזום נעשה בכדי שלא יגדל יותר וישאר בנויו ויופיו. שהואיל ואינו מתכוין שיצמח  יותר,  אלא  לנוי  בעלמא,  אין  זה  בכלל  זמירה  לצמוחי פירא, אלא לאוקמי פירא, ומותר. אבל גדר חיה שעדיין לא התמלאה,  ויש  בתוכה חללים,  והגיזום נעשית מלבד לשם נוי גם

כדי למלאתו, יש לאסור בזה משום זמירה בשביעית.‏ ב)

והיכא שאין מוכרים את הגינה ומקפידים שלא לעשות בגינה מלאכות האסורות בשביעית, מותר להשקות את הפרחים והדשא באופן שאם לא ישקה אותם ייגרם להם נזק. ובעונת הגשמים כשאין רגילות להשקות, אין להשקות כלל. וראה בזה בשו”ת שבט הלוי חלק ב’ (סוף סימן רב), ובשו”ת באר שרים חלק א’ (סימן מג אות א’), ובשו”ת משנת יוסף חלק א’ (סימן א’), ובחלק ג’ (סימן ו’ אות ג’), ובשו”ת אז נדברו חלק ד’ (סימן יד), ובשו”ת אור לציון (שביעית א’ טז). ע”ש.

ושאל יהודי ירא שמים שיש לו שכנים חילוניים, שאינם מוכנים להפסיק את המלאכות בגינה בשביעית, וכל התשלום ל”ועד בית” הוא אך ורק על הגינה, כי אין שם טיפול בחדר מדרגות [שיש כניסות פרטיות], וכן אין תשלום על חשמל וכדו’, כיצד ינהג בשביעית. ואפשר ליעץ לו את הדרכים הנ”ל, או שבעת התשלום ידגיש שהוא משלם עבור המלאכות המותרות בשביעית, כגון זימור גדר חיה לנוי ויופי, כיסוח דשא ליופי, השקאה המותרת, וכל כיוצא בזה. ואין התשלום על שאר המלאכות האסורות הנעשות בגינה.

גיזום גדר חי

 

ב) כן כתב בספר שביעית ושמינית למעשה, ושלא כדעת הגאון הרי”מ טיקוצ’ינסקי בספר השמיטה שהחמיר בזה. וכבר הזכרנו לעיל דעת כמה מהראשונים הסוברים שאין איסור זומר מן התורה אלא בגפן, אבל בשאר אילנות אין בו איסור תורה אלא מדרבנן. וכן משמע מדברי רש”י (מועד קטן ג. ד”ה מקרסמין) דבשאר אילנות אין המלאכה נקראת זימור אלא קרסום, ואינה אסורה מן התורה, אלא נכללת בין המלאכות האמורות במועד קטן שם. וכן מבואר ברא”ש שביעית שם. ובערוך (ערך קרסם) בשם יש אומרים, רבינו גרשום, רבינו הלל על תורת כהנים (פרשת בהר, פרשה א’ פיסקה ו’  ד”ה  מה  זרע).

ג. דשא העומד לנוי, אין בו קדושת שביעית, ולכן מותר לרוץ עליו, לאבדו ולשורפו וכדומה. ו‏מותר לחתוך את הדשא מלמעלה להשוותו, כל שכוונתו בזה לנוי בעלמא, כדי שלא יפסיד צורתו, ואין כוונתו לזימור. ואמנם בדשא שאינו בוגר וצפוף, וכגון שזרעו את הדשא [ולא הביאוהו במרבדי דשא מוכנים] וצריכים לכסח כמה  כיסוחים  לשם  גידול  והתפשטות,  יש  להחמיר  בזה,  אחר

שכוונת הכיסוח לשם גידול. ג)

וכן דעת הגאון החזון איש שאין זמירה אלא בגפן, וממילא אין האיסור מן התורה אלא בגפן, ובשאר אילנות אין מלאכה זו נקראת זמירה אלא זירוד.

וראה עוד בספר שמיטה כהלכתה (עמוד יד-טז), ובשו”ת אז נדברו חלק ד’ (סימן טו), ובשו”ת משנת יוסף חלק א’ (סימן ד’ וסימן ה’). ע”ש. ובספר אור לציון (שביעית עמוד לא) כתב לדון להתיר בזה, אחר שלדעת המומחים אין הגיזום עוזר לצמיחה במקום שכבר הגדר התמלאה ואין צריך לעבותה יותר. ע”ש.

ובספר משפטי ארץ (שביעית פרק ד’ סעיף יט כב) הובא בידיעון הליכות שדה (תמוז תשכ”ג עמוד 22) כתב, דמה שהתירו הוא דוקא בגדר חיה שענפיה צפופים ומלאה בעלים ירוקים, שאין בגיזום תועלת לעידוד הצמיחה, אבל גדר שענפיה דלילים והגיזום מועיל לצמיחת ענפים חדשים, אסור. וכן אין לגזם עמוק באופן שיווצר חלל בגדר שיתמלא על ידי צימוח מחדש, ומותר לחתוך מגדר חיה ענפים המפריעים למעבר, ובלבד שלא יתכוין לתועלת, ויחתוך רק את החלקים המפריעים בלבד.

והעיקר לדינא שיש להתיר גיזום גדר חיה שעושים בצורה עגולה או מרובעת בפתחי החצרות, אחר שכל כוונתו לנוי. ואמנם כשניכר שהוא משפר את הענפים וכדומה, וכגון שהגדר אינה מלאה וגוזם אותה במטרה שהשיח יגדל יותר והענפים יהיו צפופים רק אז אסור. וראה עוד בשו”ת שבט הלוי חלק ב’ (סוף סימן רב) מה שכתב בזה.

לחתוך את הדשא וליישרו

 

ג) ‏מה שכתבנו שאין בדשא קדושת שביעית, כן כתב בספר השמיטה (פרק ז’ ענף ד’, עמוד לד), הובא בברית עולם (סימן ה’ סעיף פט), ובספר שמיטה כהלכתה (פרק א’ סוף הערה ט’). ע”ש.

ומה שכתבנו גבי כיסוח הדשא, הנה במשנה (שביעית פרק ב’ משנה י’) שנינו, רבי שמעון אומר, אבל אין מכסחין. וכן פסק הרמב”ם (פרק א’ מהלכות שמיטה הלכה טו): ומותר למרס באורז בשביעית, אבל לא יכסח. וכתב הרדב”ז, דהיינו להסיר העלין, והוא מלשון לא תזמור לא תכסח. ע”כ. גם הרמב”ם עצמו כתב בפירוש המשניות שם, דכיסוח היינו כריתת הנטיעות היוצאות. והאיסור הוא בכל הצמחים. ע”ש. והוא מטעם שעל ידי הכיסוח גורם לצמוח יפה. ולפי זה כתבו כמה אחרונים שבכיסוח הראשון של הדשא יש איסור לעשות כן בשביעית, שאז יש בו משום גידול והתפשטות.‏ אבל כשאינו בכיסוח הראשון אלא עושה כן לנוי ויופי וכדומה, מותר לכסח הדשא בשביעית.

ואמנם מדברי הרמב”ם הנ”ל אין שום הוכחה לנידון דידן, אחר שגם מטרת הגידול בדשא אינו אלא לצורך נוי. ואין זה בכלל כיסוח הרגיל לעשותו בשדה שאינו למטרת נוי. ועיין במנחת שלמה חלק א’ (סימן נא סוף אות ח’) שכתב, ומסופקני בפרחי נוי שעיקר המטרה הוא הנוי והיופי, דאפשר שאם גוזז וזומר כדי לשמור על צורתם, דחשיב נמי כאוקמי אילנא ושרי. וצ”ע. ע”כ.

ואמנם בספר השמיטה להרי”מ טיקוצ’ינסקי (פרק ג’ סעיף ב, סק”ד) כתב: ואותם הדשאים הנזרעים לנוי, לא יחתכם מלמעלה כדרך שחותכין אותם להשוותם, דאף שאין בחיתוך זה כוונת גידול אלא רק ליופי בעלמא, מכל מקום אסור, כיון שעל כל פנים הרי זה מועיל לגידול הצמח, ואין חילוק בין אילן מאכל לבין אילן סרק. ע”ש. ובהערה 10 שם כתב, ואפילו להפוסקים בקוצץ לעצים ולסיכוך שקוצץ כדרכו אף אם ידוע שהקיצוץ מועיל לאילן, קשה להתיר בנידון דידן דכאן על כל פנים איננו קוצץ כדרכו. ע”כ. והובאו דבריו בספר הלכות שביעית (סעיף כב עמוד נט) וכתב, דאפשר שבחיתוך דשא כוונתו גם שיגדל הדשא אחר שחתכו, הגם שעיקר כוונתו ליופי. וכן פסק עוד בספרו ברית עולם על שביעית (עמוד יז) דהבא לשאול מורים לו לאיסור, אבל אין מוחים ביד המיקל. ובמקומות שמצויים נחשים יש להקל. ע”ש. גם בספר אור לציון (שביעית דף לא) כתב, שאסור לכסח דשא בשנת השמיטה, אף אם אין כוונתו אלא לנוי. ואפשר שאף אם הדשא יתקלקל אם לא יכסח אותו, גם כן אסור, כיון דדמי לזימור. ושם הסתמך על מה שכתב בספר השמיטה הנ”ל לאסור לכסח דשא גם כשכוונתו ליופי, משום שמומחים טוענים שבכל כיסוח הדשא הדבר מועיל לצמיחה. ולא איכפת לנו בכוונתו לנוי בעלמא. ע”ש.

