הדין ידוע שאם אדם אוכל מאכל המוגדר כמיעוט מצוי,והוא כבר נתבשל יש כאן ספק ספיקא-ספק שהיה תולעים וספק שמא נמחה,ולכן יהיה מותר לאכול.כנ"ל לגבי עוד דינים כמו פרות שהם עלולים להיות עורלה אך אם זה גם בסיכוי נמוך שאכן ערלה יהיה מותר.השאלה שלי היא- אם על יסוד כללי ההלכה פעלתי בסדר,גם אם זה לא הדבר הכי נכון לעשות לכתחילה,אלא לדוגמא במקרים שאין ברירה אחרת ואין לאדם אפשרות אחרת,האם נניח למרות שעל פי ההלכה זה מותר,והוא לא עבר שום איסור הלכתי-כי אכן יש היתר כזה, אבל נניח בסוף היה תולעים במאכל או דבר איסור וכד'(לאו דווקא שנודע לנו אלא מצד האמת אפילו אם רק יודע תעלומות יודע על כך),אם האדם ינזק מאכילת איסור מבחינת זה שזה יטמטם לו את הלב.?כלומר מבחינת הלכה הוא בסדר,אבל מה מבחינת זה שזה עלול לגרום לו נזק רוחני האם זה משפיע גם במקרה כזה?אשמח למקורות,ואם התשובה נשאלה פעם לאחד מגדולי הדור/נידונה פעם בהרחבה בקרב רבנים,ואם יש מחלוקת בדבר. תודה.
תשובה:
שלום רב,
אין לי מקור ברור לכך שאם הוא סומך כל החזרה או על הרוב כדין אין טמטום הלב, אבל הסברא אומרת שאין לו, שהרי כולנו סומכים על הרוב והחזקה. אמנם באדם שהוצרך לאכול מאכלות אסורות משום פיקוח נפש וכד', יש טמטום הלב כפי שכתבו הפוסקים, ראה כאן.
וכך גם נראה מדברי הנתיבות בשו"ת חמדת שלמה (אבה"ע סי' כד אות יא): "ומה שתמה מעלכ"ת בניסת עפ"י עדים למה תתחייב בקרבן הא אנוס הוא כמו בסומך עצמו על הרוב וחזקה דנחשב לאונס. נראה לפענ"ד דיש לחלק דהא כך יש לתמוה על הא דקיי"ל יחיד שעשה בהוראת בי"ד דחייב, הא אין לך אונס גדול מזה דאטו יש לו להרהר אחר ב"ד? ובפרט באשה דלא שייך היה לה ללמוד. אלא ודאי דלא פטרה רחמנא מקרבן רק בסומך על הרוב דכן משפטי התורה שעפ"י הרוב להיתר הוא נהפך, משא"כ בעשה עפ"י הכשלה שהכשלוהו אחרים ב"ד או עדים לא הותר האיסור רק שבא ע"י הכשלה חייב".
לכבוד רבני בית ההוראה.
לענ"ד נידון זה של השואל אפשר שתליא בדברי הראשונים המובא בב"י סי' ק"ט האם כשיש ביטול ברוב צריך להוציא אחד החוצה או שאפשר לאכול את כולם. שלדעת הרשב"א והרא"ש יכול לאכול את כולם. ואילו מהר"ם מרוטנבורג החמיר להוציא אחד החוצה, כי נראה כמכוער. וכן דעת התוס' חולין ק. שיש לתת אחד לגוי עיי"ש.
הן אמת שאפשר שכו"ע מודו שאין טמטום אך חשש המהר"ם לכיעור. אך בדעת הרשב"א והרא"ש ודאי שאין טמטום כי אחרת לא היו מתירים לכתחילה לאכול. ובשו"ע שם ס"א פסק כרשב"א ואילו הרמ"א שם חשש לכתחילה לדעת מהר"ם עיי"ש.
יש להוסיף שכידוע אחר שהתבטל האיסור אמרינן ש'נהפך האיסור להיות היתר' כמבואר בריש סי' צ"ח וא"כ איך אפשר שיהיה טמטום הלב על דבר שהוא היתר. ויש להוסיף עוד והדברים הארוכים, ולא כתבתי אלא לעורר.
דבריך נכונים לגבי "ביטול ברוב", אבל לא בהכרח שהם נכונים לגבי הדין של "כל דפריש".
אפשר להסתכל על זה ע"י אולי משל ואני טיפה מקצין : אדם רואה חומצה ונזהר לא לדרוך או לגעת ועם כל זאת שהוא נזהר ובאמת הלך לפי כל הכללים בכל זאת ניתזו לעורו כמה טיפות האם זה יפגע בעור או לא ?
יש את הסיפור הידוע על ינוקא שהריח את רבי יצחק ורבי יהודה שלא קראו קריאת שמע בזמנה ולא רצה לקבל מהם ברכה למרות שהם לא קראו את הקריאת שמע בזמנה בגלל שהיו עסוקים במצווה אחרת של חתן וכלה ומעיקר הדין הם פטורים, אבל בכל זאת הריח נשאר .
השאר תגובה