בעל שאינו עוזר בפרנסת הבית – עילות גירושין

רבני בית ההוראה
י"ט תשרי ה'תשע"ה

שלום רב,
בעלי ואני עומדים בפני הליך גירושין ביזמתי. הבעל אינו עוזר בפרנסת הבית מזה שנים, חזר בתשובה ולא מקבל אותי כפי שאני. מעליב. ברשותינו חובות גדולים וחובות שמצטברים ואין ביכולתי לכלכל את הבית לבד. בנוסף בחודשיים האחרונים לאחר טבילה במקווה אינו מתייחד איתי. האם זו עילה מספקת לגירושין? האם יש סיכוי שאני אמצא עצמי עוד משלמת לו מזונות ? מפחידים אותי לגבי בתי הדין הרבניים

תודה

תשובה:

שלום רב ומעדים לשמחה.

כל אחת מהעילות שהזכרת יש בה עילה לגירושין, אם כי בחלק מהעילות ישנה מחלוקת בין הפוסקים האם ניתן לכפות על הבעל לתת גט.

הכי חשוב מבחינתך כרגע, זה לנסות ייעוץ מקצועי בתקוה שהבעל ישפר את התנהגותו כתוצאה מהדרכה נכונה.

לגבי מה שציינת שאת חוששת שתמצאי את עצמך משלמת לבעל מזונות, דווקא בבתי הדין הרבניים נצמדים להלכה שבה לעולם הבעל מחוייב לזון את אשתו וילדיו, לעומת בתי המשפט האזרחיים שבשנים האחרונות ישנה פסיקה שמחייבת את האם להשתתף במזונות ילדים מדין צדקה.

אשמח לייעץ לך באופן פרטי

טוען רבני – הרב יצחק וינד

0525979139

 

מקורות:

לגבי בעל שאינו מפרנס את אשתו ואינו מקיים יחסים אשתו, הלכה היא בשו”ע (אבן העזר, סימן עז סעיף א) כי בעל המורד באשתו “אם היא רוצה, כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה”.דין זה נפסק גם בשו”ע בסימן קנד, וכן בסימן ע, כי בעל שיכול לפרנס, אך אינו מעונין בכך (ואינו עושה מאמצים לצורך כך), כופין אותו לגרש את אשתו (ועי’ פת”ש בסימנים הנ”ל). וראה בפד”ר חלק ח (מעמוד 124 והלאה), שם דנו בין השאר על המבואר בשו”ע (אה”ע סימן קנד סעיף ג) דהאומר ‘איני זן ואיני מפרנס וכו'”, אם אין בי”ד יכולים לכופו לזון, כגון שאין לו במה לפרנס וכו’ כופין אותו להוציא מיד. אולם הש”ך בספרו גבורת אנשים העלה, דבמורד ממזונות לחוד אין כופין (עי’ בפת”ש ס”ק ז), גם בזה אין לכופו מהטעם דסופו שלא יהיה בידו לפרנסה וכו'”.

ועיי”ש, שהביאו מפד”ר (ח”ח שם) משו”ת עונג יום טוב סימן קסח) וכן מדברי חתם סופר בחידושיו לנדרים דף צ ע”ב שחלקו על שיטת הש”ך בספרו גבורת אנשים, ולשיטתם אכן ניתן לכוף בעל לגט אם הוא אינו מקיים חובתו ביחס לפרנסת אשתו וחיוב עונתה. ועיין בשו”ת יכין ובועז (ח”א סימן קל) שפסק בנידון דידיה, באחד שאין בידו לפרנס את אשתו, שכופין אותו לגרש, וכתב ‘חוששין אנו פן יהיה סיבה ועילה עד שיחטיאה יצרה בראותה צרת נפשה ותפרוק מעל צווארה עולה, עול דת יהודית, ותבעוט במצוות נורא עלילה במקצת ובכולה, ולכן ראוי לסמוך על הפוסקים שכופין אותו, כל שכן שהם כפליים מן האומרים שאין כופין להוציא וכו’, מכל מקום דעת הרמב”ם ז”ל עיקר, כיון שרוב הפוסקים הסכמתם שכופין להוציא וכו'”. וכן בשו”ת מור ואהלות (אהע”ז, הובא בפסקי דין רבניים, חלק ד עמוד קסט) שכתב ‘ועוד מכיוון שאין בידו להרוויח לזון אותה, מטעם זה ודאי ראוי לכופו להוציא וכו’ באופן בנ”ד אם ייראה בעיני חכמי הדור לכופו להוציא אף ידי תכון עמהם'”. וכן פסק בפד”ר בתיק 1-21-029990819.

לגבי אלימות נפשית ומילולית, ראה  שו”ת מהר”ם מרוטנבורג, (שם), שהתיר רב פלטוי (גאון פומבדיתא, בן המאה התשיעית) לכפות את הבעל האלים לגרש את אשתו. בשאלה נוספת משלהי תקופת הגאונים, שנשלחה לר’ יוסף אבן אביתור (אוצר הגאונים, כתובות, חלק התשובות, סימן תעו, ומקורו בתשובות הגאונים שערי צדק, חלק ד, סימן מב), נפסק, שהתעללות באשה היא עילה מוצדקת לכפיית גט. דברי הרב אביתור הובאו להלכה אף (בשו”ת הרשב”א, חלק ז, סימן תעז).