והנה מה שתפס דלא איכפת לנו במה שכוונתו לנוי בעלמא, הנה אין זה פשוט שהוא בכלל איסור הכיסוח שהזכיר הרמב”ם. וכמו שכתב במנחת שלמה. גם בספר שמיטה כהלכתה (פרק א’ הערה יא עמוד ס’) הביא דברי ספר השמיטה שאוסר משום שהכיסוח גורם לעידוד הצמיחה, ותמה על זה, שהרי לדעת המומחים אין הקציצה בדשא מועילה לגידול הצמח. וגם הלא אינו מתכוין לגידול הצמח, רק להיפך שלא יגדל, ולכן קוצץ. וגם מוכח שכוונתו לנוי ויופי. ולפיכך יש להקל לכסח את הדשא, רק שצריך לעשות בשינוי בכלי אחר, ולהסתפק בגיזום מועט באופן שאינו אלא מונע ניוון. ע”ש.

והן אמת דמה שכתב שקציצת דשא אינה גורמת לצמיחתו, יש שטענו על זה שכל זה אם הדשא צפוף שאז אין הכי נמי אין תועלת בצמיחה, אך אם הדשא אינו צפוף או התנוונו עלים, יש תועלת בקציצת דשא. אולם גם לטענה זו שיש תועלת בקציצת הדשא, הנה או נחשיב זאת בכלל לאוקמי אילנא, יש להקל גם בכהאי גווני, וכמו שכתב בקונטרס שביעית ושמינית למעשה (עמוד קנב), כי לכל צמח תפקיד משלו. עצי פרי להצמיח פירות, לשיחי נוי, לתת יופי ונועם, וכמו שבעצי פרי מותר לגזום לצורך קיום הפרי, כך גדר חיה, באם לא נגזום לא ימלא הדשא את תפקידו לנוי. אלא שכתב דמי יוכל על פי סברות בלבד להקל בדבר זה, דלא מצינו אלא שחכמים התירו לאוקמי אילנא, אבל לאוקמי דבר העשוי לנוי זה לא ראינו. ע”ש.

ובשו”ת משנת יוסף חלק א’ (סימן ח’) ציין לקונטרס דפי הלכה להתיישבות החלקאית, שהתיר כיסוח דשא אך ורק במטרה לשמור על הנוי, ורק כשהדשא גדול מהרגיל וקלקול הנוי ניכר. ושם הביא משם בעל מקצוע אחד, כי עובדא הוי שלא טיפלו בדשא משך זמן רב, לא כיסחו ולא הישקו, והדשא נבל לחלוטין. אך התברר ששרשיו נשארו בקרקע לא מתו, ולאחר הגשמים התחילו שוב לגדול, ונתברר שנבילה זו הועילה לו מאד, שעל ידה התחדש בצורה יפה מאד והסתלקו הרבה מחלות שסבל מהן. אלא שאין ללמוד מעובדא זו הוראה לכלל, דאולי בדרך כלל הדשא אמנם מתקלקל אם לא יכסחוהו, ולכן העצה היעוצה לבעלי שטחי דשא, שבשנה הששית יניחו שטח מסויים של דשא ללא כל טיפול, לשם נסיון, אם שרשיו ישארו בחיים ויחזרו לגדול, אז לא יטפל בשביעית בכל הדשא כלל, ואם לאו ידע שאכן יש בכיסוח היתר של לאוקמי אילנא. ע”ש.‏

ד. יש שהחמירו שלא לכסח הדשא בשנת השמיטה, והביאו לגינתם בהמה דקה שתאכל מהדשא, וכך הדשא יצמח שוב בצורה יעילה יותר. ואין לנהוג בחומרא זו, שהיא חומרא הבאה לידי קולא, שהרי יש איסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל. ואף שאיסור  זה היה  זמן  שהתבטל, כיום שחזר היישוב היהודי לארץ

ישראל חזר איסור זה לקדמותו. ד)

ועיין במשפטי ארץ (פרק ד’ סעיף כג) שכתב, דכיסוח דשא נחשב למלאכה גמורה האסורה בשביעית, ואין לכסח הדשא אלא אם כן יגרום קלקול באופן שלא יוכלו להחזירו לאיתנו לאחר שמיטה בלי הוצאה מרובה. ויש אומרים שאם כוונתו רק לצורת הדשא מותר. ולא הותר אלא בדשא צפוף ומלא שאין בכיסוחו תועלת ועידוד הצימוח, אבל בדשא דליל שעדיין לא התפשט בכל השטח, או דשא שהתנוין אסור לכסחו, שהרי גורם לעידוד התפשטותו של הדשא. ע”ש. ובשו”ת שבט הלוי חלק ב’ (סימן רב) כתב, דמכל מקום לא יכסח הדשא בפרהסיא, ולא במכונה המיוחדת לכך. ואף על פי שהחזון איש התיר בכיוצא בזה [ראה בחזון איש שביעית סימן יט אות יד-טו] אבל תלמיד חכם יעשה בצינעא במספריים. ואם באים נחשים, מותר גם בפרהסיא, אבל לא במכונה. ע”ש.

ולדינא, כיון שהאחרונים נחלקו בזה, והסברא נותנת להקל, אחר שכל כוונתו לנוי וליופי וממילא הוי בכלל לאוקמי פירא, כן יש לתפוס לדינא, אחר דשביעית בזמן הזה מדרבנן, ובצירוף סברת הראשונים הסוברים דליכא איסור זומר מן התורה אלא בעץ גפן, אבל בשאר אילנות האיסור הוא מדרבנן. וכן דעת מרן אאמו”ר שליט”א. וימעט ככל האפשר שלא לעשות זאת בפרהסיא, ולא במכונה המיוחדת לכך, אלא במספריים. ואם אי אפשר במספריים גדולות המיוחדות לזימור, יעשה במכונה כדרכו, וכמו שנתבאר מעיקר הדין. ויש האוסרים בכיסוחים הראשונים של הדשא, אחר שעושים זאת בדרך כלל לשם גידול והתפשטות.‏ וטוב להחמיר בזה אחר שאין בדבר כל צורך חיוני.

ויש להציע שאם מכסח את הדשא במכונה, שלא יעשה הכל באופן אחיד, אלא פעם יכסח איזור אחד, ופעם אחרת איזור השני, שיהיה ניכר שזו שנת השמיטה.

להביא כבש או גדי על הדשא כדי שיכסחו

 

ד) הנה יש לדון בנידון דידן מצד מה שאמרו במשנה (פרק ג’ דשביעית משנה ד’) המדייר את שדהו עושה סהר לבית סאתיים, עוקר שלש רוחות ומניח את האמצעית וכו’. ע”ש. ובפירוש רבינו עובדיה מברטנורא (שם) כתב, המדייר לשון דיר של בהמות שאין לו מקום פנוי להעמיד בהמותיו אלא שם, ואינו מתכוין לזבל שדהו בענין זה. ודעתו לכנוס הזבל לאשפתות אחר כך. ע”ש. ונמצא שאם מתכוין לזבל את השדה, אסור להביא את בהמתו לשם, כדי לזבל. ובירושלמי הקשו, דלקמן בפרק ד’ שנינו, שדה שנדיירה לא תזרע. מ”ש הכי דמותר לכתחלה, אלא צ”ל דהכא מתכוין לדייר ולזבל כשיעור סאתיים בלבד, והתם מיירי שהוא עושה יותר מכשיעור. ע”ש. וז”ל הרמב”ם (פרק ב’ מהלכות שמיטה הלכה ד’): מותר לאדם להוציא זבל מן הסהר של צאן ונותן לתוך שדהו כדרך כל מכניסי  זבל. והעושה דיר בתוך שדהו בשביעית, לא יעשהו יתר על בית סאתים, ויכניס הצאן לתוכו וכו’, היתה כל שדהו בית ארבעה סאין משייר ממנה מקצת מפני מראית העין. כדי שידעו הכל שהצאן הטילו בה ונדיירה, ולא יאמרו זיבל זה כל שדהו בשביעית. ע”כ. וראה בדין זה במשנת יוסף חלק א’ (עמוד קפב-קפד). ונמצא שלדעת הרמב”ם אפילו אם מתכוין לזבל שדהו, מותר משום שאין זה כדרך הזיבול. ולפי זה גם בנידון דידן יש לדון להקל, אחר שאין זה דרך כיסוח, בפרט שהרבה פעמים שהכבש אוכל את הדשא ועוקר מהשרשים, וכלשון הפסוק, כלחוך השור את הירק השדה.

ואמנם חומרא זו היא בכלל חומרא המביאה לידי קולא, אם הוא מגדל לצורך זה בהמה דקה, ומבואר בשלחן ערוך (חושן משפט סימן תט סעיף א’) שאין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל, מפני שדרכם לרעות בשדות של אחרים והיזקם מצוי, אבל מגדלים בסוריא ובמדברות שבארץ ישראל. והאידנא שאין מצוי שיהיו שדות לישראל בארץ ישראל, נראה דשרי. ע”כ. ואמנם עכשיו שזכינו בעזה”י ליישוב ישראל בארץ ישראל, כיון שחזר טעם האיסור לקדמותו אסור לגדל. ובעיקר מה שכתב מרן דהאידנא שרי, לכאורה הרי כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. וכתב הרא”ש (ביצה פ”ק סימן ג’) דרצונו לומר כל דבר שנגזר במנין חכמים, וידוע מאיזה טעם נגזרה הגזרה, ובטל לו אותו הטעם, אפילו הכי אינה בטלה עד שימנו עליה חכמים ויתירוה. ע”ש. ובשו”ת יביע אומר חלק ג’ (חלק חושן משפט סימן ז’) כתב לבאר זאת על פי המבואר בתשובת הרא”ש (כלל ב’ סימן ח’) בדין טלית של פשתן, שאף לפי’ ר”ת אין לאסרו בזמן הזה, כיון שעיקר טעם האיסור הוא דילמא אתי למרמי ביה תכלת, ויעבור על איסור כלאים שלא במקום מצוה כגון כסות לילה וכיו”ב, אבל בזמן הזה שאין לנו תכלת לא שייך למגזר כלל, ולא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין שאין לו היתר אלא על ידי בית דין הגדול ממנו בחכמה ובמנין, שכיון שטעם האיסור ידוע, אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא. ולא דמי לביצה מתקנת ריב”ז ואילך שאין הטעם ידוע כל כך לעולם שהיתר ביצה תלוי במה שתיקן שיהיו מקבלין עדות החודש כל היום. וכן בשובו לכם לאהליכם לא משמע בכתוב זמן להתיר תשמיש אם לא שפירש וכו’. אבל בנידון דידן כיון דהשתא לא שייכא הך גזרה שרי ממילא. עכת”ד. אם כן הכי נמי בנידון דידן שהדבר ידוע לכל שעיקר הגזרה תלויה במקום שיש שם יישוב ישראל, ולהכי בבבל נמי עשו עצמם כארץ ישראל לענין זה. וכדאיתא בב”ק (פ.) משום הכי כיון דבטל האי טעמא האידנא ממילא בטלה הגזרה. ואמנם בזמן הזה נראה לאסור, שכיון שחזרה עטרה ליושנה ביישוב ישראל בארץ ישראל, ורוב ככל השדות שייכים לישראל, חזר האיסור לאיתנו. וראיה לזה ממה שכתב הרמ”א בדרכי משה (סימן תרכט אות ט’) בשם הגמ”י, שאם סיכך בזמן הזה בנסרים אפילו פחותים מג’ טפחים פסולה, דהוי כבית ממש, הואיל ובזמן הזה מסככין בתיהם בנסרים שאין בהם שלשה. וראה בכל זה באורך בשו”ת יביע אומר הנ”ל, והעלה שם שבנידון דידן אין צריך מנין אחר לאוסרו, אלא הדר איסורא לאתריה ממילא, והעיקר לאסור. ובחלק ד’ (חלק חושן משפט סימן ו’) העלה להקל לגדל בהמה דקה לצורך חליבת החלב שלה כשהוא לצורך תינוקות וחלשים. ע”ש. הא לאו הכי אין להקל לגדל בהמה דקה בארץ ישראל.

ומעתה, אם ברצונו להחמיר שלא לכסח דשא אפילו בשינוי, אף שאין כוונתו לזמירה ולגידול הדשא, אלא לנוי ויופי, ומביא בהמה דקה על מנת שתאכל את הדשא, הרי שזו חומרא הבאה לידי קולא באיסור גידול בהמה דקה בארץ ישראל. ואמנם אם אינו מגדל בעצמו בהמה דקה, אלא מביא הבהמה משכנו הקרוב אליו, או מערבים המגדלים כבשים כאן בארץ, אין הכי נמי הויא חומרא טובה, להמנע מכיסוח הדשא בשביעית, ולחוש לכל הדעות בזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים