יהודי שנפטר כחילוני, שבצעירותו למד בחיידר, אבל עם המאורעות שקודם למלחמת השחרור גלש לפלמ"ח, וכך התדרדר עד שסיים חייו בלי תו"מ
מאידך, זכה וכל זרעו שומתו"צ חרדיים, ועתה מחפשים הנוסח שיכתב על מצבתו ביום השלושים,
כל זרעו בדעה שהיותו לוחם פלמ"ח וכו', אינו שבח שראוי להכתב על מצבתו, ואם יכתב הרי זה כחנופה והודאה בחשיבות השקר הציוני.
ועדיף לדעתם שיכתבו שבחיו האמיתיים שיש בהם ממש בעולם האמת. כגון מצוות שעשה וכו'
ועתה כדי לצאת ידי חבריו מהפלמ"ח ומשפחתו הרחוקה, מחפשים לאזכר במצבה גם עברו כלוחם, בכמה מילים, אבל דוקא מילים שאינן מבטאות רגשות ציוניים אלא את מסירות נפשו עבור כלל ישראל וכו', ולא מצאו כאלו מילים, אודה לכם אם תעיינו בבקשה ותציעו או תאירו עיניהם בתשובתכם
תודה
תשובה:
בוקר טוב,
ודאי שלכתחילה אתם צודקים ראוי לכתוב על המצבה דברים חיוביים, ומצוות שעשה – למען יעמדו ימים רבים. אמנם, מה שכתוב שמהשמים שומעים את מה שאמורים על הנפטר בני האדם, זה בשעת פטירתו, בהספדים. ולא לאחר זמן. אבל בכל זאת למען יעמדו ימים רבים, ראוי שיהיו דברים חיוביים.
יחד עם זה, ברור שניתן לכתוב משהו המשלב את הדברים כדי שכולם יהיו מרוצים. הפלמ"ח כשלעצמו ודאי היה דבר חיובי, הם הגנו על היישובים, נחלמו בחירוף נפש למען עם ישראל, אש הציונות של ארץ ישראל בערה בקרבם הרבה יותר מאשר היום. ואם היו כמה מהפלמ"ח שהסגירו יהודים בסזון, או אח"כ מה שנעשה בחוף ת"א, ודאי אין זה משקף את כולם. אמת, אצל יהודי זה זה שיקף את התהפוכה הלא חיובית שהוא עבר, [ואולי כדאי לומר עליו כמה מילים טובות, לדונו לכף זכות, למי שיודע, הסחף הלאומי והציוני באותם הימים היה אדיר…]
אבל ודאי שאין לומר שהפלמ"ח כשלעצמו היה דבר שלילי. לכן אם תכתבו נוסח כזה ששמסר את נפשו למען עם ישראל, או נלחם בחירוף נפש למען עם ישראל, זה משקף את הדברים החיוביים שהוא עשה בפלמ"ח.
והכי חשוב לדעת, אין שום הלכה וכד' בכיתוב במצבה כפי שאתם יודעים. לכן אם כיתוב כזה או אחר יביא שלום לחלקי המשפחה השונים, ולא להיפך מחלוקת, זכות זו תזקף לזכותו של הנפטר.
בתשובה אחרת באתרכם מצוטט: ילקוט יוסף חלק ז' עמוד צ"א. אך לא כדאי לרשום שבחים שאינם נכונים כיון שזה יכול לגרום נזק לנפטר. עכ"ל
ולפי זה וסיפורים רבים ששמעתי, לא כל שבח יהיה לתועלת, כי יתכן שהגם שהוא שבח ואמת, יש בו גם להזכיר עוון ויגרום נזק לנפטר
אכן. אבל השבחים שדיברנו עליהם, הם ראויים לנפטר. העובדה שהוא נלחם וסיכן את נפשו למען עם ישראל הוא נכון. לא צריך להיות היסטוריון גדול בכדי להבין כי לקראת סוף שנות הארבעים, המצב היה או אנחנו או הם ואז הסכנה הקיומית ליהודים שגרו בארץ היתה מוחשית, הרבה יותר מהיום, ולא חס וחלילה שהיום אנו עומדים בזכות עצמנו. בכל יום אנו חייבים להודות לקב"ה שמציל אותנו ממאות מיליונים שסביבנו שקמים עלינו להורגנו. אבל אז הסכנה היתה מוחשית יותר, הניסים היו גלויים יותר, סטיסטית, הסיכון של הלוחמים היה גדול בהרבה מהיום.
בנוסף, כדאי לדעת, כי בשיטוט של כמה דקות בבית הקברות, תמצא הרבה פירגונים על הנפטרים גם הם הם מוגזמים מעט, זה דרכו של עולם. דומני שאם נדקדק יותר מדי זה יהיה בזיון הנפטר שזה חמור יותר.
הרי גדול המחטיאו יותר מן ההורגו, ואם כן שבח ללוחמים שהצילו גופות והורידו נפשות לשאול, אולי נחוץ כחנופה למי שהם הרוב כיום בעם ישראל, ה"י, אבל יש בו משום שבח למחטיאי הרבים, מה שמכשיר אותם בעיני חלושי הדעת הרבים. מול זה יש כמובן את התועלת שבכך שעי"ז יוכלו הרחוקים להתקרב בראותם שמחבבים אותם, אבל השיקול בזה הוא קשה, ואולי יש קודם להחמיר לשמור את הקרובים מלדאוג לרחוקים
אני חולק על הניתוח שלך. אבל זכותך לחשוב אחרת כמובן. אני לא מרגיש כל חנופה בכתיבה כזו. מנגד אני ממש לא מרגיש שבמניעת כיתוב כזה או אחר, השמירה על הקרובים תועיל יותר או פחות. ואם כך, השמירה על השלום חשובה לעין ערוך על כל מיני מחשבות כאלו או אחרות. לקרובים יותר אתה יכול ללמד ולחנך יומם ולילה מה שאתה רוצה. ולהיפך אם הם יראו שזו דעתך, ובכל זאת כתבת מה שכתבת על המצבה, יראו דוגמא מעשית לשמירה על השלום.
השאר תגובה