 וכפי שהביא באור זרוע (ח”ג פסקי ב”ק סי’ קסא) מדברי רבינו שמחה, מעשה באחד שהיה רגיל תדיר להכות את אשתו. והשיב שכופין אותו להוציאה. רבינו שמחה, אף מבסס את פסקו בין השאר אף לשיטת האמוראים הנרתעים מכפיית גט בבעל האומר לאשתו “איני זן ואיני מפרנס”.

אף בפני התשב”ץ (ח”ב, סי’ ח), נשאלה שאלה בדבר בעל אחד שהיה מצער את אשתו הרבה, “עד שמרוב צער היא מואסת אותו… והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה, עד שהיא שנאה את החיים” גם במקרה זה, אף-על-פי שאין מדובר באלימות פיזית, אין הרשב”ץ רואה בעייתיות כלשהי בכך שעילה זו לא נמנית בתלמוד עם אלה שכופים בהן גט. לדעתו, על התנהגות הרבה פחות חמורה של הבעל, כמו המדיר את אשתו בדברים שאין לה צער בהם, נאמר: “יוציא וייתן כתובה”, דהיינו שחייב לגרש ולפרוע את הכתובה, “כל שכן בצער תדיר, שיש לנו לומר: יוציא וייתן כתובה, לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה”. בדומה לר’ שמחה לפניו, גם הרשב”ץ סבור כי זהו מצב של מעוות לא יוכל לתקון, “ומקרא מלא דיבר הכתוב: ‘טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב’ (משלי יז, א), ועוד כתוב: ‘טוב ארוחת ירק ואהבה בה משור אבוס ושנאה בו’ (שם, טו, יז). הרי, שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות, ואיזו טובה יש לאישה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום”.

 הדעה לפיה ניתן לכפות גט על בעל אלים הובאה גם על-ידי הרמ”א. וראה דרכי משה (אהע”ז סי’ קנד, ס”ק כא), ש”כדאי הם הגאונים לסמוך עליהם, כל שכן שהרמב”ן [=רשב”א הנ”ל] ומהר”ם הסכימו בתשובותיהם בענין הכאת אשתו, והביאו ראיות ברורות לדבריהם, גם הסברא מסכמת עימהם, ומה שלא הוזכרו בדברי הפוסקים, אפשר לומר שהיה פשוט בעיניהם, וקל וחומר הוא… ואף שלא היה בנמצא בימי הפוסקים הראשונים, ולכן לא הוזכרו, ולכן אין לדחות דברים ברורים בקש”.

וכן נפסק בפדרי”ם לרוב, וראה בפסק-דינו של בית-הדין הרבני הגדול לערעורים (ערעור תשל”ט/73, פד”ר יא, 327, 328), כי “אף על פי שבלשון הרמ”א נאמרה ההלכה בלשון ‘יש אומרים’, לפנינו פסקו של הרמב”ן ולא מצאנו מי שחולק עליו”.

אכן, לא רק במקרים של התעללות פיזית כופין הדיינים על מתן גט. כך, למשל, במקרה אחד, מדובר היה בהתעללות נפשית קשה מצד הבעל, ובית-הדין הגדול פעל בנחרצות כדי להביא את הפרשה לכלל סיום. מדובר באישה שנאלצה לעזוב את הבית, ועברה להתגורר במעון לנשים מוכות וזאת בשל אלימות מילולית ונפשית קשה של הבעל. בית-הדין האזורי בירושלים, שבפניו התברר העניין, הסתפק בקביעה כי על בני-הזוג להתגרש בהקדם. האישה ערערה לבית-הדין הגדול (תיק 1–21–016788168), וזה החליט לא להסתפק בכך. בין היתר, נאמר בפסק הדין:

“ניכרים דברי אמת בדבריה [של האישה], והכאב שהביעה הוא כאב אמיתי… אלימות נפשית קשה לא פעם ומסוכנת יותר מאלימות פיזית. רמיסת כבודו של האדם, הפיכתו לאבק אדם, לסמרטוט ולאפס, גרועה יותר במקרים רבים מאשר אלימות פיזית… מדובר במאיסות מוחלטת שנגרמה בעטיו [של הבעל], ובחיים של צער, כאב והשפלה. האישה ניתנה לחיים ולא לצער, ויש להפעיל כנגד הבעל צעדים מתאימים בכדי להביא למתן גט”.

את המגמה של בתי המשפט האזרחיים להחיל חיוב מזונות גם על האם ניתן למצוא בדברי השופט שוחט בתמ”ש 05077/03  כ.י. נגד כ.א. (פורסם בנבו) לעניין זה:

            “מגמה זו של ביהמ”ש העליון המכוונת להשתתת חיוב הורים במזונות ילדיהם הקטינים על עקרונות הצדק והשוויון בין שני ההורים, בין בצעידה עם הדין האישי ובין בצעידה במקביל לו, תואמת את הגישה שננקטה בכל הנוגע להשתתת החיוב במזונות אשה על עקרונות אלה (ר’ לענין זה מאמרה המאלף של דר’ רות הלפרין – קדרי “דיני משפחה אזרחיים נוסח ישראל – לקראת השלמה- על הכבוד, הצדק, השוויון והכוונה יושתתו מעתה דיני המשפחה” מחקרי משפט י”ז  חוברת 1 עמ’ 105). דומה שמגמה זו, שתחילתה בביהמ”ש דלמלא מקבלת אט אט את אישורה בביהמ”ש העליון וראוי לנו שננחילה”

תגובה אחת

  • מאת דיין בבית הדין נתיבות חיים:

    האם ניתן לראות את פסק הדין מבי”ד הגדול ברשת המקוונת.
    אם כן, האם אפשר לקבל קישור.
    תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים