השותפות של ראש השנה

כ"ד אלול ה'תשע"ד

ראש השנה תשע”ג

השותפות של “ראש השנה”

יום ראש השנה מתייחד משאר מועדים וימים טובים בכמה פנים. חרף היותו יום-טוב, אין אומרים בו הלל; חובת היום דורשת מאתנו שילוב לא פשוט של יראה ושמחה גם יחד; היום מהווה הראשון מעשרת ימי תשובה, אך אין מזכירים בו חטאים כלל (ואפילו לא אוכלים אגוזים, הרומזים במספרם לחטאים – אגו”ז = חט”א). השנה נתמקד על מאפיין נוסף המבדיל את ראש השנה משאר מועדים השנה, והוא עצם שמו ותוארו של היום: “ראש השנה”.

השם “ראש השנה”

שאר מועדי השנה נקראים בשמם ה”תורני”, קרי, השם המופיע בתורה. פסח נקרא בתורה “חג הפסח”, שבועות נקרא “שבועות”, וסוכות, “סוכות”. יום הכיפורים, שלא במפתיע, נקרא בתורה “יום הכיפורים”. עובדה זו נראית לנו כה פשוטה, עד שציונה מעלה תהייה – וכי היינו מצפים אחרת? בודאי, קוראים אנו לכל מועד וזמן על בשמו התורני.

אולם, ראש השנה מהווה יוצא מן הכלל. השם “ראש השנה”, תואר המופיע בכל כתבי התורה שבעל פה – כולל במשניות, בתלמודים, בכל שאר המקורות מדברי חז”ל (ראה, למשל, משנה שביעית פרק א, ב; שבת, פרק יט; עירובין, פרק ג; וכך הלאה מקורות אין מספר) – אינו מופיע בשום מקום בתורה.

קריאת היום בשם “ראש השנה” לא נעשתה מתוך חוסר אופציות של תואר “תורני”. התורה מכנה את היום “יום תרועה” על שם תקיעת השופר, ו”יום הזכרון” על שם זכירת כל יצור לפני ה’ ביום הדין. חרף אופציות אלו, בחרו חז”ל לכנות את היום בכינוי חדש, שאינו מופיע בתורה – והדבר צריך תלמוד.

בנוסף על עצם השינוי מהשם ה”תורני” של היום, יש לעמוד על התוכן המיוחד שמצאו חז”ל בשם “ראש השנה”. כינויי החגים כולם נקראים על שם מהות היום ומצוותיו: חג הפסח, חג הסוכות, ויום הכיפורים, כולם נקראים על שם עניין בסיסי ומהותי ביום. כך גם חג השבועות נקרא על שם מניין השבועות שמוביל אל היום, מניין שקובע את זמן נפילת היום, ואף מגדירו מבחינה רעיונית. ((התורה, שניתנה בשבועות, ניתנה לאחר ספירת שבעה שבועות שמהווה תקופת הכנה לקראת קבלת התורה. קריאת החג על-שם מניין השבועות מגלה שעיקר מסירת התורה תלויה בהכנת האדם: לאחר שמשלימים אנו את ההכנה, הקב”ה משפיע עלינו את אור התורה.))

ובכן, עלינו לחקור את המשמעות המיוחדת של תואר “ראש השנה” – תואר המזמין השוואות לימים דומים הנהוגים אצל אומות העולם (New Year). איזה תוכן פנימי ומהותי מצאו חז”ל בתואר זה, תוכן שגרם להם להעדיף את השם אף על התארים התורניים של “יום תרועה” ו”יום הזכרון”?

בריאת האדם מתוך מצב של ספק

דומה שיש למצוא תשובה לשאלות הנ”ל תוך התבוננות קצרה בבריאת האדם. חז”ל מתארים את הנעשה בבריאת האדם בזה הלשון (מדרש רבה, בראשית ה, ה): “א”ר סימון: בשעה שבא הקב”ה לבראות את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים וחבורות חבורות. מהם אומרים ‘אל יברא’, ומהם אומרים ‘יברא’. הה”ד (תהלים פה), ‘חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו’. חסד אומר ‘יברא’, שהוא גומל חסדים, ואמת אומר ‘אל יברא’, שכולו שקרים; צדק אומר ‘יברא’, שהוא עושה צדקות, שלום אומר ‘אל יברא’, דכוליה קטטה”.

המדרש מתאר איך שהקב”ה התייעץ במלאכי השרת בעת בריאת האדם, מעשה המלמד אותנו מידת דרך ארץ ומידת ענווה, “שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן” (רש”י, בראשית א, כו). על שאלת בריאת האדם נתגלעה מחלוקת חריפה בין מלאכי השרת, כשהללו תומכים בבריאתו, והללו מתנגדים אליה. המדרש ממשיך להביא כמה דעות לגבי איך הקב”ה פתר את שאלת בריאת האדם מתוך המחלוקת שנחלקו בו מלאכי השרת. הפתרון האחרון הוא המפתיע מכולם: “ר’ הונא רבה של צפורין אמר: עד שמלאכי השרת מדיינין אלו עם אלו, ומתעסקין אלו עם אלו, בראו הקב”ה. אמר להן: מה אתם מדיינין? כבר נעשה אדם!”.

דברי המדרש אומרים דרשני, ונראים כתמוהים ביותר. אם תכנן בורא העולם לברוא את האדם על אף המחלוקת שנחלקו המלאכים בעניין בריאתו, הרי מאיזו סיבה התייעץ איתם לכתחילה? אם הלימוד, כדברי רש”י, הוא בשביל ללמד את האדם “דרך ארץ ומידת ענווה”, האם סוף המעשה אינו סותר את תחילתו?

אולם, נראה שהיה צורך מהותי שהאדם ייברא מתוך מצב של מחלוקת על עצם קיומו ובריאתו. בריאת האדם מתוך מחלוקת המלאכים בעניין בריאתו מגדירה את האדם כיצור הנולד במצב של ספק – ספק בעיקר מציאותו וקיומו, שטרם הוכרע. כך היה הרצון המקורי של בורא העולם: האדם ייברא מתוך מצב של ספק, וההכרעה על עיקר בריאתו תיפול לידי האדם בעצמו. אם ייטיב את דרכיו, הרי שהכריע את עצמו לכף קיום; ואם לאו, הרי שהכריע את הכף לצד של “אל יברא”.

וכך אמרו חז”ל במתק לשונם (ויקרא רבה, לה, ז), על דברי הפסוק “ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם”: “‘ועשיתם אתם’ – א”ר חנינא בר פפי, אמר להם, אם שמרתם את התורה הריני מעלה עליכם כאלו עשיתם עצמכם” (ועל דרך זה מבואר בזוה”ק על תחילת פרשת בחוקותי). מעומק כוונת הבריאה הוא היסוד שהאדם, בבחירתו החופשית, יכריע את קיומו הנצחי: אם ישמור את התורה, הרי שעושה את עצמו, ואם לאו, אזי הוא אינו נעשה כלל. על כן נברא האדם מתוך מצב של ספק, באופן שהכרעת גורלו ניתנת לידי עצמו.

שותפות האדם עם הקב”ה

בכמה מקומות תיארו חז”ל את השותפות המתקיימת בין האדם לבין הקב”ה. על דיין הדן דין אמת לאמיתו אמרה הגמרא ש”נעשה שותף להקב”ה במעשה בראשית” (שבת י ע”א). כך הפליגו חז”ל גם במעלת מי שמפלל בערב שבת ואומר “ויכולו” (שבת קיט ע”ב). אולם דומה שאין לך שותפות עמוקה מזו המתוארת למעלה, שותפות האדם עם בורא העולם בבריאת עצמו.

תכלית שותפות זו, כמו שביאר הרמח”ל בכמה מקומות (ראה ס’ דעת תבונות, אות קכד), היא בשביל שיהיה סיפק ביד האדם להרוויח את שלו, ולא יהיה כמי שנהנה מן הצדקה וממה שאינו שלו – כי אין להשוות בין הנאת האדם בשלו, לבין הנאתו בשל אחרים – כמו שאמרו חז”ל, “רוצה אדם בקב שלו יותר מט’ קבים של חברו” (בבא מציעא לח ע”א). על כן בעת בריאת העולם שייר הקב”ה מקום לעבודה האדם, שיוכל לתקן את העולם בעבודתו בתורה ובמצוות, ובזה יהיה לשותף עם בורא העולם במעשה בראשית, ויקבל את שכרו מיגיעת כפיו, ולא ממתנת חינם.

העומק שבשותפות זו מתגלית במה שנעשה האדם שותף בעשיית עצמו. עצם חייו, קיומו הנצחי לשכר עולמים, הרי הם “שלו” בכל עומק המובן – כי במו ידיו עושה האדם את עצמו. במילוי תפקידנו בעולם, התפקיד הנעלה של “לתקן עולם במלכות ש-די”, אין אנו זוכים רק למתן שכר “חיצוני”, אלא זוכים לברוא את עצמנו – והרי זה שכרנו לנצח.

עומק שותפות האדם עם הקב”ה, אפוא, מתגלה ביום ראש השנה, יום א’ בתשרי שהוא יום בריאת האדם. במוסף של ראש השנה מתפללים אנו “זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום הראשון”. ה”יום הראשון” הוא הום של בריאת האדם, שבבריאתו בא העולם אל תכליתו (פסיקתא דרב כהנא, פרק כג). אותו תהליך של יום בריאת האדם, אותה שאלה גורלית בגין עצם בריאתו וקיומו של האדם, חוזר על עצמו מידי שנה ושנה, ביום ראש השנה.

בכל שנה ושנה, נידון האדם מחדש ביום ראש השנה. ובכל שנה ושנה, מוטל עליו להיות שותף עם הקב”ה בעצם בריאתו, בהכרעת כף המאזניים לחיים. וכך דרשו חז”ל על יום ראש השנה (ירושלמי, ראש השנה כא ע”א): “ר’ לעזר בי ר’ יוסה בשם ר’ יוסי בר קצרתא, בכל הקרבנות כתיב ‘והקרבתם’, וכאן כתיב ‘ועשיתם’. אמר להן הקב”ה: מכיון שנכנסתם לדין לפני בראש השנה, ויצאתם בשלום, מעלה אני עליכם כאילו נבראתם בריה חדשה”. ביום ראש השנה, על-ידי הכניסה לדין והזכייה בו, עושים אנו את עצמו לבריאה חדשה.

ה”ראש” של השנה

ייתכן שכאן טמון העומק במה שכינו חז”ל את יום ראש השנה בשם חדש שלא הוזכר בתורה, תואר שהמציאו חז”ל ברוחב בינתם ועומק הבנתם. פירוש הדבר הוא יום ראש השנה מגלה את השותפות בין הקב”ה לבין האדם, בין בורא העולם לבין עם ישראל המקיימים את עבודתו. בקריאת שם היום “ראש השנה”, שם שלא הוזכר בתורה, קבעו חז”ל שותפות זו בעצם תואר היום. התורה קרתה לו “יום תרועה” ו”יום הזכרון”. באו חז”ל והשלימו את המלאכה בקריאת שמו “ראש השנה”.

ונראה עוד שתוכן זה אף מרומז בשם ראש השנה. כל שנה הרי היא מעגל חיים שלם. האביב הינו זמן לידה, זמן של חידוש כשהעולם קם לתחייה מתרדמת החורף; בקיץ עדים אנו לתסיסת חיים, לשיא של צמיחה והתרבות; הסתם מביא את העולם לזקנה, והחורף למוות – ושוב חוזר חלילה. השנה, אפוא, מתארת מעגל חיים שאינו פוסק. כבר ב”מוות” של החורף, נזרעים הזרעים הטומנים בחובם את ה”לידה” של האביב. מעגל סגור.

צורת עיגול אינה מגלה שום נקודת התחלה. העיגול הינו סגור, ואין בו ראש ולא סוף, אלא המשך אחיד ותמידי. בדומה לכך מצטייר לפנינו העולם כולו, עם כל תכולתו וכל תהפוכותיו. למראית העין, הרי ש”עולם כמנהגו נוהג” – מעגל סגור שאין לו ראש ולא סוף, קיום מתמשך שסוחף אתו את האדם ואת כל אשר בו: “מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שיעשה, ואין כל חדש תחת השמש” (קהלת א, ט). לכך רמזו חז”ל בקבעם כי “אין מרובע מששת ימי בראשית” (מעשרות כה ע”ב). כל העולם נראה לנו כמעגל סגור.

כשקראו לראש השנה בשמו התלמודי, גילו חז”ל שגם למעגל יש “ראש”. אמנם השנה ה”טבעית” היא מעגל סגור, אך ישנה נקודת מגע שדרכה נקבע מהות ותכונות המעגל בכל שנה ושנה, על דרך הראש הקובע את תכונותיו ופעולותיו של כל אבר מאברי הגוף. העולם אמנם נברא בצורת גלגלים, מובנה עם מערכת הטבע לפיו “עולם כמנהגו נוהג”, אך עצם השותפות עם האדם מחייבת שמעשי אנוש חודרים לתוך העיגולים, ודרכם נקבע המסלול המיוחד של כל שנה ושנה.

לכך מצאנו חז”ל רמז בדברי הכתוב: “עיני ה’ אלקיך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה” (ראש השנה טז ע”ב). לשנה יש ראשית, ויש אחרית – וראשיתה, ה”ראש” הקובע את טיבה וטבעה של השנה כולה, היא השותפות עם האדם.

עבודת היום

מעניין לציין כי הפסוק שבה מצאו חז”ל רמז למה שהאדם עושה את עצמו בריה חדשה בראש השנה עוסק בדיני קרבנות: “ועשיתם עלה לריח ניחח לה'”. איך קשור עניין הקרבנות שיכולת האדם לעשות את עצמו בריה חדשה?

אלא שעניין הקרבנות הינו תמצית עבודת ישראל לפני הקב”ה. במעשי הקרבנות נוטלים אנו חלק מתוך העולם ומקריבים אותו לפני הקב”ה, בתנועה של התבטלות גמורה לפני מי שברא והיה העולם. אותה תנועה של התבטלות היא מהות עבודת האדם בעולם: לבטל את רצוננו בפני רצונו, ולעשות את כל מעשנו לשם שמים. אם אנו עושים כן, הרי שנעשים אנו לשותפים עם הקב”ה במעשה בראשית, ואף בבריאת עצמנו.

בהתאם לכך, כל עבודת ראש השנה סובבת סביב עניין מלכות שמים, כפי שאנו מזכירים בכל תפילות היום: “או”א, מלוך על כל העולם כלו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו. ה’ אלקי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה”. בראש השנה, יום שנקבע בו השותפות בין הקב”ה לבין האדם, קובעים אנו את חלקנו בשותפות: להיות חיילי המלכות, להיות נתיניו הנאמנים של המלך הגדול, ולהשתדל בכל מעשנו “לתקן עולם במלכות ש-די”.

נסיים בתפילה: שנזכה – כיחידים, כציבור, וכאומה שלמה – לכתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים