כוחה של תפילה

מערכת האתר
ה' תשרי ה'תשע"ה

הרב יחזקאל פוגל

כוחה של תפילה

 

 

מספרים, כי בהלוויה של אדם חשוב, הספיד רבי חיים. הוא דיבר על חשיבותה וכוחה של תפילה, ובמיוחד תפילה בציבור, והביא לכך ראיה מסוף פרשת האזינו (דברים לב, מח): “וידבר ה’ אל משה בעצם היום הזה לאמור. עלה אל הר העברים הזה, הר נבו… ומות בהר אשר אתה עולה שמה והאסף אל עמיך…”.

משמעות “בעצם היום הזה”

ועל כך אומר רש”י: “בשלושה מקומות נאמר ‘בעצם היום הזה’.

“נאמר בנח (בראשית ז, יג): ‘בעצם היום הזה בא נח אל התיבה’ – במראית אורו של יום. לפי שהיו בני דורו אומרים, בכך וכך, אם אנו מרגישין בו, אין אנו מניחין אותו להיכנס בתיבה, ולא עוד אלא אנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעין את התיבה. אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מכניסו בחצי היום, וכל מי שיש בידו כוח למחות יבוא וימחה.

“במצרים נאמר (שמות יב, נא): ‘בעצם היום הזה הוציא ה’ את בני ישראל מארץ מצרים’. לפי שהיו מצרים אומרים, בכך וכך, אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחין אותן לצאת, ולא עוד, אלא אנו נוטלין סייפות וכלי זיין והורגין בהם. אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מוציאן בחצי היום וכל מי שיש בידו למחות יבוא וימחה.

“אף כאן, במיתתו של משה, נאמר ‘בעצם היום הזה’. לפי שהיו ישראל אומרים, בכך וכך, אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו, אדם שהוציאנו ממצרים, וקרע לנו את הים, והוריד לנו את המן, והגיז לנו את השליו, והעלה לנו את הבאר, ונתן לנו את התורה, אין אנו מניחין אותו. אמר הקדוש ברוך הוא: הריני מכניסו בחצי היום וכו'”.

בכוחה של תפילה לבטל גזירות קשות ואף מיתה

ושאל רבי חיים על דברי רש”י: הכיצד יכולים בני ישראל לעכב את מיתתו של משה? מילא בשני המקרים הראשונים, אצל נח וביציאת מצרים, יכלו אויבי ה’ לנסות ולמנוע פיזית את קיום  דבר ה’, אלא, שה’ הפר את מחשבתם ואת פועלם והראה להם שדבר ה’ קום יקום לאור היום ולעיני כל – בעצם היום הזה. אבל, במקרה דנן, כיצד יכולים בני ישראל למנוע את מותו של משה באופן פיזי, הלא ה’ יכול לקחת נשמתו של אדם בכל מצב ובכל מקום?!

התשובה לכך, לפי דברי רבי חיים, היא: בכוח התפילה, שבני ישראל יתפללו לה’ ויזכירו את כל הזכויות של משה, בכוח תפילה זו הם ימנעו את נטילת נשמתו של משה.

מכאן, הוכיח רבי חיים, את גודלה, חשיבותה וחוזקה של תפילה. במיוחד, כאשר מדובר בתפילת רבים, של כלל ישראל, יש בכוחה לעכב ולמנוע אפילו מיתה שנגזרה על האדם.

במאמר המוסגר, מוסיפים לספר, כי, רב אחר שהיה נוכח באותו מעמד, אמר לשמע דברי רבי חיים, שאין מכאן כל ראיה, שהרי הי-ה לישראל אמצעי אחר, פיסי, למנוע את מותו של משה, שהרי נאמר למשה: “עלה אל הר העברים, הר נבו… ומות בהר”, הרי יכלו למנוע את עלייתו של משה אל ההר, ובכך למנוע את מותו.

וכך מניח, בפשטות, גם רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ”ל, הרבי מחב”ד – בפירושו לפרשת השבוע, בהתייחסו לפירוש רש”י זה – כי מניעת ישראל אמורה הייתה להתבצע על ידי ניסיון לעכב את משה מלעלות אל ההר. כנראה, שהם רואים בדברי ה’ אל משה: “עלה אל הר העברים… ומות בהר”, ציווי דווקאי, לעלות אל ההר ולמות דווקא שם, וכל זמן שמשה לא עולה על ההר הוא לא יוכל למות.

ואם כן, אין הוכחה מכאן לדברי רבי חיים, שתפילה יש בכוחה לבטל גזירות קשות.

ראיה לדברי רבי חיים מדברי רש”י

ברם, נראה כי אבחנתו של רבי חיים, שמניעת מותו של משה הייתה על ידי תפילה ולא באופן פיסי, יש לה על מה לסמוך, מדברי רש”י עצמו. שהרי,  בשני המקרים הראשונים, רש”י אינו מזכיר את טענותיהם וסיבותיהם של אלו המנסים למנוע את קיום דבר ה’, בעוד שבמקרה דנן, רש”י מזכיר את ההצדקות למניעת מותו של משה: אדם שהוציאנו ממצרים וכו’. נראה, אפוא, כי במקרים הראשונים, אין למתנגדי ה’ סיבה רצינית ואמיתית למנוע קיום דבר ה’, אלא, שנאתם והתנגדותם לכל דבר ה’, הוא אשר מביאם לנסות – באופן אבוד מראש – להילחם נגד דבר ה’ באשר הוא, לכן הם משתמשים בכוחם הפיסי, שאין לו, כמובן, כל משמעות או כל סיכוי ויכולת כנגד ה’.

אבל במקרה דנן, בני ישראל, בודאי הבינו שאין כל אפשרות פיסית להתנגד לרצון ה’, ועל כן אף לא ניסו דרך זו, אלא ניסו את דרך התפילה–התחנונים והזכרת הזכויות של משה, תוך תקווה שהם ישפיעו על ה’ לשנות את החלטתו.

זאת, אולי, גם הסיבה מדוע ה’ שב ומזכיר את הסיבה למותו של משה כאן ועכשיו: “על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל במי מריבת קדש מדבר צין על אשר לא קידשתם אותי בתוך בני ישראל”. לפי דברנו, יש כאן הסבר ו”הצדקה” של מעשה ה’ מול הטענות והתפילות של בני ישראל כנגד מותו של משה, שטענו: “הוציאם ממצרים, קרע את הים, הוריד את המן, הגיז את השליו, העלה את הבאר ונתן את התורה”.

“זה כנגד זה” – משה כשל בתפילה, ובני ישראל ניסו להצילו באמצעות תפילה

בני ישראל השתמשו במקרה זה, בכוח התפילה, כאמצעי ליצירת קשר עם ה’ ובקשה לשנות את גזירותיו, באופן של “סגירת מעגל”. שהרי, הקדוש ברוך הוא גזר על משה ואהרן שלא יכנסו לארץ ישראל, משום שמשה לא “דיבר” אל הסלע, אלא הכה אותו, ועל ידי כך מעלו בה’ ולא קידשו את שם ה’ במעשה מי מריבה. וכבר הסברנו במקום אחר, על פי שיטת הנצי”ב, כי המעילה הייתה בכך, שמשה לא מילא אחר ציווי ה’ לדבר אל הסלע. ה’ הטיל עליו משימה חשובה – שילמד את בני ישראל מה עושים בעת צרה –  מדברים אל ה’ – מתפללים אל הקדוש ברוך הוא ומבקשים אותו שישנה את גזרותיו ויביא תשועה. ה’ ציוה את משה להעביר מסר חינוכי זה – מהו כוחה של תפילה, ובמיוחד תפילת רבים, בעת צרה – דווקא בקדש, על גבול הכניסה לארץ ישראל, בתחילת שנת הארבעים (ולא במרה, בתחילת שנות הנדודים במדבר, עת היו צמאים למים, אז משה הכה את הסלע), כי בקרוב מאד, בסוף שנה זו, עומדים בני ישראל להיכנס לארץ ישראל, בה יחיו על פי כללי הטבע, שאין בהם נסים גלויים, וכאשר יצטרכו להגיע אל ה’, הם צריכים לדעת כי התפילה היא האמצעי הטוב ביותר לכך.

והנה, כעת, בסוף שנת הארבעים, בשומעם כי ה’ גזר על משה לעלות על ההר, ומשם לראות את הארץ ולא להיכנס אליה, הם חשבו כי זאת שעת כושר טובה “להפעיל את השיטה”, שיטת התפילה אל ה’ ובקשה שישנה את הגזרה. ואכן, עשו זאת בהצלחה (כמעט) מרובה, עד כדי כך, שה’ היה צריך להפעיל את “כוחו המיוחד” נגד הניסיון למנוע את קיום גזרותיו, ו”בעצם היום הזה” “התגבר” עליהם.

יש להניח, כי בני ישראל למדו זאת ממשה עצמו, שבתחילת פרשת ואתחנן, מתפלל, מתחנן ומבקש מהקדוש ברוך הוא (דברים ג, כה): “אעברה נא ואראה את הארץ הטובה…”. ויעויין שם ברש”י: “פתח להיות עומד ומתפלל אע”פ שנגזרה גזירה, אמר לו ממך למדתי, שאמרת לי (שמות לב, י): ‘ועתה הניחה לי’, וכי תופס הייתי בך, אלא לפתוח פתח, שבי תלוי להתפלל עליהם, כמו כן הייתי סבור לעשות עכשיו”.

ואכן, תפילתו של משה, הייתה מוצדקת ובמקומה, אלא שה’, מסיבות השמורות עימו, לא הסכים לשמוע אותו (שם פסוק כו): “ויתעבר ה’ בי למענכם ולא שמע אלי“. ה’ הרגיש “שלא בנוח” עם אי-שמיעה זו לתחנוניו של משה, עד כדי כך שביקש-דרש ממשה: “ויאמר ה’ אלי, רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה“.

ואמנם, משה לא דיבר ולא ביקש יותר על כך, אבל בני ישראל כן עשו זאת, ביום מותו של משה, וקיוו כי על ידי תפילתם, הם ימנעו את מותו.

מדוע לא נעתר ה’ לתפילות משה ובני ישראל לבטל את גזירת אי הכניסה לארץ

ואם נתהה מדוע “התעקש” ה’ כל כך במקרה זה, שלא לשנות את גזרתו, כנגד כל כללי החזרה בתשובה, התפילות, התחנונים? נמצא את התשובה, ברמז שמשה רבנו נתן בתורתו: “ויתעבר ה’ בי למענכם”, היינו בעבורכם, בשבילכם, לטובתכם (לפי פירוש הנצי”ב, ולא לפי פירוש רש”י על המקום)”.

לפי דברי הספורנו בפירושו כאן, ניתן להבין מדוע אי כניסתו של משה רבנו לארץ ישראל הינה לטובתו של עם ישראל ובגללו. וכך כתב: “ויתעבר ה’ למענכם – מפני שהייתי מתאווה לקיים אתכם בה (בארץ ישראל), שלא תגלו ממנה לעולם, והוא (היינו, הקב”ה) כבר נשא ידו (היינו, נשבע) לזרותם” (היינו, לפזר אותם, את בני ישראל, בין העמים).

גזרת הגלות על עם ישראל – תפקיד חשוב בצידה

כבר כתבנו במקום אחר, כי התפקיד החשוב, המקיף והבסיסי שיועד לעם ישראל, הוא – לחיות ולנדוד שנים רבות בגלות, כדי להביא בכל ארצות פזוריהם ובין כל העמים שנפוצו ביניהם את דבר מציאות ה’ בעולם, והפצת רעיונות התורה. וכבר כתב הנצי”ב, שגלות מצרים וכן ההליכה במדבר היו הקדמה ואמצעי חישול ותרגול לקראת הליכתם בגלות. כאשר נגיע למצב של “מלאה כל הארץ דעת את ה’ “, אזי יגיע עת קיבוץ גלויות לארץ ישראל, עם בוא המשיח.

ברם, אם משה רבנו היה זוכה להכניס את עם ישראל לארץ ישראל, הרי הניצחונות על העמים שחיו בה, וכן החיים של בני ישראל בארץ, היו מעל גדר הטבע, כיאה להנהגתו וזכותו של משה.  יש להניח, כי משה רבנו היה עומד בפרץ ומונע מבני ישראל את חטאיהם ויציאתם לגלות כתוצאה מכך. ואז, היה נמנע, כמובן, קיום משימתם על פי רצון ה’. על כן, לא שמע ה’, באופן יוצא מן הכלל, לקול תפילתו של משה ולקול תפילתם של עם ישראל.

מכאן, שהתפילה היא, בדרך כלל, הפתרון המושלם והטוב ביותר עבורנו, כפרט וגם ככלל, ל”תקשר” עם ה’ ולבקש ממנו כל אשר על ליבנו. במיוחד אמורים הדברים בעת הזאת, בימים הנוראים, בה אנו עומדים לדין ומשפט לפני בורא עולם. זה הזמן להשקיע בתפילה ותחנונים לפני ה’, אבינו מלכנו.

יהי רצון שבזכות התפילות, נכתב ונחתם לשנה טובה ולחיים טובים.

ניתן לקבל בכל שבוע גיליון עם דבר תורה לפרשת שבוע מאת הרב יחזקאל פוגל

להרשמה באימייל 

yf@ono.ac.il 

ולציין עבור הצטרפות לגליון השבועי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *