לתרומות לחץ כאן

יסודות מצות השמיטה – ילקוט יוסף

 

 

פרק א' – יסודות מצות השמיטה

 

א.מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה השביעית, שנאמר (ויקרא כה, ב'): "ושבתה הארץ שבת לה'". ונאמר (שמות לד, כא): "בחריש ובקציר תשבות". וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו, ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר (ויקרא כה, ד'): "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור". וג' מצוות כלליות נאמרו בשנה השביעית: א. שביתת הארץ, שהיא לשבות מעבודות האדמה בשביעית, וכן עבודות האילן וכיוצא בזה. ב. שמיטת הפירות, שהיא להפקיר את כל תנובת השדה והאילנות של שנה זו, וכן לנהוג קדושת שביעית בתנובת השדה והאילנות של שנה זו. וכן לבער מן הבית כל מין שכלה מן השדה. ג.  מצות  שמיטת  כספים,  להשמיט  את כל החובות  בסוף  השנה

השביעית. [וראה להלן בדבר שמיטה בזמן הזה].‏ א)

"בחריש ובקציר תשבות" אם קאי על שבת או על שביעית

 

א)רמב"ם (פרק א' מהלכות שמיטה ויובל הלכה א'). ומה שהביא הרמב"ם הפסוק "בחריש ובקציר תשבות", לכאורה פסוק זה תחלתו איירי לענין שבת, והיאך הרמב"ם הביא הפסוק לענין שביעית. אלא שבמשנה (פ"ק דשביעית) נחלקו רבי עקיבא ור' ישמעאל בפירוש פסוק זה, והכי תנן לה התם, בחריש ובקציר אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, אלא חריש של ערב שביעית שהוא נכנס לשביעית, וקציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית, רבי ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהוא מצוה ודוחה את השבת. ע"כ. והיינו דלרבי עקיבא סופו של הפסוק איירי לענין שביעית. ולומדים מזה לאסור חרישה דערב שביעית [שדה לבן מפסח, ושדה אילן מעצרת], ורבי ישמעאל סובר דתוספת שביעית היא הלכה למשה מסיני, ומקרא זה איירי לענין שבת, ובא להתיר קציר העומר בשבת. וראה עוד בפ"ק דראש השנה (ט.), ובפ"ק דמועד קטן (ג:), ובפ"ב דמכות (ח:). ונמצא שלדעת הרמב"ם העיקר הוא כרבי עקיבא, דפסוק זה איירי לענין שביעית. וכבר תמהו על דברי הרמב"ם, שבריש פרק ג' מהלכות שמיטה פסק, דשלושים יום קודם לשביעית אסורה עבודת הארץ מהלכה למשה מסיני, מפני שהוא מתקנה ומכינה לשמיטה. וידוע שהוא כרבן גמליאל ובית דינו במו"ק (ג:) דסבירא ליה כר' ישמעאל שזו הלכתא, ולמדו מניסוך המים שאינו נוהג אלא בזמן שבית המקדש קיים. ובגמרא שם אמרו, דכי איצטריך הלכה למשה מסיני הוא לרבי ישמעאל. ונמצא שהרמב"ם שפסק שהוא מהלכה למשה מסיני, סבירא ליה כרבי ישמעאל, ולר' ישמעאל קרא דבחריש ובקציר תשבות איירי לענין שבת, ולא קאי אתוספת שביעית, אלא לאורויי מה חריש רשות וכו' יצא קציר העומר בשבת דמותר, וכדפסק הרמב"ם בפרק ז' מהלכות תמידין. ואם כן קרא דבחריש ובקציר קאי על שבת ולא על שביעית, והיאך הביאו הרמב"ם כאן. וכן העיר הגאון רבי עקיבא איגר בתוספותיו על המשנה (שביעית פרק ב' משנה ב'), והובא בגליון הרמב"ם הוצאת פרנקל. (שם אות יב) ונשאר בצ"ע.

ובאמת אי נימא דפסוק זה קאי על שביעית יוצא דחרישה בשביעית אסורה מן התורה. ונחלקו בזה הפוסקים, כאשר יבואר להלן.

גם מהר"י קורקוס שם העיר, דקרא זה הוא בפרשת כי תשא גבי שבת בראשית, ולא קאי אשביעית, דאפילו לרבי עקיבא לא מיירי בשביעית גופא, אלא בתוספת שביעית, ואם כן פסוק זה לא שייך הכא כלל. וגם הפרי חדש במים חיים (בס' הליקוטים) תמה על הרמב"ם בזה, כיעו"ש. וכן העיר במראה הפנים על הירושלמי (ריש מסכת שביעית ד"ה עד אימתי), דמה שאמרו במשנה עד אימתי חורשין ערב שביעית הוא אליבא דרבי עקיבא דדריש בחריש ובקציר לתוספת שביעית, אבל לר' ישמעאל תוספת שביעית הלכה למשה מסיני, והפסוק בא להתיר קציר העומר בשבת, ויש נפקא מינה ביניהם לענין שביעית, דלרבי עקיבא לוקה על חרישה כמו שכתבו התוס' במו"ק (ג.) ולר' ישמעאל לא לוקין. וע"ש שהקשה על הרמב"ם שהביא קרא דבחריש ובקציר תשבות. ועוד דבהדיא פסק כרבי ישמעאל בהלכות תמידין ומוספין (פרק ז' הלכה ו') דנקצר גם בשבת, דלרבי עקיבא רק הקרבתו היא שדוחה שבת, ותירץ שאינו לומד עשה מהפסוק הזה אלא מושבתה הארץ, אלא שבא ללמד דכמו בפסוק זה [בחריש ובקציר תשבות] דמיירי בשבת, ושם נכללים כל העבודות בכלל השביתה דשבת, הה"נ בשביתת שביעית דכוללת כל העבודות, לעבור עליהן בעשה דושבתה הארץ, כמו שאמרו בתורת כהנים (פרשת בהר) נאמר שבת לה' בשבת בראשית, כך בשביעית וכו' שדך לא תזרע וכו' כל מלאכות שבשדך וכו', נמצא דמה שעובר בעשה על חרישה ושאר עבודות בשביעית נלמד משבת וכו', ומה שאין לוקין כי אם על הזריעה וקצירה נלמד במו"ק שם, ובשאר מלאכות כתב הרמב"ם מכין אותו מכת מרדות, והיינו טעמא משום שאין בהם לאו. וע"ש עוד.

והמהר"י קורקוס כתב ליישב דעת הרמב"ם, דרבינו סבירא ליה כר"ש (פרק ב' משנה ב') שכתב, דחרישה בשביעית אסורה מן התורה, ואף על גב דממעטינן שאר אבות, חרישה לא ממעטינן לה. וסיים שם, ומעתה לכך כתב רבינו פסוק זה כאן להודיענו שאיסור חרישה בשביעית אסורה מן התורה, והלכתא גלי לן דבכלל ושבתה הארץ היא, והסמיך אותה רבינו לפסוק זה שנזכר בו חרישה בפירוש. [ואין לומר שכוונתו שבא הרמב"ם להשמיענו דאיסור חרישה בשביעית הוא איסור עשה, ואינו איסור לאו, שהרי הרמב"ם כתב כאן להדיא: וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר וכו'. אלמא דיש בזה גם איסור לאו].

ועוד כתב שם לתרץ, דכולי עלמא מודו דמלת חריש לצורך חרישה בשביעית גופה הוא דאתא, וכן כתבו בתוס' דלא מייתר לרבי עקיבא אלא תיבת בקציר, דאילו תיבת בחריש איצטריך למיסר חרישה בשביעית מדאורייתא, אלא דסבירא ליה לרבי עקיבא כיון דבקציר אתא לתוספת, בחריש נמי לתוספת. ואפשר דגם רבי ישמעאל מודה דבחריש בא לאסור חרישה בשביעית, וייתורא דבקציר הוא דדריש לקציר העומר שדוחה שבת. וע"ש עוד.

ומבואר מדבריו, דסבירא ליה למהר"י קורקוס בדעת הרמב"ם דגם חרישה אסורה בשביעית מן התורה.

והגאון החזון איש (שביעית סימן יז אות ב') כתב ליישב, דהנה לא קיימא לן כרבי עקיבא דדריש קרא לתוספת שביעית, וכן קיימא לן כר"י דדריש קרא לקצירת העומר, וכמו שכתב הרמב"ם (פרק ז' מהלכות תמידין ומוספין הלכה ו'), ומיהו אין נפקותא לדינא בפלוגתתן, ולכן לא חש רבינו לכתוב בפרק א' הא דרבי עקיבא למיסר חרישה. והובא בספר דרך אמונה (ריש פרק א'). והגר"ש עמאר בגליון תנובות שדה (גליון 30) תמה על המראה הפנים הנ"ל, דעשה דושבתה הארץ כולל כל העבודות לעבור עליהן בעשה, דפשטות דברי הגמרא במו"ק (ב:) לא משמע כן, וגם בדברי הרמב"ם אינו במשמע כן, ולא אישתמיט שום אחד מהפוסקים המפורסמים לומר כן. דכולם נוקטים בפשיטות דכל המלאכות מלבד זריעה וזמירה וקצירה ובצירה הוו דרבנן. ורק בחרישה ובנטיעה נחלקו בזה ראשונים ואחרונים, אם הם דאורייתא או דרבנן, ולא עלה על לבם לומר שכל העבודות הן דאורייתא רק שאינו לוקה עליהן. וגם מה שכתב במראה הפנים להשוות שביעית לשבת, ולומר דכמו שבעשה דשבת נכללין כל העבודות בכלל השביתה, הכי נמי בעשה דשביעית נכללין כל העבודות לעבור עליהן בעשה. וסמך דבריו על התוספתא דתורת כהנים, אין הכרח מכל זה, דגם בשבת גופא דאמרינן שהעשה דשביתת שבת כולל המלאכות כולם, מכל מקום אינו כולל אלא המלאכות האסורות בשבת מן התורה, אבל זה ברור ופשוט שאם יעשה איזו מלאכה שאינה מט"ל מלאכות האסורות, ודאי דלא עבר גם על עשה דשביתת שבת, וכגון אחד שירים שולחנות וכסאות ושאר מטלטלין מחדר לחדר בתוך ביתו ויתייגע בהם, דאין בזה איסור מלאכה, האם ס"ד שיעבור על עשה דשביתה, כי לא שבת ולא נח. ויותר מזה אם יעשה אדם איסורים דרבנן שגזרו בהם משום שבות, היעלה על הדעת לומר שעבר על עשה דשביתת שבת. אלא ודאי דעשה דשבת כולל רק אותם מלאכות שאסרה תורה בלאו ועובר עליהם גם בעשה, והכי נמי בעשה דשביעית שכל מה שאסור בלאו שעובר עליהם גם בעשה, והוי דומיא דשבת ממש, דשני העשין כוללים כל מה שאסרה תורה בלאו באותו הענין. וזה מדוקדק יפה בלשון הרמב"ם שם שסיים, וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו, ביטל עשה ועבר על לא תעשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. ע"כ. הרי הדבר כמו מפורש בלשונו דמבטל עשה על ידי שעבר בלא תעשה, אבל מלאכה שאין בה לא תעשה, גם עשה לא חל עליה. וע"ש עוד.

וראה עוד ביישוב דעת הרמב"ם בתפארת ישראל (שביעית פרק א' משנה ד', בפירוש בועז שם), ובספר תורת השביעית, ובספר אור לציון (שביעית, עמוד קכד). ע"ש.

מנין המצוות בשמיטה

וכמה מצוות יש בשמיטה, הנה הרמב"ם בספר המצוות (עשין קלד, קלה, לאוין רכ-רכג) מנה עשרים ושתים מצות בשמיטה ויובל. ואם נסיר מהם את העשין והלאוין התלויים ביובל ואינם נוהגים בזמן הזה, ונצטמצם בהלכות שבשמיטת קרקעות בלבד, יהיו בידינו [מלבד המצוות שבשמיטת כספים] שש מצוות המנויות בתרי"ג, שני עשין וארבעה לאוין, והם הם אבות ההלכה של שמיטה, מהותה ועצמותה. ואלה המצוות:

א. שתשבות הארץ בשביעית ממלאכה. שנאמ' ושבתה הארץ שבת לה', ונאמר: בחריש ובקציר תשבות. ב. להשמיט מה שמוציאה הארץ, שנאמ': והשביעית תשמטנה ונטשתה. ג. שלא לעבוד עבודת הארץ, כדכתיב: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. ד. שלא לעבוד עבודת אילנות, כדכתיב: כרמך לא תזמור. ה. שלא לקצור כדרך הקוצרים, כדכתיב: את ספיח קצירך לא תקצור. ו. שלא יבצור כדרך הבוצרים, כדכתיב: ואת ענבי נזירך לא תבצור.

נמצא שהרמב"ם מנה במצוות השמיטה ב' מצוות עשה. אולם הרמב"ן (המצוה השלישית) הוסיף עוד מצוה: "והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה", והיינו שיש מצות עשה באכילת פירות שביעית. וכן כתב במגילת אסתר שם. ולדעת הרמב"ם אין כוונת התורה שיש מצוה באכילה, אלא שפירות אלה הותרו באכילה ונאסרו בסחורה. והגאון החזון איש (שביעית סימן יד אות י') דחה ביאור הרב מגלת אסתר בדעת הרמב"ן, ולדעתו גם הרמב"ן סבירא ליה דליכא מצות עשה באכילת פירות שביעית. וכתבנו עוד בזה להלן.

ומלבד הנ"ל מצינו להלכה למשה מסיני לתוספת שביעית, שלשים יום קודם שנת השמיטה, אלא שהלכה זו לא נאמרה אלא לזמן שבית המקדש היה קיים, ולא לזמן הזה, כאשר יבואר.

וחכמים הוסיפו לאסור בשביעית באכילה פרי האדמה שגדל בשביעית [הנקרא ספיחין]. וכן מצינו בשביעית איסורים מדברי קבלה, על פי הנאמר (נחמיה י, לב): ונטש את השנה השביעית ומשה כל יד. והגאון בית הלוי כתב לחדש, שלדעת האומרים קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, אי אפשר לדון אותה לדרבנן בכל אופן, אפילו אם נאמר שמפני שאין היובל נוהג אין שביעית נוהגת מן התורה, מפני שכבר קבלו עליהם בימי עזרא אלה ושבועה כאמור בספר נחמיה הנ"ל, על קיום כללות התורה, ופרטו שם כמה פרטים ובתוכם: ונטוש את השנה השביעית, וכיון שהקדושה לא בטלה ולא נשתנה בזה מאומה מאז, הרי יש עלינו עתה בשביעית חומרא של דברי קבלה, שהם חמורים מסתם מידי דרבנן, וספיקם להחמיר, ועוד יש בה דין של קבלת שבועה שקבלו עליהם אבותינו שהיא מן התורה. ע"כ. והובאו דבריו בספר שבת הארץ (במבוא, פרק ח') ותמה עליו, דאי  נימא שיש לחוש בשביעית מצד השבועה שמימי עזרא, אם כן תיקשי הסוגיא בגיטין גבי פרוזבול, שהקשו בגמרא, ומי איכא מידי  דמדאורייתא משמטא והתקין הלל דלא משמטא, ותירץ אביי, בשביעית בזמן הזה דרבנן. ופירש רש"י דהלל סבר כרבי. ואף על גב דהלל היה בזמן הבית השני, מכל מקום סבר אביי שגם בבית שני לא נהגו שמיטין מדאורייתא, כיון שלא היה יובל נוהג.

ב. ‏שנת השמיטה האמיתית היא שנת תשס"א הבאה עלינו לטובה, וכן המנהג פשט בכל ישראל, ואין לזוז מהמנהג. ואין מונים שנים אלו לבריאת העולם, אלא תחלת המנין היה לאחר ארבע עשרה שנה משנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, [שבע שנות כיבוש הארץ, ושבע שנות חלוקת הארץ], ואז נתחייבו ישראל במצות השמיטה. ונמצא  ששנת  השמיטה  הראשונה  היתה  בשנת  העשרים  ואחת

לכניסתם לארץ.‏ ב)

וגם  לפירוש  רבינו תם  שבזמן  בית שני היה יובל  נוהג  מן  התורה,  כמסקנת הגמרא בערכין, הלל תיקן את תקנתו על אחר החורבן, וזה נקרא לדריה, לדור החורבן, אם כן מדהוצרך להסמיך יסודו של הלל על ההיקש של שמיטת קרקע ושמטת כספים בביטול היובל, שמע מינה דסבירא ליה עכשיו שעצם קדושת הארץ קיימת, אם כן הלא קיים עדיין כח השבועה ההיא, ובה התחייבו גם בשמטת כספים כבשמיטת קרקעות, שהרי מפורש שם, אחרי ונטוש את שנת השביעית, ומשא כל יד, דהיינו שמטת כספים, כדכתי' בתורה שמוט כל בעל משה ידו, וכמו שפירשו המפרשים שם בנחמיה, ומה הועיל אביי בתירוצו והרי סוף סוף יש כאן דין שבועה שהיא מן התורה. וגם על דברי קבלה קשה לומר שיבא הלל ויבטל אותם, ועדיין איך התקין הלל דלא משמטא. ואף לרבא דמתרץ דהפקר בית דין הפקר, יקשה מכל מקום חיוב שבועה להיכן הלך. אלא דיש לומר דדמי כאילו חייבוהו בית דין ממון אחר, אחר שעברה שביעית על פי בית דין. אבל לאביי ודאי קשיא. וע"ש מה שכתב עוד בזה.

מתי היא שנת השמיטה

ב) ‏הנה שני חשבונות יש לשנת השמיטה, חשבון אחד הוא מיקרי, והחשבון השני מכוון על פי ההלכה. החשבון הראשון הוא, לחלק את שנות הבריאה לשבע שבע, כאילו מנין השמיטות מתחיל משנה הראשונה לבריאת העולם, והשאריות הן מספר השנים שבשמיטה. והיינו, אם נחלק ה' אלפים שבע מאות ששים ואחד שנים, לשבע, נקבל מספר שמונה מאות עשרים ושלש במדוייק, והיינו שמשנת בריאת העולם עד שנת תשס"א, היו 823 שמיטות. [ואם נקח את שנת ה'תשס"א ונחלק אותה לשביעיות מבריאת העולם, נמצא שהיא שנת השמיטה]. וכך נדע במדוייק מתי היא שנת השמיטה. [כפתור ופרח פרק נ"א. אורים סימן ס"ז סק"ה].‏ ואמנם חשבון זה אינו אלא חשבון מיקרי, שהרי בבריאת העולם ללא מנו עדיין שמיטות, וכמבואר בגמ' ערכין (יב:), וברמב"ם (פרק י' מהלכות שמיטה ויובל הלכה ב'). ומבואר שם שהתחילו למנות שמיטין רק אחר כניסתן לארץ ישראל בשנת אלפיים ות"ק ושלש לבריאת העולם. והשמיטה הראשונה היתה בשנת עשרים ואחת מכניסתן לארץ, בשנת ב' אלפים ותק"י, כמבואר בספרא (פרשת בהר), ובתוספתא (פרק ו' דמנחות). שהרי נאמר בתורה: כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ וגו'. ונאמר, שדך לא תזרע, שיהיה כל אחד ואחד מכיר שדהו, כרמך לא תזמור, שיהיה כל אחד ואחד מכיר את כרמו.

ואמנם לדעת הרז"ה וספר התרומה מפורש החשבון הנ"ל של מנין השמיטות מבריאת העולם, במה שאמרו בגמרא (עבודה זרה ט:) אמר רב הונא בריה דרב יהושע, האי מאן דלא ידע כמה שני בשבוע הוא עומד, ניטפי חד שתא, ונחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי, ונשקול ממאה תרי ונשדי אפרטי, ונחשבינהו לפרטי בשבועי, וידע כמה שני שבועי. ולפי המבואר ברש"י שם, היינו השנים שלאחר החורבן או על שנות מלכות יוון, שהוא למנין השטרות. אבל לשיטת בעל המאור שהכוונה היא על שנות הבריאה, התנאי של ניטפי חד שתא לא כתוב בגירסא של בעל המאור, ולדבריו החשבון הוא כך, הכללים הם המאות, בכל כלל יש שני יובלים, ומכל כלל עלינו להביא בחשבון שתי שנים בלבד, שמכל מאה שנה נשארות שתי שנים מחוץ לשמיטה, שהרי בכל תשעים ושמונה שנה יש ארבע עשרה שמיטות שלימות. את השנתיים הללו עלינו להוסיף על הפרטים ואנו יודעים מיד באיזו שנה לשמיטה עומדים. הרי חשבון שנת תש"ה, למשל, בה' אלפים, שהן חמשים מאות, יש לנו שארית של מאה שנה [חמשים כפול שתים], כלומר: שתי שנים. בשבע מאות [ת"ש] אין כל שארית [מאה שביעיות]. נשארו ה' השנים שאחר ת"ש, צרף אותן לשתים שנשארו מה' האלפים והרי לנו שבע.

ואמנם מצינו מחלוקת מאימתי מתחילין למנות שמיטין, דאיתא בגמרא (ערכין יא:) רבי יוסי הגלילי אומר, מגלגלין זכות ליום זכאי, וחובה ליום חייב, כשם שבית הראשון חרב למוצאי שביעית, כך בית שני חרב למוצאי שביעית. ופירש רש"י שם, דהחורבן היה בשנה הראשונה לשמיטה. וכן דעת רבינו תם, דהבית השני חרב בשנת תכ"א לבנינו, והיא היתה השנה הראשונה לשמיטה, וכן מבואר בראשונים שם. והיינו, שהבית השני חרב בשנת 3830 למנינינו. ולפי זה בשנת ה' אלפים תש"ן עברו אלף תשע מאות ועשרים שנה מהחורבן. אך הרמב"ם (פרק י' מהלכות שמיטה ויובל הלכה ד') כתב, שהחורבן היה בשנה השביעית, והא דקרי ליה מוצאי שביעית, משום ששנת החורבן המתחילה מתשעה באב עד תשעה באב הבא, רוב השנה קיימא במוצאי שביעית. ונמצא לפי זה דאיכא פלוגתא מאימתי מתחילין למנות שמיטין, אם משנת החורבן או מהשנה שאחריה. וגם לענין מועד חורבן הבית השני מצינו מחלוקת בראשונים, שדעת הרמב"ם בית שני עמד ארבע מאות ועשרים שנה, ובשנת ת"כ לבניינו חרב, וכן כתב רש"י בעבודה זרה (ט:). אך בערכין (יג:) כתב רש"י בשנת תכ"א לבניינו חרב הבית, ושנה שלאחריה מוצאי שביעית, וראשונה לשמיטה. ונמצא דאיכא פלוגתא מאימתי מונין לחורבן. ולדעת המאור (עבודה זרה ט.) הבית השני נבנה בשנת ג' אלפים ות"י שנה, ולדעת הרמב"ם הבית נבנה בשנת ג' אלפים ת"ט. ויש בזה נפקא מינה לגבי שנת החורבן.‏ [וראה מה שכתב בשו"ת ישכיל עבדי חלק ח' (דעה והשכל סימן לד). ע"ש].

ובגמרא ראש השנה (ט.) מובא מחלוקת בין רבנן ורבי יהודה בהסבר הפסוק (ויקרא כה, י') יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם, לרבנן בא הכתוב לומר, שנת חמישים אתה מונה, ואי אתה מונה שנת חמישים ואחת. והיינו, שמונים שבע פעמים שבע שנים, ואחר כך ישנה שנת החמשים העומדת בפני עצמה, היא שנת היובל. והמנין החדש מתחיל בשנה שאחריה, שנת חמישים ואחת. אבל לדעת רבי יהודה שנת חמישים עולה לכאן ולכאן, והיינו, דשנת החמישים נחשבת כשנת היובל, והיא גם השנה הראשונה למנין החדש לשמיטה הבאה וליובל הבא. ונמצא, דאליבא דרבנן יש לנו במאה שנה שתי יובלות, ופעמיים שבע שמיטין. ובמאה השנה הבאות מתחיל שוב חשבון חדש. אך אליבא דרבי יהודה מונים שבע פעמים שבע, ושנת החמישים היא גם שנה הראשונה למנין החדש של השמיטה, וגם שנת יובל.

ובירושלמי (פרק א' דקידושין הלכה ב') דנו מה היא השנה השביעית לשחרור העבד. שהרי נאמר בתורה (שמות כא, ב'): שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם. ושאלו שם, דשמא שנה השביעית היינו לשנת השמטה, אמר רבי חונא, אם אומר את שביעית של עולם, אם כן מה היובל בא ומוציא, והיינו, אי נימא דשנת השמיטה היא המשחררת, ולא השנה השביעית מיום שנמכר לעבד, אם כן הרי השמיטה קודמת ליובל, ולפי זה אין במציאות שהיובל יוציא את העבד לחירות, אמר רבי יוחנן בר מריה, אתיא כמאן דאמר אין היובל עולה ממנין שני שבוע. והיינו, דלמאן דאמר זה פעמים שהיובל יגיע באמצע שנות השמיטה. וע"ש בפני משה שמפרש דהוי לרבי יהודה, ולדעתו המנין לשמיטין והמנין ליובלות מנינים בפני עצמם הם לגמרי, ואין הם קשורים אחד לשני כלל. אלא היובל בא תמיד אחת לחמישים שנה, וזו שנה ראשונה לשמיטה, ואיננה שנה ראשונה למנין היובל, ורק שנה שלאחריה, שנת חמישים ואחת היא השנה הראשונה ליובל, ושנה ב' לשמיטה, וכך במשך הזמן יגיע יובל קודם השמיטה אליבא דרבי יהודה. וראה מה שכתב בזה באור שמח (פרק י' מהלכות שמיטה ויובל הלכה ז').‏ ע"ש.

והרמב"ם (פרק י' מהלכות שמיטה ויובל) פסק כחכמים, דהיינו שמונים שבע שמיטין ויובל אחריהן, ובשנת חמשים ואחת מתחילים במנין חדש לשמיטין ויובלות. אך התוספות (ראש השנה ט.) ד"ה ולאפוקי, נטו לפסוק כרבי יהודה. ועיין בפירוש רש"י עבודה זרה (ט:). ואף שהרמב"ם חשב בדעתו לפסוק כחכמים לגמרי, גם לענין זה שמונים שנת היובל בפני עצמה ואינה עולה לכאן ולכאן, מכל מקום סיים שם: אבל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש, שלא מנו באותן שבעים שנה שבין חורבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמיטות בלבד בלא יובל, וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמישים אלא שבע שבע בלבד מתחילת שנת החורבן. ושנת השמיטה ידועה ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל, וכולם לא מנו אלא לשני חורבן, משליכים אותן שבע שבע וכו', ועל זה אנו סומכין, וכפי חשבון זה אנו מורים לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים, שהקבלה והמעשה גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות. ע"כ. וראה בחזון איש (שביעית סימן ג' סק"ו) מה שכתב בדעת הרמב"ם.‏

ומרן בבית יוסף (יורה דעה סימן שלא) הביא המחלוקת הנ"ל, וסיים, והשתא לפי הסברא האחרונה שתפס הרמב"ם עיקר, נמצא ששנת פ"ט היתה שמיטה, וכן המנהג היום בארץ ישראל וכו'. וכן פסק גם בשלחן ערוך (שם סוף סעיף יט): ושנת השמיטה האמיתית היתה שנת השי"ג. ע"כ. והיינו, דיש למנות לעולם ז' שנים אחר ז', דקיימא לן שנת החמישים עולה לכאן ולכאן. ומה שמרן נקט בלשון "האמתית" זה אחר שהרמב"ם שהיה מרא דאתרא פסק כן.

והגאון המבי"ט בתשובה (סימן נ) כתב דמנהגן של ישראל תורה היא, ואחר חקירה ובדיקה כל הצורך בזה הענין נתאמת אצלי כי שנה זו היא שנת השמיטה. וע"ש שהאריך בחשבון שנות השמיטה, והעלה כפי המנהג כיום. ע"ש. גם המהרשד"ם בתשובה (סימן קצב) כתב: ולענין שנת השמיטה וכו' אך ידענו כי חכמת הרמב"ם גדלה עד השמים, ובכל החכמות לו עשר ידים, וגם חבור היד מעיד על מי שחברו שאין כמוהו משעה שנחתם התלמוד עד עתה, ובכמה מקומות מפרקיו מראים חסידותו וקדושתו, ומורי מהר"י לוי בן חביב חיבר חיבור בדרוש שנת השמיטה, וחקר ודרש בסוגית התלמוד ובדברי הפוסקים הראשונים והאחרונים, ולא הניח זוית שלא נשטח בו וכו'.

אם מותר להחמיר ולשמור ב' שמיטות

 

וע"ש עוד שכתב להוכיח מהש"ס שאין אדם רשאי להחמיר במקום דאיכא למיחש שמא יטעו ויקבעו הלכה לדורות, לפי שחותמו של הקב"ה אמת, וצריך לקיים האמת במה שהוא אמת אפילו לקולא. ע"ש. ועיין בגמרא עבודה זרה (ד:) דבשלש שעות הראשונות לא יתפלל אדם תפלת מוסף ביחידות מאחר שהקב"ה יושב ועוסק בתורה בג' שעות הראשונות, תורה דכתיב בה אמת, דכתיב אמת קנה ואל תמכור. אין הקדוש ברוך הוא עושה לפנים משורת הדין. ע"כ. וכבר כתב המבי"ט (סימן נ) שמשום ספק זה רפו ידיהם בשמירת שביעית. והרי הקבלה והמעשה הם יסודות גדולים בהלכה. ואם יחמירו בזה מערערים על הקבלה והמעשה. גם בספר החרדים, והשל"ה הקדוש, כתבו שאין להחמיר בשאר שני שמיטה לעשר ב' מעשרות.

ומרן החיד"א בברכי יוסף שם (סק"ט) כתב בשם ספר החרדים, שדעת הגאונים כדעת הרמב"ם, ונתוועדו רוב רבני ארץ ישראל וטורקיה כרכים ועיירות גדולות, והסכימו כולם לדעת הרמב"ם. וכתב המהרימ"ט, דהלכה מוחזקת ביד כל ישראל בשמיטה כדעת הרמב"ם. ע"ש. וכן כתבו האחרונים, דכיון שנהגו כהרמב"ם אין לזוז מהמנהג, וכמו שכתב הגאון החזון איש (סימן ג' אות לג), דאף שדעת הגר"א בביאוריו (חושן משפט סימן סז סק"ח) אינה כן, מכל מקום אין לזוז מהמנהג. ובספר תקנות ירושלים כתב בזה"ל: שנת רס"ה נתאמצו כל רבני הגלילות על דבר השמיטה, כי נפל הפרש ביניהם אם ללכת אחר חשבון רש"י או הרמב"ם, והסכימו וגזרו שתהיה שנת רע"א שמיטה, וכן רע"ח, וכן תמיד על פי הרמב"ם. ע"כ. והובאו דבריו בספר אפקעתא דמלכא להסבא קדישא זצ"ל (עמוד עו), וכתב, הלא מעתה כיון דכל הרבנים מארי דאתרא מכמה מאות בשנים הסכימו וגזרו כן, וכל עדת ישראל קבלו עליהם ועל זרעם כן, לא נשאר עוד ספק בדבר, והוי כמפורש בש"ס דילן סברת הרמב"ם. ע"ש.‏

 

והנה באחרונה מצאו החוקרים כתובת בארמית במצבה ליד ים המלח, שבה נאמר "זאת ציון לנפש,,, חודש שבט שנת ג' לשמיטה שנת שלש מאות ושמונים ושנים לחורבן בית המקדש." וכן "מקום מנוחת,, שמתה ביום שלישי באחד עשר יום לחודש אלול בשנת ב' לשמיטה שהיא שנת ארבע מאות ושלשים וחמש שנים לחורבן בית המקדש". ולכאורה מכאן סתירה לחשבון שלנו, שהשנה הראשונה לחורבן היא הראשונה לשמיטה. כי שלוש מאות ושמונים לחורבן היא איפוא שתים [ולא ג'] לשמיטה, וכן ארבע מאות שלשים וחמש לחורבן היא ראשונה ולא ב' לשמיטה.  לפי  חשבון  המצבות  הרי יוצא

ג. ‏אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר (ויקרא כה, ב'): "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'". חוץ ממצות שמיטת כספים שנוהגת גם בחוץ לארץ. [ובזמן הזה ראה להלן].  אבל  בחוץ  לארץ  אין שמיטת קרקעות ושמיטת

פירות נוהגת כלל אפילו מדרבנן.‏ ג)

ששמיטה היתה בשנת תש"ד. וראה בספר לאור ההלכה (עמוד צב) שהאריך הרבה בדבר חשבון  שנת  השמיטה,  וכתב,  דבאמת אין מכאן שום סתירה כלל, כי שיטת הרשב"ם שבשנת תכ"א היה החורבן, והיא היתה במוצאי שביעית, ושנה זו אינה נכנסת בכלל מנין השנים לחורבן, אלא מתחילין למנות מתכ"ב, והיא שניה לשמיטה, ובעצם אף לשיטת רש"י כך היא, שהשנה הראשונה למנין החורבן כפי שהורגלו למנות, היא שניה לשמיטה, אלא שלדעתו היתה זו שנת תכ"א לבנין ולא תכ"ב. וכאן במצבות לא נזכרו שנות הבריאה ולא שנות המנין של המקדש, ואין איפוא הכרעה מכאן בין רש"י והרשב"ם. ע"ש. ועל כל פנים לדברי שניהם יש להוסיף על מנין החורבן שנה אחת, ואנו מוצאים את שנת השמיטה.

ובענין זה של חישוב שנת השמיטה, ראיתי שמציינים לעוד פוסקים שדנו בזה, ומהם: שו"ת התשב"ץ חלק ב' (סימן צט), וברידב"ז בהקדמתו, ובמהרלב"ח (סימן קמג), ובבית דוד חלק ב' (חושן משפט סימן יז), ובספר אוצרות יוסף (עמודים 39, 96), ובבני ציון (שפירא חלק א' סימן א' אות עט-פו), ובירחון המאסף (שנה טז כרך ב' סימן מז), ובהר המור (עמוד נא), ובחזון איש (סימן ג' ס"ק לג), ובשו"ת חלקת יעקב חלק ב' (סימן קכט), ובשנת השבע (עמוד יג, קנט, קסו), ובשפת הים (קונטרס זכר לשביעית אות לח), ובשו"ת אור לציון חלק א' (יורה דעה סימן כו). ע"ש.

אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל

 

ג) ‏תורת כהנים (ויקרא כה). משנה בקידושין (לו:), כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ ובין בחוצה לארץ. ובגמרא שם מפרש ר' יהודה, כל מצוה שהיא חובת הגוף, נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, וכל מצוה שהיא חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ. וכן  הוא בירושלמי (פרק ו' משביעית הלכה א'),  שאין שביעית נוהגת אלא בארץ. וכן

ד. אף בארץ ישראל אין כל המקומות שוים לדיני השמיטה, אלא מקומות שנכבשו אף על ידי עולי בבל, נוהג בהם כל דיני שמיטה, ומקום שנכבשו רק על ידי עולי מצרים אין נוהג שם איסור ספיחין, אך אסור לעבוד שם עבודת קרקע האסורה בשמיטה, וכמו כן הגדל שם קדוש בקדושת שביעית, וחייבים לבער את הגידולים בזמן ביעורם. ומקומות שלא נכבשו אף על ידי עולי מצרים, אף אם הם בגבולות ארץ ישראל המובטחת, אין נוהג שם דיני שביעית כלל. וכיון שנחלקו הפוסקים על מיקומם של מקומות אלו, לפיכך אין להקל באף חלק מחלקי ארץ ישראל, וצריכים לנהוג כל דיני שביעית בכל חלקי ארץ ישראל, כולל החלק הצפוני, והחלק הדרומי, ויש לנהוג שם איסור עבודה בשביעית, וכל היבול  הגדל  שם  קדוש  בקדושת שביעית. [ולגבי

עזה ואשקלון ראה בהערה ה']. ד)

הוא ברמב"ם (פרק ד' מהלכות שמיטה ויובל הלכה כה). ע"ש.

איזה מקומות בארץ ישראל נוהג בהם שביעית

 

ד) על פי המבואר במשנה (שביעית פרק ו' משנה א') וברמב"ם (פרק ד' מהלכות שמיטה הלכה כו). וכיבוש עולי מצרים היינו מה שכבש יהושע וסיעתו, שהם חייבים בתרומות ומעשרות רק מפני תקנת חכמים, מלבד מקומות מסויימים שנפטרו, כמו שכתב הרמב"ם שם. וכיבוש עולי בבל היינו מה שכבש עזרא הסופר וסיעתו, ומקום שאלו לא כבשום, אף אם הם נמצאים בגבולות הארץ המובטחת אין חייבים לקיים שם מצוות התלויות בארץ. ויש אומרים שגם מקומות שנכבשו רק על ידי עולי מצרים, ספק ערלה לחומרא וכדין שאר ארץ ישראל. אך יש חולקים וסוברים שבמקומות שלא נכבשו על ידי עולי בבל, אין ערלה נוהגת שם מן התורה וספיקא לקולא. וכמו שכתב כן  בשו"ת יביע אומר חלק ו' (חלק יורה דעה סימן כד), וכן הוא בספר אור לציון (שביעית, עמוד פה בד"ה ועוד נראה). וראה בשו"ת חלקת השדה חלק ב' (חלק גבולות הארץ, סימן ד') מה שהאריך בכל ענין גבולות הארץ. ע"ש.

ומה שכתבנו דמקומות שלא נכבשו אף על ידי עולי מצרים, אף אם הם גבולות ארץ ישראל המובטחת, אין נוהג שם דיני שביעית כלל, הוא על פי המשנה שם, וכן הוא לשון הרמב"ם בתשובה (פאר הדור סימן טו): וכל המקומות חוץ מזה, ואפילו שוכנים בה ישראל, אינו נחשב מן ארץ ישראל, ולזה נאכל ונעבד.

ויש מקומות בארץ שלא כבשום עולי בבל וגם בהם אין איסור ספיחים, ודין ספיחים שלהם כדין ספיחי סוריה ועבר הירדן, אבל אין הדבר ידוע לנו בעדות ברורה שיש לסמוך עליה וקל להכשל, ולכן אין להקל בספיחי ארץ ישראל. וכמו שכתב הגאון החזון איש (סימן כו סדר השביעית אות ד'). ע"ש.

והגבולות שכבשו עולי מצרים, והגבולות שכבשו גם עולי בבל, רבו הדיעות בפוסקים, עיין ברמב"ם בפרק א' מהלכות תרומות הלכה ב' עד י'. וז"ל בהלכות שמיטה (פרק ד'הלכה כו-כט): אין שביעית נוהגת אלא בארץ שנאמר, כי תבואו אל הארץ, וכל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב אסור בעבודה, וכל הספיחין הצומחים בו אסורים באכילה, וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד, שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אף על פי שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחים בו מותרים באכילה. ומהנהר ואמנה והלאה מותר בעבודה בשביעית. ע"ש. וראה בשו"ת מהרי"ט חלק א' (סימן מז), ובספר פאת השלחן (פרק כג, כה) ובספר שבת הארץ (עמוד 450), ובחזון איש (סימן ג' אות כא, וסימן כו אות ד'), ובמעדני ארץ (סימן ח' אות ה', ובתרומות פרק א' הלכה ה' אות ב'), ובקהלות יעקב על שביעית (סימן יד, ד'), ובספר אור לציון (שביעית פרק ו'), ובשו"ת חלקת השדה חלק ב' (חלק גבולות הארץ סימנים ג-ה). שהאריכו בכל זה. ע"ש.

ובדבר הגבולות יש בזה אריכות רבה בדברי הפוסקים, ומה שכתבנו כאן הוא ראשי פרקים ממה שיש לדון בזה, ולא ע"ט האסף, וראה בשו"ת מהרי"ט ח"א (סי' מז), ובספר פאת השלחן (כג, כה), ובשבת הארץ (עמ' 450), ובכרם ציון על שביעית (מדור גבולות הארץ), ובשו"ת יביע אומר ח"ו (חיו"ד סי' כח), ובספר ארץ ישראל להגרי"מ טיקוצ'ינסקי, ובספר תחומין כרך י' (עמ' כג) מאמרו של הגרש"י זוין זצ"ל, ובשו"ת משנת יוסף ח"א (סימנים מה-מז), ובספר חקר ועיון (עמ' תרמב).

ודע, שאין להקל בשום מקום משום ספק הגבולות, שכן איננו בטוחים כיום לדעת מיקום אותם מקומות, ואף השמות הנקראים כיום אינם תואמים בוודאות את תקופת חז"ל. וכן כתב החזון איש בכמה מקומות (סימן ג' אות יח ואות לב) שאין להקל בזמן הזה ולהסתמך על השמות והמפות בזמן הזה. ע"ש.

ולכן  יש  לנהוג  בכל  המקומות בארץ קדושת שביעית ולא להקל כלל. ואע"ג

ה. אילת נחשבת לחוץ לארץ לגבי חיוב תרומות ומעשרות, ולגבי שביעית, וכל הגידולים הגדלים שם בקרקע של ישראל, אין בהם קדושת שביעית, ואין בהם איסור ספיחין. אך אין צריך לעשות שם ב' ימים טובים של גלויות. [ואין להחמיר בזה שלא להניח תפילין באסרו  חג  וכו'].  ולגבי  טיול  לאילת  דינו  כטיול  לחו"ל,

ובכל אופן שמתירים לצאת לחו"ל יש להתיר גם לאילת. ה)

 

 

דכאשר נוהג קדושת שביעית אנו פוטרים את היבול מן התרומות ומעשרות, מכל מקום כן העיקר לדינא הלכה למעשה. ורק במקומות שכתבו הפוסקים שאינו מכלל ארץ ישראל, כמו אילת, יש להקל גבי שביעית ותרו"מ.

אם אילת נחשבת לארץ ישראל או לחוץ לארץ

 

ה) הנה בתרגום רבינו סעדיה גאון תירגם את מה שנאמר בתורה: "מעלה עקרבים" עקבה עקרבין. ולפי זה יש שדימו לומר דהיינו עקבה של היום הנמצאת מערבית לאילת. אולם באחרונים הביאו בשם ספר תבואות הארץ (עמ' כה) שכתב שאין כוונתו לעקבה שליד אילת, אלא שכל עמק הערבה הנקרא אלגור קרוי על שם עקבה, אבל מעלה עקרבים נמצא קרוב לים המלח. ע"ש. ובספר השמיטה להרי"מ טיקוצ'ינסקי, כתב, שאילת נחשבת כחוץ לארץ, לגבי תרומות ומעשרות ושביעית. ע"ש. וראה מה שכתב בזה במור וקציעא (קונטרס גבולות ארץ ישראל). וכבר האריכו בזה בשו"ת משפטי עוזיאל, ובשו"ת משנת יוסף ח"ב (עמ' קיג), ובספר אור לציון (שביעית עמוד עט). ע"ש. ומה שיש מתירים לצאת לשם לביקור, או להתגורר שם, היינו מפני שהעיר אילת היא בכלל גבולות ההבטחה. ומה שפטרו את תושבי אילת מלעשות ב' ימים של גלויות, הינו מפני שהיו שלוחים מגיעים לשם, ומעיקרא לא היתה בכלל חוץ לארץ לענין תקנה זו, וכדמשמע מדברי הרב מור וקציעא הנז'.

ולגבי הגבול הדרומי, כתבו האחרונים שאנו נוקטים שגבול הדרומי של ארץ ישראל הוא בערבה הדרומית החל מהמעלה ה- 30 ומטה, צומת נוה חריף לכיוון אילת,  מוסכם על רבים שזה נקרא חוץ לארץ, ואין בגידולים שם שום קדושת שביעית וחיוב תרומות ומעשרות. כך שכל מה שמתחת למעלה זו לכיוון דרום, אינו נחשב כארץ ישראל לענין חובת קיום מצוות התלויות בארץ, ולא נכבש אף על ידי עולי מצרים.

ובאור לציון הנ"ל כתב, שלכל הדעות גבול אר"י אינו מגיע עד לדרום הערבה, ובודאי שאינו מגיע לעיר אילת שליד ים סוף, והחלק הדרומי של הנגב אינו מאר"י. ועל כן העיר אילת דינה כחו"ל בין להקל בין להחמיר, ואין שם דיני שביעית, ואין הירקות שם אסורים משום ספיחין. ואף לענין יו"ט שני דינה כחו"ל, ויש לנהוג שם ב' ימים טובים של גלויות. ואף יטבתה הנמצאת בדרום הערבה, הרי היא מחוץ לכיבוש עולי מצרים ועולי בבל ודינה כחו"ל. ע"ש.

יום טוב שני של גלויות באילת ובאיזור עזה

ואמנם מ"ש באור לציון שיש לנהוג ב' ימים טובים של גלויות באילת, הנה דין יו"ט שני אינו קשור בגבולי הארץ, אלא בהגעת השלוחין, וכן מוכח ממה שאמרו בגמ' (ר"ה כא.) מכריז רבי יוחנן, כי היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי לעבדו תרי יומי. ומכאן פסק הרמב"ם (פ"ה מהלכות קדוש החודש הלכה יא-יב): כל מקום שיש בינו ובין ירושלים מהלך יתר על י' ימים גמורים עושין ב' ימים טובים לעולם כמנהגם מקודם, שאין שלוחי כל תשרי ותשרי מגיעין אלא למקום שבינו ובין ירושלים מהלך עשרה ימים או פחות, וכל מקום שבינו לבין ירושלים מהלך עשרה ימים בשוה או פחות, שאפשר שיהיו שלוחין מגיעין אליו, רואים אם אותו מקום מארץ ישראל שהיו בה ישראל בשעה הראיה בכיבוש שני וכו' ועושין יום אחד. ואם אותו המקום מסוריה או מחוצה לארץ וכו' או עיר שנתחדשה במדבר אר"י עתה, עושים ב' ימים כמנהג רוב העולם. ע"כ. ונמצא שכדי לנהוג ב' ימים טובים צריך שיהיו ב' תנאים: שיהיה המקום קרוב לירושלים מהלך לא יותר מי' ימים. ועוד, שהיו בה ישראל בשעה שהיו מקדשין בעדות ראיית מולד הלבנה, ואם יש ספק בדבר אם היו השלוחין מגיעים לשם, כגון שהיה חירום בדרך, או שהיו כותים מונעין את השלוחין דרך שם, או שלא היו ישראל יושבים שם, עושים ב' ימים טובים של גלויות. [שם הלכה ט']. ובתשובת פאר הדור (סי' קו) כתב, שבמקום המסופק אם היו השלוחין יוצאים או מגיעים לשם, הולכים אחר המנהג, כי אם היו עושים ב' ימים טובים ה"ז מורה כי לא היו באי השלוחין לאיזו סיבה וכו', ואם היו עושים יום א', ודאי כי היו באים שם השלוחין ועליו אין להוסיף. ע"ש. ולדעת הרמב"ם (פ"ה דקידוש החודש) פשוט דבנוגע למקומות הרחוקים ביותר ממהלך י' ימים מירושלים דינם לשמור יו"ט שני, כיון דלא הגיעו שלוחים לשם. ודעת הריטב"א (סוכה מג. ד"ה ופריך) דכל מקום באר"י שנכבש על ידי עולי מצרים, או על ידי עולי בבל, נוהגים בו יו"ט אחד, אפי' אם המקום רחוק מירושלים.

ומרן החיד"א בברכי יוסף (אורח חיים סימן תצו סעיף ח-ט) כתב בשם מהריט"ץ (סימן ריו), שבצפת היו עושים יום טוב אחד, שכך נהגו מדור אחר דור, ובודאי שכך קבלו מהראשונים. ע"כ. ומרן החיד"א חיזק את סברתו מהירושלמי (ראש השנה פרק ב' הלכה א'). ושוב הביא סברת הפרי האדמה שנטה לומר שגם ביפו ורמלה יעשו שני ימים טובים, והוסיף, נהירנא שמורינו כמהר"י הכהן וכו' נתעכבו ברמלה בעצרת, ועשו יום טוב אחד לבד. וגם העיד לי זקן אחד שבזמן הרבנים מהר"א יצחקי ובית דינו היה הוא ואדם אחד דרים ביפו לבדם, והיו עושים יום טוב אחד, ואין פוצה פה ומצפצף כלל, וכל זה מורה שכל הקודמים היו יודעים שהשלוחים היו הולכים ליפו, ואין מעכב, והוחזקו לעשות יום אחד ככל ארץ ישראל. וכן כתב בפאת השלחן (הלכות ארץ ישראל סימן ב' סעיף ט').

ובשו"ת משפטי עוזיאל (סימן סו) האריך בענין העיר עזה, אם צריך לנהוג שם ב' ימים טובים של גלויות, והביא ששאלה זו נשאלה בפני מו"ר הראש"ל היש"א ברכה מאת מוהר"ש סלאנט, והשיב (שו"ת ישא איש או"ח סי' ח'), דאע"פ שבתשובת הרדב"ז (ישנות ח"א סי' ל') כתב, ואין להביא ראיה ממה שאין עושין בעזה ב' ימים טובים של גלויות שאין דבר זה תלוי במקומות של אר"י, אלא במקומות שהיו דרים בה רוב ישראל והיו השלוחים מגיעים והולכים אליהם. ע"כ. הרי לך בהדיא דבעזה אין עושים ב' ימים טובים, לעומת זאת הביא תשובת מהרימ"ט שכתב, שכל ישראל אשר ישבו שם משנים קדמוניות מעולם החזיקו כחו"ל, ורבותינו הקדמונים החזיקו כחו"ל לענין תרומות ומעשרות ושביעית. ומעתה כיון דאינה נחשבת כארץ ישראל לענין תרומות ומעשרות הרי הוא כחו"ל גמורה לכל הדברים. ע"כ. ומרן הגאון זצ"ל תמה על זה שדברי המהרימ"ט סותרים לעדותו של הרדב"ז. ובכדי ליישב סתירה זו כתב, דמה שנהגו לעשות בעזה רק יום אחד הוא מטעם מנהג, וא"כ אחרי שנתבטל הישוב שם נתבטלו מנהגם, ואיך נאמר לאלה שהתיישבו מחדש שיעשו רק יום טוב אחד ויאכל חמץ ביום השמיני. וזו הלכה העלה, אם הראשונים שהתיישבו בעיר זו עזה הם מירושלים, או מיתר המקומות שבארץ ישראל שנוהגים לעשות רק יום אחד, יעשו כמנהגם. ואם הם מבני חו"ל יעשו ב' ימים. ואסתייע מתשובת אבקת רוכל (סי' ריב), ומדברי הפרי חדש. ע"ש. והראש"ל הגרב"צ עוזיאל זצ"ל תמה על דבריו, דמה שאמרו הפוסקים הולכים בכל מקום אחר רוב המתיישבים לפי מנהג המקום שיצאו, הוא במנהגי איסור והיתר, שהם תלויים אקרקפתא דגברי שקבלו עליהם איסור זה. וקי"ל שנותנים עליו חומרי מקום שיצא משם, אבל ענין יום טוב שני של גלויות אינו תלוי במנהג אלא במקום, שכל מקום שלא היו שלוחים מגיעים חייבים לנהוג ב' ימים טובים. ע"ש.

וכתב בספר עיר הקודש והמקדש ח"ג (פי"ט אות ה'), דאילת דינה כאר"י לענין יו"ט שני, עפ"ד הריטב"א דכל הנגב דינו כיו"ט אחד כיום שהוא מכיבוש עולי מצרים. ומסתמך על תבואות הארץ בשם רס"ג הנ"ל. וכ"כ הגרצ"פ פראנק במקראי קודש ח"ב (סימן נב או' ב). ע"ש. ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ג (סי'  כג), הוסיף

טעם, שגם להרמב"ם יש לנהוג יום אחד. ובספר ברוך שאמר (עמ' רסט) הביא בשם בעל הציץ אליעזר ששמע מהחזון איש שיש לנהוג באילת יום טוב אחד בלבד.

ואמנם בשערי יצחק (סי' יב, ז'), כתב בשם ספר המעשר והתרומה (עמ' מג) כתב, שיש לנהוג באילת ב' ימים טובים, שהיא אינה אילת שהוזכרה בתנ"ך. וראה עוד בכרם ציון על שביעית (מדור גבולות הארץ). ובהגדה של פסח של הר"מ שטרנבוך (עמ' קלז). ובספר יו"ט שני כהלכתו (עמ' קעב) האריך בזה, והביא בשם הגרי"ש אלישיב שהעיר אילת ספק גמור אם נכבשה ע"י עולי מצרים, ולכן צריך לנהוג בה יו"ט שני לחומרא לענין מלאכה וחמץ בשמיני של פסח. וכתב עוד בשמו (עמ' קע) דבמקומות הרחוקים מירושלים פוק חזי מאי עמא דבר, וכיון שלא נהגו יו"ט שני במקומות הרחוקים הרי דנפסקה ההלכה כהריטב"א, ודלא כהרמב"ם. וע"ש שהביא בשם הגרש"ז אויערבאך שיתכן שאילת של היום נמצא במקומות שכבשו, ויש קצת סברא ששלטון אחד של ישראל מצרפה עם שאר ארץ ישראל לענין זה. ועל כן צ"ע לשמור שם יום טוב שני כדין חול לארץ, או רק לחומרא.

ומרן אאמו"ר שליט"א אמר לי, שאין צריך לחוש להחמיר ולעשות ב' ימים טובים באילת, ואף גבי פסח יש להקל לאכול חמץ באסרו חג. ולענין תפילין אין להחמיר, ואין לעקור מנהג פשוט, שכל שיש ספק אם היו שלוחי בית דין מגיעים לשם, הולכים לקולא, שכל דין יו"ט שני של גלויות הוא מנהג אבותינו בידינו, ובכהאי גוונא לא תיקנו לעשות שם שני ימים טובים של גלויות.

אם עזה ואשקלון נחשבים כארץ ישראל

ואם שביעית נוהגת באשקלון [ואין זה ברור אם זו אשקלון שבזמנינו], ובאיזור חבל עזה, הנה בתורה בפרשת מסעי (במדבר לד) נאמר: והיה לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה, ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים ועבר צינה והיה תוצאותיו מנגב לקדש ברנע וגו'. ובספר יהושע (פרק טו) לענין חלוקת הארץ: ויהי הגורל למטה בני יהודה למשפחותם אל גבול אדום מדבר צן נגבה מקצה תימן, ויהי להם גבול נגב מקצה ים המלח, ויצא אל מנגב למעלה עקרבים, ועבר צנה ועלה מנגב לקדש ברנע וגו'. ובספר שופטים (א, יח) נאמר: וילכוד יהודה את עזה ואת גבולה ואת אשקלון ואת גבולה ואת עקרון ואת גבולה. ע"כ. נמצא שעולי מצרים כבשו את עזה, וזה רחוק מאשקלון, ולפ"ז גם אשקלון נחשבת כאר"י. וכן מבואר בשו"ת הרדב"ז ח"ד (סי' אלף קה) שנשאל שם אם בני עזה חייבים להפריש תרומות ומעשרות, אם היא מכלל אר"י לענין זה או לא, והשיב, דודאי חייבים להפריש, למ"ד אר"י חייבות בתרו"מ מה"ת, עזה נמי חייבת מה"ת. ולמאן דאמר בביאת כולכם אמר רחמנא ולא מחוייבין בתרו"מ בארץ ישראל בזמן הזה אלא מדרבנן, עזה נמי חייבת מדרבנן, דודאי עולי מצרים כבשוה, ואפילו אם תמצא לומר שלא כבשום עולי בבל, הרי לא פטרוה כמו שפטרו את בית שאן. ע"ש. גם בספר כפתור ופרח כתב: שעזה בכלל ארץ ישראל היא. והוכיח כן מהגמרא סנהדרין (עא.) אמר רבי אלעזר ברבי צדוק, מקום היה בתחום עזה והיו קורין אותו חורבתא סגירתא, ונגעי בתים אינם אלא בארץ ישראל, דארץ אחוזתכם כתוב בה.

ואמנם ברמב"ם (פ"א מהל' תרומות ה"ז וה"ט) מבואר, דעכו ואשקלון כחו"ל, והם תחומי אר"י. וז"ל הרמב"ם (פ"ה מהל' קידוש החודש הי"א): ואם אותו המקום מסוריא, כגון צור ודמשק ואשקלון וכיו"ב, או מחו"ל, כגון: מצרים ועמון ומואב וכיוצא בהן, עושין [יום טוב] כמנהג אבותיהן שבידיהם: אם יום אחד, יום אחד, ואם שני ימים, שני ימים. והג"ר יעקב עמדין במור וקציעה תמה על שיטת הרמב"ם בזה. כיעו"ש. והגאון המבי"ט בח"א (סי' מז) כתב לדון במי שהיה מעיר עזה שביהודה, ונשא אשה במצרים, ורצה לעלות לאר"י ולשוב לעזה עיר מולדתו, וכן עשה ומצא עסק פרנסה, והאשה אינה רוצה לעלות עמו, ונשאל הרב אם יכול להכריחה שתבוא אליו לשבת עמו, או לישא אשה אחרת עליה, או להוציאה בלי כתובה, כדין הוא אומר לעלות, והיא אומרת שלא לעלות, והשיב, שנראה בבירור שהיא חוץ לארץ לכל דבריה, דתנן בפ"ק דגיטין מרקם למזרח ורקם כמזרח, מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום, ועזה בדרומה של אשקלון היא, שהכל היא חו"ל. ע"ש.

ובספר מור וקציעא (גדר ישוב ארץ ישראל סי' שו) האריך בענין זה, ודחה כל ראיותיו של המהרי"ט, וכתב: איך עלה על דעתו לעשותה יותר גרוע מסוריא, שחייבת במעשרות מדבריהם, ואע"פ שסוריא אינה מכלל הארץ אשר נתן ה' לאברהם, ואינה אלא כיבוש יחיד, ורחוקה היא מאר"י, ועזה היא מארץ פלשתים, ככתוב (יהושע יג, ג): לכנעני תחשב, חמשת סרני פלשתים. גם לכדוה ישראל עולי מצרים עכ"פ, כמבואר בשופטים (א יח): וילכוד יהודה את עזה ואת גבולה, וכבר נתבאר מן המקרא ברור כשמש שעזה וחברותיה אר"י גמורה הן בלא ספק, וכל המצוות התלויות בה נוהגות בה דבר תורה, רק חיוב מעשרות דרבנן הופקעה. וגם מה שהחליט שאויר עזה טמא, חס ליה למר דלימא הכי, והחליטה לטמאה יותר מסוריא, שאינה כלל אר"י, רק טפילה לאר"י, וגזרו רק על גושה ולא על אוירה, כמבואר בגיטין, כל שכן עזה. ומה שהמהרי"ט הביא ראיה מצידון, מה ענין צידון לעזה, עזה מיהא כיבוש ראשון, ואולי גם בבית שני באה פעם בידי מלכי חשמונאים או הורדוס. ואם אמנם יש קצת סיוע למהרי"ט דעזה חו"ל תיחשב, מן הכתוב ותלמוד ערוך (סוף כתובות), מה שאמר דוד (שמואל  א' כו, יט): כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה', לומר שהדר בחו"ל כעובד ע"ז, וזה הפסוק אמר דוד כשהיה מתגורר בארץ פלשתים, הנה לכאורה מוכח שגם בכיבוש ראשון ארץ פלשתים נחשבת כחו"ל לענין דירת אר"י, וגם עזה ממנה היא, אבל אין זו ראיה, כי אז היתה ביד פלשתים, ואכיש מלך גת עובד ע"ז היה, ודוד ברח אליו להיות עבד לו, יוצא בראש גייסותיו ללחום מלחמותיו, ואפילו ע"מ  ללחום בישראל היה מוכרח

ו. סוריא, אף על פי שאין שביעית נוהגת בה מן התורה, גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל, כדי שלא יניחו את ארץ ישראל וילכו להשתקע  שם.  ולכן שביעית נוהגת מדרבנן

הרי זה כעובד עבודה זרה, לכן היתה נחשבת חוץ לארץ אצל דוד בעת ההיא, מאחר שלא היו בה שומרי תורה כלל. ע"ש.

והנה במשנה (ריש פרק ו' דשביעית) אמרו, שלש ארצות לשביעית, כל שהחזיקו עולי בבל, מארץ ישראל ועד כזיב, לא נאכל ולא נעבד. וראה עוד במשנה מסכת חלה (פרק ד' משנה ה'). ובספר כפתור ופרח [תלמיד הרא"ש, פרק ה' דף יא] כותב: בכל מקום שהוא מנחל מצרים ועד כזיב, ואינו נזכר עליו שהונח בכיבוש שני כמו שהוזכר מבית שאן וזולתו, ראוי שנקחהו במוחזק מעזרא. ובפרק י"א שם כתב: ונאמר גבולי התורה וקצוותיה, ים המלח לבוא חמת, וחצר עינן, הר ההר ונחל מצרים, אלו הם קצוות כיבוש מצרים, וכבר הזכרנו שגבולי התורה הם עצמם ארץ ישראל, ועל עולי בבל נחל מצרים כזיב, וזה לפי משנה שביעית, אבל לפי מסכת גיטין והתוספתא משביעית, קצוות עולי בבל רקם ואשקלון וכו', ובמסכת גיטין לא הזכיר הדרומי מזרחי, אולי פרסומו שהוא ים המלח וכו'. ע"כ. ועיין בירושלמי (פרק ו' דשביעית הלכה א') מחלוקת האמוראים אם אשקלון כלחוץ ולא כבשו עולי בבל, או כלפנים וכבשו עולי בבל. וראה בתוס' גיטין (ב.) שכתבו בשם רבינו תם, דאשקלון לא כבשו עולי בבל.

ויש אומרים שרק לענין גיטין, כיון שזה רחוק מעיקר ישוב ארץ ישראל ומהישיבות, ולפיכך יש להם דין כחוץ לארץ לענין בפני נכתב ובפני נחתם. וע"ש ברמב"ן שהביא דברי הספרי, לענין תחומי ארץ ישראל שהחזיקו עולי בבל, וקתני שם פרשת אשקלון וחומת עכו ורקם דחגרא, אלמא כולם כבשו שניהם, וכתבו התוס' שכולם מארץ ישראל, אלא לענין גיטין הם כחוץ לארץ, דרחוקות מעיקר ארץ ישראל, שבתי דינין קבועים שם, ומסיק בסוף, שפרשת אשקלון לאו היינו אשקלון, אלא פרשת דרכים שלא הולכת לארץ ישראל.

ולענין דינא, אף על גב שיש סוברים שבאשקלון לא נוהגים דיני שביעית, מסתבר שיש להחמיר בזה, ובפרט שאין לסמוך על שמות והשערות שעל פי חוקרי גיאוגרפיה, וכמו שהעלה כן בשו"ת מנחת שלמה חלק ג' (סימן קנח אות ד'). ע"ש. ופוק חזי מאי עמא דבר, שנוהגים כל דיני ארץ ישראל באשקלון.

בדברים המחוברים לאילן, וכמו כן יש קדושת שביעית על היבול הגדל בסוריא. אך אין גזרת ספיחין בסוריא, והספיחין מותרים באכילה. וכן התירו חכמים לעשות מלאכות בתלוש, וכגון דישה, זרייה, וכיו"ב. וכל זה בקרקע של ישראל, אבל בקרקע של גוי בסוריא,  הפירות   חולין  לכל  דבר,   ואין  בהם  קדושת  שביעית

כלל. ואף מותר לישראל לעבוד שם במחובר. ו)

 

קדושת שביעית בסוריא בזמן הזה

 

ו) סוריא הרי היא בכלל הארצות שדוד המלך כבש אותם, כגון ארם צובא, דמשק, וחלאב. והיא בכל לכיבוש יחיד שנכבשה קודם שכל ארץ ישראל נכבשה. ועל כן מן התורה אין בה קדושת ארץ ישראל, אך מדרבנן יש להפריש מהגדל שם תרומות ומעשרות, וכמו שפסק הרמב"ם (הלכות תרומות פרק א' הלכה ד') וז"ל: סוריא יש דברים שהיא בהן כארץ ישראל, ויש דברים שהיא בהן כחוץ לארץ, והקונה בה קרקע כקונה בארץ ישראל לענין תרומות ומעשרות ושביעית. והכל בסוריא מדברי סופרים. ע"כ.

ואמנם מלאכות בתלוש התירו חכמים בסוריא, וכמו ששנינו במשנה שביעית (פ"ו משנה ב'), עושים בתלוש בסוריא, אבל לא במחובר, דשין וזורין ודורכין ומעמרין, אבל לא קוצרין, ולא בוצרין, ולא מוסקין [זיתים]. ע"כ. וכן כתב עוד הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל (הלכה כז): סוריא אף על פי שאין שביעית  נוהגת  בה  מן  התורה,  גזרו  עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל. ע"כ. ומבואר, שדינה במחובר כארץ ישראל שמותר לתלוש ממנה בשינוי. וכתב עוד הרמב"ם (שם הלכה כח) דבפירות או ירקות תלושים שבאים מסוריא, אין שביעית נוהגת בהם, ואין בהם איסור ספיחין. אבל עמון ומואב ומצרים ושנער, אף על פי שהם חייבות במעשרות מדרבנן, אין שביעית נוהגת בהן. ועבר הירדן שביעית נוהגת בה מדרבנן, וספיחי סוריה ועבר הירדן מותרים באכילה. וראה בשו"ת מנחת יצחק חלק ו' (סימן קלא), וחלק ח' (סימן צה), ובשו"ת משנת יוסף חלק א' (סימן נ'). ע"ש.

ומה שכתבנו שכל זה בקרקע של ישראל וכו', הנה מצינו מחלוקת גדולה בפירוש המשנה הנ"ל, אם איירי בקרקע של ישראל חשוד, או דוקא בקרקע גוי,  שהר"ש  ורבינו  עובדיה  מברטנורא  פירשו  את  המשנה  דאיירי בעושין

ז. הגולן, וכן עבר הירדן המזרחית, שביעית נוהגת בהם על כל פנים מדרבנן, והיינו שאסור לעבוד שם עבודות קרקע האסורות בשמיטה, וכן עבודת האילנות. אבל ירקות הגדלים בגולן, מותרים באכילה, ואין בהם איסור ספיחין. אולם בדרום  הגולן קשה להקל

גבי ספיחין. ז)

בתלוש אצל הישראל החשוד, ולא במחובר. ובפירוש מלאכת שלמה הביא בשם ר' יהוסף שהקשה שאין זה נראה שיתירו חכמים לסייע לעוברי עבירה, אלא נראה שהפירוש הוא לעשות בתלוש אצל העכו"ם ולא במחובר. ע"כ. ומצינו כן בדברי המאירי (פרק ג' משנה ג' בד"ה קדושת שביעית) שהביא מה שנאמר בגמרא יכול אני אגיסטון אני בתוכה, והקשה שאם בארץ ישראל הרי אסור לעזור לגוי, ואם בחוץ לארץ אפילו בשל ישראל שרי, אלא בסוריא ועבר הירדן שאין קדושתן חמורה שלא לעבוד בקרקע של גוי. ע"כ. וכן דעת המבי"ט בתשובה שהובאה בשו"ת אבקת רוכל (סימן כב ד"ה ירושלמי) שאיירי בשל גוי. וראה מה שכתב בזה במעדני ארץ (סימן ח' אות יא בד"ה אבל) וע"ש (אות יד ד"ה סוף דבר) שהעלה, דבזמן הזה מותרין שפיר לקצור ולבצור וכן גם לחרוש ולזרוע בשדות נכרים שבסוריא. ע"ש.

אם הגולן נחשב חלק מארץ ישראל

ז) הנה בדין שביעית בעבר הירדן, ראה במשנה (שביעית פרק ט' משנה ב') ג' ארצות לביעור וכו'. וכן בפרק ו' משנה א', ובירושלמי, הקונה מעמון ומואב וכו'. וכן ראה בגיטין (ח.) תנו רבנן בשלשה דרכים וכו'. וברמב"ם (פרק ד' מהלכות שמיטה הלכה כח, ובפרק ב' מהלכות ביכורים הלכה א'). וז"ל (בהלכות שמיטה הנז'): עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם, וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרים באכילה, ולא יהיו ארצות אלו חמורים מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים. ע"כ. וע' בתשובת הרמב"ם פאר הדור (סי' ד) מ"ש בגבולות הארץ. וגבי קדושת שביעית בפירות הגדלים בגולן, יש בזה מחלוקת האחרונים, ראה בשו"ת התשב"ץ חלק ג' (סימן קצח-ר) שכתב לחלק בין קדושת הארץ, לגבי תרומות ומעשרות ושביעית, שנוהג בגולן כדין שטח עולי בבל, אבל לגבי שאר קדושות, וכגון קדושת שכינה, או לדור שם, ולהקבר שם, וכן לענין כפיית הבעל לעלות לארץ ישראל, הגולן נחשב כחוץ לארץ, אחר שאינו מגבולות התורה. ע"ש. וראה בשו"ת חלקת השדה ח"ב (קונטרס גבולות הארץ סי' ה' אודות הגבול הצפוני של ארץ ישראל) שהאריך הרבה בענין גבולות הארץ. ע"ש.

ונפקא מינה דלגבי עזה יהיה מותר לדור שם שהרי עזה היא בכלל גבולות התורה של ארץ ישראל. מה שאין כן לגבי הגולן שהוא עבר הירדן המזרחי, והתורה כתבה והירדן יהיה לכם גבול.

ובענין יציאה לגולן, ראה בשו"ת משנת יוסף חלק א' (סימן נ') שהסתמך על דברי שו"ת אבני נזר (סוף חלק יורה דעה), שכל שהוא בגבולות ההבטחה, מותר לצאת לשם, ואין בו איסור יציאה לחוץ לארץ. ע"ש.

והנה אי נימא דעיקר איסור יציאה לחוץ לארץ הוא מטעמא דמפקיע מעצמו חיוב המצוות התלויות בארץ, אם כן מאחר שבגולן חייבים בתרומות ומעשרות ובשביעית, ממילא אין הוא מפקיע מעצמו חיוב זה, ויהיה מותר לצאת לדור בגולן. ובפרט שיש מקומות בגולן שהחזיקו בהם עולי בבל, ראה בכסף משנה (פרק ד' מהלכות שמיטה הלכה כח). אבל אי נימא דטעם האיסור לצאת לחוץ לארץ הוא משום דמפקיע מעצמו קדושת השכינה, וכמו שאמרו כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, ממילא גם בגולן הרי אין קדושת שכינה, כמו שנתבאר. וחידש האבני נזר, שכל מקום שהובטח לאברהם אבינו ע"ה הוא בכלל קדושת שכינה. ובפרט שהירושלמי (ריש ביכורים) כותב, ששטחו של חצי שבט מנשה שהוא הגולן, הוא בכלל "אשר נתת לי ה'", כמו שנאמר, ויתן להם משה [שנתן את המכיר לגלעד וכו'].

וראה עוד בענין חיוב תרומות ומעשרות ושביעית בגולן ובעבר הירדן, בשו"ת מהריט"ץ (סימן ריו), ובשו"ת אבקת רוכל (סימן כג) לענין בתי ערי חומה בעבר הירדן. ע"ש. והראשון לציון רבי אליעזר נחום [בעל ה"חזון נחום" ומרבותיו של מרן החיד"א] במסכת כלים (דף יב), האריך להשיג על דברי המהר"ח אלפנדארי דסבירא ליה דעבר הירדן לא מיקרי ארץ ישראל, לענין כמה דברים. ודעתו שלכמה ענינים הגולן נחשב כארץ ישראל. ומרן החיד"א בברכי יוסף (אורח חיים סימן תפט), האריך הרבה בענין זה אם הגולן נחשב כארץ ישראל או לא. ע"ש. ועיין עוד בזה בספר כפתור ופרח (פרק נז), ובמה שכתב הגר"א בשנות אליהו (משנה שביעית פרק ו' משנה א') בענין גבולות ארץ ישראל. וראה עוד להמהר"י רוזנאניס בפרשת דרכים (ריש דרוש ח'), ובספר מור וקציעא (גדר ישוב ארץ ישראל סימן שו), ובשו"ת ישועות מלכו (סימן סז), ובשו"ת תשובה מאהבה חלק יורה דעה (סימן תח) [שהאריך הרבה בענין הגולן אם נחשב כארץ ישראל]. ובמרכבת המשנה (פרק ד' מהלכות שמיטה הלכה כח), ובפאת השלחן (סימן כג ס"ק כה), ובחזון איש (שביעית סימן ג' ס"ק כא וס"ק נב), ובשו"ת משנת יוסף חלק א' (סימן נ') ובספר אור לציון שם.

והגאון החזון איש (שביעית סימן ג' ס"ק כה) כתב, שעבר הירדן נתקדשה כארץ ישראל ולא נוהג בה רק משום שלא נכבשה בידי  עולי בבל.

ובספר מנחת שלמה חלק ג' (סימן קנח, ד', דף רכה) שכתב, גבי היבולים במקומות שהחזיקו בהם רק עולי מצרים ולא עולי בבל, אף על פי שיש סוברים בדעת הר"ש (פרק ו' דשביעית) דכמו שהוא סובר דפטירי מביעור, כך לא נוהג כלל שום קדושת שביעית בפירותיהם, מכל מקום אין הלכה כן, ואף גם לשטה זו נוהג שם דין שתמטנה ונטשתה של הפירות, וכל שכן שאסורים בעבודת הארץ, וממילא מובן שגם שם זקוקים להיתר המכירה, לא רק משום עבודת קרקע דאסור שם וכו', אלא גם משום קדושת הפירות ושמיטת הפירות.

וכתב עוד, ומה ששאל אם במקומות הנ"ל מועיל ההיתר [היתר המכירה] גם לדעת המתנגדים, הנימוקים של המנגדים שייכים גם שם. אך אלה שלא רצו לסמוך על ההיתר מפני שסוברים שגם בזמן הזה שביעית מדאורייתא, ולכן לא רצו לסמוך על הערמה בדאורייתא, הם יכולים שפיר לסמוך על ההיתר באותם המקומות אשר לכולי רק מדרבנן. וגם במקומות המסופקים. כמו כן אין נוהג איסור ספיחין באותם המקומות, ורבים סוברים שגם מה שנזרע בעבירה חשיב רק כספיחין, ולכן חושבני שגם המתנגדים למכירה צריכים רק להחמיר ולנהוג קדושת שביעית בפירות הנלקחים משם, אבל התבואה והירקות מותרין שפיר באכילה, ואין טעם לחשוב ולאסור גם שם משום ספיחין. ע"כ.

ואם מותר לצאת מארץ ישראל למקומות שכבשו עולי מצרים, ראה באור לציון (שביעית עמוד פד) שהביא בזה מחלוקת, ומסקנתו כדעת הרמב"ם שאף במקום שלא כבשו אלא עולי מצרים בלבד, יש בו מצות יישוב הארץ, ומותר לצאת אליו במקום שנכבש על ידי עולי בבל. ע"ש.

ושמעתי בשם הגרי"ש אלישיב שרבני אחת הישיבות הקדושות בארץ שאלוהו אם לצאת לקמפ ב"בין הזמנים" בגולן, והשיב להם שיש להמנע מכך.

אם שביעית נוהגת בחצבייא

ועיין בשו"ת מהרי"ט צהלון (סימן קעו) שכתב לדון בחצבייא, אם נוהגים שם שביעית, שאדם אחד זרע שם בשנת השמיטה, ואולי חשב שכיון שאינה ארץ ישראל, מותר לזרוע בה בשביעית, וטעה במה שכתב הרמב"ם, אין שביעית נוהגת בחוץ לארץ, ובאמת טעות היא בידו, שהרי כתב, שעם כל זה שביעית

ח. יבול הגדל בירושלים [בין החומות] נוהג בו כל דיני שביעית, אף על גב שירושלים לא נתחלקה לשבטים. ואף שירושלים עומדת בקדושתה לעולם ועד,  ולא  בטלה לעולם,  מכל מקום אין

שביעית נוהגת בה אלא מדרבנן כמו בכל ארץ ישראל. ח)

נוהגת בעבר הירדן ובסוריא מדברי סופרים, נמצא שעבר על דברי חכמים וגדול עונו מנשוא. ומן הדין היה שנקנוס אותו לעקור כל מה שזרע אף על פי שעשה בשוגג, ואף על פי שלא עבר על איסור דאורייתא. תדע, שכן כתב הרמב"ם, הנוטע בשביעית בין במזיד בין בשוגג יעקור וכו'. אף על גב דהרמב"ם מיירי בארץ ישראל, מכל מקום מינה נלמוד לסוריא ועבר הירדן. והטעם דנטיעה אפילו בארץ ישראל אינה אלא מדרבנן, דאין איסור מן התורה אלא זורע וזומר וקוצר ובוצר האמורים בתורה, אבל שאר כל עבודות אפילו נטיעה אינה אסורה אלא מדברי סופרים. ואם כן כיון שהנטיעה שהיא מדברי סופרים אף  בארץ ישראל כתב הרמב"ם דיעקור אפילו בשוגג, אם כן מינה נלמוד לזורע בסוריה או בעבר הירדן אפילו בשוגג קנסינן ליה לעקור, כיון שעבר על דברי חכמים. אמנם לפנים משורת הדין נקל עליו לענין זה, כיון שהוא איסור מדבריהם, ונאמר שלא יעקור. אמנם חייב לנהוג בפירות תבואת הארץ קדושת שביעית מדברי סופרים, ולא יעשה בתבואה סחורה ולא יכניס לביתו אלא ככל איש זר, ומי שירצה לזכות יזכה בו. ואינו יכול לקצור התבואה ולהכניסה לביתו כשאר שנים, אלא יד הכל שוה בה וכל הרוצה ליטול יטול וכו'.

שביעית בירושלים בזמן הזה

 

ח) בב"ק (פב:) עשרה דברים נאמרו בירושלים וכו', וקסבר לא נתחלקה ירושלים לשבטים. וכתב הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק ו' הלכה טז) שבמקדש ובירושלים קדושה ראשונה קדושתן לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה.

ועל פי זה כתב לחדש בספר פרי הארץ חלק ג' (חלק יורה דעה סימן ג') דכיון שירושלים קדושתה לא בטלה, נוהגים בה תרומות ומעשרות ושביעית מן התורה גם בזמן הזה. אולם כבר העיר עליו לנכון בשו"ת מנחת שלמה חלק א'

ט. דעת רוב הפוסקים ששמיטה בזמן הזה אינה נוהגת מן התורה אלא מדרבנן. וכן עיקר לדינא.‏ ובכל הספיקות בשביעית אמרינן ספק דרבנן לקולא, שדינו ככל איסורי דרבנן שאנו הולכים בספיקם

לקולא. ט)

 

(סימן נא אות א') דכל זה לא שייך לומר רק לדעת הרשב"א וספר התרומה דסברי דמה שאינם נוהגים בזמן הזה מדאורייתא הוא מפני שקדושת הארץ בטלה, מה שאין כן לדידן דקיימא לן כמאן דאמר שקדשה גם לעתיד לבוא, אם כן לא מיבעיא לענין שביעית דטעמא דפטור מדאורייתא הוא משום דבעינן כל יושביה עליה, דודאי שאף בירושלים אין נוהג מן התורה כיון שאין זה שייך כלל לעצם קדושת הקרקע אלא תלוי רק במספר יושביה, אלא אף לענין תרומות ומעשרות דאפשר לומר דכיון שתלוי רק בביאת כולם, מכל מקום מסתבר דקדושת הארץ וקדושת ירושלים שקדושתה מחמת השכינה, תרי מיני קדושות נינהו ולא שייכי אהדדי, ובפרט שמעולם לא שמענו שאין תורמים מפירות שגדלו בירושלים על פירות שגדלו חוצה לה, ואף על פי שאין זורעים בירושלים, משכחת לה דנזרע על ידי גוי ונגמרה מלאכתן על – ידי ישראל, או בעציץ נקוב, דאפשר שמותר גם בירושלים.‏

 

אם שביעית בזמן הזה מן התורה או מדרבנן

ט) ‏הנה בדין זה מצינו ג' שיטות בראשונים. דיש אומרים דשביעית בזמן הזה נוהגת מן התורה, ויש אומרים דאינו אלא מדרבנן, ויש אומרים שאינו נוהג בכלל ורק ממדת חסידות הוא. ויסוד המחלוקת בגמרא גיטין (לו:) אמר אביי, רבי היא וכו' [דסבירא ליה דשביעית דרבנן], ולכאורה יש לדייק מזה דמכלל דחכמים סבירא להו דשביעית בזמן הזה דאורייתא, וממילא הלכה כחכמים משום דהלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו.

והנה בתורת כהנים (פרשת בהר ב') אמרו: מנין עשה שביעית אף על פי שאין יובל, תלמוד לומר "והיו לך שבע שבתות שנים", ומנין עשה יובל אף על פי שאין שביעית, תלמוד לומר תשע וארבעים שנה. דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים שביעית נוהגת אף על פי שאין יובל נוהג, והיובל אינו נוהג אלא אם כן יש עמו שביעית. ע"כ. ומבואר דלכולי עלמא שביעית דאורייתא. וע"ש בביאור (הערה ב') שכתב, דכולהו לאו כרבי דאמר בזמן שאין היובל נוהג אין שמיטה נוהגת. ע"כ

ובירושלמי (פרק י' דשביעית ה"ב, ופרק ד' דגיטין הלכה ג') אמרו: תמן אמרינן אפילו כמאן דאמר מעשרות דבר תורה, מודה בשמיטה שהיא מדבריהם, דתני "זה דבר השמיטה שמוט", רבי אומר שני שמיטין, שמיטה ויובל, בשעה שהיובל נוהג השמיטה נוהגת מדברי תורה. פסקו היובלות שמיטה נוהגת מדבריהם, אימתי פסקו היובלות, "לכל יושביה" בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו, נמצאת אומר כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות. ע"כ.

והנה בגמרא גיטין הנ"ל אמרו, רבי היא, דאמר רבי, וזה דבר השמיטה שמוט, בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע [כגון בזמן הזה שבטלה קדושת הארץ. רש"י] אי אתה משמט כספים. וכתב רש"י, ומצאתי בתלמידי רבינו יצחק הלוי שכתב במסכת גיטין בירושלמי, מנין שאין השמיטה נוהגת אלא בזמן שיובל נוהג, שנאמר וזה דבר השמיטה שמוט, אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית. אבל בתורת כהנים ראיתי דשביעית נוהג בזמן שאין היובל נוהג. ואומר אני שהוא מחלוקת. ע"כ. והנה מאי דמשמע מדברי רש"י שהוא מחלוקת רק בין הירושלמי לתורת כהנים, ומינה דבגמרא דילן ליכא מחלוקת בזה, לכאורה הוא תמוה, שהרי אמרו בגמרא, רבי היא, ומשמע שעל כל פנים לדעת חכמים שביעית נוהגת בזמן הזה מן התורה, ואין השביעית תלויה ביובל. ודומה לזה מצינו בשביעית פרק ד' ה"ד, דרשב"ג אומר נוטעין אילן סרק בשביעית. ופסק הרמב"ם (פרק א' מהלכות שמיטה הלכה ה'): אין נוטעין אילן סרק בשביעית. וכתב בכסף משנה, רשב"ג אומר וכו', ומשמע דרבנן אסרי. ע"כ. ולפי זה גם כאן מדאמרו בגמרא רבי היא משמע דלחכמים שביעית נוהגת בזמן הזה מן התורה. ובספר שבת הארץ (עמוד 85) כתב, שלא בכל מקום יש לדייק מדאמרו רבי היא [וכדומה] היינו דחכמים פליגי. ע"ש.

והנה בטעמו של רבי שסובר דשביעית בזמן הזה דרבנן, כתבו התוס' בשם רבינו תם [והוא בספר הישר חי' סימן קכג] דאינו משום שבטלה קדושת הארץ [וכמו שכתב רש"י] אלא משום ששביעית תלויה ביובל. וכדי להשוות דברי התלמוד דידן עם התלמוד ירושלמי כתבו התוס', שהתלמוד דידן קורא ליובל שמיטת קרקע, ולשביעית שמיטת כספים. והכי קאמר, בזמן שאתה משמט קרקע ביובל, אתה משמט כספים בשביעית. וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א בחידושיהם שם.  [והר"ח  במו"ק  ב: כתב בטעמו של רבי דשביעית בזמן הזה

מדרבנן, משום שארץ ישראל נמצאת כיום ביד עכו"ם].

ובגמרא כתובות (כה.) אמרו, אמר רב הונא בריה דרב יהושע אשכחתינהו לרבנן בבי רב דיתבי וקאמרי אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן, חלה דאורייתא, שהרי ז' שכיבשו וז' שחילקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו בתרומה, ואמינא להו אנא אדרבה אפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא חלה דרבנן, דתניא, בבואכם אל הארץ, אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים תלמוד לומר בבואכם וכו'. וכתב רש"י שם, ולא נתחייבו בתרומות ומעשרות, דכתיב דגנך תבואת זרעך המיוחדת לך, ועוד שהרי תלה הכתוב המעשר במנין שנות השמיטה, דכתיב בשנה השלישית שנת המעשר, ושמטות לא מנו אלא משנכנסו וחילקו כדאמרינן בסדר עולם. ובמסכת ערכין (יב:) הכי גרסינן אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים, תלמוד לומר בואכם, בביאת כולכם וכו'. ע"כ. ומשמע דגם בשביעית בעינן ביאת כולכם, ואם כן כשם שאנו אומרים גבי חלה דבזמן הזה חלה מדרבנן, דאין לנו כיום ביאת כולכם, ממילא הוא הדין גבי שביעית דשביעית בזמן הזה מדרבנן. וראה עוד ברש"י (כתובות כה.) שכתב גבי תרומה, שבגולה אין תרומה מן התורה, דכל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, כדאמרינן בקידושין (לו:). ע"ש.

ובתוספות שם כתבו, פירש הקונטרס, דהשמטת קרקע דשביעית לא נהגה בבית שני, כדאמרינן בירושלמי, מנין שאין שמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, שנאמר וזה דבר השמיטה שמוט, אחת שמיטת יובל ואחת שמיטת שביעית, ובבית שני הואיל ולא נהג יובל, שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, בזמן שכל יושביה עליה, מה שאין כן בבית שני שלא היו כל יושביה עליה, לא נהגה שמיטה מדאורייתא. ורבינו תם מפרש דהשמטת קרקע קרי ליובל, ולשביעית השמטת כספים, והכי קאמר, בזמן שאתה משמט יובל אתה משמט שביעית. וכהדרשא של הירושלמי. ע"כ. [וראה בתוספות סנהדרין (כו.) ד"ה משרבו]. אך י"ל דאין במחלוקת רש"י ותוס' שם נפקא מינה לזמנינו, שלא נחלקו אלא בזמן בית שני, אבל בזמנינו אליבא דרבי, אין שביעית נוהגת מן התורה, לא יובל לא שמיטת קרקעות, ולא שמיטת כספים. [וראה בספר שבת הארץ חלק א' (עמוד 85), ובשו"ת כרם שלמה (סימן א' מדיני שביעית), ובספר אור לציון שביעית במבוא מה שפירשו ליישב דעת רש"י מקושית התוס'].

הסוברים דשביעית בזמן הזה מן התורה

א. ומצינו לכמה ראשונים הסוברים דשביעית בזמן הזה מן התורה: ועיין באור זרוע חלק א' (סימן שלב) שהביא תשובת הריצב"א שכתב, דספק שביעית בזמן הזה אזלינן לחומרא. ובפשטות נראה דסבירא ליה דשביעית בזמן הזה מדאורייתא, וכדעת חכמים, ולכן אזלינן לחומרא. וכן כתב בשו"ת בית הלוי (ח"ג סימן א' סוף ענף ו'), דהכי סבירא ליה להריב"א דשביעית בזמן הזה מדאורייתא. ובדעת העיטור יש שהבינו דסבירא ליה דשביעית בזמן הזה מן התורה. וכן מבואר במה שכתב באות פ' (פרוזבול דף עה ע"ד), וז"ל: ורבנן דפליגי עליה דרבי אפילו מדאורייתא [איכא שביעית], אבל יובל לא נהיג וכו', ומסתמא דאיכא למימר דאורייתא כרבנן, מדגרסינן בהנזיקין, הנוטע בשבת בשוגג יעקר וכו', ואמרינן עליה מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא, מאי שנא שבת ומאי שנא שביעית וכו', וגרסינן במשקין, יכול ילקה על תוספת שביעית, שמע מינה דכולהו סבירא להו דאורייתא, וקיימא לן הלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו. וע"ש עוד. ומבואר דסבירא ליה דשביעית בזמן הזה דאורייתא. וכן הבין המהר"י קורקוס (בפרק א' מהלכות שמיטה ויובל הלכה יא) בדעת העיטור דסבירא ליה דשביעית בזמן הזה מדאורייתא. וכן כתב בשמו בספר כפתור ופרח (פרק מט). ע"ש. אולם מצינו להעיטור (בסוף אות פרוזבול דף עז ע"ג) שכתב, דהאידנא נהוג עלמא כרבי, דהא רבי יוסי קאי כוותיה בירושלמי (פרק ט' דשביעית הלכה ב'), כדגרסינן אמר רבי יוסי וזה דבר השמיטה שמוט, בזמן שהשמיטה נוהגת בארץ דבר תורה וכו', ורבי אלעזר בר"ש נקיט נמי כוותיה בקידושין (לח:) וכו'. הילכך השמטת כספים כדין השמטת חובת קרקע, כגון שמיטת קרקעות ותרומה ומעשר, וכשבטלו תרומות ומעשרות בטלה השמטת כספים. ע"ש.

ואמנם בשו"ת הרשב"ש (סימן רנח) כתב בשם העיטור, דסבירא ליה דאין שמטת קרקע בזמן הזה, וסיים, דנראה מדבריהם דאינה נוהגת. ע"כ. והיינו דאינה נוהגת אפילו מדרבנן. ודבריו בנויים על פי מה שכתב בספר חוקות הדיינים (סימן קמד) וז"ל: וכתב הרב [בעל העיטור] בהסכמת חכמי דורו וכו', והשיב, דשמיטת כספים איתקש לשמיטת קרקעות, ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים, וכיון שאין שמיטת קרקע נוהגת בימינו איך שמיטת כספים תנהוג הבאה מכוחה. וכן פסקו הרב רבי יהודה נשיאה, והרב יהודה בר יקר, ובעל הלכות גדולות. עכ"ל. וכן כתב עוד בסימן קמה. ובהגהות לספר הנז' בהוצאת מכון הרי פישל, כתב, דלפני בעל חוקות הדיינים היתה תשובת שאלה של בעל העיטור, ובה פסק דאין שביעית נוהגת, בניגוד למה שכתב בספרו. וראה עוד בהגהות לשו"ת הרשב"ש (הוצאת מכון ירושלים). ע"ש.

וכן נראה דעת התוס' בסנהדרין (כו. ד"ה משרבו) בטעמם השני, שכתבו, שהטעם שמותר לזרוע בשביעית משום ארנונה, הוא או משום ששביעית בזמן הזה דרבנן, או משום פקוח נפש. נמצא דסבירא להו בטעם השני דשביעית בזמן הזה מדאורייתא. ובפסקי התוס' שם כתבו הטעם השני בלבד. וכן כתב בשו"ת נחפה בכסף חלק א' (יורה דעה סימן ד') בדעת התוס'.

ולכאורה כן יש לדייק מדברי רבינו חננאל (מו"ק ב:) שכתב בטעמו של רבי דסבירא ליה דשמיטת בזמן הזה מדרבנן, דהוא משום דארץ ישראל בידי עובדי כוכבים היא. ע"ש. ומשמע שגם לרבי היכא שארץ ישראל ביד ישראל, כמו בזמן הזה שרוב ארץ ישראל ביד ישראל, אין הכי נמי שמיטה מן התורה.

ובספר החרדים  (בד"ה  קדושת  שנת  השמיטה)  כתב: בזמן הזה דאורייתא לדעת כל חכמי ישראל שהזכרנו למעלה בראש ההקדמה, דסברי קדושה שניה שקידש עזרא קדשה עד עולם לכל המצות התלויות בארץ, ולדעת החולקים האומרים שלא קידשה לעתיד לבא אלא כשחרב המקדש בטלה לדבריהם אין קדושת שמיטה נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן. וכשם שנוהגת קדושת שמיטה בקרקע ישראל, כך נוהגת בקרקע של נכרי למאן דאמר אין קנין בארץ ישראל להפקיע מן המצות התלויות בה קדושתה מדאורייתא. וכבר ביאר הרמב"ם בתשובת שאלה שהעתקנו לשונה למעלה שאפילו מאן דאמר יש קנין מודה הוא שמדרבנן אין קנין. ולדבריו קדושת שמיטה בזמן הזה מדרבנן כמו בשל ישראל לכל מצות שמיטה, ומצות לא תעשה שנצטווה בשנת השמיטה בין איסורי תורה ובין איסורי סופרים. עכ"ל. ומבואר בדבריו שלדעת כל חכמי ישראל דסברי דקדושה שניה שקידש עזרא קידשה לעתיד לבוא, ממילא הוי שמיטה מדאורייתא. ולדבריו הרמב"ם שפסק (בפרק א' מהלכות תרומות ומעשרות) דקדושת עזרא לא בטלה, ממילא יסבור דשביעית בזמן הזה מדאורייתא. וראה עוד להלן מה שכתבנו בדעת הרמב"ם הראב"ד והרמב"ן, אי סבירא להו דשביעית בזמן הזה מן התורה או מדרבנן.

וראה עוד בספר החרדים (בפ"ב אות יד) שכתב: למדנו מדבריהם [התוס'] שלפי דעת רוב הפוסקים שכתבנו למעלה דסבירא להו דקדושת עזרא עד עולם, ותרומות ומעשרות ושביעית בזמן הזה דאורייתא, שאין מתירין לבעלי השדות ישראלים שבארץ ישראל שיעבדו עבודת הארץ והאילן מפני המס, שהרי אין היום סכנה כלל בזמן הזה מן המלכות, וכן למדנו שדעת הירושלמי כדעת הפוסקים דהמצות התלויות בארץ ישראל בזמן הזה דאורייתא, כיון דלא התיר אלא משום סכנה, והכי נקטינן, שהרי כתב הרשב"א בכל מקום שיש מחלוקת בין הפוסקים, אם נמצא שהירושלמי מסייע אחד מהם הכי נקטינן. עכ"ל.

והנה מצינו מחלוקת בפוסקים בביאור דעת הרמב"ם, ודעת הרמב"ן, אי סבירא להו שביעית בזמן הזה מדאורייתא, או מדרבנן. ובכסף משנה במקום אחד כתב לפרש בדעת הרמב"ם דסבירא ליה דשביעית בזמן הזה מדאורייתא. ובבית יוסף כתב אחרת בדעתו. וראה להלן מה שכתבנו בזה. והרדב"ז (בפרק ד' מהלכות שמיטה ויובל הלכה יא והלכה כט), כתב בדעת הרמב"ם בפשיטות דסבירא ליה דשביעית בזמן הזה מן התורה. וכן כתב הפרי חדש במים חיים (גיטין לו.) דאף על פי שלדעת הרמב"ם שמיטת כספים בזמן הזה מדרבנן, משום דהלל ובית דינו שתיקנו פרוזבול נמי הכי סברי, או אפשר שגם רבנן נמי מודים ששמיטת כספים מדרבנן, אבל שמיטת קרקעות הוי דאורייתא. וכן כתב עוד בספרו ראשון לציון (מו"ק ב:), שהרי הרמב"ם כתב (בפרק א' הלכה ח-י): התירו להשקות בית השלחין הואיל והשקיה היא מדבריהם, שאין אסור מן התורה אלא ב' אבות. ומשמע שגם בזמן הזה שביעית בזמן הזה מן התורה. גם במגילת ספר (לאוין עד) כתב, שהרמב"ם פסק כחכמים שאיסור עבודת קרקע דאורייתא. וכן כתב בספרא דבי רב למהר"ד פארדו (פרשת ראה פסקא קיא), שמדברי הרמב"ם נראה דשביעית נוהגת מן התורה, ודוקא בתרומות ומעשרות שצריך ביאת כולכם הוי דרבנן. וגם הגאון הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (קונטרס דבר השמיטה) כתב, שלדעת הרמב"ם שביעית בזמן הזה מדאורייתא. וכן כתב בשו"ת אור שמח חלק ב' (סימן א'). ולעומת זאת מצינו להרבה אחרונים שכתבו בדעת הרמב"ם דסבירא ליה דשביעית בזמן הזה מדרבנן, וראה להלן אריכות בדעת הרמב"ם. וגם בדעת רש"י כתב בשו"ת בית הלוי הנ"ל, דסבירא ליה דשביעית בזמן הזה דאורייתא. אבל בשו"ת נחפה בכסף הנז', כתב ההיפך בדעת רש"י. ע"ש. וראה בזה בספר שבת הארץ במבוא (אות ב'). ומצינו לכמה אחרונים שתפסו לדינא דשביעית בזמן הזה מן התורה, וכמו שכתב מהרי"ט צהלון (סימן צח), והשאגת אריה החדשות (סימן טו), והנצי"ב במשיב דבר (בקונטרס דבר השמיטה אחרי סימן נו), וערוך השלחן (הלכות שמיטה סימן טו). ע"ש. וראה להלן שהזכרנו אחרונים רבים ובראשם מרן הבית יוסף הנוקטים לדינא דשביעית בזמן הזה מדרבנן.

הסוברים דשביעית בזמן הזה מדרבנן

ב. ואמנם דעת התוס' בסנהדרין (כו.) דשביעית בזמן הזה מדרבנן. וכן מבואר מדברי הרמב"ן והרשב"א בחידושיהם (מכות ג:), שכתבו, שדעת הראב"ד שהלכה כרבי שאין שמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, ובימי רבותינו היה בית דין קבוע והיו תוקעים ומשלחים עבדים ומחזירים שדות לבעליהם זכר ליובל, ולפיכך היתה השמיטה נוהגת מדבריהם, בין בעבודת קרקע בין בהשמטת כספים, אבל עכשיו שאין בית דין שם שמקדשים היובל ואין תוקעין ואין משלחין עבדים, אין היובל נוהג כלל, שכל אלו הדברים מעכבים ביובל, כמו שאמרו בראש השנה (ט.), וכיון שבטל היובל ואינו נוהג אפילו מדבריהם, אף השמיטה אינה נוהגת כלל אפילו מדבריהם לא בעבודת קרקע ולא בהשמטת כספים, והקשו על זה הרמב"ן והרשב"א מהירושלמי, שאף על פי שפסקו היובלות שמיטה נוהגת מדבריהם וכו'. וסיימו, ואף הראב"ד חזר בו (בפרק קמא דעבודה זרה דף ט.) וכתב, דקמשמע לן ר"ה דהשמטת כספים נוהגת אף על פי שאין שמיטת קרקעות נוהגת, דלא סבירא ליה כרבי. ואי נמי סבירא ליה כוותיה, מן התורה לא נהגא, אבל מדרבנן נהגא ואפילו בחוץ לארץ. ע"כ. ושכן עיקר. עכת"ד. [וכתב הרמב"ן בתוך דבריו: והראיה המכרעת, ששנת השמיטה נוהגת היום בארץ ישראל, ומנהג אבותיהם להשמיט הקרקע, כלומר שנוהגים בה כל קדושת שביעית, ונמצינו למדין לשמיטת כספים שנוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ"]. וכן כתב עוד הרמב"ן בספר הזכות (שסביב הרי"ף בגיטין לו.) לדחות דברי הראב"ד הנ"ל. והוסיף, שמעובדא דקריביה דרבי יוחנן (גיטין לז.) מוכח ששביעית בזמן הזה מן התורה, מדקאמר רבי יוחנן וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה? ואילו בשל דבריהם מדמין ועושין מעשה. וכן בדין דרבי יחידאה הוא ולית הלכתא כוותיה. ועוד דקיימא לן הלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו, וממילא יש לפסוק כחכמים דסבירא להו דהוי דאורייתא. והדברים מראין דשביעית בזמן הזה מדאורייתא. עכ"ל. וכן הובא בספר התרומות (שער מה סימן ד'). ע"ש.

ובפירוש הרמב"ן על התורה (ריש פרשת בהר, ויקרא כה ז' סוף ד"ה ולבהמתך), הביא מה שאמרו בירושלמי (סוף פרק ט' דשביעית): חד בר נש חשיד על שמיטתא, אמר לאיתתיה אפקין חלתא (חלה), אמרה ליה ההוא גברא חשיד על שמיטתא ואמרת אפקין חלתא? אמר לה חלה דבר תורה שביעית מן רבן גמליאל וחבריו. וכתב הרמב"ן על זה, שהיה אותו ריקה מעכב פירות שביעית ואוכלם אחר הביעור, ואמר שהביעור מן התורה אבל איסור האכילה מן רבן גמליאל וחבריו, וכיון שהזכירו חכמים דבריו נראה שהוא אמת. או שמא אותו רשע סובר כרבי דאמר בשתי שמיטות הכתוב מדבר, ושביעית בזמן הזה מדרבנן, אף על פי שחלה דאורייתא. ע"כ. ומשמע דמספקא ליה להרמב"ן אי קיימא לן כרבי או כרבנן. אולם בחידושי הרמב"ן למכות (ג:) גבי המלוה את חבריו לעשר שנים, כתב, דנקטינן כלישנא בתרא דשביעית בזמן הזה מדרבנן, והלך אחר המיקל. וכן פסק הרמב"ם. ע"כ. [וראה להלן בדעת הרמב"ם]. וכן כתבו הרא"ש והריטב"א (במכות ג:), וכן פסק עוד הריטב"א בגיטין (לז:) דשביעית בזמן הזה מדרבנן.

נמצא שמסקנת הרמב"ן דשביעית בזמן הזה מדרבנן, ורק לעדיפותא דמילתא

כתב בספר הזכות לדחות דברי הראב"ד ביתר תוקף. וכן דעת הרשב"א בתשובה (סימן תשעה), דשביעית בזמן הזה מדרבנן. וכן הוא בשו"ת הרשב"א חלק ד' (סימן לב וקכז), ובתשובות המיוחסות לרמב"ן (סימן רנו). ע"ש. וכן פסק רבינו אליעזר ממיץ בספר יראים (סימן רעח) דקיימא לן כרבי שאין שביעית נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן. וכן דעת הסמ"ג (עשין קמח), והסמ"ק (סימן רנח). ע"ש. [וכן בדין, דלפי מה שכתב מהר"י בן מלכי צדק (בפרק י' דשביעית משנה ח'), סתם משנה דהתם אזלא כוותיה, ובעל העיטור (סוף אות פרוזבול דף עז ע"ג) כתב דהאידנא נהוג עלמא כרבי, דהא רבי יוסי קאי כוותיה בירושלמי (פרק ט' דשביעית הלכה ב'). ורבי אלעזר ברבי שמעון נקיט נמי כוותיה בקידושין (לח:). וכו'. וכן כתב בשו"ת הרשב"ש (סימן רנח) דסתמא דהש"ס דקידושין סבירא ליה כרבי. עש"ב]. וכן כתבו הר"ן והנימוקי יוסף (בגיטין פרק השולח דף לז:), דהכי קיימא לן כרבי דשביעית בזמן הזה מדרבנן. וכן דעת עוד ראשונים, ובהם בספר החינוך (סימן פד וסוף סימן תעז), והטור יורה דעה (ריש סימן שלא), ובספר התשב"ץ חלק ג' (סימן רא). ע"ש. וכן דעת מרן ז"ל. וכן כתבו כל האחרונים, ועיין בשו"ת שמן המור (יורה דעה סימן ד', הובא בכרם ציון עמוד כב) באורך.

והנה בעיקר הראיה שהביא הרמב"ן ז"ל לשיטתו, לכאורה היה נראה לדחות ראייתו, שיש לומר דמסברא נראה לרבי יוחנן דמכיון דקיימא לן כבית הלל דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי, לא מסתבר ליה למימר ששטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט, הואיל ועל כל פנים אינו כגבוי, וקרינן ביה אשר יהיה לך את אחיך. וכן משמע מסתמות לשון המשנה (ריש פרק י' דשביעית), השביעית משמטת את המלוה "בשטר" ושלא בשטר, וסבירא ליה לרבי יוחנן אחריות טעות סופר הוא, וממילא גם שטר שאין בו אחריות הוי ליה כשטר שיש בו אחריות, וכמו שכתב גם כן הר"ש שם. ועיין משכנות יעקב מקרלין (חלק חשן משפט סימן לו), ובשו"ת בית הלוי חלק ג' (דף ז' ע"א). ודו"ק.

וראיתי בשו"ת נחפה בכסף (חלק יורה דעה סימן ד', דף כז סע"ד) שעמד בסתירת דברי הרמב"ן, שבעל התרומות כתב בשם הרמב"ן דסבירא ליה דשביעית בזמן הזה מן התורה, ואילו הרא"ש פרק קמא דמכות גבי המלוה את חבירו לעשר שנים, כתב, דנקטינן כלישנא בתרא דשביעית בזמן הזה מדרבנן. וכן כתבו הרמב"ם והרמב"ן. ע"כ. אם לא שנאמר דמה שכתב שכן כתב הרמב"ן לא קאי לדסמיך ליה, דשביעית בזמן הזה דרבנן, אלא לעיקר דינו דהלכתא כלישנא בתרא משום דמתניתין מסייע ליה וכו'. ע"כ. ובמחכ"ת זה אינו, ולא ראה בחידושי הרמב"ן שכתב להדיא הטעם משום דשביעית בזמן הזה מדרבנן והלך אחר המיקל. ולכן נראה שהעיקר כמש"כ. וכן כתב בשו"ת הרשב"ש (סימן רנח), שמר זקנו הרמב"ן ז"ל סבירא ליה דשביעית בזמן הזה מדרבנן. ע"ש. ושלא כמו שכתב בגידולי תרומה דלרמב"ן שביעית בזמן הזה מדאורייתא. (ועיין להגר"י ענגיל בספר אוצרות יוסף (עמוד פב) מה שכתב בדעת הרמב"ן).

והנה גם בדעת הרא"ש יש שכתבו, שדעתו דשביעית נוהגת בזמן הזה מדאורייתא, וכמו שכתב בשו"ת שאגת אריה החדשות (סימן טו). אלא שזה אינו, שזה נסתר מדברי הרא"ש פרק קמא דמכות הנ"ל. (ובהגה שם כתב שלא נודע אם התשובה הנזכרת מהגאון בעל שאגת אריה). ועיין עוד בקרבן נתנאל (גיטין לו.) שפירש בדעת הרא"ש דסבירא ליה כהתוספות שתקנת פרוזבול אתיא כרבי דשביעית בזמן הזה מדרבנן, ותירוץ רבא לא קאי על זה. ע"ש. [וי"ל על פי דברי המחנה אפרים (הלכות מכירה סימן ב' בד"ה איברא) שהפקר בית דין הפקר הוא רק לענין להפקיע הממון מרשות בעלים, אבל לא לעשות מי שאינו זוכה כזוכה כאילו הגיע לידו ממש. ועיין בהגהות מהר"ץ חיות (גיטין יד. כ.), ודברי אמת (קונטרס ט' סימן ו'), ושדי חמד (מערכת ה' כלל נט). ואכמ"ל].

והן עתה ראיתי להגאון מהרש"א אלפנדארי בשו"ת הסבא קדישא (חלק יורה דעה סימן כב, דף סז ע"א) שכתב להוכיח מדברי הרמב"ן בתורת האדם שכתב: "נבלה ושביעית, שביעית, דאיסור עשה קל מלא תעשה". אלמא דשביעית בזמן הזה מן התורה. וסיים, אלא שגם הרא"ש (פרק יום הכיפורים סימן יד) כתב כן, ולפי זה גם הוא סבירא ליה דשביעית בזמן הזה מן התורה. ע"כ. ותימה שהרי הרמב"ן והרא"ש בפרק קמא דמכות כתבו להדיא דהוי מדרבנן. ויש לומר דלרבותא כתבו ששביעית איסור עשה הוא, שאפילו בזמן ששביעית נוהגת מן התורה, (וכן אפילו למאן דאמר דשביעית בזמן הזה מן התורה), מכל מקום איסור שביעית קל מאיסור נבלה שהיא בלא תעשה. וכן יש לומר במה שכתב הרא"ש שם, טבל ונבלה מאכילין אותו נבלה. וכן כתב הרמב"ם (בפרק יד מהלכות מאכלות אסורות הלכה טז), ונתן טעם משום שהטבל במיתה. והרי הרמב"ם ורוב הפוסקים סבירא להו דתרומות ומעשרות בזמן הזה מדרבנן. אלא ודאי דמיירי בזמן שהתרומות ומעשרות נהגו מן התורה.

 

הסוברים דשביעית בזמן הזה אינה נוהגת כלל – אלא ממדת חסידות

 

ג. אולם דעת רבינו זרחיה הלוי בעל המאור (בגיטין פרק השולח) כדעת הראב"ד, (קודם חזרה), דשביעית אינה נוהגת כלל בזמן הזה אפילו מדבריהם, אלא דרך חסידות. דכיון ששמיטה תלויה ביובל, ושתי שמיטות הם שמיטה ויובל, ותלאן הכתוב זה בזה, כדכתיב: וזה דבר השמיטה שמוט. וכיון שבטל היובל גם שמיטה אינה נוהגת, ומה שמצינו בתלמוד שנהגו תורת שביעית ושמיטת כספים, זהו לפי שבימיהם היו בתי דינים קבועים בארץ ישראל שהיו מקדשים את החודש, ואפשר שהיו מקדשים גם את השנה זכר ליובל. אבל עכשיו שאין בתי דין ותיקנו את הלוחות, ואין מקדשין את החודש על פי הלבנה, גם אין מקדשין שמיטות. וכשתקנו הלוחות קידשו חגים ומועדים וימים טובים לכל הדורות, אבל שמיטה לא קידשו. ובידוע שבטלו היובלות ביטול גמור, גם השמיטות בטלו עמהם לכל דבר. והובאה תשובת הרז"ה בזה בספר התרומות (שער מה סימן ד'). והוסיף בשו"ת הרשב"ש (סימן רנח), שגם בעל הלכות גדולות, והרב רבי יהודה הנשיא אלברצלוני, ורבינו יהודה בן יקר, (רבו של הרמב"ן), והרב בעל העיטור, כולהו סבירא להו שאין שמיטת קרקע נוהגת בזמן הזה כלל אפילו מדרבנן. ע"כ. ונאמן עלינו הרב שכן דעת הגדולים הנ"ל. וכן הוא בספר חקות הדיינים (סימן צד).

וכן הוא דעת המאירי בספר מגן אבות (סימן טו), וזו לשונו: שאין שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בחיוב אפילו מדברי סופרים, שאם לא כן איך היה מספיק לרבנן דבי רב אשי למסור מילייהו להדדי וכו', ושמיטת כספים ושמיטת קרקעות דין אחד להם, ובזמן בית שני נהגו מדרבנן, ובזמן הזה אינם נוהגים כלל, ואף לכשתמצא לומר שנוהגות, דוקא בסביבות ארץ ישראל ובזמן קביעות ישיבות באותם ארצות לזכר בעלמא. וכתב שכן מצא להרמב"ן, ושכן דעת הרי"ף שהשמיט מהלכותיו בפ"ק דמכות דין המלוה את חבירו לעשר שנים, אף על פי שבגיטין הביא דיני שביעית פרוזבול לא הביאם אלא למי שרוצה לנהוג אותם במדת חסידות וכו'. והרי איסור עבודת קרקע לא היתה נוהגת בשום מקום אחר החורבן, ומה שאמרו שלא לאכול ספיחי כרוב בשביעית דרך חסידות הוא לזכר בעלמא, ע"ש. וכן במאירי (גיטין לו: ובריש עמוד קנג) כתב, שאף עבודת קרקע בשביעית אינה אסורה בזמן הזה אלא ממדת חסידות הוא לזכר בעלמא. ע"ש. וראה עוד במאירי (סנהדרין כו.). ובדעת הראב"ד כבר כתבנו שבהשגותיו על הרי"ף שם כתב, דשביעית בזמן הזה אינו אלא ממדת חסידות בלבד. אך הרמב"ן והרשב"א העידו שחזר בו מזה. וכן נראה ממה שכתב בפרק א' מהלכות שמיטה ויובל הלכה יא, ומדבריו בפרק ד' שם הלכה טו, דשביעית בזמן הזה מדאורייתא.

ולכאורה היה נראה שכן דעת הרשב"ם (בבא בתרא צ:), דתניא, אין אוצרים פירות ודברים שיש בהם חיי נפש, כגון יינות שמנים וסלתות וכו'. ומותר לאדם לאצור פירות בארץ ישראל ג' שנים, ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית, אמר ליה רבי יוסי בר חנינא לפוגא שמעיה, פוק אצר לי פירי תלת שנין ערב שביעית ושביעית ומוצאי שביעית. ופירש רשב"ם, לפוגא, בארץ ישראל היה, וסבירא ליה קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. וכמאן דאמר במגילה (י.) שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית. עכ"ל. ומשמע דאי לא קדשה לעתיד לבוא אינה נוהגת כלל אפילו מדרבנן. [ובתוספות יבמות (פב:) בתירוץ האחרון של ר"י, על פי הירושלמי פרק י' דשביעית, דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא. ע"ש]. וכן כתב הגר"י ענגיל באוצרות יוסף בדעת רשב"ם הנ"ל דסבירא ליה דלרבי אין שביעית נוהגת כלל בזמן הזה. אך בבית רידב"ז (בפרק א' מהלכות שמיטה הלכה יא, דף ו' ע"ב מהספר) עמד גם כן על דברי רשב"ם, וכתב דסבירא ליה לרשב"ם דרבי יוסי בר חנינא פליג על רבי ינאי שהתיר לזרוע משום ארנונא, מטעם דשביעית בזמן הזה מדרבנן, וסבירא ליה לרבי יוסי בר חנינא ששביעית בזמן הזה מן התורה וכו'. ע"ש. ולכאורה יש סיוע לדבריו ממה שאמרו בגיטין (מד:) שדה שנטייבה או נדיירה בשביעית לא תזרע במוצאי שביעית. ואמר רבי יוסי בר חנינא נקטינן הטיבה ומת בנו זורעה, לדידיה קנסו רבנן, לבריה לא קנסו רבנן. וכתבו התוספות, נטייבה, פירש הקונטרס נזדבלה, וקשה דהא איסורא דרבנן הוא, והיכי פשיט מיניה בבכורות (לד:) דצורם אוזן בכור לא קנסו את בנו אחריו, הא התם הוי איסורא דאורייתא. ומפרש ר"ח, נטייבה שחרש בה חרישה יתירה דהוי דאורייתא. ע"כ. וקשה דאכתי היכי פשיט מהכא דלא קנסו בנו אחריו, הא שביעית בזמן הזה מדרבנן. אלא ודאי דלרבי יוסי בר חנינא ששביעית בזמן הזה מן התורה, ושמעינן ליה הכי מההיא דבבא בתרא (צ:) הנ"ל, וכפירוש הרידב"ז. ויש לדחות. ואכמ"ל. ועיין בפירוש מהר"ש סיריליאו בירושלמי (פרק ו' דשביעית דף רא ע"א), על דברי רשב"ם הנ"ל, ובשו"ת בית הלוי חלק ג' (סימן א' דף ו' רע"א). ע"ש.

ובאור זרוע עבודה זרה (סימן קז) כתב בשם רשב"ם בזו הלשון: ורבנן דרבי לא מקשו להנך שמיטות אהדדי, דאפילו בזמן הזה דליכא שמיטת קרקע אפילו בארץ אפילו מדרבנן, נהגא שמיטת כספים. ע"כ. וחשב הרה"ג המו"ל שם לומר דדעת רשב"ם כהרז"ה שאין שביעית נוהגת בזמן הזה אפילו מדרבנן. ע"ש. וזה כסיוע להגר"י ענגיל הנ"ל. ברם בקושטא כוונת רשב"ם שבזמן הזה שאין שמיטת קרקע דהיינו יובל נוהגת אפילו מדרבנן, מכל מקום שמיטת כספים שפיר נוהגת בזמן הזה. וכפירוש רבינו תם שבתוספות (גיטין לו.) דקרי ליובל שמיטת קרקע, ושמיטת כספים לשביעית. וזהו שסיים רשב"ם שבאור זרוע שם, "דאפילו כרבי שפיר עבדינן, דאילו רבי לא קאמר אלא מדאורייתא, אבל מדרבנן מודה רבי דנהגא בזמן הזה". ע"כ. [ודלא כמו שכתב הגאון רבי שלמה יוסף זוין זצ"ל, בספר לאור ההלכה (עמ' קיא ובהערה 59) ע"ש]. ועל כל פנים לפנינו הרבה ראשונים דסבירא להו ששביעית אינה נוהגת בזמן הזה כלל אפילו מדרבנן. ועיין בספר האשכול אלביק חלק ב' (עמוד כז), ובהערת המו"ל שם. ובדברי הגאון רבי מנחם מנדל כשר בקובץ נועם ח"א (עמ' קפ והלאה). ודו"ק.

 

דעת הרמב"ם אם שביעית בזמן הזה מן התורה או מדרבנן

ובדעת הרמב"ם מצינו עיקולי ופשורי כאשר יבואר, אך נראה יותר שדעתו דשביעית בזה"ז מדרבנן, ומצינו בו' מקומות בדבריו גילוי בדעתו בזה, כדלהלן:

א.  וזה לשון הרמב"ם  (בפרק  ד'  מהלכות  שמיטה ויובל הלכה כה): אין שביעית נוהגת אלא

בארץ ישראל בלבד, שנאמר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. ע"כ. ומלשונו משמע דשביעית נוהגת בזמן הזה מן התורה, ולזה נתכוין "שלא בפני הבית". וכן דייק בכסף משנה שם, דנראה מדברי רבינו שהוא סובר דאף שלא בפני הבית נוהגת מן התורה, ופסק כההיא דתורת כהנים משום דמשמע דההיא כחכמים דפליגי עליה דרבי, והלכה כרבים. וראה להלן מה שכתבנו בביאור דברי הרמב"ם "בין שלא בפני הבית".

ב. אולם מדבריו בפרק ט' (מהלכות שמיטה הלכה ב') [גבי שמיטת כספים] מבואר דס"ל דשמיטה בזה"ז מדרבנן, שכתב: אין שמטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג, בזמן שיש שם שמטת קרקע, שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף, ודבר זה קבלה הוא, אמרו חכמים בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, בכל מקום בין בארץ בין בחוץ לארץ. ובזמן שאין שמטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ. ע"כ. ולכאורה מבואר מדבריו דשמיטת קרקעות בזה"ז אינה נוהגת מה"ת, והוא סותר למ"ש לעיל.

 

ג. וכן משמע ממ"ש בפרק י' הלכה ט', וז"ל: "ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים, ודין שדה אחוזה, ומקבלין גר תושב, ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה. ובזמן שאין היובל נוהג, אינו נוהג אחד מכל אלו, חוץ משביעית בארץ, והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם, כמו שביארנו". ע"כ. ואי נימא דמ"ש מדבריהם קאי גם על שביעית, הרי דס"ל דשביעית בזה"ז מדרבנן. אך יתכן שכוונתו, חוץ משביעית, שזה מה"ת, ומדבריהם דקאמר היינועל השמטת כספים.

 

ד. וכן משמע עוד ממה שכתב בהלכות בית הבחירה (פרק ו' הלכה טז) וז"ל: ולמה אני אומר במקדש בירושלים קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיו"ב, לא קידשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, והשכינה אינה בטילה, והרי הוא אומר והשימותי את מקדשכם, ואמרו חכמים אף על פי ששוממין בקדושתן הם עומדים. אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם, בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומן השביעית, שהרי אינה מן ארץ ישראל. ע"כ. וממה שכתב "ונפטרה מה"ת ממעשרות ומשביעית" מבואר דס"ל דשביעית בזמן הזה מדרבנן. ובאמת שכן כתב בשמו הרמב"ן הנ"ל (מכות ג:). ע"ש. וגם הר"ן (ע"ז ט:) כתב כן בשם הרמב"ם. וכן הוכיח בספר פאת השלחן (סימן כג), מהרמב"ם הנז'. גם בשו"ת בית יצחק שמעלקיס (חלק ב' יורה דעה סימן קכא אות ט') כתב, שמכאן משמע שדעת הרמב"ם דשמיטה בזמן הזה מדרבנן. וכן כתב בשו"ת בית הלוי חלק ג' (סימן א' ענף ה') שדברי הכסף משנה דחוקים. והוכחת הפאת השלחן מהלכות בית הבחירה היא הוכחה גמורה. ע"ש.

ה. וכן יש להוכיח מהמשך דברי הרמב"ם שם, וז"ל: "ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השניה הוא מקודש היום, וחייב בשביעית ומעשרות על דרך שביארנו בהלכות תרומות", עכ"ל. ובפרק א' מהלכות תרומות (הלכה כו) כתב להדיא דתרומות ומעשרות בזמן הזה אינם אלא מדבריהם. וכ"כ הרמב"ם באגרותיו (סימן טז).

ו. וכן יש להוכיח ממ"ש עוד הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק יא הלכה א'): וז"ל: "המלך המשיח עתיד להחזיר מלכות בית דוד ליושנה, ובונה בית המקדש, ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרים המשפטים בימיו כמו שהיו מקודם, מקריבים קרבנות, "ועושים שמיטין ויובלות ככל מצוותה האמורה בתורה". ואילו היה סובר הרמב"ם ששמיטה בזמן הזה נוהגת מן התורה, מהו זה שכתב שעושים שמיטין ויובלות וכו', הרי גם בזמן הזה שמיטה נוהגת מן התורה, ודוחק גדול לומר שזהו בשביל שמיטת כספים בלבד. אלא ודאי דסבירא ליה דשביעית בזמן הזה מדרבנן. (וכן העיר בזה באוצרות יוסף על שביעית).

והנה בכסף משנה שם (בפרק ט' מהל' שמיטה) פירש, דשמיטת קרקעות שכתב הרמב"ם היינו יובל, ומה שאמרו שם בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, ליובל קרי משמט קרקע, שהרי שדות חוזרות לבעלים, וכמ"ש בסוף פרק י', אבל שמיטת קרקע בזמן הזה נוהגת מן התורה. ע"ש. ולדבריו דעת הרמב"ם דשמיטה בזה"ז מן התורה.

אלא דא"כ צריך ביאור דבריו בפרק ד' הנ"ל, בין שלא בפני הבית. וצריך לומר דכוונתו שאין מצוה זו תלויה עד שיבנה בית המקדש, אלא גם קודם בניית בית המקדש, מיד לאחר שנכנסו לארץ וחילקו את הארץ, בשנת העשרים ואחת לביאתן לארץ עשו את השמיטה. שוב ראיתי שכן כתבו הרדב"ז ומהר"י קורקוס שם. ועוד, דזהו לאפוקי מקרבן שאינו אלא בזמן שביהמ"ק קיים, משא"כ שביעית שאינו תלוי בביהמ"ק, אלא בכל יושביה עליה.

דעת מרן – בדעתו של הרמב"ם גבי שביעית בזה"ז

והנה דעת מרן בכסף משנה (פרק ד'), דלעולם כרבי סבירא ליה [דשביעית מדרבנן], והוא [הרמב"ם] ז"ל מפרש הא דאמר רבי בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקעות ואחת שמיטת כספים, לאו אשמיטת קרקעות בשביעית קאמר, דההיא לעולם נהגה, אלא ליובל קרי שמיטת קרקעות וכו', אבל קשה שבפרק י' כתב רבינו בזמן שאין היובל נוהג אינו נוהג אחת מכל אלו חוץ משביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם. הרי שכתב דשביעית בזמן שאין היובל נוהג מדבריהם. ויש לומר דמדבריהם דקאמר לא קאי אלא להשמטת כספים דסמיך ליה, דאילו שמיטת קרקעות מדאורייתא נמי נהגא בכל זמן. ואי הוה אמרינן דמה שכתב רבינו כאן דנוהגת שלא בפני הבית מדרבנן קאמר, הוה ניחא, אבל פשטא דמילתא מדאורייתא קאמר. ע"כ.

ומבואר שדעת מרן הכס"מ בדעת הרמב"ם, דשביעית בזה"ז מה"ת. והחילוק בדברי הרמב"ם הוא בין שמיטת כספים שאינה אלא מדרבנן, לשמיטת קרקע שהיא מן התורה. והרמב"ם למד כדברי התוס' הנ"ל, בשם ר"ת, דמה שאמרו בזמן שאתה משמט קרקע לא קאי על עבודת הקרקע בשביעית, אלא על החזרת השדות ביובל, ולא מיירי כלל מעבודת הקרקע בשביעית, והכי פירושו, בזמן שאתה משיב את השדות ביובל [בזמן שהיובל נוהג] אתה משמט כספים בשביעית, והיינו ממש כדברי הירושלמי שהביא רש"י, ובזה יישבו התוס' הא דלא הביאה הגמ' את דברי הירושלמי דהיינו הך, וממילא דלפ"ז גם לרבי שביעית בזה"ז לענין עבודת הקרקע אינה מדרבנן אלא מה"ת, דלא הקישו ליובל רק שמיטת כספים בלבד, וע"כ פסק הרמב"ם דעבודת הקרקע בשביעית היא מה"ת גם שלא בפני הבית. משא"כ בכספים שהם מדרבנן בזה"ז.

ובאמת שיש לעמוד על דברי מרן הכסף משנה, דהנה הרמב"ם (פרק א' מהלכות תרומות ומעשרות הלכה כו) פסק, התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל, ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל, ואפילו בימי עזרא אינן מן התורה אלא מדבריהם, שאין לך תרומה של תורה אלא בארץ ישראל ובזמן שכל ישראל שם, שנאמר, כי תבואו וגו'. ויראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבים בזמן הזה אלא מדבריהם. ע"כ. והראב"ד שם בהשגות כתב, א"א לא כיוון יפה, דהא קיימא לן כר' יוחנן דאמר ביבמות תרומה בזמן הזה דאורייתא. והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הספר, [שנוהגים בין בפני הבית בין שלא בפני הבית]. ע"כ. ובכסף משנה שם כתב, דמה שהעיר הראב"ד על הרמב"ם אין זו קושיא, שאם היו כל יושביה עליה לא היו פטורים שלא בפני הבית, ואם אין כל יושביה עליה, אף  בפני  הבית  פטורים.  ע"כ.  ולפי  זה  למה  כאן  גבי

שביעית הכסף משנה לא נגע בזה, כמו שכתב בהלכות תרומות.

ובעצם מה שפירש הכסף משנה בדעת הרמב"ם קשה מאד לפרש כן בדעת הרמב"ם פרק י' הלכה ט' הנ"ל, וכמו שכתב לנכון בשו"ת בית הלוי חלק ג' (סימן א' סעיף ה'). וכן תמה בגידולי תרומה (דף רד ע"ב) על דברי מרן הכסף משנה בדעת הרמב"ם. ע"ש. ומרן הכסף משנה עצמו (בפרק ד' מהלכות שמיטה ויובל הלכה כט) כתב בדעת רבינו שגם שמיטת קרקע בזמן הזה מדבריהם. ושם הביא דברי הרב כפתור ופרח שכתב, אבל מה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע וכו', לא דק דבהדיא כתב רבינו בפרק ט' (הלכה ב') ובפרק י' (הלכה ט') דשמיטת קרקע בזמן שאין היובל נוהג אינו אלא מדבריהם.

וכבר עמד הגאון מהריט"ץ בתשובה (סימן צח) על סתירת דברי מרן הכסף משנה כנ"ל, וע"ש. ועיין למרן בתשובה באבקת רוכל (סימן כד) שכתב, דמה שכתב בעל ההג"ה במה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה, לא הופקע בקנין הגוי, הוא מיוסד ועל ששבת הארץ הם בזמן הזה מן התורה, וזה אינו, שהרי כתב הרמב"ם בפרק ט' דשמיטת קרקע בזמן שאין היובל נוהג אינו אלא מדבריהם, וכיון שכן אזדא לה ההג"ה. והובאה תשובתו בשו"ת מהרימ"ט חלק א' (סימן מב). וראה מה שכתב על זה בתשובת המבי"ט (סימן כה). וראה עוד במה שכתב בחלק ב' (סי' סד) שיש להוכיח מדברי הרמב"ם בהלכות תרומות, דס"ל דשביעית בזה"ז מדרבנן. וכ"כ בח"ג (סי' מו). וכ"כ בנו המהרימ"ט להוכיח כן מדברי הרמב"ם.

והטור (יו"ד ר"ס שלא) כתב, והשביעית היא שמיטה ואסור בחרישה וזריעה וכל עבודת קרקע בארץ ישראל "האידנא מדרבנן". וכתב על זה מרן הבית יוסף, הכי אמרינן בפרק השולח (לו.) דשביעית בזמן הזה מדרבנן, ומשמע התם דבין שמיטת קרקע ובין שמיטת כספים לא נהגו בזמן הזה אלא מדרבנן. וכ"ה בירושלמי. "וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ט ובפ"י מהלכות שמיטה". וכ"כ הסמ"ג דהכי קי"ל, ודלא כתנאי דס"ל דשביעית נוהגת אע"פ שאין יובל נוהג.

ומבואר דמרן בב"י ס"ל בדעת הרמב"ם לקושטא דמילתא דשביעית בכללה בזה"ז מדרבנן. והנה תשובת המבי"ט היא בשנת השכ"א, ודברי הבית יוסף היו בשנת הרצ"ט. ונמצא שדברי הכסף משנה הם באחרונה, והם המשנה אחרונה, שמרן כתבה סמוך לשנת השכ"ז, וכמ"ש בפ"י סוף ה"ו. ואם כן לכאורה לדעת מרן, דעתו של הרמב"ם דשמיטה בזמן הזה דאורייתא. [ועיין עוד בשו"ת ציץ הקודש ח"א (סימן יג אות ה') מ"ש בדעת הכסף משנה. ואכמ"ל]. אלא שכבר כתבנו מ"ש בחי' הר"ן (ע"ז), שדעת הרמב"ם לפסוק כרבי שדין שמיטה בזה"ז מדרבנן.

וכבר כתבנו להוכיח מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק יא) דסבירא ליה להרמב"ם דשמיטה בזמן הזה מדרבנן. [והובאה ראיה זו בספר אוצרות יוסף להגר"י אנגיל זצ"ל]. וכן יש להוכיח מדבריו בסוף פ"ו מהלכות בית הבחירה, וכמו שכתבנו, והובא בכנסת הגדולה (יו"ד סי' שלא הגה"ט אות ז'). ע"ש. וכן הוכיח הגאון

מהר"י עייאש בלחם יהודה (פרק יב מהלכות שמיטה דף ע' ע"ב), מדברי הרמב"ם הנז', דשביעית בזמן הזה מדרבנן. וכן הוכיח גם הרב פאת שולחן (סימן כג אות כג) מדברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה הנ"ל, ודלא כמרן הכסף משנה הנ"ל. ובשו"ת פרי הארץ חלק ג' (חלק יורה דעה סימן ד') האריך לדחות דברי מרן הכסף משנה, ונסתייע מדבריו עצמו שבבית יוסף סימן שלא הנ"ל. והביא שבשו"ת מהרימ"ט בשניות (סימן נב) העלה גם כן דשמיטת קרקע בזמן הזה מדרבנן אף לדעת הרמב"ם, וליתא לדברי הכסף משנה בדעת הרמב"ם, ושכן מצא ברמב"ם בכת"י, שבזמן שאין היובל נוהג אין שביעית נוהגת. ע"ש.

גם המהר"י קורקוס (בפרק ט' הלכה ב', ופרק י' הלכה ט') כתב, שמצא בספרי הרמב"ם בכתב יד שגם שמיטת קרקעות בזמן הזה מדבריהם. וכן כתב הצל"ח בברכות (לו. ד"ה והרמב"ם) דהרמב"ם סובר דשביעית בזמן הזה מדרבנן. ומה שכתב הרמב"ם "בין שלא בפני הבית" היינו שגם בפני הבית הוי דרבנן, דכל מקום שהוזכרה ביאה צריך ביאת כולכם.

והרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סימן טו, ובהוצאת מקיצי נרדמים הוא בסימן קכח) נשאל לבאר המשנה דשביעית (פרק ו' משנה א') לא נאכל ולא נעבד וכו', והאם מתחייב דין שביעית בזמנינו זה בארץ ישראל ובסוריה במה שזרעו בהם הגוים, והאריך הרחיב בביאור המשנה, ובתוך דבריו כתב, שעבודת ארץ ישראל בשביעית בלא תעשה, שנאמר לא תזרעו ולא תקצרו וכו', וכל מה שתצמיח הארץ מעצמה מותר באכילה, שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכו'. זהו דין תורה, אבל מדברי סופרים גזרו על הספיחין וכל מה שתוציא הארץ בשביעית אסור באכילה, גזרה משום עובדי עבירה וכו', אבל הגוי שאינו מצווה על שביעית אפילו מה שזרע בשביעית בארץ ישראל מותר, וכל שכן ספיחי ארצו, ואין לגזור משום ספיחי ארץ ישראל, שהיא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה וכו'. ומבאר שם, שהטעם שבגבולות עולי מצרים אמרו נאכל ולא

נעבד, כיון שעזרא הסופר לא קידש את המקום, וקדושה ראשונה בטלה. עכת"ד. [ותשובה זו נדפסה גם בשו"ת הרמב"ם הוצאת פריימן, ירושלים תרצ"ד סימן קלו, ובהוצאת מקיצי נרדמים, ירושלים תשי"ח סימן קכח].

והחכם המגיה והמוציא לאור ספר שו"ת נבחר מכסף (חלק יורה דעה סימן כג), ר' אברהם ששון ז"ל, הביא תשובת פאר הדור הנ"ל, וחשב להוכיח מכאן שהרמב"ם סובר שביעית בזמן הזה מדאורייתא, ושלא כמו שכתב הגאון רבי יאשיה פינטו ז"ל, המחבר שו"ת נבחר מכסף הנ"ל, שתפס בדעת הרמב"ם ששביעית בזמן הזה מדרבנן, (והשיג על מרן הכסף משנה בזה), וכן כתבו האחרונים בדעת הרמב"ם, שנעלם מהם תשובת הרמב"ם הנ"ל, שהרי בשאלה הנ"ל נשאל על שביעית בזמן הזה, והשיב שעבודת שביעית בארץ ישראל מן התורה. ולפי זה מה שכתב מהר"י קורקוס שמצא בנוסחת הרמב"ם בכתב יד ששביעית קרקע בזמן הזה אינה אלא מדרבנן, לאו דסמכא היא, ונוסחא מוטעית היא. ע"כ.

ועוד הוכיח ממה שכתב הרמב"ם בפאר הדור (סימן קכב) שנשאל אם יש שמיטה בזמן הזה, והשיב, יש שמיטה בזמן הזה וכל דיין שאינו דן כן, אינו ירא שמים וגוזל את העניים. והיינו שהרי נאמר בתורה, ואכלו אביוני עמך, ואם שביעית בזמן הזה מדרבנן היה צריך לבאר להם ולכתוב שדיין שאינו מורה כן עובר על דברי חכמים וגוזל את העניים מדרבנן. גם מהר"א אשכנזי בשמרו משפט על ספק חוקת הדיינים (סימן קמד עמוד רז) כתב, שמתשובת הרמב"ם (סימן טו) מוכח דסבירא ליה דשביעית בזמן הזה דאורייתא, וכמו שכתב מרן בכסף משנה. וכן כתב בספר הלכות שביעית חלק א' (עמוד קלה) וגזר אומר שכל החכמים שכתבו שלדעת הרמב"ם הוי דרבנן, אילו ראו דברי הרמב"ם בתשובה היו חוזרים בהם.

אולם מרן אאמו"ר שליט"א כתב, ואנא דאמרי שאין מכל זה ראיה כלל, שהרמב"ם לא נחית לפרש אלא עיקר דין השביעית שבמשנה הנ"ל, וכמו שהסביר דברים אלו בחיבורו, (בפרק א' מהלכות שמיטה ויובל הלכה א' והלאה), ולעולם ששביעית בזמן הזה מדרבנן. וכבר בשו"ת שמחה לאיש (דף קז ע"ב), עינו הבדולח ראתה תשובת פאר הדור (סימן טז), שהיא לאחר תשובה זו, ושם העלה בפשיטות שדעת הרמב"ם ששביעית בזמן הזה מדרבנן. וזאת מלבד מה שכתב מהר"ח פלאג'י בספר כל החיים (דף כא ע"ב) שהטעם שכתב מרן (בחושן משפט סימן קכח) שאם יש סתירה בין פסקי הרא"ש לתשובותיו אזלינן בתר פסקיו, משום שהכל אורייתא דיליה, וכיוון בהם להלכה ולמעשה לשעה ולדורות, ועדיף מתשובותיו שהם לפרקים. ולכן אין לנו לשבש הנוסחא שבכתב יד שקראו עליה הנפק מהר"י קורקוס ומהרימ"ט.

וזאת מלבד מה שיש לומר לפי מה שכתב הגאון רבי חיים פלאג'י בספר כל החיים (דף כא ע"ב, אות נז), שהטעם שאם יש סתירה בין דברי הרא"ש בפסקיו למה שכתב בתשובה, שהלכה כמו שכתב בפסקיו, וכמו שכתב מרן הבית יוסף חשן משפט (סימן קכח סעיף ח'). משום שהכל אורייתא דיליה וחיברו בכוונה להלכה למעשה, להבין ולהורות לשעה ולדורות, ועדיף מתשובותיו שהם לפרקים, ולפי זה נראה שהוא הדין כשהרמב"ם סותר את עצמו מחיבורו לתשובותיו, שהלכה כמו שכתב בחיבורו. וכן כתב השדי חמד בכללי הפוסקים (סימן ה' אות יד), והוסיף שכן נראה גם לפי הטעם שכתב מרן החבי"ב בשו"ת בעי חיי (חשן משפט סימן סא). ע"ש. [ועיין בבית יוסף (יורה דעה סימן רא, ובטור החדש עמוד רמ"ב סוף עמודה שמאלית) שכתב, שאין זה כללא. ע"ש היטב].

ומה שכתב עוד החכם המגיה הנ"ל ממה שכתב בפאר הדור (סימן קכב), שיש דין שמיטה בזמן הזה, והעובר על זה גוזל העניים, ולא כתב שזהו רק מדרבנן וכו', אין מזה הוכחה כלל, כאשר עיני המעיין תחזינה מישרים. ואכמ"ל.

והנה הרמב"ם (בפרק ט' מהלכות שמיטה ויובל הלכה טז) כתב, וזו לשונו: ואין הפרוזבול מועיל אלא בהשמטת כספים בזמן הזה שהיא מדברי סופרים, אבל שמיטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה. והשיג על זה הראב"ד, דאביי הוא דאמר הכי, אבל רבא פליג ואמר הפקר בית דין הפקר, הילכך נוהג בכל זמן, וכתב הרדב"ז, "דסבירא ליה לרבינו דהא דקיימא לן כרבא לגבי אביי, הני מילי היכא דפליגי אליבא דנפשייהו, מה שאין כן הכא דפליגי בתירוצא דמתניתין אפשר דהלכתא כאביי". [וכיוצא בזה כתב במהרש"א קידושין (נב.) ועיין עוד בכסף משנה (בפרק יב מהלכות עבודה זרה הלכה יד), ובשו"ת הרדב"ז חלק א' (בלשונות הרמב"ם סימן יא), ובשו"ת בנימין זאב (סימן שג דף רלא ע"ב). ע"ש]. ועיין עוד ברמב"ם (שם הלכה כז) שגם כן כתב שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם (ולכן נדחית בדברים בלבד לת"ח). וכן מבואר ברמב"ם פרק י' הלכה ט' הנ"ל, דשמיטה בזמן הזה מדרבנן. וכן דעת החזון איש (שביעית סימן ג' סק"ח). בדעת הרמב"ם. וראה להלן.

ובתשובת מהרלנ"ח (סוף סימן קמג) כתב, שמסקנת רוב הפוסקים שאפילו בזמן בית שני לא נתחייבו בשמיטה מן התורה כי אם מדרבנן, ואם כי יש חולק וכו', אבל לאחר החורבן אין פוסק קטון או גדול שיאמר שנתחייבו בשמיטה כי אם מדרבנן. ע"כ.

ולכאורה קשה, דהא הראב"ד בהשגות (פרק א' מהלכות שמיטה ויובל הלכה י') סבירא ליה דשמיטה לאחר החורבן גם כן מן התורה, (במקומות שכבשו עולי בבל). ועיין עוד בהשגות (פרק ד' מהלכות שמיטה הלכה טו). וכן משמע ממה שכתב הראב"ד בפרק קמא דעבודה זרה (ט.). וי"ל. ועיין בתשובת הריצב"א באור זרוע (סוף סימן שלב), שספק שביעית דינו להחמיר כספק ערלה וכלאי הכרם. ע"ש. ומוכח דסבירא ליה דאף בזמן הזה הוי מן התורה. אלא שהאור זרוע נדפס אחר זמן רב מדור מהרלנ"ח.

מסקנת ההלכה דשביעית בזמן הזה מדרבנן

ועל כל פנים הדין דין אמת שלרוב הפוסקים ומרן ז"ל בכללם שביעית בזמן הזה מדרבנן. וכן העלו מהרשד"ם (חלק יורה דעה סימן קצב). והמבי"ט חלק א' (סימן סד). ומהרי"ט חלק ב' (חלק יורה דעה סימן נב). וכן כתב מהר"ם רוביו בשו"ת שמן המור (חלק יורה דעה סימן ד'). ומהר"מ מזרחי בשו"ת פרי הארץ חלק ג' (סימן ד'). וכן כתב מהרי"ט אלגאזי בתשובה שבסוף ספר דברי שלום (דף כב ע"ד), דסוגיין דעלמא דשביעית בזמן הזה מדרבנן, וכדעת רוב הפוסקים. וכן דעת מהר"ש שרעבי שם (דף יח.). וכן הוא בספר אמת ליעקב למהר"י ניניו בקונטרס שפת אמת (דף קא ע"ב), שדברי מרן בכסף משנה תמוהים, והוא עצמו בבית יוסף (ריש סימן שלא) השוה דברי הרמב"ם לטור, שכתב, שאיסור עבודת קרקע אינה אלא מדרבנן. ובספר התרומות (שער מה) נמי כתב שלדעת הרמב"ם הוי דרבנן. ומהר"י קורקוס כתב שכן נמצא להדיא בספר כת"י, באופן דנראה פשוט לענין הלכה דשביעית בזמן הזה אינה אלא מדרבנן. ע"ש. וכן פסק בשו"ת אדמת קודש חלק ב' (חלק יורה דעה סימן ט'), דמי שאומר שחרישה וזריעה לדעת הרמב"ם הוי דאורייתא לא חש לקמחיה, וגם מרן חזר בו ממה שכתב בכסף משנה, והכי נקטינן. וגם בשו"ת פרי הארץ חלק ג' (יורה דעה סימן ד') כתב, שהעיקר בדברי הרמב"ם הוא שאינו אלא מדרבנן, משום דשביעית תלויה ביובל, ויובל תלוי בכל יושביה. ע"ש. וכן כתבו בשו"ת נחפה בכסף חלק א' (סימן ד'), ובשו"ת שער המים (סימן ו'). והראשל"צ מהר"ח גאגין בשו"ת חוקי חיים (סימן ד'). ומהר"י עטייה בספר זרע יצחק (בקונטרס פלפלת כל שהוא סימן ז'), ומהר"ם גלאנטי בשו"ת גדולת מרדכי (סימן ט' דף קכז ע"ד). ע"ש.

גם בספר לחם יהודה למהר"י עייאש (הלכות שמיטה פרק ט') כתב, שהרמב"ם סבירא ליה ששמיטה תלויה ביובל, ואין לומר שדוקא בשמיטת כספים כתב כן, דהא לשונו בפרק י' משמע שגם שמיטת קרקעות בשביעית אינה אלא דרבנן. ומה שכתב הרמב"ם בפרק י' שלא נהג יובל בבית שני אלא כדי לקדש שמיטין, היינו מדרבנן, וכמו שכתב רש"י בגיטין (לו.). וגם מה שכתב הרמב"ם בפרק י"ב דבימי עזרא מנו שמיטין ויובלות, צריך לומר שמנו יובלות מדרבנן. אלא שמלשון הרמב"ם בפרק ד' שכתב "בין בפני הבית בין שלא בפני הבית" משמע דשביעית נוהגת מן התורה. וסיים בצ"ע.

גם הגאון החזון איש הנ"ל (שביעית סימן ג' סק"ח) כתב, ונראה דלענין שביעית בזמן הזה יש לסמוך שהוא מדרבנן, שזהו דעת הרמב"ם, כיון שפסק כרבי, וכן משמע מלשון הרמב"ם בפרק ט' הלכה ט'. ומה שכתב בפרק ד' הלכה כ"ה, דשביעית נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית, אין ראיה מזה דשביעית בזמן הזה מן התורה, דהא כתב כן גם בתרומה, ולדעתו תרומה בזמן הזה מדרבנן. ע"ש.

גם בספר שבת הארץ הנ"ל (במבוא אות ה') כתב להוכיח מהרמב"ם בהלכות בית הבחירה, דסבירא ליה דשביעית בזמן הזה מדרבנן. וכן כתב בספר תורת הארץ חלק ב' (פרק א' דף ה' ע"ב) שכן הסכמת הפוסקים שלדעת הרמב"ם שביעית בזמן הזה מדרבנן.

וכן כתב בשו"ת קול מבשר לרבי משולם ראטה זצ"ל (חלק א' סימן ס'), דפשט לשון הרמב"ם בפרק י' מוכח דסבירא ליה דשביעית בזמן הזה מדרבנן. והכסף משנה סותר את עצמו בזה, וגם הוכחתו מפרק ד' יש לדחות כמו שכתב בפרק א' מהלכות תרומות. וגם רבה של ירושלים הגר"ב ז'ולטי זצ"ל כתב בספרו משנת יעבץ על שביעית (פרק א' הלכה יא) שכבר הכריעו רוב המפרשים בדעת הרמב"ם דסבירא ליה דשביעית בזמן הזה מדרבנן. ע"ש.

ועיין עוד בדין שביעית בזמן הזה בספר פאת השלחן (סימן כג ס"ק כג), ובשו"ת ציץ הקודש חלק א' (סימן יג), ובספר אוצרות יוסף על שביעית (קונטרס שביעית בזמן הזה עמוד 53), ובספר זכרון יהונתן בקונטרס דבר השמיטה, ובמבוא לשבת הארץ. ובספר מאור ישראל חלק א' (עמוד קטז). ועוד.

נמצא שיש בזה ג' דעות, אם שביעית בזמן הזה נוהגת מן התורה או מדרבנן, או שנוהגת ממדת חסידות בעלמא. שדעת האור זרוע בשם הריצב"א, דשביעית בזמן הזה מן התורה. ודעת התוס' דשביעית בזמן הזה מדרבנן. וכן דעת: הרמב"ם [אליבא דכמה פוסקים ובהם מרן בבית יוסף], הרמב"ן, הרשב"א, הריטב"א, רבינו אליעזר ממיץ, הסמ"ג, הסמ"ק, העיטור, הרא"ש, הר"ן, נימוקי יוסף, החינוך, הטור, והתשב"ץ. ויש אומרים דשביעית בזמן הזה ממדת חסידות, וכמו שכתבו הרז"ה בעל המאור (בגיטין פרק השולח) בדעת הראב"ד, (קודם חזרה), והובאה תשובתו בספר התרומות (שער מה סימן ד'). והוסיף בשו"ת הרשב"ש (סימן רנח), שגם בעל הלכות גדולות, והרב רבי יהודה הנשיא אלברצלוני, ורבינו יהודה בן יקר, (רבו של הרמב"ן), והרב בעל העיטור, כולהו סבירא להו שאין שמיטת קרקע נוהגת בזמן הזה כלל אפילו מדרבנן. ע"כ. וכן הוא דעת המאירי בספר מגן אבות (סימן טו). ע"ש.

ולהלכה  נקטינן  דשביעית  בזמן  הזה  נוהגת מדרבנן, שהיא הדעה האמצעית.

וכן נראה דעת מרן הבית יוסף. וכן כתב בשו"ת מהרלב"ח (סימן קמב), והמבי"ט (חלק ג' סימן מו), והמהרשד"ם (חלק יורה דעה סימן קצב), ועוד אחרונים. וכן העלה בשו"ת אחיעזר חלק ב' (חלק יורה דעה סימן לט). וכן כתב בשו"ת קול מבשר חלק א' (סימן ס'). ע"ש.

ספק ספיקא בשביעית – לצרף הספק בשנות השמיטה

ולכאורה  היה  נראה  להקל  בכמה  ענינים  בהלכות שביעית, מכח כמה וכמה ספיקות, שהרי מצינו מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים (ערכין לב:) אם שנת החמשים היא מן המנין, או ששנה זו אינה מן המנין ועולה לכאן ולכאן. ונחלקו בזה להלכה הרמב"ם (פרק י' מהלכות שמיטה ויובל הלכה ז') והרא"ש (עבודה זרה ט.). ונמצא שבכל חמישים שנה משתנה החשבון בין הרמב"ם להרא"ש. ושנה שהיא שמיטה להרמב"ם אינה שמיטה להרא"ש. וכן להיפך. ועוד, דיש מחלוקת מאימתי מתחילין למנות שמיטין, וגם נחלקו כמה שנים היה בית המקדש השני קיים, ועוד נחלקו הפוסקים באיזו שנה נבנה בית המקדש השני, וגם נחלקו הראשונים אם שביעית נוהגת בזמן הזה או לא, ואם כן לכאורה יש כמה צדדים להקל, אחר שיש ספק בעצם החיוב בחשבון שנות השמיטה. וכן כתב באמת בשו"ת משפט כהן (סימן סג) שיש לסמוך בשעת הדחק על השיטות הסוברות שאין חיוב שביעית בזמן הזה אף לא מדרבנן, אף שיש רבים הסוברים ששביעית בזמן הזה מדרבנן, אחר שיש לנו ספק בעצם חיוב השמיטה.

אולם קשה להקל בדבר שהוא נגד הקבלה והמעשה במשך שנים, ובכהאי גוונא אם נקל יבואו לזלזל לגמרי במצות שביעית ותיעקר המצוה [זכר לשביעית דאורייתא] לגמרי. ולכן יש לנו ללכת אחר המנהג הקדום. וכן מבואר בספר אפקעתא דמלכא הנ"ל (עמוד עו),‏ ובשו"ת אור לציון חלק א' (חלק יורה דעה סימן כו), שאין להקל מכח אלו הספיקות, כאשר ביאר שם. ע"ש. וראה עוד בענין זה בבני ציון חלק ב' (סימן ב'), ובשארית יוסף (ידיד, חלק ד' עמוד קט), ובשבת הארץ (עמוד 168), ובשפת הים (קונטרס זכר לשביעית אות לז, מו). ע"ש.

ועל כל פנים חזי לצרף לסניף בעלמא כל הסברות הנ"ל, וכמו שכתב כיוצא בזה בספר שבת הארץ (דף מב) שיש לסמוך על דעת הרז"ה שאין שביעית נוהגת בזמן הזה כלל לסניף להקל במכירה. ע"ש. וראה עוד בשו"ת יביע אומר חלק ג' (חלק יורה דעה סוף סימן יט). ע"ש.

 

אם שביעית בזמן הזה גם בירושלים – מדרבנן

ודע, דאף בירושלים נקטינן לדינא דשביעית בזמן הזה דרבנן, ואף שבספר פרי הארץ חלק ג' (חלק יורה דעה סימן ג') כתב לחדש בדעת הרמב"ם (פרק ו' מהלכות בית הבחירה הלכה יד) דכיון שירושלים קדושתה לא בטלה, נוהגים בה תרומות ומעשרות ושביעית מן התורה גם בזמן הזה. כבר העיר עליו לנכון בשו"ת מנחת שלמה חלק א' (סימן נא אות א') והובאו דבריו לעיל גבי שביעית בירושלים, והעלה שם דשביעית מדרבנן גם בירושלים. ע"ש.

ספק דרבנן לקולא גם באיסור דרבנן שיש לו עיקר מן התורה

ונחלקו האחרונים אם לאחר שנקבעה ההלכה דשביעית בזמן הזה מדרבנן אי אזלינן בספיקו לקולא ככל ספק דרבנן לקולא, או דחמיר טפי. וכבר כתבנו לעיל משם הרב מבריסק, דמפני השבועה יש להחמיר טפי בספק בעניני שביעית. וראה בקונטרס שבת הארץ (במבוא פרק ט'), ובמה שכתב עליו בתוקף בספר אפקעתא דמלכא (עמוד נד). ושם דן באיזה דברים אנו אומרים כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, ובאיזה דברים לא אמרינן כן, כי לענין תרומה בזמן הזה כתב במשנה למלך (בפרק ז' מהלכות תרומות הלכה יז) דגם למאן דאמר תרומה בזמן הזה דרבנן לא הוי כשאר מילי דרבנן, אלא דינו כאילו הוי דאורייתא, ובספק יש להחמיר.

והנה מה שהכריחו לומר כן היינו משום דקשה ליה מה שכתב הרמב"ם (בפרק ז' מהלכות תרומות הלכה יד) טומטום ואנדרגינוס עבדיהן אוכלים, אבל לא נשותיהן. ולכאורה כיון דקיימא לן דתרומה בזמן הזה דרבנן, אם כן למה אין נשותיהן אוכלות בתרומה בזמן הזה, ניזיל לקולא משום דספק דרבנן לקולא. אלא על כרחך דתרומה בזמן הזה עשו אותה כעין דאורייתא, דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון.

וראיה לזה ממה שאמרו בגמרא (קידושין מה:) נתקדשה לדעת והלך אביה למדינת הים ועמדה ונישאת, רב אסי אמר: אינה אוכלת, שמא יבא אביה וימחה ונמצאת זרה למפרע. והוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי, וכיון דתרומה בזמן הזה דרבנן אמאי חשו רב ורב אסי שמא ימחה האב, הלא ספק דרבנן לקולא. ובספר שבת הארץ הנ"ל תמה על זה, כי איך אפשר לומר שבזה נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, אם גם בתרומה דרבנן אזלינן לקולא או לחומרא בספיקה, ולחדש כלל מחודש נגד הכלל המוחזק בידינו בכל דוכתא דספק דרבנן לקולא. ומה שהוכיח מהגמ' קידושין הנה יש לומר, דבספק כזה דאפשר שיתברר לפנינו ויתגלה אז לכל שזרה אכלה בתרומה, אין אנו מתירין בזה גם בספק דרבנן, וכמו שכתב הר"י בבדיקת הריאה, דאף על גב דסמכינן בכל  דוכתא ארובא, מכל  מקום  הצריכו  כאן  בדיקה,  מפני שיתברר הדבר למפרע על ידי שימצאו בגלוי טריפות בריאה, כי טריפות הריאה יכולה להתגלות מאליהם כשיראו סירכא אסורה, ויהיה גנאי שנאכל איסור למפרע. ועוד, דיש לומר דמילתא דשכיחא הוא שימחה האב כשנשאת שלא מדעתו. וע"ש מה שהאריך בזה. [וראה עוד מה שכתב בזה בשו"ת יביע אומר חלק ה' (חלק יורה דעה סימן כח אות ג'). ע"ש].

וכיוצא בזה כתב הב"ח בחושן משפט (סימן סז) דאף על גב דהאידנא שמיטת כספים אינה אלא מדבריהם, הוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה, כיון דעיקר שביעית הוא דאורייתא. ואפילו לרבי מאיר (כתובות נו.) דבדאורייתא תנאו בטל, הא מדברי סופרים תנאו קיים, דוקא בדבר שעיקרו מדרבנן. וכן כתבו התוספות שם. ע"ש. ונודעת מחלוקת האחרונים אי אמרינן ספק דרבנן לקולא גם במילתא דרבנן שיש לו עיקר מן התורה, ובתשובת מהרשד"ם (יורה דעה סימן קלא) כתב, דמילתא דרבנן שיש לו עיקר מן התורה ספיקו להחמיר. והובא בקהלות יעקב אלגאזי (אות סמ"ך ס"ק רל). וכן כתב בספר בני חיי (אורח חיים סימן תרפט), דביש לו עיקר מן התורה אזלינן לחומרא בספיקו. ע"ש.

וכן יש להוכיח ממה שכתב הרז"ה (סוף פסחים) דלכאורה קשה, אמאי לא חיישינן לספיקא דיומא בספירת העומר, לספור בחוץ לארץ ב' ימים מספק. ותירץ, דלא עבדינן ספיקא דיומא כי היכי דלא לזלזולי בעצרת. ולא אתי עלה מטעמא דספירת העומר בזמן הזה דרבנן וספיקא דרבנן לקולא. ועל כרחך דהיינו טעמא משום דשאני עומר שעיקרו מן התורה בארץ ישראל, ובכהאי גוונא לא אמרינן ספק דרבנן לקולא. וראה בזה בקהלת יעקב אלגאזי (תוספות דרבנן אות סמך, ס"ק רכא).

גם בהקדמה לספר ארעא דרבנן כתב, דביש לו עיקר מן התורה לא אמרינן ספק דרבנן לקולא. אלא שבאות תנ"ג העתיק דברי המשנה למלך הנז', דספק דרבנן לקולא גם ביש לו עיקר מן התורה, ושהרב בני חיי הביא לזה ראיה מדברי הרא"ש בשלהי פסחים, דאפשר לספור ספירת העומר בבין השמשות. [וכן הוא בתוס' מנחות סו.], וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סימן תפט סעיף ב'). והרי ספירת העומר גם להסוברים שהיא מדרבנן בזמן הזה, חשיב יש לו עיקר מן התורה, ואפילו הכי אמרינן ביה ספק דרבנן לקולא, ומשמע דגם ביש לו עיקר מן התורה אמרינן ספק דרבנן לקולא. וסיים הרב ארעא דרבנן, הרי דספיקא דרבנן לקולא אפילו ביש לו עיקר מן התורה. ומשמע מזה שמסכים לדברים, והוא סותר למה שכתב בהקדמתו.

ועיין בטור (סוף סימן תפט) מה שכתב בשם הראבי"ה, בפתח על דעת לספור ספירת העומר מספר מסויים, וסיים במספר אחר, דלא יצא. וכתב בבית יוסף שם, דהראבי"ה לשיטתו דספירת העומר מדאורייתא, אבל לפי מה שנתבאר בריש הסימן דרוב הפוסקים מסכימים דספירת העומר מדרבנן, פתח על דעת מספר אחד וסיים במספר אחר, יצא, שהרי בגמרא ברכות יב. נסתפקו בזה, וכתבו הרי"ף והתוס' דבמידי דרבנן אזלינן להקל. ומזה שאנו תופסים להקל בספירת העומר שהיא דרבנן, משום דספק דרבנן לקולא, משמע דגם כשיש לו עיקר מן התורה, אמרינן ספק דרבנן לקולא. ואין לחלק בין מצוות דרבנן לאיסורי דרבנן. ודו"ק.

וספירת העומר דמי לשביעית, דשניהם בזמן הזה הוא זכר למה שהיה בזמן שבית המקדש היה קיים. [ומה שכתב בבית יוסף (ריש סימן תפט) דהתוס' פליגי על הרא"ש וכו', אין הכוונה לענין ספק חשכה, אלא לענין הא דבעינן תמימות. ודו"ק היטב בבית יוסף].

אבל דעת המשנה למלך (פרק ד' מהלכות בכורות) דלא שנא, ובכל גוונא אמרינן ספק דרבנן לקולא. וכן כתב בשער המלך (פרק י' מהלכות מקואות כלל ד') דגבי ספק דרבנן לקולא אין לחלק אם יש לו עיקר מן התורה או לא. וכן דעת הפרי חדש (יורה דעה סימן קי ס"ק לג) דבאיסור דרבנן אף שיש לו עיקר מן התורה קיימא לן ספיקא דרבנן לקולא, ואף באיתחזק איסורא. ע"ש.

טעם ספק ספיקא להרמב"ם משום דהוי ספק דרבנן לקולא

ובשו"ת הרד"ך (בית כח חדר ב') כתב, שלדעת הרמב"ם טעמא דסמכינן בכל דוכתא על ספק ספיקא, הוא משום דבספק הראשון הוי איסור דרבנן, דספק דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן, וכמבואר בדברי הרמב"ם (סוף פרק ט' מהלכות טומאת מת), ובספק נוסף הוה ליה ספק דרבנן ולקולא. ע"ש. והרי בספק הראשון הוי ספק של תורה, ובודאי חשיב כאיסור שיש לו עיקר מן התורה, ואף על פי כן בספק נוסף אמרינן ספק דרבנן לקולא, ומשמע דגם כשיש לו עיקר מן התורה אמרינן ספק דרבנן לקולא. ועיין במאור ישראל (ראש השנה לד: ד"ה לא צריכא) שכתב, דלמאן דאמר ספק דאורייתא לחומרא מן התורה, ספק תורה עדיף מודאי דרבנן. ולדעת הרמב"ם והראב"ד דסבירא להו דספק דאורייתא לחומרא דוקא מדרבנן, אף על פי כן ספק תקיעות דוחה ודאי ברכות, משום שיש להן עיקר ויסוד דאורייתא, להכי עדיף מודאי דרבנן. וכן כתב במשנה למלך (פרק יח מהלכות איסורי ביאה הלכה א') שאפילו לרבינו דסבירא ליה דספיקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן, מכל מקום יש להחמיר בזה יותר משאר איסורים דרבנן, שיש בזה חומרא יתירה, כיון שמחמת ספק איסור דאורייתא אתינן עלה. וכן כתבו עוד אחרונים, כיעו"ש.

ובדרך חידוד שמא נידון זה תלוי במחלוקת אם ספק דאורייתא לחומרא מן התורה או מדרבנן. ולכאורה אחר שהמהרשד"ם הביא כן בשם בעל המאור, לכאורה יש לנו להחמיר בזה. ובשו"ת סבא קדישא חלק א' (חלק יורה דעה סימן כב) כתב דאף דשביעית חשיב כיש לו עיקר מן התורה, אפשר דאפילו הכי אזלינן להקל בספק, כמו שכתב במשנה למלך [הנ"ל], וכן כתב המהרשד"ם (יורה דעה סימן קצב) דלפי דברי הרמב"ם דתרומה בזמן הזה מדרבנן, ספיקא דרבנן לקולא. וכן נראה מדברי הט"ז (סימן של סק"ג), ומדברי הש"ך שם. ומעתה, לכאורה נימא בכל ספק שביעית דהוי ספק ספיקא, שמא שביעית בזמן הזה מן התורה ושמא מדרבנן, ובספק הוי ספק דרבנן לקולא. ע"ש.

וכיוצא בזה מצינו בפוסקים שדנו לגבי אשה שנסתפקה אם בירכה ברכת המזון או לא, דיש כאן ספק ספיקא, שמא חייבת בברכת המזון מן התורה, או רק מדרבנן, ובספק הוי ספק דרבנן ולקולא. ובשו"ת שער אפרים (סימן יא) כתב, דלכאורה אשה שנסתפקה אינה צריכה לברך משום ספק ספיקא, ודחה, דספק ספיקא זה אינו מתהפך, שאי אפשר לומר שמא בירכה שמא לא בירכה, ואם תמצא לומר לא בירכהשמא אין חיובה אלא מדרבנן, שהרי בצד שלא בירכה חייבת על כל פנים מדרבנן, וצריכה לברך. ע"ש. וראה מה שהאריך על דבריו מרן החיד"א בברכי יוסף (אורח חיים סימן קפו סק"ד). וכתב בשו"ת יחוה דעת חלק ו' (סימן י' עמוד נה) שלפי מסקנת רוב האחרונים דלא בעינן ספק ספיקא מתהפך, חשיב שפיר בנידון הנז' ספק ספיקא לפטור, ואינה צריכה לחזור ולברך. וע"ש מה שהאריך בזה.

ובספר מאור ישראל (ברכות כ: ד"ה נשים) דייק מתשובת הר"ן (סימן עז) דסבירא ליה דספק דרבנן לקולא גם כשיש לו עיקר מן התורה. שכתב, שיש להקל בספק סתם יינם, דהוי מדרבנן. והרי סתם יינם יש לו עיקר מן התורה, וכמו שנתבאר בשו"ת יביע אומר חלק א' (חלק יורה דעה סימן יד, דף רט סע"א בהערה), וכן מבואר מדברי מרן הבית יוסף (יורה דעה סוף סימן צט). ועם כל זה כתב להקל בספיקו. ומוכח דספק דרבנן לקולא גם היכא שיש לו עיקר מן התורה. ואמנם בשו"ת יביע אומר חלק ב' (חלק יורה דעה סימן כב) דחה זאת, דאף אי נימא דביש לו עיקר מן התורה חמיר טפי, מכל מקום שייך לומר בתרומות ומעשרות בזמן הזה ספק דרבנן לקולא. וע"ש מה שהאריך בדין תרומות ומעשרות אם חשיב יש לו עיקר מן התורה או לא.

וראה עוד בשו"ת יביע אומר חלק ה' (עמוד רמג: חלק יורה דעה סימן ח' אות ה') שהעלה שם, דנקטינן דספק דרבנן לקולא גם היכא דיש לו עיקר מן התורה, דסוף סוף ספק דרבנן הוא, ובמקום ספק לא העמידו חכמים דבריהם. ע"ש. ומרן אאמו"ר כתב בענין המלוה את חבירו לעשר שנים [ראה להלן דין שמיטת כספים], דלדידן כיון דשביעית בזמן הזה אין לה עיקר מן התורה וכו', ואפילו אי נימא דשביעית בזמן הזה חשיב יש לה עיקר מן התורה, מכל מקום שאני פרוזבול וכו'.

ועיין בכיוצא בזה בבית יוסף (יורה דעה סימן צט) גבי אין מבטלין איסור לכתחלה, אם יש לחלק בין אם יש לו עיקר מן התורה, לבין איסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה, ושם דן בדעת הרשב"א ובדעת הרא"ש ולא כתב להדיא מה דעתו בזה. ובשלחן ערוך שם (סעיף ו') כתב בסתם דבאיסור דרבנן מבטלין איסור לכתחלה [היכא שכבר נתערב וחסר בתבשיל שיעור כדי לבטלו]. ומשמע דגם באיסור דרבנן שיש לו עיקר מן התורה אמרינן דמבטלין איסור לכתחלה. ומשמע שיש לו דין דרבנן לגמרי. ועיין עוד בשו"ת יביע אומר חלק ה' (חלק יורה דעה סימן י') שכתב, שדעת השלחן ערוך דאפילו דבר שיש לו עיקר מן התורה מרבה עליו ומבטלו, ואם כן אף דעוף וחלב חשיב כיש לו עיקר מן התורה, מרבה עליו ומבטלו. ודו"ק.

י. המתארח אצל משפחה דתית בשנת השמיטה, שאינם בקיאים בהלכה להקפיד בדיני שביעית, ואינו יודע אם הירקות מותרים באכילה, או שהם ירקות ספיחין, [ואי אפשר לברר הדבר בנקל], יש לו להקל לילך אחר הרוב, ואם הרוב מהיתר המכירה רשאי  לאכול ירקות  אלה.  וגם  כשאין  רוב,  הדבר  נחשב  לספק  דרבנן

ולקולא. י)

ולפי זה הוא הדין לגבי הספיקות, דאמרינן ספק דרבנן לקולא גם היכא שיש לו עיקר מן התורה, שיש לו דין דרבנן לגמרי. ואמנם דעת הש"ך שם (ס"ק יז) דבאיסור דרבנן שיש לו עיקר מן התורה אין מבטלין איסור לכתחלה, ולדעתו אפילו איסורי דרבנן שאין להם עיקר מן התורה אין מבטלין לכתחלה. אולם מדברי מרן נראה כמו שכתבנו. וכן כתב בזבחי צדק (סימן צט אות מו) דאנן דגרירי בתר הוראות מרן מבטלין איסור דרבנן אפילו שיש לו עיקר מן התורה, וכל שכן אם אין לו עיקר מן התורה. וכן כתב בכף החיים שם (אות סח). ומינה לגבי הספיקות דספק דרבנן לקולא גם אם יש לו עיקר מן התורה.

שוב ראיתי להחזון איש (שביעית סי' י' ס"ק יב) שכתב להדיא, דמהני רוב בשביעית.

 

להתארח בשביעית אצל מי שאינו מקפיד לקנות ירקות מחנות שמיטה

 

י) הנה הנפקא מינה מכל המבואר לעיל, [אם סמכינן להקל בשביעית על פי ספק ספיקא], הוא כשאדם מוזמן להתארח אצל משפחות דתיות שאינן מקפידות לקנות מחנות שומרי שמיטה בלבד, אם יכול לסמוך לאכול שם, דיש כאן כמה ספיקות, שהרי הרבה ירקות מגיעים מהערבה הדרומית, שאינה בכלל ארץ ישראל, והרבה ירקות מגיעים מיבול של נכרים, או מחממות סגורות, וכיום כשלושים אחוז מהירקות גדלים בחממות הפזורים בארץ. ורוב הירקות אין בהם איסור ספיחין, וכיון שמהני ספק ספיקא בשביעית. מהני נמי רוב, דספק ספיקא מטעם רוב קאתינן עליה. וכבר הזכרנו מה שכתבנו הגאון איש דמהני רוב בשביעית. וראה עוד בשו"ת יביע אומר חלק ו' (חלק יורה דעה סימן כח) לגבי דין ערלה, ודון מינה לנידון דידן. ולגבי הפירות, יש להקל בזה אחר שהוא לקח, וכל הקנס על המוכר. ואם לקח מותר לאכול. וצריך שישמור על קדושת שביעית, מכח ספק שמא אלו פירות הגדלים בארץ ישראל. כי רוב פירות הדר, במציאות גדלים בארץ ישראל.

יא. אף ששמיטה נוהגת  בזמן הזה מדרבנן, אין היובל נוהג  בזמן

הזה כלל. ובזמנינו אין לנו מצות ספירת שמיטין ויובלות. יא)

ספירת שמיטין ויובלות

 

יא) הנה אף ששמיטה נוהגת בזמן הזה מדרבנן, אין היובל נוהג בזמן הזה כלל, וכמבואר בגמרא גיטין (לו.) ומכות (ג:), והוא מטעם שאין כל יושביה עליה. וכתבו התוספות (גיטין לו:) ד"ה ותקון, שחכמים תקנו שמיטה ולא תקנו יובל, מפני שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בשביתת שתי שנים סמוכות. ובספר אורים ותומים (אורים, סימן סז סק"ב) העיר על זה, הניחא לרבנן שהיובל סמוך לשמיטה, אך לרבי יהודה שאין הכרח שהיובל יהיה סמוך לשמיטה, אמאי לא תקנו חכמים יובל בזמן הזה. וראה בזה באור שמח (פרק י' מהלכות שמיטה ויובל הלכה ז'), ובספר לאור ההלכה להגרש"י זוין ז"ל, ובשו"ת קול מבשר (סימן ס'). ע"ש.

והנה במצות יובל נאמר בתורה (ויקרא כה, ח-י): וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה, והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש, ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם, וקדשתם את שנת החמשים שנה וגו'. ובספרא שם דרשו: וספרת לך, בבית דין. והיינו, כי במצות ספירת העומר נאמר בתורה (ויקרא כג, טו): וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. לכם, לשון רבים, ודרשו בספרא, שתהיה ספירה לכל אחד ואחד. והיינו שיש מצוה לכל אחד לספור את העומר. אבל בספירת שמיטין ויובלות נאמר: וספרת לך בלשון יחיד, ולכן דורש שם בספרא: בבית דין, כלומר, רק בית הדין מצווה לקיים מצות ספירת שמיטין ויובלות. וכן הוא בפירוש רש"י על התורה (ויקרא כה, י) וקדשתם, בכניסתה מקדשין אותה בית דין. וכן כתב עוד בפירושו לראש השנה (ח: ד"ה שנים), כששנת היובל נכנסת על בית דין לומר מקודשת השנה. וכן מבואר גם בתוס' בכתובות (עב. ד"ה וספרה לה לעצמה): ויש לומר, שאין מברכים אלא ביובל שמברכין בית דין בכל שנה. וכן כתבו עוד התוס' במנחות (סה: ד"ה וספרתם לכם): גבי יובל כתיב וספרת לך, דאבית דין קאמר להו רחמנא.

וכן מבואר ברמב"ם בספר המצוות (מצות עשה קמ) וז"ל: הציווי שנצטוינו לספור את השנים מעת משלינו על הארץ והחזיקנו בה, שבע שנים עד היובל. ומצוה

יב. בארץ ישראל אין נוהגים לומר תיקון רחל בשנת השמיטה. [אבל תיקון לאה אומרים גם בשמיטה]. אבל בחוץ לארץ אומרים תיקון רחל כבכל השנים. ובימי  בין המיצרים נוהגים לומר "תיקון

חצות" אחר חצות היום, [שגם בשנת השמיטה יש להתאבל ולהצטער על חורבן בית המקדש]. ונוהגים כן גם בשנת השמיטה.יב)

זו, כלומר ספירת שני שמיטה, היא מסורה לבית הדין. ע"כ. וכן כתב עוד במצוה קס"א: ודע שכמו שחייב בית דין לספור שני יובל שנה שנה ושמיטה שמיטה. ע"כ. וז"ל הרמב"ם (פרק י' מהלכות שמיטה ויובל הלכה א'): מצות עשה לספור שבע שנים ולקדש שנת החמשים שנאמר: וספרת לך שבע שבתות השנים, וקדשתם את שנת החמשים. ושתי מצוות אלו מסורין לבית הדין הגדול בלבד. ע"כ. וכן בספר החינוך (מצוה שכו) כתב, כלומר סנהדרי גדולה שהם הם שסופרים שנה שנה מן החמשים שנה, כדרך שכל אחד ואחד ממנו מונה ימי העומר. וכן כתב הראב"ד בפירושו לספרא (פרשת בהר): נראה לי שבית דין חייבים למנות שמיטה ויובל. ע"ש.

אלא שנחלקו הרמב"ם והרמב"ן אם ספירת יובלות נעשית דוקא על ידי בית הדין הגדול בירושלים, או כל בית דין, שהרמב"ם (בפרק י' מהלכות שמיטה הנ"ל) כתב, ושתי מצוות אלו מסורין לבית דין הגדול בלבד. ומקור דבריו במכילתא (שמות יב, ב) ראשון הוא לכם לחדשי השנה, דברו אל כל עדת ישראל, רבי יאשיה אומר, מנין שאין מעברין את השנה אלא בבית דין הגדול שבירושלים, תלמוד לומר, ראשון הוא לכם, דברו אל כל עדת ישראל.  ע"כ. ומכאן למד הרמב"ם שגם בספירת שמיטין ויובלות צריך שהספירה תהיה על ידי בית הדין הגדול, דלא גרע מקידוש החודש ועיבור השנה. והרמב"ן על התורה, על הפסוק וספרת לך שבע שבתות שנים, כתב: ובתורת כהנים, וספרת לך בבית דין, ולא ידעתי אם לומר שיהיו בית הדין הגדול חייבים לספור. וכתב עוד על הפסוק זכור את יום השבת לקדשו: שכל הטעונין קידוש מתקדשים בכניסתם פעם אחת, כגון קידוש החודש וקידוש יובל.  ואמנם בזמן הזה כיון שאין יובל נוהג, מאחר שאין רוב יושביה עליה, לפיכך אין לנו ספירת שמיטין ויובלות בזמנינו.

אמירת תיקון חצות בשביעית

 

יב)  כן  כתב  באמת  ליעקב  (קונטרס שפת אמת אות ב' דף קא ע"ד),  וז"ל: הוי יודע דבכל

שנת השמיטה אין אנו אומרים תיקון רחל בחצות הלילה כיון שיש עילוי המלכות ונקרא שבת הארץ, ולכן אין לומר קינות דילמא ח"ו יהיה פגם. והרב  כמוהר"א עזריאל ז"ל הביא ראיה לזה מדברי הזוה"ק (פרשת שלח דף קעא ע"ב) וז"ל: תא חזי, בכל שמיטה ושמיטה כרוזא קא נפיק איתכנישו גברים ונשים וכל אינון בני מהימנותא וסליקו, כדין כולהון מתפשטין בדכורין ונשים וסלקין וכו', וחדאן חדווא ועילויא דילהון דתמן חידו על חידו [שמחה על שמחה] כו', דלית חדוותא כהאי חדווה. ע"כ. ומבואר, דיש שמחה מיוחדת בשנת השמיטה, ומטעם זה אין לומר תיקון חצות בשנת השמיטה, משום השמחה יתירה שיש בשנה זו. וזהו דוקא לדידן בני ארץ ישראל, אבל לבני חוץ לארץ צריכים לאומרו כנ"ל. וכן כתב בפירוש הרב החסיד הראב"ד. עכ"ל. וכן כתבו בחסד לאלפים (סימן א' אות כ'), ובספר רוח חיים (אות כד), ומוהר"א פרץ בספר אבני שוהם (דף פא), בשם הרב המקובל כמוהר"ר מאג'אר ז"ל. ובשו"ת רב פעלים חלק א' (סוד ישרים סימן י'), ובכף החיים סופר (סימן א' אות יב וסימן תקנב אות רכד), ובספר עצי היער (סימן א' ס"ק לד). ע"ש. וראה בשער המצוות (פרשת בהר סיני). ע"ש.

ואמנם בספר פתח הדביר (סימן א' ס"ק יג), כתב, דהגם שאין לנו עסק בנסתרות, מכל מקום מלשון הזוהר הקדוש הנז' נראה לכאורה שאין לחלק בין בני ארץ ישראל לבני חוץ לארץ. ואדרבה כיון שנשמות כל ישראל בני מהימנותא חדאן חידו על חידו בכל שמיטה היה מן הראוי ששום אחד מישראל לא יעיר ק'ינו בשנה ההיא, שלא יעשה פגם למעלה, אך נראה מבואר דחילוק זה לאו מהתם מפיק ליה, אלא משום דשנת השמיטה נקרא' שבת הארץ, ומבואר מדברי הרב הגדול גאון ירושלים חסידא קדישא כמוהריט"א, בענין הנהגת סדר הכוונות בשנת השמיטה, מטעם דבארץ ישראל איכא איסור עבודת הארץ בשביעית, אבל כל הדרים בחוץ לארץ דמעיקרא אין להם איסור שביעית כלל אפילו מדרבנן, לא שייך בהו כל זה. ע"ש. והכי משתמען מיליה דרבי יעקב, וסיים שם, שראה בקצת מקומות בחוץ לארץ שלא היו אומרים תיקון רחל בשנת השמיטה, ועל כן כתב הדברים בספרים להודיע לבני אדם שצריך לומר תיקון רחל בחוץ לארץ כשאר שנים. ועיין בפאת השלחן (הלכות שביעית דף קא) שכתב, דרוב הראשונים פסקו דנוהג שביעית מדרבנן גם בחוץ לארץ. ע"ש. ולפי זה נוכל לומר דאולי זה היה טעמם של אותם הנמנעים מלאומרו אף בחוץ לארץ, כיון שכל עיקר טעמייהו דרבנן קדישין שאמרו שלא לאומרו היינו משום דנקראת שבת הארץ, ולא בחוץ לארץ. ולפי דברי רוב הראשונים הנז' דאיסור שביעית נוהג גם בחוץ לארץ, נמנעו מלאומרו שחששו דילמא איכא פגם ח"ו, ושב ואל תעשה עדיף.

יג. הרגילים  לכוין בתפלה  על פי  הקבלה,  אינם  מכוונים  בשנת

השמיטה. אבל בחוץ לארץ הרגילים לכוין על פי הסוד, ממשיכים לכוין כרגיל גם בשנת השמיטה. יג)

נמצא שלדעתו גם בחוץ לארץ יש להמנע מלומר תיקון חצות בשנה השביעית. אלא שדבריו לכאורה סותרים למה שכתב בקונטרס אחרון (סימן א' סק"ד) שהביא שם מה שכתב הרב אמת ליעקב הנ"ל, שבחוץ לארץ אומרים תיקון חצות כרגיל. ושכן כתב בספר אבני שהם. ומשמע שגם הוא מסכים לזה. ובספר רוח חיים הנ"ל כתב, דהרב פתח הדביר לא כתב כן אלא בתורת לימוד זכות על אותן הנמנעים לומר בחוץ לארץ, ולא שקיבל סברא זו, וזה לך האות, דבהשמטות הביא בסתם דאין לומר, ומי שנמנע לומר תיקון רחל בחוץ לארץ בשנת השמיטה, אם לומד הספרים שציינתי בכף החיים (סימן ג' אות לו), דמה שחשבו שגם בחוצה לארץ אין לומר תיקון רחל, ליתא להא, כי דוקא בארץ ישראל הוא דאין אומרים בשנת השמיטה, אבל בחוצה לארץ הוא ככל השנים. ממילא הדר ביה מסברתו, דלא שייך בזה שב ואל תעשה עדיף, ופשוט. ובלאו הכי לפי סודן של דברים אינו בפשטות אי נוהג שמיטה בחוץ לארץ, דהם דברים העומדים ברומו של עולם, דחוץ לארץ תחת השרים כידוע ליודעי ח"ן.

תיקון חצות בבין המיצרים שבשנת השמיטה

ומה שכתבנו גבי בין המיצרים,  כן  כתב בכף החיים  (סימן תקנב אות רכד),  דמשמע מדברי האר"י ז"ל דטעם אמירת תיקון חצות אחר חצות היום, בין המיצרים משום כי אז הוא התעוררות הדינים וכו', ולפי זה גם בשנת השמיטה שאין אומרים תיקון רחל בארץ ישראל, בין המיצרים אחר חצות היום יש לאומרו, כי שם הטעם תיקון חצות של הלילה משום בחינת המלכות היורדת אל עולם הבריאה, כמ"ש בשער הכוונות (דף נד) ובשנת השמיטה יש עלייה לבחי' המלכות, כמ"ש בשה"מ (פרשת בהר). אבל הכא לא משום בחינת המלכות כי אם משום התעוררות הדינים והתאבלות על החרבן, וכמו שנוהג כל דיני התאבלות על החרבן בשנת השמיטה גם זה נוהג.

כוונות וייחודים בשנת השמיטה

 

יג) כן כתב בשו"ת רב פעלים הנזכר לעיל, דכיון שבחוץ לא' אין מצות שביעית

יד. כשמברכים שהחיינו בברכת הקידוש של ליל ראשון של  ראש

השנה, נכון לכוין גם על קיום המצוות של שנת השמיטה. יד)

טו. מותר להתענות או להתפלל שירדו גשמים בשביעית. טו)

נוהגת כלל, לפיכך צריכים תושבי חוץ לארץ להמשיך בכוונות התפלה [על פי הקבלה] כמו הכוונות שמכוונים בשאר השנים, ולא משנים את הכוונות כשם שמשנים יושבי ארץ ישראל בשנת השמיטה. וע"ש (סימן ו') שהסביר על פי הקבלה את מדרגת שנת השמיטה בזמן הזה שהיא מדרבנן. ע"ש.

יד) דיני שביעית (עמוד לב) על פי הירושלמי (סוף פרק ז' דסוטה) ופירוש הרדב"ז שם. וכן דעת הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, והגרי"ש אלישיב, כפי שהובא בספר דיני שביעית הנ"ל בשם הרה"ג שמאי גינזבורג.

להתענות על הגשמים בשביעית

טו) בגמרא תענית (יט:) מבואר, שיש להתענות תענית על הגשמים אפילו בשביעית. ע"ש. וכ"ה בתוספתא (בפ"ב ה"ט), ובירושלמי (פ"ג ה"א), תני, כשם שמתריעין עליהן בשאר ימי השבוע, כך מתריעין עליהן בשביעית מפני פרנסת אחרים. מהו מפני פרנסת אחרים, חברייא אמרי, מפני פרנסת העכו"ם. וע"ש במראה הפנים שכתב, הרמב"ם לא הביא לזה, ונראה משום דגרסינן בברייתא הובא בבבלי תענית יט: מתריעין על האילנות בשאר שני השבוע וכו', רשב"ג אומר אף על האילנות מתריעין, על הספיחין בשביעית, מפני שיש בהם פרנסה לעניים. ואם כן איכא למימר בההיא תוספתא דתני כשם וכו' לא אתיא אלא כיחידאה ולא קיימא לן כוותיה. ע"כ. והיוצא מדבריו שאין לגזור תענית בשמיטה על עצירת גשמים.

אולם בספר חוקי חיים (גאגין, סימן ד') כתב, דהגם שבירושלים אין נוהגין להתענות על גשמי בורות, מכל מקום מתענים בשמיטה על הגשמים בעבור התבואה ואילנות. ע"ש. וכתב בגט פשוט (סימן קכח ס"ק נג) דמיעוט בני ירושלים מסתפקין ממי מעיינות, ורובם מסתפקין ממי בורות המכונסים מגשמים. וכתב הרב פרי האדמה בחלק א' (דף מב), ובחלק ד' (דף ו'), ובספרו מזבח אדמה (אורח

טז. אין לעשות פעולות דרך סגולה כדי שהארץ תוציא פירות בשנה השביעית. ואמנם פעולה שהיא  בדרך סגולה מותרת בשינוי

כדי לאברויי. טז)

חיים סימן תקעה), שאין נוהגים בירושלים לגזור תענית צבור על גשמי בורות ביחוד כיון דמי השילוח הוא מספיק לכל השנה, הגם דאיכא הוצאת ממון בעבור הבאת המים מן המעיין שהוא רחוק קצת מן העיר. כי תענית גשמי בורות הוא בדאיכא סכנת נפשות ח"ו וכדמוכח מדברי הר"ן (ריש פרק ג' דתענית) אך אם יש איזה סיבה אחרת ח"ו שמסופקים לגזור עליה תענית, או בהצטרף צרת גשמי בורות גוזרים תענית. והובא כל זה בארץ חיים (סתהון, או"ח סימן תקעה ס"ח). וראה עוד בכף החיים שם, ובשו"ת מנחת יצחק חלק ח' (סימן נב). וכן נראה להלכה ודלא כמראה פנים הנ"ל.

פעולות בדרך הסגולה שתוציא הארץ פירותיה בשביעית

טז) בתוספתא שביעית (פרק א' משנה י') שנינו: סוקרין את האילן בסיקרא וכו', ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום דרכי האמורי. וכן הוא בירושלמי (פרק ד' הלכה ד'), ובגמרא (שבת סז.), וחולין (עז:). וכתבו המפרשים שם, [רש"י, חסדי דוד, מנחת ביכורים פירוש ריב"ג, ועוד], דמיירי באילן שמשיר פירותיו, ולכך צובעין אותו כדי להודיע צערו לרבים, שיתפללו ויבקשו עליו רחמים שלא ישיר פירותיו. הרי שמותר להתפלל שלא ימותו האילן והפירות. וכן כתב בדרך אמונה (פ"א ה"ז).

וכל זה לענין לבקש רחמים, אבל לא לעשות מעשה ולעשות סגולות להצלחת האילן, וכמו שאמרו שם (שם פרק ד' הלכה ב') "אין תולין תוכין בתאנה", ולפי פירוש הגר"א ופאת השלחן ועוד, היינו שתולין קמיע על אילן התאנה שיעשה פירות, הרי דאסור לעשות שום פעולה להוציא פירות ומשום שהוא עושה בידים, ובכהאי גוונא אין בו איסור מעיקר הדין, אלא גזירה, וכמו שביאר הגאון החזון איש (סימן יט אות כ') שאסרו חכמים כל השתדלות במעשה, שלא יבואו לידי עבודה. אבל להציל מהפסד טוענו באבנים דליכחוש חיליה. וכתב עוד (סימן יז אות כ') דאסור לעשות סגולות והשתדלויות שונות כדי שהאילן יעשה פירות, וכמו שהיו נוהגים בזמנים קדמונים לכתוב שטר ולכתוב בעץ.  [ראה בירושלמי פרק ד' דשביעית הלכה ד']. וכן כתב בספר שבת הארץ, דאסור לעשות פעולות אפילו בדרך סגולה כדי שהאילן יעשה פירות, וכגון לתת בו פתקי

יז. אסור להשכיר את השדה [בארץ ישראל] לגוי מערב שביעית על מנת  שיעבוד בה בשביעית. כי דעת רוב הפוסקים שגדר מצות "ושבתה הארץ"  היא  שעל  בעלי השדה  לדאוג  שהקרקע שלהם

תשבות  בשביעית, והיא מצוה בחפצא של הקרקע. יז)

 

סגולות, ואף על פי שאין הפעולה מועילה בדרך הטבע כלל, מכל מקום מכיון שעושה כן לתכלית הפירות אסור. ע"ש.

ואמנם פעולה שהיא בדרך סגולה מותרת בשינוי כדי לאברויי, וכמו שכתבו בפי' רש"ס שם (ד"ה אין), ובספר תורת שביעית (עמוד עד). ועיין עוד בפאת השלחן (סימן כ' סי"ז).

אם מצות שמיטה היא על החפצא או על הגברא

 

יז) הנה יש לחקור במהותה של מצות השמיטה, אם שביתת הארץ היא המצוה, [כהוראת לשון הרמב"ם: מצות עשה שתשבות הארץ בשביעית ממלאכה], או שביתת האדם מעבודת הארץ היא עיקרה של המצוה. והיינו, אם עיקר מצות שביתה בשביעית היא על החפצא של הקרקע, שעל הבעלים לדאוג שהקרקע שלהם תשבות ממלאכה בשביעית, או שהוא ציווי על האדם גרידא, שלא יעשה מלאכת הארץ בשביעית, ודמי למלאכות שבת שהאיסור הוא על האדם. ויש להוסיף, כי הנה יש דברים שעל האדם אסור להשתמש בהם, או שאסור לו לאוכלם, כגון מאכלות אסורות שאסרה התורה על האדם, ויש דברים שהאיסור הוא מצד אחר, וכגון בהקדש שהאיסור הוא בחפץ, שבגלל הקדושה שבו אסור למאכל זה שישתמשו בו למאכל, או למטרה אחרת. ולא שאסור עלי לעשות את הפעולה, אלא שהפעולה אסורה להיעשות. אם הפעולות אסורות להיעשות זה נקרא איסור חפצא, וכשעל האדם אסור לעשות הפעולה זה נקרא איסור גברא.

ומצינו בחז"ל הגדרות אלה "חפצא" או "גברא", ראה במסכת נדרים (כא.) דמבואר, שנדר הוא איסור חפצא, ושבועה הוא על הגברא. וע"ש בהר"ן. ועיין ברש"י כריתות (יד.) ד"ה איסור הנייה, דמבואר מדבריו, דאיסור דאורייתא הוי איסור חפצא. וכתב בשו"ת תורת חסד מלובלין (סימן לא אות ה') שכתב, דאיסור דרבנן חשיב איסור גברא. וכן כתבו בשו"ת מנחת אלעזר חלק א' (סימן ה'), ובשו"ת בית שערים (חלק אורח חיים סימן קיב), ובשו"ת אבני צדק (חלק אורח חיים סימן מה), והובאו דבריהם בשו"ת יביע אומר חלק א' (חלק יורה דעה סימן ד' אות ד'). ע"ש.

ואפשר דבחקירה זו יש י"ב נפקא מינה לדינא, וכדלהלן:

אמירה לגוי בשביעית

 

א. היכא שמצוה לגוי שיעשה בשביעית את כל עבודות הארץ שבשדהו, כגון שחורש או זורע או קוצר על ידו, דאי נימא דהמצוה בחפצא, גם בכהאי גוונא אסור מן התורה. דדמי לנכרי העושה מלאכה בבהמתו של ישראל בשבת, שהישראל עובר על מצות עשה של שביתת בהמה, וכך כאן, שהרי התורה תלתה את השביתה בארץ, שנאמר: ושבתה הארץ. וממילא אין הפרש מי הוא העושה את המלאכה בעבודת הארץ, ישראל או נכריא. אבל אי נימא דהמצוה היא בגברא, ליכא איסור מן התורה באמירה לגוי שיחרוש ויעבוד בשדהו בשביעית. וכתבו בכמה אחרונים דמכל מקום מדרבנן מיהא יהיה בזה איסור משום אמירה לגוי, שהרי לאו דוקא בשבת אמרו אמירה לגוי שבות, אלא בכל האיסורין כולם. וכמו שכתבנו בילקוט יוסף שבת כרך ב' (ריש דיני אמירה לגוי, סימן שז). וכן כתב בספר דרך אמונה, דאי נימא דהמצוה על הגברא אין באמירה לגוי אלא איסור דרבנן. ע"ש. אף על פי שלענין הלאו דשדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, וכל יתר המלאכות שפרטה התורה לאיסור, שתלה אותן הכתוב באדם העושה את המלאכה, ודאי אם הנכרי עובד ועושה את אלה המלאכות, אין הישראל עבר בלא תעשה של תורה, אבל לענין העשה של שביתת הארץ הישראל עובר גם בעבודתו של הנכרי בשדהו של ישראל. וראה להלן מה שכתבנו עוד בזה.

להשכיר שדהו לגוי בשביעית

 

ב. ועוד נפקא מינה, אם מותר להשכיר שדהו לשנה השביעית כדי שיעבוד בה בשנה זו, דאי נימא דהמצוה היא על החפצא של הקרקע, סוף סוף קרקע ישראל עובדת בשביעית, ויהיה אסור להשכיר שדהו לנכרי בשביעית, אף על פי שהנכרי עושה בה את עבודתו לצורך עצמו, שהרי השדה היא בעצם של ישראל בקנין הגוף, ושכירות אינה מפקיעה את קנינו של ישראל, ונמצא שהישראל עובר בעשה על ידי עבודתו של הנכרי. וכמו שביאר כל זה בספר שבת הארץ (פרק א'). אבל אי נימא דהמצוה על הגברא לא יהיה בזה איסור, שאין האיסור אלא על הגברא שהוא בר חיובא דשביתה, והוא עובד את הארץ, אבל כל זמן שאין ישראל בעצמו עובד אין זה מבטל שביתת הארץ במה שעובד הנכרי, כיון שאינו מצווה מצד עצמו על שביתת הארץ. אלא שהצריכו שתהיה השכירות בהבלעה, דהיינו איזה זמן לפני השביעית, ואחריה יהיה גם כן נכלל בכלל ההשכרה, שלא יהיה ניכר שמשכירו לשם עבודה בשביעית, ואין זה התנאי של ההבלעה ענין לגבי המצוה של שביתת הארץ מן התורה, אלא מעלה בעלמא והרחקה מן הכיעור. [שם].

והנה בעצם הדבר של שכירות שדה לגוי, נודע מה שאמרו במשנה עבודה זרה (כ:) אין משכירין בתים לעכו"ם בארץ ישראל, ואין צריך לומר שדות. ומפרש בגמרא מאי ואין צריך לומר שדות, דמפקע ליה ממעשר נמי. ועיין בתוס' בבא בתרא (פא. ד"ה ההוא). וכן הוא ברמב"ם (פרק י' מהלכות עבודת כוכבים הלכה ג'): אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל וכו', ואין משכירין להם שדות וכו'. וכן הוא בשלחן ערוך (יורה דעה סימן קנא סעיף ח'). ע"ש. וגם המבי"ט (סימן סד) איירי בישראל ששכר שדה מגוי לעשר שנים, והתנה עם הגוי שלא יסלקנו משם עשר שנים, והישראל הוריד בשדה ההיא אריסין גויים, אבל לא איירי בישראל שמשכיר את שדהו לגוי. וראה בילקוט יוסף חלק ד' שבת כרך א' (עמוד מה). גבי שכירות דירה לגוי בארץ ישראל, למי שאינו עובד עבודה זרה. ואולם גבי השכרת שדה הוא מטעמא אחריתי, שמפקיע מחיוב תרומות ומעשרות, וממילא אין חילוק בזה בין מוסלמי שאינו עובד עבודה זרה, לנוצרי אם נחשב כעובד עבודה זרה. אולם בשנה השביעית יש לדון בזה, שהרי אינו מפקיע מתרומות ומעשרות, דבלאו הכי הכל הפקר ואין חיוב תרומות ומעשרות בשביעית.

 

ג. ועוד נפקא מינה, בישראל ששכר שדה מגוי בשביעית לי' שנים, והישראל הוריד בשדה אריסין גויים, והגיע שנת השמיטה, אם הישראל יניח הגוי לעבוד בקרקע כבכל שנה, ויקח חלקו, הואיל והוא אינו אומר עתה לאריס לרדת, והוא מעצמו יורד לתוך השדה, או דילמא הואיל והקרקע הוא של זה הישראל, כי שכירות ליומי ממכר הוא, וחייב שהארץ תשבות מעבודה, ממילא אין לו להניח האריס הגוי לעבוד את האדמה וכו'. ודן בזה בשו"ת המבי"ט חלק ב' (סימן סד). והרב השואל כתב שם, שאין ללמוד שביעית משבת, ומצאתי בתוספתא (פרק ב' דשביעית) המקבל שדה מן הגוי פוסק עמו על מנת שהגוי זורעה. ונראה לי שאין משם ראיה לנידון דידן שהמקבל אין לו חלק בקרקע רק במה שתוציא חציו או שליש, או מה שהתנו ביניהם, ושוכר הוא, שהשוכר הקרקע במעות בין תעשה הארץ פירות בין לא תעשה, ושכירות ליומא מימכר הוא. והשיב לו המבי"ט, דנראה שאם הוא בהבלעה לכמה שנים שרי, אפילו אם הגוי עובד בקרקע בשביעית, דאפשר שלא יעבוד בה בשמיטה. ואפילו שדה ששכר ישראל מגוי נראה דלא שרי להשכירה לגוי אחר בשנת השמיטה עצמה, או לצורך שנה שביעית, נראה דהוא הדין בזרעים שיכול למכור או להשאיל לגוי שיזרע בשביעית, כמו בשור, דאינו מצווה אלא על שביתת קרקע לחודש, וכשמשכיר לגוי בהמתו בשנה שביעית יזהר בדין שבת. ע"ש. ועיין עוד במהריט"ץ (סימן מז) ובשו"ת נחפה בכסף חלק א' (חלק יורה דעה סימן ד'), ובשו"ת שדה הארץ חלק ג' (סימן כז), ובשעות דרבנן (דף עט ע"ד), ובספר זכרונות אליהו מני (יורה דעה מערכת הש' אות יא). ושם תמה על הרב שעות דרבנן דפליג בזה, דמה דקיימא לן אין קנין לגוי בארץ ישראל דוקא בזמן שמכרה, אבל כל זמן שהיא תחת ידו יש קנין. ואף על גב שיש מחלוקת, עיין בשיורי כנסת הגדולה (יורה דעה סימן שלא הגה"ט אות ד'), מכל מקום מרן ז"ל כן דעתו, ובפרט דשביעית בזמן הזה דרבנן. ועיין בביאורי הגר"א (סימן שלא אות כז, ואות ח' ואות ט"ז), ובפאת השלחן (דף נז, ודף פו), ואהלי יהודה (דף קלא), ובשער המים (סימן ו' דף יג). ע"כ. ושם בהערות ציין למה שכתב מהר"א מני בספרו מעשה אליהו (סימן קט וסימן רמד), ובאורך בתשובת מרן הראש"ל שליט"א בדין היתר המכירה (אות כד ואילך). ע"ש.

 

שנים שעשאוה בשביעית

 

ד. ועוד נפקא מינה היכא שבעלי הקרקע עושים את מלאכות הקרקע בשנה השביעית, על ידי שנים, או שני שלוחים שלהם, או ששני הבעלים בעצמם עושים את המלאכות בשביעית, דאי נימא דהאיסור הוא הן על הגברא והן על הקרקע, מסתבר דגם בכהאי גוונא יהיה אסור, דסוף סוף הארץ לא שבתה. אבל אי נימא דהאיסור הוא רק על הגברא, הרי זה כדין שבת שהעושה מלאכה בה בשנים פטור, והוא הדין בשביעית. ועיין להגאון מליסא במקור חיים (על הלכות פסח, בסוף הספר בהערותיו לסימן רסו), שדן אם בשתי בהמות יש איסור מחמר, וכתב שם, דבשאר איסורין לא נתמעט שנים שעשאוה, מדלא אשכחן חרישה בשביעית על ידי שנים. ע"ש. וכן כתבו כמה אחרונים ומהם בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא קמא חלק ב' סימן ח'), ובשו"ת הר צבי (חלק אורח חיים חלק א' סימן קמד), ובשו"ת ציץ אליעזר חלק ד' (סימן ד'), וחלק יב (סימן מ'), ובכרם ציון (פרק ג' גאון צבי סק"ד). ע"ש. וכתב בכרם ציון שם, שיש לדון בזה, דאף אם תמצא לומר שנתמעטו שנים, היינו איסורא דגברא, אבל בשביעית איסור חפצא, דהא יש איסור וחיוב על שביתת השדה, ובזה יש לומר שגם על ידי שנים עובר בעל השדה, דמכל מקום אין כאן שביתת שדה.

ה. ועוד נפקא מינה לשנים שזורעים בשדה שאינה שלהם, דמשום מצות שביתת הארץ ליכא, דהא אין השדה שלהם, ואיסור [דשביתת שדה] גברא ליכא, דהא הוו שנים שעשאוה.

העושה מלאכה בשביעית בשינוי או כלאחר יד

 

ו. ועוד נפקא מינה בבעל השדה שעושה מלאכה בשביעית בשינוי, או כלאחר יד, או בגרמא, דאי נימא דהאיסור על הגברא, יש מקום לומר שאם העושה את המלאכה עושה אותה בשינוי ליכא חיוב. אבל אי נימא דהמצוה היא בחפצא, מה איכפת לנו היאך הוא עושה את המלאכה, סוף סוף הקרקע לא שובתת. אולם הנה גבי שבת קיימא לן דהעושה מלאכה בשינוי או כלאחר יד [לא באופן הרגיל] פטור, לפי שאינה מלאכת מחשבת, דבעינן שיהיו המלאכות דומיא דמלאכת המשכן, ובמשכן לא מצינו מלאכה בכהאי גוונא. ולכאורה זה דוקא גבי שבת, אבל בשביעית ובשאר מילי דלא בעינן מלאכת מחשבת, יהיה חייב גם אם עושה מלאכה בשינוי וכלאחר יד. ועיין בחלקת מחוקק (אבן העזר סימן קכג) שכתב, דבגט אם כתב ביד שמאל הגט כשר בדיעבד, אף דבשבת לא מיקרי כתב בכהאי גוונא, לפי שבשבת בעינן מלאכת מחשבת, אבל גבי גט דלא בעינן מלאכת מחשבת הוי כתב. ע"ש. ולפי זה בשביעית דלא בעינן מלאכת מחשבת יש לאסור גם כלאחר יד. ועיין בתוס' (גיטין מד.) ומו"ק (יג.).

אולם עיין באגלי טל (בפתיחה אות ג') שכתב, כשהמלאכה עצמה בלתי נפעלת כראוי, והוא שינוי באיכות הנפעל, אין זו מלאכה גם במקום דלא בעינן מלאכת מחשבת, ויש מלאכה כלאחר יד שהוא שינוי באיכות הפועל לבד ולא באיכות הנפעל, בכהאי גוונא הוא חייב במקום דלא בעינן מלאכת מחשבת. ע"ש. ולפי זה אם עשה מלאכה בשביעית כלאחר יד באופן שהמלאכה עצמה אינה נעשית כראוי, ויש שינוי באיכות, גם בשביעית פטור. ועיין במקדש דוד (זרעים, סימן נט אות ו' ד"ה כתב הרמב"ם) שכתב גבי איסור בצירת ענבים, דאפילו קטפם שלא כדרך, כל שעושה לצורך האילן הרי זה לוקה. ועיין בתורת זרעים (פרק ח, שביעית, משנה ו'). ע"ש.

ועיין להגאון החזון איש  (שביעית  סימן  יח  אות  ד'  ד"ה  ויש  לעיין)  שכתב לגבי היתר זיבול שדה בשביעית שלא כדרך המקובלת, כגון עשיית שדהו אשפה, ועל ידי כך השדה מזדבלת, אם הותר משום שבכהאי גוונא אינו אסור מן התורה, או שגם זיבול בשינוי אסור מן התורה. אך כל שאינו מתכוין לעבודת הארץ אינו אסור אלא מדרבנן, [וכן משמע בהא דאמר בירושלמי (פרק ד' דשביעית הלכה ד') דרשב"ג מתיר לחרוש בשדה כדי ללמד הפרה]. והתירו חכמים במקום שהיה נראה להם להתיר. ע"ש. ועיין להגרי"ש אלישיב בקובץ מפרי הארץ (שביעית, חוברת א' עמוד 11) שכתב, דהעושה מלאכה בשביעית כלאחר יד, חייב. והובא במשפטי ארץ (שביעית, בסוף הספר), ובספר שמיטת קרקעות (עמוד קא). ע"ש.

גם בספר דרך אמונה (פרק א' מהלכות שמיטה ויובל הלכה א', ציון הלכה ס"ק יא), כתב, דלגבי שביעית לא בעינן מלאכת מחשבת. ומה שכתבו התוס' במועד קטן (ד:) שעל ידי שינוי לאו מלאכה היא, זה דוקא כשהשינוי הוא בחרישה עצמה, אבל כשהשינוי הוא באופן הפעולה שהוא עושה כלאחר יד, אבל התוצאה היא כאילו היה עושה כדרכה, בזה יש חילוק בין שבת לשביעית. ע"ש.

 

שכנים חילוניים העובדים בגינה

 

ז. ולכאורה עוד נפקא מינה, היאך יהיה הדין היכא שהוא עצמו אינו עובד בקרקע בשביעית, אלא שותפיו הם העובדים בגינה, וכגון בגינות נוי משותפות שהשכנים אינם שומרי תורה ומצוות העובדים בגינה גם בשנה השביעית, דלכאורה אם המצוה היא על הקרקע, הרי כאן סוף סוף הקרקע שלו אינה שובתת. ולכן יצטרך להודיע שהתשלום שהוא משלם עבור ועד הבית, אינו על העבודות המתבצעות בגינה, כמו בכל השנים, אלא אך ורק על ניקיון חדר המדרגות, או החשמל, וכיו"ב. או שיצטרך למכור את חלקו בגינה, או להפקירו, כאשר יבואר להלן. אבל אם עיקר האיסור הוא על האדם, מאחר שהוא עצמו אינו עובד בקרקע, אין כאן איסור כלל, ואין צריך להפקיר חלקו בשדה.

והיוצא מזה, שהכל תלוי בהסכמתו או בתשלום שהוא משלם עבור הטיפול בגינה, אבל אם השכנים עושים זאת בלא הסכמתו והתשלום אינו עבור הגינה, אף אם האיסור על החפצא, לכאורה אין בכך כלום. דבודאי דמה שאנו אומרים דהאיסור על החפצא, היינו שהתורה אסרה על האדם וציותה עליו לדאוג שהקרקע שלו לא תעבוד בשביעית, וזה שיש לו שכנים חילוניים ואינו מצוה אותם לעבוד, ואף אינו משלם ע"ז, למה יעבור בעשה כשהדבר נעשה על כרחו ובמחאתו. אלא דמצינו בהלכות שבת (סימן רמו) דגם כשהגוי לא החזיר הבהמה הישראל עובר בשביתת בהמתו. וראה עוד להלן מ"ש בפרט זה.

 

נטיעת אילן סרק בערב ראש השנה

 

ח. ועוד נפקא מינה לגבי נטיעת אילן סרק בערב ראש השנה, דאי נימא דמצות

השמיטה היא שהאדם ידאג שהקרקע תשבות ממלאכה בשנת השמיטה, והאיסור הוא בחפצא, ממילא אין לנטוע בערב השנה, דאף שהקליטה תהיה מאליה אחר ראש השנה, מכל מקום במעשה הנטיעה שלו גורם שהקרקע לא תשבות בשביעית. אבל אי נימא דהאיסור הוא על הגברא שלא יעבוד בשביעית, ממילא כל שעושה את מעשה הנטיעה מערב שביעית, אין לאסור לנטוע בערב ראש השנה. ואמנם גבי נטיעת אילן פירות כבר ביארנו שגם בזמן הזה אין נוטעין החל ממ"ד יום קודם ראש השנה, משום מראית העין. והנידון שלנו הוא גבי נטיעת אילן סרק דיש אומרים דבזה אין בו טעמא דמראית העין, שכל הטעם הוא באילן העושה פירות שמונים לו ג' שנות ערלה, ואם ימנו משנת השמיטה [באופן שזורע בערב ראש השנה] יחשבו שנטע בשמיטה, ולכן אמרו שאין נוטעים מ"ד יום קודם ראש השנה. אבל באילן סרק ליכא להאי טעמא, וזה תלוי אם המצוה היא בחפצא או בגברא. ואמנם לשון הרמב"ם הוא בסתם, שאין נוטעים אילנות ערב שביעית, ומשמע אף באילן סרק. והיינו דאיכא מראית העין שיחשבו שנטע בשביעית, ולא בגלל מנין שנות ערלה. ובמקום אחר כתבנו בזה. ועיין במנחת חינוך (סוף מצוה שכו), שדן אם מותר לטעת אילן סרק בערב ראש השנה, וכתב, שהדבר תלוי בחקירה אם מצות ושבתה הארץ היא בחפצא או בגברא. ולפי מה שיבואר להלן דעת רוב הראשונים והאחרונים דמצות ושבתה הארץ היא בחפצא, ממילא יש להחמיר בנידון דידן.

אולם הגאון החזון איש (שביעית סימן יז ס"ק כה) כתב, ובזמן הזה נראה דזורעים עד

ראש השנה, דלא שייך בו מנין, ומיהו אפשר דלזרוע שתקלוט בשביעית אסור,

ומשום שביתת הארץ לא שייך, דלא נאמר אלא בעובד בעכו"ם, שהרי מותר להשקות בשביעית מן התורה, ולא אסרה תורה אלא אבות. ופעולת הקרקע שהיא בלא מעשה כלל, גריעא מתולדה. ובכהאי גוונא גם האדם מותר בה. ומיהו יש לומר, דנהי דצמיחה וגידול מותר, מכל מקום קליטה וזריעה ממש אסור. ע"ש. ובסימן כ"ב אות ה' הכריע להתיר בזה. שנסתפקו בזורע סמוך לשביעית שתקלוט בשביעית, אם עובר מן התורה משום שביתת שדהו. והגאון החזו"א דייק מהתוס' בע"ז טו. שאין האיסור של שביתת השדה תלוי בבעלות, אלא העובד בשדה עובר על איסור שביתה, אלא כוונת הגמ' שם שהאיסור של שביתה בקרקע תלויה והעבירה נעשה בקרקע, אבל אם עובד בה עכו"ם בשכירות אין ישראל עובר משום שביתה, ולכך לא שייך גזירת שאלה ונסיוני. אבל בתוס' הר"ח בע"ז שם מבואר דמצווה על שביתת שדהו ממש. וכן כתב הריטב"א שם. ע"כ. וכתב בספר דרך אמונה (פ"א סק"א) שמדרבנן אפשר דאסור אף בזמן הזה שאין נוהג תוספת שביעית. וראה בזה להלן.

ונמצא שלדעת המנחת חינוך נידון דידן תלוי בחקירה הנ"ל, ואילו לדעת החזון איש נידון דידן אינו קשור בחקירה הנז'.

 

ט. ועוד  נפקא  מינה,  למאן  דאמר תולדות בשביעית הוי מדאורייתא, אם עבר

ונטע אילנות וספיחין בשביעית, דאי נימא שאין שביתת הארץ כשביתת בהמתו, אלא שתהא שובתת ממלאכת אדם בה, אין צריך לעקור מה שנטע. אבל אי נימא דהמצוה היא על החפצא לכאורה צריך לעקור מה שנטע. וראה להלן.

 

י. ולכאורה עוד נפקא מינה היכא שישראל אחר עובד בקרקע של חבירו בהסכמתו, מי עובר בעשה דשבתה הארץ, דאי נימא דהמצוה בגברא, העובד הוא זה שעובר על העשה, ואי נימא דהמצוה בחפצא, הבעלים של הקרקע הם העוברים בעשה. אך י"ל דגם אי נימא דהמצוה היא בחפצא, מ"מ התורה ציותה על הבעלים שהם ידאגו שהקרקע שלהם תשבות בשביעית, ואם חבירו עובד בקרקע בלא רשות הבעלים ושליחותם, אינו עובר בעשה. ודו"ק.

 

יא. ועוד נפקא מינה, כמו שכתב בספר חוט השני (פרק א' ה"א עמוד מה) במשכיר כלי מחרישה לחשוד על השביעית, האם מלבד מה שעובר על לפני עיור, עובר נמי על מצות ושבתה הארץ, או שעובר רק על לפני עיור. [אך יש לדחות ד"ז משום דאפילו לדעת רש"י אין הוא עושה מעשה בשדהו, אלא מסייע בלבד, שאין מתחייב על שביתת הארץ היכא שאין זה בשדהו. ודו"ק היטב].

אם נשים שייכות במצות "ושבתה הארץ"

 

יב. ולכאורה היה נראה עוד נפקא מינה בחקירה זו, בדין נשים אם שייכות בכל מצוות השמיטה או לא, דאי נימא דהמצוה היא על הגברא בלבד, יש מקום לומר דחשיב בכלל מצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות. אבל אי נימא דהמצוה היא גם על החפצא, ממילא גם הנשים שייכות במצוה זו. והנה החינוך (מצוה פה) כתב, ונוהגת מצוה זו בזכרים ובנקבות. וע"ש במנחת חינוך שכתב לדון בדין הנשים בחקירה אחרת, והיא, בדין פירות שביעית אם המצוה היא על קרקפתא דגברא הוא להפקירן, דרחמנא ציוהו להפקיר פירותיו בשביעית, ומחוייב לקיים המצוה להפקיר, או הפקר זה אין צריכים הבעלים להפקיר רק הוא אפקעתא דמלכא שהוא ממילא הוי הפקר. [ונחלקו בזה הבית יוסף והמבי"ט]. וכתב שם להוכיח שהוא אפקעתא דמלכא, דאם לא כן אמאי הנשים חייבות במצות שמיטה הא הויא מצות עשה שהזמן גרמא. אך יש לדחות דלא הוי זמן גרמא דפירות שביעית לעולם הם בקדושתן, ואפילו בשאר שנים כיון שגדלו בשביעית לא הוי זמן גרמא. אך זה ניחא להרמב"ם דסבירא ליה דכסות יום פטור בלילה בכל ענין, על כן הוי ציצית זמן גרמא, אבל להרא"ש בריש הלכות ציצית, דסבירא ליה דכסות יום חייב אף בלילה, וכסות לילה פטור אף ביום, מכל מקום הויא ליה  מצות עשה שהזמן גרמא כיון דשם לילה גורם פטור, אם כן נהי דפירות שביעית תמיד בקדושתם, מכל מקום פירות שאר שנים, אין נוהג בהם קדושה אף בשביעית, אם כן הויא ליה שוה לציצית, דהזמן גורם המצוה, אם כן יהיו הנשים פטורות ממצות עשה זו, אלא על כרחך דהוא אפקעתא דמלכא. ואין חילוק בין נשים לאנשים, דהתורה אפקריה. אך אם נעל כרמו ולא הפקיר דעובר בעשה, גם הנשים עוברות, כמו במצות עשה שהוא בשב ואל תעשה ולא בקום ועשה, דאפשר שהנשים חייבות. אך אפשר שדעת החינוך כדעת הרמב"ם דלא הוי מצות עשה שהזמן גרמא, כיון דעל פירות שביעית מוטל המצות עשה תמיד, כמו שנתבאר. אך באמת דזו סוגיא ערוכה בקידושין (נ: נב.) מעשה באחד שליקט כלכלה של תאנים ושלהן היתה ושל שביעית היתה, ובש"ס שם טעמא דשל שביעית היתה, דהפקר וכו'. ומבואר להדיא דאף בנשים פירות שביעית הוי הפקר. ע"ש. ועיין עוד במנחת חינוך (מצוה קיב אות ג') שכתב בפשיטות דנשים חייבות במצות שמיטה, ובאיסורי זריעה וכו', שהרי החינוך כתב במצוה רצז, דכל היכא שיש לאו גם כן מוזהרות הנשים אף על העשה. אף דמצות עשה שהזמן גרמא. ע"ש לענין יום טוב. ודעת התוס' בקידושין (לד.) אינו כן.

ועל כל פנים לדעת החינוך נשים גם כן מוזהרות. אך בחרישה דאינו רק עשה, והוה ליה מצות עשה שהזמן גרמא, אם כן יהיו הנשים פטורות ממצוה זו. ומדברי הרב המחבר נראה שאין חילוק, וגם ברמב"ם אין מבואר שום חילוק לענין שביעית. אך כבר כתבתי במצות שבת (לב אות ח') לענין שביתת בהמתו, על פי דברי הריטב"א בקידושין (כט.) על קושית התוס' שם בד"ה פטור, שהקשו למה לי במילה ילפותא דאותו ולא אותה, תיפוק ליה דהוה ליה מצות עשה שהזמן גרמא דנוהגת רק ביום, דנשים בלאו הכי פטורות, ותירץ הריטב"א, דכלל זה דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות אינו אלא במצוה דבגופו, כגון תפילין וציצית וכדומה, אבל במצות מילה שאינה בגופו, אינה בכלל זה, וגם נשים חייבות. על כן צריך מיעוט אותו ולא אותה. אם כן גם גבי שביתת בהמתו דגם כן אינה מצוה בגופו רק מצווה על בהמתו, על כן נשים חייבות, ולא הוו להו בכלל מצות עשה שהזמן גרמא. ע"ש. והכי נמי הכא לפי מה שנתבאר דעשה דעבודת הארץ היא כמו שביתת בהמתו, דמצווים אנחנו על שביתת הארץ, אם כן אינה מצוה בגופו, ונשים גם כן מצוות על העשה כמו האנשים, דאינו בכלל מצות עשה שהזמן גרמא. [וראה עוד בילקוט יוסף שבת כרך א' דיני שביתת בהמתו]. ועיין עוד במצוה פ"ד שנסתפק אם נשים חייבות להפקיר שדותיהן בשביעית, דהוה ליה מצות עשה שהזמן גרמא. והביא ראיה ממשנה בקידושין הנ"ל (נ:) מעשה בחמש נשים וכו', וליקט אדם אחד כלכלה של תאנים ושלהן היתה ושל שביעית היתה. ובגמרא שם (נב.) טעמא דשביעית הפקר הוא וכו', ומבואר דנשים חייבות להפקיר שדותיהן. וכתב דשאני הפקר דאפקעתא דמלכא הוא, וגם אם אינו מפקיר ממילא הוי הפקר. ע"ש שהביא דעות בזה.

והיוצא מזה דאי נימא דמצות שביעית הוי על הגברא יש לדון אם נשים חייבות במצות שביתת קרקע. וראה עוד מה שכתב בזה במנחת חינוך מצוה שכו אות א', ומצוה שכט אות י'. ע"ש. ובספר דרך אמונה (פ"ק סק"ב) כתב, דנשים גם כן חייבות בעשה דשבתה הארץ, אף על גב שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. וכתב שם בביאור הלכה, שלפי דברי המנחת חינוך הנ"ל נשים מותר להן לעשות סחורה והפסד בפירות שביעית שזה אינו אלא עשה לאכלה ולא לסחורה, לאכלה ולא להפסד, וכן מותר להן לאכול לאחר הביעור, דאינו אלא עשה דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, כל זמן שחיה אוכלת וכו'. וזה לא יתכן דהתנן ספ"ג דדמאי מודה ר"י בנותן לחמותו שביעית שאינה חשודה להחליף להאכיל את בתה שביעית, והיינו שתאכל שלא בקדושת שביעית, וכמו שכתב הרמב"ם, והיינו שתעשה בהן סחורה והפסד או שתאכלנו אחר הביעור, ומבואר דנשים מצוות על זה. וכן מבואר במשנה גיטין (סא.) ושביעית (סוף פרק ה') משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה וכו', אבל לא תבור וכו', ופירש רש"י, החשודה על השביעית לאכול אחר הביעור. ומבואר דנשים אסורות בזה. ויש לדחות ראיות אלו, דבודאי אם היו אצל האיש בזמן הביעור ולא ביער ונאסרו בודאי, גם הנשים אסורות לאכלו. וק אם היו אצל הנשים בזמן הביעור יש לומר שאין מחוייבות לבער, ומותר להן לאכלו גם אחר כך. והא דחשודה של השביעית, וכן הא דחמותו יש לומר דחשודין ליטול פירות שהיו אצל זכר בזמן הביעור, וכבר נאסרו, והם יאכלוהו ויאכילוהו.

הסוברים דהאיסור הוא על הגברא בלבד

והנה זו לשון הרמב"ם  (בפרק א' מהלכות שמיטה הלכה א'): מצות עשה לשבות בשנה השביעית מ"עבודת" הארץ ועבודת האילנות וכו', וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ וכו'. ע"כ. ובספר אור לציון (שביעית עמוד קכג) דקדק מלשונו דסבירא ליה שהוא ציווי על האדם, ואין זה ציווי בחפצא של הקרקע, שהרי כתב "מעבודת" הארץ, משמע שהוא איסור על העבודה, והוא איסור גברא. [דאי לאו הכי הוה ליה למימר דמצות עשה שהארץ תשבות וכו']. ודייק עוד מדכתב הרמב"ם בהמשך דבריו, וכל העושה מלאכה וכו', הרי שתלה ביטול המצוה בעושה ולא בקרקע. [אך י"ל שכתב כן משום דאף אם המצוה בחפצא בודאי שהעושה הוא זה שנענש]. וכן דייק מדברי התוס' במועד קטן (ד:) ד"ה מפני, שפירשו שלדעת חכמים מותר לעשות אמת המים בתחלה בשביעית, אף על פי שמכשיר אגפיה לזריעה, משום שעל ידי שינוי עביד ליה, ולאו מלאכה היא ומותר, דלאו שמיה חרישה. ע"כ. הרי מפורש דבשינוי ליכא איסור גם בשביעית, ואי נימא דהאיסור הוא גם על החפצא של הקרקע, אמאי שרי על ידי שינוי, ועל כרחך משום שהאיסור הוא על האדם ולא על הקרקע.

וז"ל הרמב"ם בספר המצות (מצות עשה קלה): נצטוינו בזה לשבות מעבודת הארץ בשנה שביעית, והוא אמרו יתעלה "בחריש ובקציר תשבות". ומלשון זה משמע יותר דהמצוה היא על הגברא בלבד. וכן משמע ממה שכתב עוד שם (מצות לא תעשה רכ) הזהירנו מעבודת הארץ בשני שביעית, והוא אמרו יתעלה, שדך לא תזרע.

ובספר שבת הארץ (קונטרס אחרון סימן א') כתב לחלוק על היסוד שתפסו האחרונים שהמצוה היא שהארץ תשבות, אלא לדעתו המצוה היא שהאדם ישבות, ולפיכך מן התורה מותר לעבוד על ידי גוי, או להשכיר שדהו לגוי. וכן הסכים לדבריו הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בספר מעדני ארץ (סימן יג).

 

הסוברים דהמצוה היא בחפצא

ואמנם מלשון הרמב"ם ברמזיו (פרטי המצוות שבתחלת פרק א' מהלכות שמיטה) משמע דהאיסור הוא על החפצא, שכתב: "שתשבות הארץ בשביעית ממלאכתה". וכן הבין הגרי"פ פערלא בביאורו לרס"ג חלק א' (מצות עשה סא רסג-ג' ד"ה וגם) דמשמע שהעשה על הקרקע שתשבות, ולכן אסור גם בהשכיר לאחר, והלאו חל על האדם. וכן הבין הגאון החזון איש (סימן יז אות כה ד"ה ובזמן) בדעת הרמב"ם, וז"ל: דאפשר דלזרוע שתקלוט בשביעית אסור, ומשום שביתת הארץ לא שייך, דלא נאמר אלא בעובד בה עכו"ם, וכמו שכתבו התוס' (בע"ז טו:), שהרי מותר להשקות בשביעית מן התורה, ולא אסרה תורה אלא אבות, ופעולת הקרקע שהיא בלא תעשה כלל, גריעא מתולדה, וכהאי גוונא גם האדם מותר בה, ומיהו יש לומר דנהי דצמיחה וגידול מותר, והראיה שאינו חייב לעקור הספיחין והאילנות, מכל מקום קליטה היא זריעה ממש ואסור. ובתוס' ע"ז

משמע שאין האיסור של שביתת השדה תלוי בבעלות, אלא העובד בשדה עובר על איסור שביתה, אלא כוונת הגמרא שם שהאיסור של שביתה בקרקע תלויה, והעבירה נעשית בקרקע, אבל אם עובד בה עכו"ם בשכירות אין ישראל עובר משום שביתה, ולכן לא שייך גזירת שאלה ונסיוני, אבל בתוס' ר"ח מבואר, דאדם מצווה על שביתת שדהו ממש. וכן כתב הריטב"א שם. ומיהו קשה למאן דאמר תולדות דאורייתא, למה אינו עוקר האילנות והספיחין, ועל כרחך שאין שביתת הארץ כשביתת בהמתו, אלא שתהא שובתת ממלאכת אדם בה, אבל לנטוע קודם שביעית שתקלוט בשביעית, מותר מן התורה, ויש מקום לומר דדוקא בעובד בה ישראל, ולא בעובד בה עכו"ם. אבל בתוס' הר"א שם מבואר, דאף בעובד בה עכו"ם, אבל ברמב"ם (פ"א הלכה א') מבואר, שאין עשה דשביתה על הבעלים, אלא על הארץ, והעובד עובר בעשה, אבל לא הבעלים, וסוגיא דע"ז יש לפרש כפי' התוס'. ולפ"ז מה"ת יכול לזרוע ע"י עכו"ם. והא דכתיב הן לא נזרע ששכירת פועלים עכו"ם קשה ואין יד הכל משגת, וגם לא היו ביניהם בזמן ישובן אלא עבדים. ע"כ.

הרי שהבין בדעת הרמב"ם דגם הוא סובר דהמצוה היא על החפצא של הקרקע. גם בהערות לספר שבת הארץ (סוף עמוד 180) כתב לדייק מלשון הרמב"ם שכתב ברמזי ההלכות (פתיחה לפרק א' מהלכות שמיטה): שתשבות הארץ בשביעית ממלאכתה. דמשמע שהעשה הוא על הקרקע. [וי"ל דהא גם בקרא כתיב ושבתה הארץ]. ואמנם בספר דרך אמונה (פרק א' סק"א) כתב, דמבואר מדברי הרמב"ם שאין העשה דשביתה על הבעלים אלא על הארץ, והעובד עובר בעשה, ולא הבעלים. ולפי זה מן התורה יכול לזרוע על ידי גוי, ואין בזה אלא איסור דרבנן. ע"כ. ומשמע שהבין דהמצוה על הגברא, אבל ק' הלשון שכתב "שאין העשה דשביתה על הבעלים אלא על הארץ" וצ"ל שנתכוין לאפוקי שאין העשה אלא על העובד.

והנה בגמרא עבודה זרה (טו:) אמרו, תנן, בית שמאי אומרים לא ימכור אדם פרה החורשה בשביעית, [ישראל החשוד על השביעית לא ימכור לו חבירו פרה המלומדת לחרוש, משום לפני עור. רש"י]. ובית הלל מתירין, מפני שיכול לשוחטה. אמר רבה, מי דמי התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, הכא אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת. [הלכך בשביעית ליכא למיגזר משום שאלה ושכירות ונסיוני, ואי משום לפני עור לא תתן מכשול תלינן בשחיטה, אבל גבי עובד כוכבים לענין שבת אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת ואיכא למיגזר משום כל הני]. אמר ליה אביי, וכל היכא דאדם מצווה אסור, והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, [שנת שבתון יהיה לארץ], ותנן בית שמאי אומרים לא ימכור אדם שדה ניר בשביעית וכו'. ע"ש. ולכאורה משמע מפירוש רש"י, דהמצוה בשביעית היא החפצא, שאדם מצווה שהשדה שלו תשבות בשביעית.  וכן משמע מדברי התוספות שם (ד"ה מי), דבשדה שהוא ביד ישראל אחר, יש בו איסור דאורייתא אם זרע בו

הישראל ותלינן להיתרא. ע"ש.

ועיין בקידושין (לו:) ר' יהודה אומר, כל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ. ומהו שהגמרא אומרת "חובת קרקע" כי ציווי שייך לומר על הגברא, ולא על קרקע שהוא דבר דומם. ובפשטות חובת קרקע היינו, דבמצות שמיטה לא רק שאנו אסורים מלעבוד את הקרקע, אלא שהארץ עצמה צריכה לנוח, וגם עליה חלה המצוה "תשמטנה ונטשתה". וי"ל.

ובאמת שכן יש לדייק מדברי עוד ראשונים דסבירא להו דהאיסור הוא בחפצא, דבשביעית האיסור הוא לגרום שיתחלל דין קדושת הקרקע, ולא דין על מעשה הגברא. וכן יש לדייק מדברי ה"אבן עזרא" (ויקרא כה, ב) שכתב על הפסוק ושבתה הארץ וגו': מצוה על הישראלי שלא יעזוב גר לזרוע בשנת השבת, כאשר לא נעזבנו לעשות מלאכה בשבת, כי הוא ברשותינו. ע"כ. ומבואר להדיא דסבירא ליה דהאיסור הוא בחפצא.

אלא שיש לדחוק, דעיקר טעמו של האבן עזרא הוא משום "שהוא ברשותינו", ואינו מצד דהוי איסור חפצא. וגם בשבת דהוי איסור גברא ציונו השי"ת שלא יניח הגר לעשות מלאכה בשבת. ועיין בספר מוצל באש שהקשה, למה לי קרא למען ינוח בנך וגו', תיפוק ליה דאסור למיספי איסור לקטן בידים. ובגמ' יבמות (קיד.) למדו זאת מקרא שנאמר לא תאכלום, לא תאכילום, להזהיר גדולים על הקטנים. ובשם הגר"ח מבריסק אמרו, דאם הוא מטעם איסור למיספי לקטן בידים איסור, אם עבר על זה לא חשיב כמומר לכל התורה כולה, אבל אם הוא מצד שבת, העובר על זה חשיב כמומר לכל התורה כולה. ולפי זה אתי שפיר מה שהקשה על הסמ"ג שהובא בבית יוסף (אורח חיים סימן רמד), כל מלאכה לא יעשה בהם, לא תעשה אתה, ולא יעשה חברך, ולא יעשה העכו"ם מלאכתך. ולמה לי לא יעשה חברך, תיפוק ליה דאסור משום לפני עור לא תתן מכשול. ועיין בתוס' ישנים שבת (ג.) במתני' איירי מדיני שבת, ולא מדיני לפני עור לא תתן מכשול. ולפי זה הוא הדין כאן. והגאון רבי עקיבא איגר הקשה, דמה לי אם הוא איסור מצד לפני עור או מצד שבת. ותירץ, דאם הוא מצד שבת העובר על זה חשיב כמומר לכל התורה כולה. ובעיקר דברי הסמ"ג שמסתפק דשמא אמירה לגוי הויא מן התורה, כתב בתועפות ראם דאיירי בפועל גוי שהוא שלוחו מן התורה, וכמו שכתב במחנה אפרים (הלכות שלוחין סימן יא) שאף שאין שליחות לגוי, בפועל יש שליחות לגוי. ומה שאמרו אמירה לגוי שבות היינו בסתם גוי, אבל יד פועל כיד בעל הבית.

וכן משמע מדברי הסמ"ג (עשין קמז) שכתב: מצות עשה שתשבות הארץ בשביעית מעבודת קרקע וכו'. ומדלא כתב מצות עשה שנשבות וכו' משמע שהמצוה היא על החפצא. וכן כתב לדייק בכרם ציון (אוצר שביעית עמוד לו). [ושמא יש לדחות, דכוונתו שיש מצוה על הגברא לדאוג שהארץ תשבות].

גם בתוס' רי"ד (עבודה זרה טו:) כתב, דבשביתת קרקע הוזהרנו בשביעית, כדפירש המורה [רש"י] דנפקא לן משבת שבתון יהיה לארץ. ואסור להשכיר שדהו לגוי בשביעית. ע"כ. וכיון שאסר להשכיר שדהו לגוי, משמע דתפס בפשיטות דהמצוה היא שעל בעלי הקרקע לדאוג שהקרקע תשבות בשביעית. ומצינו עוד מפורש בתוס' רי"ד בר"ה ובמו"ק, שכתב, שאינו חייב להרחיק מראש אלא כשיעור שתקלוט הנטיעה קודם ראש השנה, שאם לא תקלוט מקודם לכן וקולט בשביעית הוה ליה כאילו נטע בתוך שביעית ויעקור. ע"כ. אלמא דמצות ושבתה הארץ היא מצוה בחפצא של הקרקע. [אלא שהגאון המבי"ט הנ"ל הביא דברי רבינו ישעיה מטראני בפסקיו, שכתב: אף על פי שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, ויכול  להשכיר לגוי לחרוש בו בשביעית, אבל לא ישכירנה לישראל החשוד לחרוש בה בשביעית, מפני שעובר על לפני עור, ולא ישכיר שדהו בשביעית אפילו לגוי, שאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, שנאמר שבת שבתון יהיה לארץ. וכתב המבי"ט, ונראה מכאן דדוקא בשנה שביעית עצמה או מקודם לצורך שביעית, הוא דאסור להשכיר לגוי, אבל בהבלעה לכמה שנים שרי אפילו עובדה בשנת השמיטה, דאפשר שלא יעבוד בה בשנה השביעית, אפילו שדה ששכר ישראל מגוי וכו', וע"ש שהביא דברי התוס' רי"ד והסכים לו ובכל זאת התיר בהבלעה. ע"ש].

גם בתוס' רבנו אלחנן (בעבודה זרה שם) כתב, שגם על ידי גוי יש איסור דאורייתא שהבעלים מצווין על שביתת שדהו. והביא דבריו בספר דרך אמונה (פרק א' סק"א).

וכן משמע מדברי הריטב"א בעבודה זרה שם, שכתב, והרי שדה שאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, דאיכא תרתי, איסורא דלפני עור ואיסורא שהוא מצווה על שביתתה, וכו'. ע"כ. ומבואר, דעל עשה דשביתת הארץ עוברים הבעלים גם כשאינו עובד בעצמו, ואפילו על ידי אחרים, ואפילו על ידי גוי.

 

גם במנחת חינוך (מצוה קיב אות א') כתב, דשביעית בענין אחד חמורה משבת ויום טוב, שבשבת ויום טוב האיסור הוא על העושה מלאכה בעצמו, אבל על ידי עכו"ם אינו אלא איסור שבות [מלבד שביתת בהמתו]. ואילו בשביעית אם עושה עבודת הארץ, כגון שחורש או זורע או קוצר על ידי גוי, נהי דהלא תעשה של עבודת הארץ אינו עובר, כי הכל כתוב לנוכח, ככתוב שדך לא תזרע, מכל מקום בעשה עובר בכל עבודת קרקע, ואפילו על ידי אחרים, דכתיב שנת שבתון יהיה לארץ, ושבתה הארץ, ומשמע שהוא גזירת הכתוב שהארץ תשבות, וכמו שמצינו כן גבי שביתת בהמתו בשבת, וכן שביתת כלים לבית שמאי (שבת יח.). ואם כן כל הדינים דשביתת בהמתו בשבת נוהגים גם גבי שביתת שדהו בשביעית. והמשכיר לעכו"ם או לישראל את שדהו לשביעית, עובר משום שביתת הארץ. ע"ש. וכן כתב עוד במצוה שכט, וכתב, וקצת צ"ע שלא מצאתי ברמב"ם דין זה מפורש, אך ודאי הלכה היא באין חולק.

וע"ש שהוכיח כן ממה שאמרו בגמרא עבודה זרה הנ"ל (טו:) אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית כמו שמצווה עליה בשבת. אמר ליה אביי, וכל היכא דמצווה אסור, והרי שדה שאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית ותנן בית שמאי אומרים לא ימכור אדם שדה ניר בשביעית, ובית הלל מתירין, מפני שיכול להובירה. ומשמע שציווי התורה הוא על השדה להשביתה. ואם כן גם אם יעבדה על ידי גוי עובר על העשה, והיינו, דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית כמו שמצווה על שביתת בהמתו בשבת. אלמא דהמצוה היא גם על החפצא.

אלא שיש לדחות הראיה מהגמרא הנ"ל, דלעולם המצוה היא על הגברא, ואין המצוה שהשדה תשבות, אלא הכא איירינן שמוכר את שדהו לחבירו בשביעית, וחבירו עלול לזורעה בשנה זו, ונמצא שהוא מכשילו בזה, ומה שאמרו בגמרא אדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, היינו שהקונה מצווה גם הוא להשבית את השדה בשביעית, ואם כן היאך הוא מוכרה לו, הא מכשילו וקעבר אלפני עור. וע"ש בפירוש רש"י לא ימכור, לישראל החשוד על השביעית, שדה ניר, חרושה, דסתמא לזריעה קיימא, ועבר אלפני עור. ע"כ. ומשמע שכל הדיון בגמרא לגבי לפני עור, אבל אין הכי נמי ליכא מצוה על השדה-חפצא. וע"ש בתוס' (ד"ה מי) שכתבו, התם אין מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, פירוש לפי שאין האיסור בגוף הבהמה אלא בגוף הקרקע, ואפילו השאיל פרתו לעכו"ם לחרוש בה בשביעית, אין שום איסור שביעית על הבהמה וכו', ולכאורה נראה שאם  השכיר שדהו לגוי יש בו איסור שביעית, דהאיסור תלוי בגוף הקרקע, אבל מסוף דבריהם שכתבו, ופריך והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, וכשהוא ביד ישראל אחר יש בו איסור דאורייתא אם זרע בו הישראל ותלינן להיתרא [למוכרה]. וממה שלא כתבו התוס' שגם אם הגוי יעבוד בשדה הישראל יעבור על העשה, משמע שגם לדבריהם האיסור הוא על הגברא. ועוד י"ל, שאין כוונת הגמרא לומר דהוי כגדר שביתת בהמתו, אלא דעל כל פנים איכא איסור על הישראל לעבוד בשדהו בשביעית, כמו שאסור לו לעבוד בבהמתו בשבת. אבל כל דבר הוא גדר בפני עצמו.

גם המהרש"ל בחכמת שלמה (בבא מציעא צ.) כתב על דברי התוס' (ד"ה אבל הכא) שכתבו, דבמועד קטן (יב.) אמרי דבשביעית וחולו של מועד אסור אמירה לנכרי. וכתב המהרש"ל, דבכל מסכת מועד קטן לא מוזכר אמירה לעכו"ם בשביעית דאסור או דשרי, כי בודאי אסור אמירה לכותי בשביעית, אפילו אם תאמר שמותר בשבת [מה"ת], בשביעית אסור מן התורה, לפי שהשביעית תלה השי"ת קדושה בארץ, דכתיב שבת שבתון יהיה לארץ. ע"ש. ומבואר דסבירא ליה דהעושה מלאכה על ידי נכרי בשביעית, עובר בעשה דושבתה הארץ.

גם בשו"ת מהרש"ם חלק ב' (סימן כו) כתב בפשיטות שהאיסור הוא בחפצא, ודייק כן מדכתיב "ושבתה הארץ". ע"ש. ועיין בריטב"א (ריש מו"ק) שכתב, דהגם שהתירו בשביעית מלאכות דרבנן למניעת הפסד, לא הותר לטרוח טירחא יתירה לצורך זה. ובשו"ת משיב דבר חלק ב' (סימן נו) העיר על טעם זה, שהרי לא מצינו בשביעית איסור על הגברא לטרוח ולעבוד בשנה זו, אלא האיסור על האדם שלא יעבוד את הקרקע, והאיסור הוא בחפצא של הקרקע, ואם כן מה בכך אם האדם טורח טירחה יתירה, כל שהיא מלאכה דרבנן ובמקום פסידא היה לנו להתיר אף אם האדם טורח טירחא רבה. ע"ש. ומבואר שתפס גם כן שהאיסור הוא בחפצא. ובאמת שיש לעיין בדברי הריטב"א, שמדבריו לעיל מבואר שהמצוה היא בחפצא.

וכן משמע קצת מהטעם שהביא בספר מטה משה (סימן תעג) למצות שמיטה, דטעמא של מצות שמיטה הוא שתשבות האדמה ותנוח כנגד כל השבתות שבהן הצמיחה צמחים ועשתה מלאכה. כל שנה מכילה [לפי ימות החמה] שלוש מאות ששים וחמשה יום, וביניהם חמישים ושתים שבתות, לפי חשבון זה יוצא שמספר השבתות בשבע שנים הוא שלוש מאות ששים וארבע. ומכיון שהאדמה עושה את מלאכתה גם בשבתות, עליה לשבות איפוא שנת שמיטה שלימה, של שלוש מאות ששים וחמשה יום, כנגד השבתות שלא שבתה בהן. ברם, מכיון שבשנת השמיטה גופה ישנן גם כן חמישים ושתים שבתות, שבהם האדמה מוציאה ספיחים ויש בזה חילול שבת כלשהוא, לפיכך ציותה התורה שלאחרי שבע שנות שמיטה, שבהן נצטברו שוב שלוש מאות שישים וחמש שבתות אשר לא נשמרו כהלכה, תהיה שנת יובל, "למען תנוח האדמה" שנה שלימה כנגד השבתות שלא שמרה במשך שבע שנות השמיטה, שחלפו בארבעים ותשע השנים האחרונות. [וכן משמע עוד מדברי החזון איש הנ"ל בדעת הרמב"ם, דהמצוה היא בחפצא].

וכן מבואר מדברי הרב נחפה בכסף חלק א' (חלק יורה דעה סימן ד') שהמצוה היא בחפצא, שכתב לדון שם אם מותר לקבל יבול מהנכרי כשעבד בשדה ישראל. ומשמע דהאיסור הוא בחפצא ולכן יש לדון אם מותר לקבל מהגוי את הפירות.

גם בשו"ת אדמת קודש כתב כן, דמצות ושבתה הארץ היא מצוה בחפצא. ע"ש. וכן כתב בפנים יפות (משפטים על הפסוק ששת ימים).

גם הגאון החתם סופר (קובץ תשובות סימן ל'), כתב, שהמצוה היא בחפצא. וכן כתבו בספר תורת הארץ חלק א' (פרק ו' אות טז, יז), ובשו"ת בני ציון (סימן ב') שהאיסור הוא על החפצא של הקרקע. כיעו"ש.

גם בספר ערוך השלחן (סימן יט אות יט) כתב, דמצות ושבתה הארץ היא מצוה על האדם לדאוג שהחפצא של השדה שלו תשבות בשביעית. ע"ש. וכן ביאר בספר מועדים וזמנים חלק א' (סימן טז) בדעת הגאון רבי עקיבא איגר (ראש השנה ט.), דבשביעית שורש האיסור הוא שביתת הקרקע, ולכן התוספת היא שיושבת הקרקע טפי, ולכן אסרינן חרישה דמועיל להקרקע ולא נטיעה. אבל בשבת ויום טוב שורש האיסור הוא בגוף הזמן, ועל כן החיוב תוספת הוא להוסיף על הזמן שיהיה כוותה. ע"ש.

ועיין עוד בספר חוט השני (פרק א' ה"א עמוד מה) שכתב, דיש נפקא מינה שלדעת רש"י וסיעתו, המשכיר כלי מחרישה לחשוד על השביעית, חוץ מאשר עובר על לפני עיור לא תתן מכשול, עובר נמי על מצות ושבתה הארץ. מה שאין כן להרמב"ם עובר רק על לפני עיור. אך יש לדחות ד"ז משום דאפילו לדעת רש"י אין הוא עושה מעשה בשדהו, אלא מסייע בלבד, שאין מתחייב על שביתת הארץ היכא שאין זה בשדהו. ודו"ק היטב.

והגאון המבי"ט בחלק ב' (סימן סד) וכן בנו המהרי"ט בחלק ב' (סימן נב) התירו למי

ששכר שדה מעכו"ם לעשר שנים, והשכירו לגוי אחר קודם שנת השמיטה לכמה שנים, שיש להתיר בזה דהוי כשוכר גוי לכמה ימים לעשות מלאכה ויכול לעשות אפילו בשבת, אבל להשכיר שדה לגוי בשביעית אסור וכו'. וכתב רבינו ישעיה מטראני בפסקיו, אף על פי שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת, אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, ויכול להשכיר לגוי לחרוש בו וכו', אבל לא לישראל החשוד לחרוש וכו' ולא ישכיר שדהו בשביעית אפילו לגוי, שאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית, שנאמר שבת שבתון יהיה לארץ. ע"כ. ונראה מכאן דדוקא בשנת השמיטה עצמה או מקודם לצורך שביעית הוא דאסור להשכיר לגוי, אבל בהבלעה לכמה שנים שרי אפילו עובדה בשנת השמיטה, דאפשר שלא יעבוד בה בשנה השביעית. ואפילו שדה ששכר ישראל מגוי נראה דלא שרי להשכירה לגוי אחר בשנת השביעית עצמה, או לצורך שנת שביעית. ע"כ. וגם בנו המהרי"ט בתשובתו הנ"ל כתב, דמותר להשכיר בהמתו לנכרי בשביעית, אפילו שיחרוש בהם בשביעית ואין בכך כלום, שאין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית. ולהשכיר שדהו לנכרי אסור אלא בהבלעה, דהיינו שמשכיר לו שבע שנים בשבע מאות זוז. דכיון שהשכיר לו לשנים מרובות אם יוביר ולא יעביד בחד שתא מינייהו משלם במיטבא, דאורחא דמילתא היא שאינו זורעה שנה אחר שנה כדי שלא תיכחש, ונמצא דלאו שכר שביעית הוא נוטל אלא של שאר שנים, ומה שאמרו בפרק המקבל, המקבל שדה מחבירו לשבע שנים אין שביעית מן המנין, התם בישראל קתני, דמידע ידע שאין דרך ישראל לעבוד בשנת השמיטה, אבל לגבי נכרי השביעית מן המנין ודרך הבלעה שרי, וכתב שכן מצאתי לאבא מארי זצ"ל בתשובה שהתיר להשכיר שדהו להבלעה לשנים אחרות. ע"כ. [ובאחרונים עמדו לבאר מה נשתנתה שכירות זו בהבלעה מסתם שכירות].

ובספר פאת השלחן (סימן כג אות לא) הביא דברי המהרי"ט הנז', וכתב דלכאורה יש ללמוד מדבריו, דסבירא ליה דהאיסור בשביעית הוא על הגברא, דאי נימא דהאיסור על החפצא, למה דן שם אם יש לאסור משום שכר שביעית, כשמקבל שכר על העבודה שעובד בקרקעו, הא בלאו הכי אסור מצד זה שהקרקע אינה שובתת. אלא ודאי דסבירא ליה דמצות ושבתה הארץ אינה מצוה על החפצא אלא על הגברא, ולכן דן שם אם מותר לקבל שכר שביעית, ועל זה השיב להקל. ועיין בכיוצא בזה גבי שבת באורח חיים סימן רמ"ג, דמותר להשכיר שדהו לגוי אף שהגוי עובדה בשבת, שדרך לתת שדה באריסות. ועיין בהלכות שביעית שבכרם ציון (פרק י' ס"ד). ועיין במנחת חינוך (מצוה שכט) שהקשה על המבי"ט הנ"ל שהרי ציווי שביתת שדהו דומה לציווי שביתת בהמה בשבת, ושם אסור להשכיר לגוי לפני שבת, ואם כן יש לאסור כן גם בשביתת השדה. וכן תמהו בשו"ת שמן המור (הובא בכרם ציון על שביעית עמוד כג) הנ"ל, ובשו"ת נחפה בכסף ח"א הנ"ל, ובשו"ת משנת יוסף חלק א' (סימן מא אות א'). ומבואר שם, דהבלעה מועילה רק לשכר שלוקח, שלא יקרא שכר שביעית, אבל לא למלאכה שעושה הגוי בשדהו, דאפילו השכיר בהבלעה כשעושה הגוי עבודה בקרקע עובר הישראל, וכדמצינו גבי שביתת בהמתו דהאיסור לא מסתלק בלא הפקר.

והרי"מ טיקוצ'ינסקי בספר השמיטה (פרק ב' סעיף א', ופרק י' ענף ב' סעיף א') כתב, שאסור לישראל שיעבוד שדהו גם על ידי גוי, ואפילו אם הישראל לא אמר לו בפירוש שיעבוד בשדהו, אלא שהגוי עובד לדעת ורצון הישראל, גם כן אסור. וע"ש בהערה 2 שהביא בשם מהר"י דיסקין שהטעם שאסור לעבוד על ידי גוי, כי מלבד שיש בזה איסור שבות, דאמירה לגוי שבות בכל איסורי לאו,  ואפילו אם שביעית בזמן הזה דרבנן על כל פנים עיקרו מן התורה, וגם יש איסור עשה של שביתת הארץ. ועוד יש לדון לפי מה שהקשו האחרונים גבי שבת, למה לי איסור שבות דאמירה לגוי, תיפוק ליה מטעם שליחות, לפי מה שכתבו התוס' בב"מ (עא:) דלחומרא יש שליחות לנכרי, ותירץ הכסף משנה, דבשבת הקפידא רק על שביתת הגוף ולא שייך שליחות, לפי זה בשביעית שהשביתה היא על הארץ אפשר לאסור גם מטעם שליחות. ע"כ.

הערה ע"ד האור לציון הסובר שהמצוה בגברא

 

והנה בספר אור לציון על שביעית (עמוד קכד) כתב, דמאחר שבני ספרד קיבלו עליהם הוראות הרמב"ם במקום שמרן לא גילה דעתו, על כן בני ספרד רשאים להקל כדעת הרמב"ם, שהאיסור הוא בגברא ולא בחפצא, ולכן בגינת שותפים שיש שם שכנים חילוניים, אין צריך שיפקיר את חלקו, אחר שהוא עצמו אינו עובד בגינה, והאיסור הוא על הגברא, ומה איכפת לו שהקרקע אינה שובתת. ע"ש.

ובמה שתלה הדבר בגדר מצות ושבתה הארץ, וגם תפס שהמצוה היא בגברא לבד, הנה לפי המבואר אין הדבר ברור כן בדעת הרמב"ם, ואין הכרח כל כך מלשונו שכתב "לשבות מעבודת הארץ" דהוא איסור גברא, דאף אם הוא איסור חפצא בודאי שאיסור זה הוא גם על האדם. וברמזי ההלכות שלו הנ"ל משמע דסבירא ליה שהאיסור על החפצא. ואין זה סותר ללשונו בפרק א' הלכה א', דאף שכתב שהציווי היה על עבודת הארץ ועבודת האילנות, אינו רוצה לומר דהציויי על העובד, אלא הכוונה היא שהתורה ציותה על הבעלים לדאוג שהקרקע שלהם תשבות בשביעית, ועיקר המצוה היא בחפצא. ועל כרחנו לדחוק כן, שלא יסתרו דבריו במה שכתב ברמזי המצוות בריש הלכות שמיטה. תדע, שהרי הגרי"פ פערלא והגאון החזון איש הבינו בדעת הרמב"ם שהמצוה היא על החפצא. וכן כתב בדרך אמונה הנ"ל. וגם הרבה מהאחרונים כתבו שהמצוה היא בחפצא, וכפשטיה דקרא "ושבתה הארץ". וכן מוכח בפשיטות מהגמרא ע"ז הנ"ל, ואם כן למה לנו להידחק בביאור דברי הגמרא מכח דיוק בלשון הרמב"ם, נימא דגם להרמב"ם האיסור הוא על החפצא, וכדמוכח מלשונו בספר המצוות. ובפרט שמצינו להאבן עזרא, תוס' רי"ד, תוס' רבנו אלחנן, הסמ"ג, שכתבו להדיא שהוא איסור חפצא. וכן כתבו הרבה אחרונים, ולכן נראה שאין הדבר ברור כמו שכתב באור לציון הנז' דהוא איסור גברא בלבד.

ואמנם בגינת שותפים שבהם השכנים החילוניים עובדים בגינה בשביעית, אף לדעת רוב הראשונים והאחרונים הסוברים שהמצוה היא בחפצא, עם כל זה נראה שאין הבעלים עוברים בעשה, אחר שהדבר נעשה שלא על דעתם, ורק שצריכים לבאר דעתם שהתשלום שהם משלמים אינו עבור הגינה, אלא עבור הוצאות החשמל והניקיון בחדר המדרגות, וכדומה. וראה בנידון זה [כשיש שכנים העובדים בגינה] בשו"ת אז נדברו חלק ד' (סימן יג), ובשביתת הארץ (עמוד עו), ובשמיטה כהלכתה (עמוד ט'). ע"ש.

ובאמת שיש לדון במקום שהבעל הבית לא השכיר את השדה במיוחד שעבדו ויזרעו, אלא השכירם בסתם כשאר משכירי בתים שהוא לדירה, והשוכר מדעתיה דנפשיה זורע ונוטע מאליו בלי ידיעת הבעלים, אם בזה נמי נימא שהבעלים עוברים על שביתת שדה, או מכיון שאין הבעלים נהנים מזה כלום, והם אדעתא דנפשיה קעבידי שלא ברשות, אין הבעלים עוברים על איסור שביתת שדהו. ודן בזה בכרם ציון על שביעית (גידולי ציון עמוד מא) וכתב, שהדבר תלוי במחלוקת בדין שביתת בהמתו בשבת אם הבעלים עוברים כשאחרים עושים מלאכה בבהמתם שלא ברצון הבעלים. והנה בבנו קטן המצווה על למען ינוח, מבואר בשבת (קנא.) דאם הקטן עביד אדעתא דנפשיה אין האב עובר עליו. וכן בשביתת עבדו מבואר בשלחן ערוך (סימן שד) שאם העבד עושה אדעתא דנפשיה אינו עובר עליו. וכן נראה מדברי הרמב"ם (סוף פרק כ' מהלכות שבת) שכתב, כמו כן אמרו שלא יעשה מלאכה מישראל  רבו וכו', משמע דלעצמו עושה. וכן הוא בספר התרומה (הלכות שבת סימן רכב) שמותר לישראל להניח לעבדו ושפחתו לעשות מלאכה שלהם ולא של ישראל ולא עבר משום למען ינוח עבדך. וכן הוא שם בסימן רנב, והישראל מותר להניח עבדו לעשות מלאכה לעצמו, ואין כאן איסור למען ינוח עבדך, כדאמר בפרק מחוסרי כפרה, עבד ואמה עושין מלאכה לעצמן כישראל בחול וכו'. ואיסור למען ינוח עבדך היינו למען ישראל. אכן לענין שביתת בהמתו בשבת מצינו מערכה מול מערכה, שדעת רבינו האי גאון [הובא בבית יוסף אורח חיים סימן שה], דהיכא דשלא בשכירות נותן לו מותר, ואם עושה בהן הגוי צרכיו אין עליו כלום, דשלא מדעתו הוא עושה. ואם רואה אותו מוחה בידו. וכן הוא דעת הרלב"ח הובא במגן אברהם שם (ס"ק טו) אם הבהמה יצאה מעצמה לחוץ ומשא עליה, שלא על ידי אדם אין הבעלים צריכים למנעה. אולם דעת המגן אברהם והאליה רבה שם, דגם אם הבהמה עושה מעצמה בלי דעת הבעלים גם כן מוזהר על שביתת בהמתו. ועיין בריטב"א (עבודה זרה טו.) שכתב, ויש לו ליזהר שמירה מעולה בבהמתו שלא לעשות מלאכה אפילו על ידי אחרים ואפילו כשנטלוה ממנו למידי דהיתרא כמו שהוא מוזהר על עצמו. ומשמע קצת דמחוייב אף למנוע. ועיין בשלחן ערוך (סימן רמו סעיף ג') בהשאיל בהמתו לנהכרי והתנה עמו להחזירה לו קודם השבת ועבר העכו"ם ועיכבה ולא החזירה לו שצריכים הבעלים להפקיר את הבהמה כדי שלא יעברו על איסור תורה של שביתת בהמתו. ומקור הדברים הוא מהריב"ש, ומדקאמר שלא יעבור על איסור תורה וכו' משמע שעובר על האיסור אף שהתנה עם העכו"ם מראש שלא יעבוד בה בשבת. ואמנם בסימן שה לענין מסירה לרועה פסק בשלחן ערוך כדעת השבולי הלקט בשם רב האי גאון, דשרי למסור סוס או פרד לרועה עכו"ם ואף על גב שהעכו"ם משתמש בהם בשבת אין בכך כלום כיון דשלא מדעת ישראל הוא עושה, ואינו ממתין שכירות ממנו ואם רואהו משתמש בה בשבת מוחה בידו. ולא כתב שחייב להפקירה אלא שצריך למחות שלא יהיה נראה כאילו מסכים על ידו. אבל איסור תורה ליכא, כיון שהרועה עושה מלאכה שלא ברשות הבעלים, ודלא כדעת הריב"ש (בסימן רמו). ויש שתירצו דלעולם סבירא ליה למרן דבלא רשות הבעלים אין הישראל עובר על שום איסור, דלא אסרה תורה אלא מלאכה הנעשית מחמת הבעלים, וכל שנעשה שלא מחמתיה אין הבעלים עוברים, ומה שפסק כהריב"ש במשכיר לעכו"ם ומתנה עמו שיחזירנה לו ערב שבת, שאני שכירות מרועה, כיון דבשכירות מסר לו הבהמה לעשות מלאכה, מה שמתנה עמו שיחזירנה לא שוה כלום אם לא קיים התנאי, ומראש ידע אשר פיהם דיבר שוא, ושפיר חשיב כנעשה מחמתיה. וראה בים של שלמה (פרק ה' סימן ו'). ולפי זה יוצא שאין איסור שביתת בהמתו בנעשה מאליו בלי ידיעת בעלים.

ומעתה גם בשביעית אין שום איסור על הבעלים בנעבד מאליו בלי רשותו. ועל כל פנים בגינת שותפים שיש שם שכנים חילוניים העובדים בגינה בשמיטה, הדרך הנכונה יותר היא לדעת מרן אאמו"ר שליט"א שיפקירו את חלקם בגינה בפני שלשה. [אלא שקצת צ"ע בזה אם מהני להפקיר באופן שהדירה עדיין רשומה על שמו בטאבו, ולפי החוק כל שהדירה רשומה על שמו לא מהני ההפקר, ואף לפי ההלכה יש לדון בזה אם מהני להפקיר כשיש שטר המוכיח בעלות, ושמא כיון ששלשה יוכלו להעיד שהפקיר את חלקו, מהני אף נגד שטר. וי"ל דכיון שאין לשלטון הנאה אישית מהרישום בטאבו, בזה לא אמרי' דינא דמלכותא, ומהני גם בלא רישום בטאבו. ועיין בספר לאור ההלכה (עמוד קכב) ובשו"ת ישכיל עבדי ח"ו (דף נו.), שיישבו ד"ז]. או שימכרו את חלקם בגינה לגוי, באמצעות הרבנות, לאחר שלפני מספר שנים אחד הרבנים הראשיים בעבר יזם שיעבירו חוק בכנסת של אנשי המדינה כאן, שכל מכירה הנעשית על ידי הרבנות בערב השביעית, תופסת לפי החוק גם בלא העברת הטאבו של כל שדה ושדה.

ועל כל פנים אין להשכיר את שדהו לגוי לשנה השביעית, אחר שמצות ושבתה הארץ היא בחפצא, ובלאו הכי כתב בנחפה בכסף הנ"ל דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון לענין שביעית, ולכן אסור לעבוד על ידי נכרי. ע"ש.

ועיין בשו"ת משיב דבר חלק ב' (סימן נו, עמוד 116) שכתב, דכמו שאסור להשאיל או  להשכיר  בהמה  לעכו"ם  בשבת משום שאדם מצווה על שבית בהמתו, כך אסור להשכיר שדהו לעכו"ם בשביעית, משום דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית. וכן אמרו בע"ז טו. ואם כן איך מצי להשכיר לעכו"ם על ידי הבלעה. שלישית, תמהני אם שרי להשכיר שדה לעכו"ם, ומאי טעמא דצריך על ידי הבלעה. בשלמא בשבת אשכחן השוכר את הפועל לשמור את הפרה וכו', אין נותנין לו שכר שבת, דבשבת אסור שכר שבת וכו', אבל בשביעית אפילו הוי שכר שביעית מאי איכפת לן, וכי בשביעית אסור פרקמטיא דנאסר שכר שביעית, דהא דאמרינן לאכלה ולא לסחורה הוא רק בפירות שביעית, אבל לא בשאר דברים, ולכן אין להתיר על ידי שכירות בהבלעה.

שוב ראיתי בספר תורת הארץ (לר"מ  קליער  פרק  ו') שהרחיב הרבה בזה, והעלה דלכולי עלמא המצוה היא בחפצא.

וראה עוד בנידון החקירה הנ"ל, אם מצות שמיטה היא בחפצא או בגברא, בספר גזע ישי (סימן יב), ובהר המור (עמודים פח, קכו, קכט, קמב, רמז, רעה), ובכרם ציון (עמוד שלב, שמב, שנד), ובשעות דרבנן (דף פא),  ובשביתת הארץ (עמוד י'), ובשבת הארץ (עמוד 180) ובשו"ת שבט הלוי (חלק יורה דעה סימן ד'), ובשמיטה כהלכתה (עמוד ט'), ובשו"ת ציץ הקודש (סימן טז), ובספר הוראת שעה (פרק כח). ובשו"ת משנת יוסף חלק א' (סימן מא), ובמשפט כהן (פרק כג ס"ק כט). ע"ש.

ויש לחקור עוד, אם מצות השמיטה היא מצוה כללית על כל ישראל, שהרי לא

יח. אסור לומר לגוי לעשות לו מלאכה בקרקע בשביעית. [בקרקע שלא נמכרה במכירה הנעשית על ידי  הרבנות].  אולם  במלאכות  דרבנן

בדבר שיש בו מחלוקת, אפשר להקל על ידי גוי. יח)

נאמר ושבתה ארצך, כדרך שנאמר בהלאוין שדך לא תזרע, כרמך לא תזמור, ואם אחד מישראל עובד בשדהו עוברים כל ישראל, או שהמצוה היא על כל אחד בשלו. וראה בחקירה זו בשו"ת ציץ הקודש  (סימן  טז  אות  יב),  ובספר שבת הארץ שם, ובספר תורת הארץ שם. וע"ש שהעלו כהצד השני. ומכאן רצה הרב קוק להוכיח שאין מצוה כלל על האדמה, אלא על הגברא בלבד, שאילו היתה מצוה על האדמה אם כן כל אחד ואחד מישראל עובר אם מי שהוא עובד בשביעית. אך יש לומר שאין זה תלוי בזה, כל ישראל אמנם אינם עוברים, אבל בעל השדה עובר אם שדהו אינה שובתת ונעבדת אפילו על ידי גוי.

עשיית מלאכה על ידי גוי בשביעית

 

יח) יש לחקור במאי דקיימא לן בכל דוכתא אמירה לעכו"ם שבות, היאך הדין באומר לנכרי לעבוד בשדהו עבודה אסורה בשביעית, האם יש בזה דין אמירה לעכו"ם ככל דוכתא דאסור מדרבנן, ומותר בתרי דרבנן במקום צורך או מצוה, או שאסור מדאורייתא, או שאין בו איסור כלל. והנה אי נימא דמצות שביעית היא מצוה בחפצא על הקרקע, לכאורה אמירה לגוי [שאינו פועל שלו, כי בפועל יד פועל כיד בעל הבית] אסורה אף מן התורה אחר דסוף סוף שדהו אינה שובתת. אבל אי נימא דהאיסור הוא על הגברא, נמצא שמן התורה אין איסור לומר לגוי לעשות מלאכה בשדה או באילן. אך יש לדון אם על כל פנים אסור מדרבנן. וכבר כתבנו בזה לעיל. וראה בגמרא בבא מציעא (צ.) איבעיא להו, מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה, מי אמרינן כי אמרינן אמירה לגוי שבות הני מילי לענין שבת דאיסור סקילה, אבל חסימה דאיסור לאו לא, ובגמרא רצו לפשוט דין זה מאיסור סירוס לבהמתו על ידי בן נח. וכתבו התוס' שם (ד"ה אבל) אף על גב דבמועד קטן (יב.) אמרינן, דבשביעית וחולו של מועד אסור אמירה לגוי, התם משום דשבת ויום טוב חדא מילתא היא, וגזרו אטו שבת. וכבר הזכרנו לעיל מה שכתב המהרש"ל בהגהות חכמת שלמה שם, וז"ל: כך מצאתי בפסקי תוס', ועל כל זאת אני אומר שטעות נפלה בספרים, כי בכל מסכת מועד קטן לא נזכר אמירה לכותי בשביעית דאסור או מותר, כי בודאי אסור אמירה לגוי בשביעית אפילו אם תאמר שמותר בשבת, לפי שהשביעית תלה השי"ת קדושה בארץ, דכתיב שבת שבתון יהיה לארץ. והבן. וכך הוא הלשון בפרק מי שהפך וכו' כל שמותר לעשות אומר לכותי ועושה, וכל שאינו מותר לעשות אין אומר לכותי ועושה. וכן בפי' התוס' לשם בכל המסכת לא נמצא רק מועד, וכן אני אומר שטעה הסופר בין שבת לשביעית, כי לשם גם כן אשבת קאי כל שעושה וכו'. ודו"ק. ומבואר מדבריו דאמירה לגוי בשביעית חמור משבת, ואיסור זה הוא מצד ושבתה הארץ.

ומדברי הרמב"ם (פרק יג מהלכות שכירות הלכה יג) מבואר, דאיסור אמירה לגוי הוא בכל האיסורים. שכתב, דהאומר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה, אסור ואינו לוקה. וכתב הרב המגיד שכן דעת הרמב"ן, דאיסור אמירה לגוי שייך בכל האיסורין. ויש חולקים. וראה בילקוט יוסף שבת כרך ב' (עמוד רלב). ע"ש. ובפשטות הוא הדין גם בשביעית. ועיין במנחת חינוך (מצוה קיב אות ב') שכתב, דשביעית שונה משבת, דבשבת האיסור הוא רק על העושה וכו', אבל בשמיטה אם עושה עבודת הארץ, כגון שחורש שדהו או זורע או קוצר על ידי גוי, נהי דהלא תעשה של עבודת הארץ אינו, כי הכל כתיב לנוכח, שדך לא תזרע, אך בעשה עובר בכל עבודת קרקע אפילו על ידי אחרים. ע"ש.

ובשו"ת מהריט"ץ חלק א' (סימן מז) כתב, לענין חרישה על ידי גוי בשביעית בקרקע של גוי, דאסור לישראל לסייע ביד הגוי בקרקע של גוי, וע"ש מה שדן לענין הפירות. ומשמע מדבריו דבקרקע ישראל פשוט דאסור על ידי אמירה לגוי. ודו"ק.

ובזמנו [לפני כ- 300 שנה] התעורר פולמוס גדול בין חכמי ירושלים, באלמנה אחת שהלוותה מעות לגוי אחד ואמר לה הגוי, שבכסף זה הוא יקנה עבורה חטים, ויזרעם בקרקעו עבורה, ובהגיע עת הקציר בשנת השמיטה, שלח לה הגוי שתבוא לאסוף את תבואתה, ובאה לשאול לפני חכמי ירושלים אם תבואתה זו מותרת באכילה ובהנאה. והראשון לציון רבינו יונה נבון זצ"ל בשו"ת נחפה בכסף (חלק יורה דעה סימן ד') אחר שהחליט דשביעית בזמן הזה מדרבנן, כתב להקל בנידון דידן, ואף דמצות ושבתה הארץ היא מצוה בחפצא, ולפי זה לכאורה יש לאסור בנידון דידן, עם כל זה העלה שם להקל, אחר שהיא לא ציותה לו. והגוי עשה כן מעצמו. וצירף גם דברי המהריט"ץ שגוי העובד בשדהו של הגוי בשביל ישראל, אין בכך איסור. והראוני שכן דעת הגאון רבי ישראל מאיר מזרחי זצ"ל בשו"ת פרי הארץ חלק ג' (סימן ד'), דאין איסור אמירה לנכרי אלא דוקא בשדה הנכרי, אבל בשדה ישראל איכא איסור אמירה לגוי בשביעית. וכן כתב בשו"ת אדמת קודש (חלק יורה דעה סימן ט' חלק ב'). וכן כתב רבי אליהו מני זצ"ל (ראב"ד דחברון, סימן קט). וכן הוא בברכי יוסף (יורה דעה, שירי שיירים, סימן שלא), וכן הוא בשו"ת שעות דרבנן (להמקובל רבי שלמה כהן זצ"ל, בעל היפה שעה, דף פא). וכן דעת מהר"ם קלירס זצ"ל בספר תורת הארץ (חלק א' פרק ו'). וכן כתב בשו"ת שמן המור (למהר"ם רוביו, אב"ד דחברון, חלק יורה דעה סימן ד'), דאיכא נמי איסור השכרה לגוי, משום שמבטל מצות ושבתה הארץ. ע"ש. וכן כתב בשו"ת ציץ הקודש חלק א' (סימן טז אות ז'). ובשו"ת בני ציון חלק א' (סימן ב'). ע"ש.

וכן משמע ממה שכתב בשו"ת מהרי"ל דיסקין (סימן כז אות כד) להתיר לשתול על ידי גוי עצי אקליפטוס באויר לא טוב, על מנת לזככו, אחר שיש לחוש לבריאות הגוף ואין לך שעת הדחק גדולה מזו, ויש להתיר ליטע על ידי נכרי, אחרי כי אין מבואר איסור דאילני סרק להדיא במשנה רק במשמעות, מדרשב"ג מתיר מכלל דת"ק אוסר וכו', עם כל זה אפשר להתיר בשעת הדחק כזה. וצ"ע ויש להתיישב. ע"ש. והצדדים להיתר הוא משום דהוי שבות דשבות, דאקליפטוס אינו עץ פרי, ולכן איסורו רק מדרבנן, ועל ידי נכרי הוי שבות דשבות. ומבואר שתפס בפשיטות דאמירה לגוי בשביעית אסורה מיהא מדרבנן.

וכן מבואר מדברי הגאון החזון איש (שביעית סימן יב אות ו') שכתב לגבי האוסף משדהו כדרך הבעלים, דעובר בלאו, אבל לענין שבות שאסרו לאסוף הרבה שרב הכמות נראה כסחורה, לא מהני שיור, שהרי שבות זו בין בבעלים בין לאחרים, ובין לענין לאו דאורייתא הנוהג בבעלים, ובין לענין שבות הנוהג בכל אדם, אין נפקותא אם עושה בעצמו או על ידי שליח, שאין צריך כאן דין שליחות, למה הדבר דומה לאדם שתוחבין לו איסור לגרונו לרצונו, או שמלבישין לו כלאים לרצונו, והכי נמי כששלוחיו קוצרין לו כל שדהו ורצונו להחזיק לעצמו הכל, הרי עבר בלאו דל"ת כדרך הקוצרין, והילכך אין נפקותא אם עושה על ידי ישראל או עושה על ידי נכרי, ואפילו על ידי קוף, ואינו ענין אמירה לנכרי בעלמא. ע"כ. ומבואר, דהאיסור הוא גם על ידי נכרי. ובמקום אחר כתב עוד החזון איש (שביעית, סימן יז ס"ק כה ד"ה ובזמן): שלדעת רש"י אף על פי שבכל מקום איסור אמירה לעכו"ם הוא שבות, מכל מקום בשביעית עובר מן התורה, וכן משמע מתוס' רבינו אלחנן, מה שאין כן להרמב"ם האיסור על הבעלים וכו', ולפי זה מן התורה יכול לזרוע על ידי עכו"ם וכו'. ע"ש. ומשמע מדבריו שההיתר הוא "מן התורה", אבל אין הכי נמי מדרבנן איכא איסור אמירה לעכו"ם גם בשביעית. וכן כתב בספר דרך אמונה (פ"א ה"ה ס"ק לג) שאין נוטעין בשביעית אילן סרק ואפילו לסייג ואפילו על ידי גוי. ע"ש.

וכבר הזכרנו לעיל מה שכתב הרי"מ טיקוצ'ינסקי בספר השמיטה (פרק ב' סעיף א', ופרק י' ענף ב' סעיף א'), שאסור לישראל שיעבוד שדהו גם על ידי גוי, ואפילו אם הישראל לא אמר לו בפירוש שיעבוד בשדהו, אלא שהגוי עובד לדעת ורצון הישראל, גם כן אסור. וע"ש בהערה 2 שהביא בשם מהר"י דיסקין שהטעם שאסור לעבוד על ידי גוי, כי מלבד שיש בזה איסור שבות, דאמירה לגוי שבות בכל איסורי לאו,  ואפילו אם שביעית בזמן הזה דרבנן על כל פנים עיקרו מן התורה, וגם יש איסור עשה של שביתת הארץ. ועוד יש לדון לפי מה שהקשו האחרונים גבי שבת, למה לי איסור שבות דאמירה לגוי, תיפוק ליה מטעם שליחות, לפי מה שכתבו התוס' בב"מ (עא:) דלחומרא יש שליחות לנכרי, ותירץ הכסף משנה, דבשבת הקפידא רק על שביתת הגוף ולא שייך שליחות, לפי זה בשביעית שהשביתה היא על הארץ אפשר לאסור גם מטעם שליחות. ע"כ. ועיין עוד בכסא דוד (סימן א' ס"ק יט) ובבאו"ה שם. ובספר ברית עולם (א' ס"ג), ובספר שביתת השדה (עמוד לג לד). ע"ש. [ולגבי עץ סרק לסייג, ראה מה שכתבנו להלן להקל בזה].

וכבר נתבאר שבדין זה אם מצות שביעית אם היא בחפצא או בגברא, היא מחלוקת גדולה בפוסקים, וכיון שמדברי הראשונים משמע שהמצוה היא בחפצא,  ולדבריהם  אסור  לעבוד  בשדה  בשביעית גם על ידי גוי,  נראה דיש לחוש לדבריהם ואין להקל בזה גם בשביעית  בזמן  הזה  שהיא  מדרבנן, אחר שכן מבואר ברוב הפוסקים הראשונים והאחרונים. אולם במלאכות דרבנן, או בדבר שהוא שנוי במחלוקת אם איסורו מן התורה או מדרבנן, אפשר להקל על ידי גוי, דיש לנו ספק ספיקא בדרבנן [בזמן הזה], וכגון לענין נטיעה בשביעית, שלדעת רוב הראשונים איסור נטיעה בשביעית אינה אלא מדרבנן, ואם כן שמא נטיעה מותרת מן התורה, ואם תמצא לומר דאסורה מן התורה, שמא הלכה כהסוברים בדעת הרמב"ם והתוס' דמצות ושבתה הארץ חלה על העובד ולא על בעל הבית. וכיון דשביעית בזמן הזה מדרבנן, יש לסמוך עלייהו, אף שהוא נגד רוב הפוסקים, בצירוף הספק ספיקא הנז'. וכן העלה לדינא הגר"ש עמאר שליט"א בקובץ תנובות שדה (גליון 30) מהטעם הנז'.

ומה שכתבנו שכל זה אם הגוי עושה בשליחותו וכו', כן כתב בספר השמיטה להרי"מ טיקוצ'ינסקי (פרק י' ענף ב' סעיף א'). וכעין זה מצינו באיסור שביתת בהמתו בשבת שהיא מצוה מן התורה, דדוקא כשמשכיר את בהמתו לעכו"ם הוי כאילו הבעלים השכירו לעבודה. ע"ש.

ודע,  שמותר  למכור  שדה  למי  שאינו שומר תורה ומצוות בשנה ששית, אף

יט. אף על פי שלדעת הרמב"ם אין להתיר לעשות מלאכות של תורה גם אם מלאכות אלו באות לצורך קיום האילן בלבד, [לאוקמי אילנא], עם כל זה על ידי גוי יש להקל לעשות אף מלאכות של תורה, כשמלאכות אלו באות לאוקמי אילנא. ובפרט שיש מתירים כל מלאכה שהיא לאוקמי אילן, אף במלאכות של תורה, ושביעית בזמן הזה היא מדרבנן, ועל ידי גוי בודאי שיש לסמוך להקל לעשות כל המלאכות על-ידיו, ובלבד שיהיה לאוקמי

אילן. יט)

כ. מותר לסיטונאים המספקים ירקות לשומרי שביעית, לעשות חוזה עם חקלאים ערביים ולתת להם כסף מראש על מנת שיקנו זרעים לזרוע את שדותיהם [בארץ ישראל] בשביעית, וימכרו להם

בשביעית התוצרת שתוציא השדה. וכל זה בשדה של גוי. כ)

שידוע שיעשה בה מלאכה. וראה ברמב"ם (פרק ח' הלכה ב'), דמשמע דוקא בשביעית אסור, אבל קודם לכן מותר. וראה עוד בחזון איש (סימן יב אות ט'), ובדרך אמונה (ציון ההלכה סק"ו). אבל  להשאיל או להשכיר אסור, מכיון שלא קניא, נמצא שעובד בשביעית בקרקע של ישראל, וכמו שכתב בתורת זרעים (פרק ה' משנה ו'). ע"ש.

מלאכות דאורייתא – לאוקמי אילנא – על ידי גוי

 

יט) דאיכא ספק ספיקא, דשמא הלכה כהסוברים דמותר לעשות גם מלאכות דאורייתא לאוקמי אילנא, וכיוצא בזה פסק החזון איש, דכל שהוא לאוקמי אילנא אף במלאכות דאורייתא יש מקומות שאפשר להקל. ואף אם תמצא לומר דהעיקר לדינא לאסור בזה, שמא הלכה שעל ידי נכרים מותר, משום דעשה דשביתת הארץ חל רק על העובד בשדה, [הגברא] ולא על בעל השדה. וכן פסק בקובץ תנובות שדה הנ"ל.

לתת כסף שהגוי יקנה זרעים ויזרע בשביעית בשדה של הגוי

 

כ)  הנה  היכא  שהערבים בלאו הכי זורעים את שדותיהם בשביעית, והישראל

נותן לו זני חטים מיוחדות ומשובחות, על מנת שימכרו לו אחרי הקציר בשביעית את יבול החטים שיקצרו, כי הערבים זורעים את שדותיהם כין כך ובין כך בשבילם, אלא שזני זריעה שלהם מעורבים בפסולת ולא עולים יפה, ואינם מתאימים לתעודת צרכי בית החרושת. אם מותר לעשות כן, דן בזה בשו"ת ישועת משה חלק א' (סימן טו), וכתב, שדבר זה תלוי בחקירה שכתבנו לעיל (פרק א') אם מצות ושבתה הארץ חלה על האדם מישראל שישבות מעבודת הקרקע, וכלשונו של הרמב"ם "מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה השביעית וכו'". או שנצטוינו שתשבות ארצנו בשביעית, כלשונו של הרמב"ם במנין המצות: שתשבות הארץ בשביעית ממלאכתה. דאי נימא כהצד הראשון שהמצוה היא על הגברא, בנידון דידן ליכא שום איסור. אבל אי נימא דהמצוה היא בחפצא, לכאורה אסור לישראל לסייע וליתן כסף בעבור זריעה בשביעית בארץ ישראל. וכבר כתבנו לעיל שדעת כמה ראשונים דהמצוה היא בחפצא, וכמו שכתב הריטב"א בעבודה זרה (טו:) דאיכא תרי איסורי, דלפני עור, ואיסורא שהוא מצווה על שביתתה. ע"ש. וכן הוא בתוס' רי"ד שם. וכן כתבו המהרש"ל בב"מ (צ:), והמנחת חינוך (מצוה קיב) שהאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית.

אך יש לחלק דכל זה דוקא לזרוע על ידי גוי בשדה של ישראל, דאז שייך לומר דהישראל מצווה שהחחפצא של הקרקע שלו לא תעבוד בשביעית. אבל גוי הזורע בשדה עצמו, לכאורה אין בזה איסור. אלא שעדיין יש לדון בזה, דהנה יסוד האיסור של ושבתה הארץ כולל שכל ישראל מחוייבים להגן על שביתת הארץ, וממילא כל שהוא בארץ ישראל, איך הישראל יסייע ביד הגוי לזרוע בקרקע הארץ בשביעית, והרי סוף סוף הגוי מחלל במעשה הזריעה את קדושת ושביתת הארץ, ולא נוכל לסייעו. ולפי זה אסור לנו לסייע שנכרי יעבוד באדמתו הוא בארץ ישראל.

ואף על פי שאין שליחות לגוי, מכל מקום לפי מה שכתבו התוס' בב"מ (עא:) דלחומרא יש שליחות לנכרי, אם כן בנידון דידן יש להחמיר. אף על פי שעבד העושה אפילו מלאכת רבו שלא מדעתו אינו מחוייב להפרישו, כמבואר בשלחן ערוך (אורח חיים סימן שד סעיף א') דלא עדיף מקטן, התם היינו טעמא דבשבת הקפידה התורה על שביתת האדם, מה שאין כן בשביעית דהוי חובת חפצא משום שביתת הארץ, ואין צריך לומר לשיטות הפוסקים הסוברים דאין קנין לעכו"ם להפקיע מקדושת ארץ ישראל, שבודאי אסור לנו לסייעו בניתנית זרעים או מקדמת כסף וכדומה.

וכתב עוד בישועת משה הנז', שיש לתלות נידון דידן בחקירה אם מצות ושבתה הארץ היא בחפצא או בגברא, וכן יש לתלות הדבר במחלוקת אם יש קנין לעכו"ם להפקיע, דאי נמא יש קנין לעכו"ם בארץ ישראל ונחשב קרקע שלו כמו אדמות חוץ לארץ, שוב אין חיוב להפרישו דהרי לא מחלל כלל את קדושת הארתבמה שעובד באדמתו. אלא שלהרבה פוסקים אין ענין של יש קנין או קנין וכו' אלא דיון להפקעת הפירות אבל לא לגוף הקרקע שנשארת בקדושתה. ועיין בתשובת הרא"ש (כלל ב' סימן א') ובשו"ת שאגת אריה החדשות (דין חדש ס"ג) ובחזון איש (שביעית סימן א') ואם כן יש גם על חלק ארצנו זה שביד הגוי מצות ושבתה הארץ.

ויתרה מזאת כתב הגאון הנצי"ב בהעמק דבר (ויקרא כה, ד'), דשביעית אינה דומה לשבת, דגבי שבת אינו אלא אקרקפתא דגברי, שאסור לישראל לעשות מלאכה, אבל שיהא הגוי עושה מלאכת ישראל מעצמו מותר על פי דין תורה, מה שאין כן שביעית הוא איסור המונח על הקרקע, שהרי מותר לישראל לחרוש ולזרוע בחוץ לארץ, ולהיפך בארץ ישראל כתיב: ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ, ונתבאר שם דמצוה לישראל לגאול את הארץ מן הגוי שלא יחרוש בשביעית וכו'. ע"ש.

ונמצא שאפילו אם הקרקע נמכרה לגוי, יש מצוה לגאול אותה שלא תהא נעבדת בשביעית. ולפי זה כל שכן שלא נוכל להתיר לשלם כסף לגוי על מנת שיזרע בשדה שלו בשביעית.

ואמנם מצינו בספר התרומות [הובא בשו"ת המבי"ט חלק ב' סימן סד] שכתב, שגם השדה של הגוי נפקע מקדושת הארץ, ולא רק הפירות דפסקה קדושת הארץ ויש קנין,  וכן מבואר בביאורי הגר"א (יורה דעה סימן שלא סק"ו וס"ק כח). ע"ש. ולפי זה אין שום מצות ושבתה הארץ על שדה זו. ועיין בשו"ת אבני נזר (חלק ב' מיורה דעה סימן תנח ס"ק טז) שכתב לסמוך בדרבנן בהפסד מרובה וצורך גדול על ספר התרומה. ולדבריו גם בנידון דידן יש להקל שגוי יזרע בקרקע שלו.

וכבר הזכרנו לעיל מה שכתב בשו"ת המבי"ט חלק ב' (סימן סד) דנראה דהוא הדין בזרעים שיכול למכור או להשאיל לגוי שיזרע בשביעית כמו בשור, דאינו מצווה אלא על שביתת קרקע לחוד. ובשו"ת מהרי"ט חלק ב' (סימן נב) כתב, ולענין שכירות דבהמות לעכו"ם כי יחרוש בבקרים בשביעית, לא תבעי לן דשרי, שאין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית כדרך שהוא מצווה בשבת, ועכו"ם נמי אינו מצוה על שביתת הארץ בשביעית שיהיה אסור משום

כא. ילד נכה שהרופאים קבעו כי למען בריאותו חייב להתעמל על דשא, וההורים רצו לשתול כרי דשא בשביעית על ידי נכרי, כי לא היתה אפשרות אחרת, יש להקל בזה דשמא כרי דשא דומים לעציץ נקוב ששותלים באדמה,  ואם  כן הוי שבות דשבות שמותר

על ידי נכרי לצורך חולי. וראה להלן (פרק ט') שנתבאר שאין קדושת שביעית בדשא,  ולכן  מותר  לרוץ עליו, לשורפו, וכדומה.

[וראה להלן עמוד שי"ד לגבי כיסוח הדשא וכו']. כא)

מחזיק ידי עובדי עבירה, כמו שאסור למכור לישראל החשוד דעכו"ם לאו בר חיובא הוא שרי, כי תיבעי לך אם מותר להשכיר לעכו"ם שדהו בלא טעמא דארנונא, ונראה דבהבלעה שרי, ואף על פי שבשנת השמיטה עצמה לא שייך בהבלעה, מכל מקום כשהשכיר לו לשבע שנים בשבע מאות זוז שרי וכו'. אבל גבי העכו"ם השביעית מן המנין ודרך הבלעה שרי. ע"ש.

גם בשו"ת פרי הארץ חלק ג' (חלק יורה דעה סימן ד') כתב, דמותר לישראל לומר לגוי לזרוע באדמות הגוי לצורך ישראל, והביא שהמהרי"ט צהלון (סימן מז) העלה גם כן בפשיטות דמותר, אף על פי שהישראל לוקח כל הפירות. ועיין עוד שם סימנים טו-כ, והעלה שם להתיר בשביעית בזמן הזה. ע"ש.

ובספר שבת הארץ (קונטרס אחרון אות א') כתב, דרק אם ישראל בר חיובא עובד אז מתבטלת על ידי זה מצות שביתת הארץ, אבל לא בזמן שעובדה נכרי. ע"ש. ואף שיש מה לדון בעיקר דבריו, מכל מקום לפי הטעמים הנ"ל בנידון דידן יש לתפוס לקולא, בשביעית בזמן הזה.

וראה בענין זה של מכירת זרעים לגוי בשביעית, בשו"ת המבי"ט הנ"ל, ובשו"ת מהרי"ט הנ"ל, ובשו"ת מהריט"ץ החדשות (סימן קכט), ובשו"ת חקרי לב (אורח חיים סימן צג), ובספר פאת השלחן (פרק כג ס"ק טו), ובשעות דרבנן (דף פא).

 

כא) כן כתב בספר מלכים אומניך (עמ' שכג). וסיים בצ"ע. ועיין במנחת שלמה חלק א' (סימן נא). ומה שכתבנו שמותר לרוץ על דשא, כן כתב בספר השמיטה (פרק ז' ענף ד' סעיף ז, עמוד לד) והובא בספר ברית עולם (סימן ה' סעיף פט עמוד קא). וכן הוא בספר שמיטה כהלכתה (פרק א' סוף הערה ט', ובפרק ג'). ולגבי כיסוחו, ראה מה שכתבנו בזה להלן עמוד שי"ד,שיש מתירים לכסח את הדשא העשוי לשם נוי, כשכוונתו לנוי, וראה בשו"ת מנחת שלמה חלק א' (סימן נא אות ה'), ובהלכות שביעית (סימן א' כס"ד אות קכח), ובשו"ת משנת יוסף חלק א' (סימן ח'). ע"ש.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *