הדלקת נרות

שאלה:

אשתי נוסעת לעתים לחו"ל ואני נשאר עם ילדי בביתי. בכל פעם אנו מתלבטים על מי מוטלת חובת הדלקת נרות השבת: עלי או על בתי שהיא כבת 16? האם ההלכה מתייחסת לנושא זה?

תשובה:

א. מצווה בו יותר מבשלוחו

במקום אחר (ראה במה שנתבאר בסימן ??) ביארנו באריכות את מהות החיוב של הדלקת נרות שבת, שיש בו שלשה פנים שונים: עונג שבת, כבוד שבת, ושלום בית (ע"ש שיש שכתבו שעניין שלום הבית הוא סניף בחובת עונג שבת, ויש אומרים שהוא סניף בכבוד השבת).

מעיקר הדין, ברור שהאחריות לנושאים אלו נופלת על בעל הבית, ולא על שאר בני הבית. לכן, אף שמבואר בדברי העולת שבת (סי' רסג סק"ג) שיכול אחד מבני הבית להדליק ולהוציא את בעל הבית ידי חובתו, משום שאף הם חייבים במצוה זו, מכל מקום נראה שילדים הדרים בבית אביהם וסמוכים על שולחנו, טפלים אליו בקיום המצוות השייכות לבית (כמו שאנו מוצאים לעניין הדלקת נרות חנוכה, עי' באו"ח סימן תרעא), ועיקר החיוב אינו מוטל עליהם, אלא על אביהם. וראה בערוך השולחן (או"ח סימן רסג, סעיף ה) שביאר שעיקר מצוות הדלקת הנרות מוטלת על המשפחה, והרי ברור שהאחריות לקיום מצוות המשפחה נופלת בראש ובראשונה על בעל הבית, ולא על ילדיו.

יתרה מזו, מצאנו בכמה פוסקים שגם מה שנוהגת בעלת הבית להדליק נרות שבת, אינו מפני שעיקר המצווה מוטלת עליה, אלא היא עושה בכך את שליחותו של בעל הבית. כך ניתן ללמוד מדברי הב"ח (או"ח סימן רסג), שביאר שמצוות ההדלקה שייכת דווקא לבעלת הבית, ואין בעל רשאי להדליק במקומה, למרות הכלל ש"מצווה בו יותר מבשלוחו". כלומר, לכאורה עדיף שמצוות הדלקת הנרות תתקיים על-ידי בעל הבית מאשר שתתבצע על-ידי שלוחו (בעלת הבית), ולמרות זאת אין הבעל רשאי "להדר" ולהדליק את הנרות במקום אשתו.

על דרך זה ראיתי בספר עולת שבת (ר' שמואל בן יוסף מקראקא, שנת תמ"א, סימן רסג, ס"ק ג), וכך נאמר גם בשולחן ערוך הרב (סימן רסג, קונטרס אחרון, ס"ק ב), שהטעים את הדברים: "ודאי האשה אינה אלא שלוחו של הבעל, כמו שכתב העולת שבת בס"ג. וכן בדין, דעיקר הטלת שלום בבית עליה דידיה רמיא, שהוא הבעל הבית".

לאור העובדה שעיקר המצווה מוטלת על בעל הבית, לכאורה יש להעדיף את הדלקת בעל הבית להדלקת בתו, שכן הכלל בכל מקום הוא ש"מצווה בו יותר מבשלוחו" (קידושין מא, ב), ועדיפה הדלקת עצמו מהדלקת אחרים עבורו.

ב. זכות האשה בהדלקת הנרות

מצד שני, הרי כתב הב"ח הנ"ל שעל אף העיקרון של "מצווה בו יותר מבשלוחו", אין הבעל רשאי ליטול מאשתו את זכותה להדליק את הנרות. דברי הב"ח מוסבים על דברי הטור (סימן רסג) שנשים מוזהרות בהדלקת הנר יותר מן האנשים, וזה לשונו:

נראה דהכי קאמר, דאם האיש אינו רוצה להניח לאשתו להדליק ולברך, אלא רוצה להדליק בעצמו ולברך משום דמצוה בו יותר מבשלוחו, כדאמרינן בריש פרק האיש מקדש, שאין ביד האיש לדחות את אשתו ממצוה זו, אלא כיון דהנשים מוזהרות בו יותר תדליק היא ותברך, ולא הוא.

כדברי הב"ח פסקו כמה פוסקים (ראה מגן אברהם ס"ק ו; מחזיק ברכה ס"ק ב; משנה ברורה ס"ק יא), וברור אפוא שהדלקת בעלת הבית עדיפה על הדלקת בעל הבית, כדברי הטור שנשים מוזהרות יותר על הדלקת הנרות (כמו שנפסק גם בשולחן ערוך רסג, ג).

לענייננו, עלינו לברר אפוא אם העדיפות בהדלקת בעלת הבית נאמרת גם בנוגע לבת (גדולה), או שמא נאמרה העדיפות רק בנוגע לבעלת הבית, ואילו בנידון בין האב לבין הבת, עדיף שידליק האב שכן "מצווה בו יותר מבשלוחו".

שני טעמים נאמרו לבאר את עדיפות הנשים בהדלקת הנרות, כמו שכתב הטור (שם): "והנשים מוזהרות בו יותר, כדאיתא במדרש מפני שכבתה נרו של עולם, פירוש גרמה מיתה לאדם הראשון. והרמב"ם ז"ל נתן טעם לדבר מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית".

הטעם ש"היא כבתה נרו של עולם" נאמר ברש"י (שבת לב, א, ד"ה הריני), ומקורו מדברי הירושלמי (שבת פ"ב, הלכה ו) שאדם הראשון נקרא נרו של עולם (שכן נר ה' נשמת אדם), וכך הביאו מספר ראשונים (ראבי"ה סימן קצט; אור זרוע, דיני ערב שבת, סימן יא; גם בחיי אדם, כלל ה, סעיף ט, ציין רק טעם זה). מנגד, בשולחן ערוך (שם, סעיף ג) הביא רק את טעמו של הרמב"ם מפני שנשים מצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית (וראה במשנה ברורה שציין לטעם השני).

והנה, הטעמים שנתן הטור ושאר פוסקים הם לכאורה טעמים כללים, שבגינם יש להעדיף הדלקת נשים על-פני הדלקת אנשים. בפרט לפי הטעם ש"היא כבתה נרו של עולם", יש להעדיף הדלקת כל אשה על הדלקת איש, שכן מדובר בטעם כללי של תיקון חטאה של חווה על-ידי הדלקת הנרות על-ידי נשים. גם לפי הטעם שנשים מצויות יותר בבית, ייתכן שמדובר בסיבה כללית שבגינה קבעו חז"ל שיותר ראוי שנשים תדלקנה נרות שבת. ואמנם, כך מורה לשון הטור והשולחן ערוך, שהורו כי "הנשים מוזהרות בו יותר", ולא הזכירו את הדלקת בעלת הבית דווקא.

ואמנם, ראיתי בספר שמירת שבת כהלכתה (כרך ב, פרק מה, הערה לד) שהביא משמו של הגרש"ז אוירבך זצ"ל שבבית שאין ההורים נוכחים בשבת, ונמצאים בו בנים ובנות, יש לגדולה מבין הבנות להדליק נרות שבת (בתנאי שהגיעה למצוות), אפילו במקום שמצוי בן מבוגר יותר – וזאת מפני שהטעם הנ"ל שנשים מצוות יותר במצוות הדלקת הנר.

לפי זה, לכאורה יש מקום לומר שגם במקום שאין אשת הבית יכולה להדליק, עדיף שתדליק אחת מבנות הבית (הגדולה שבהן), ולא ידליק בעל הבית, מפני שנשים מוזהרות במצווה יותר.

ג. עדיפות הדלקת האב

אולם, מתוך דברי הגרש"ז אוירבך הנ"ל (שם), משמע שלא נאמרו דבריו אלא במקום ששני ההורים אינם נוכחים בבית בשבת, שאז יש להעדיף את הבנות על-פני הבנים, אבל במקום שבעל הבית נוכח בשבת, אין הבת הגדולה מדליקה במקום אביה.

כן משמע מתוך דברי הפוסקים שהביאו את המנהג שאין בעלת הבית מדליקה את הנרות בשבוע הראשון לאחר לידתה (ראה בתהילה לדוד סימן פח, ס"ק ג, בשם שיירי כנסת הגדולה, שמשמע שהוא מטעמים טכניים, וכן נקט בהגהות הגר"ב פרנקל לסי' רסג, סעיף ו, שהוא מפני שאינה יכולה לקום ממיטתה – ושלא כדברי הערוך השולחן סעיף ז), ואז "מדליק הבעל ומברך" (מגן אברהם רסג, ס"ק ו, בשם מנהגי מטה משה ושל"ה; באר היטב ס"ק ג; משנה ברורה ס"ק יא; תהילה לדוד שם; בן איש חי, פרשת נח, אות נה). דין זה נאמר בכל מצב שאין אשתו של אדם עמו, וכך במי שאינו נשוי, כמבואר מתוך דברי הפוסקים הנ"ל (ראה גם אליהו רבה רסג, ה).

סתימת הפוסקים בהלכה זו מורה שבמקום שאין אשתו בבית, על הבעל להדליק את הנרות, ואין מצות ההדלקה עוברת לבנות הבית – שכן לא הזכירו הפוסקים שאם יש לאב בת גדולה עמו בבית, עדיף שהיא תדליק ולא הוא.

ונראה לבאר בזה כי אמנם מתקיים בבת גדולה הטעם של עדיפות נשים מפני ש"היא כבתה נרו של עולם", ומצד טעם זה יש למסור את מצוות הדלקת הנר לבת הגדולה. אך יש לומר שהטעם שכתב הרמב"ם, שמצויה היא בבית ועוסקת בצרכי הבית, נאמר רק בנוגע לבעלת הבית, שהיא עיקרה של בית. משום כן, ניתן לבעלת הבית זכות קדימה לקיים מצוות הבית של הדלקת הנר, שכן מוטלת המצווה בראש ובראשונה על עקרת הבית – למרות שהבעל הרי הוא "בעל הבית".

משום כן, במקום שבעלת הבית נמצאת בבית, יש לה זכות קדימה להדליק את הנרות, עד שיש פוסקים שאם הדליק הבעל את הנרות במקומה, חייב לתת לה עשרה זהובים על כך שהפסיד לה את מצוותה (ראה סידור בית יעקב (יעב"ץ), עמ' 136, סעיף כט, ושלא ככף החיים ס"ק כב; וראה בשמירת שבת כהלכתה פרק מג, הערה מ). אבל במקום שאין בעלת הבית נוכחת, אזי עיקר החיוב חוזר לבעת הבית (שהבית שלו), ואין עליו למסור את קיום המצווה לאחת מבנותיו.^[1]

ד. דעות הפוסקים בשאלה זו

והנה כבר דנו כמה פוסקים בשאלה דנן, ונביא את דבריהם בקצרה.

בשו"ת באר משה (ח"ח סימן סז) כתב שפשוט הדבר שידליק הבעל ולא תדליק אחת מבנותיו, מפני שעיקר החיוב מוטל על בעל הבית, "וגם איננו נכון שימסור מצוה זו לבתה, הגם שהיא כבר גדולה, מאחר שמנהגינו שאין בנות פנויות מדליקות, ואפילו בבתים שהבנות מדליקות ג"כ עיקר החיוב על האב מוטל, והוא ידליק כשאין אשתו בבית". והנה מה שהוסיף שמנהגנו שאין בנות פנויות מדליקות, ולכן אין להן להדליק אף כשאין האם נוכחת, אינו ברור, שהרי מה שאינן מדליקות הוא רק במקום שבעלת הבית מדליקה את הנרות, אבל במקום שאין האם בבית אין סיבה שלא תדליק אחת הבנות. אבל עיקר דבריו ברורים, שכיון שהחיוב מוטל בעיקרו על בעל הבית, אין לו להעביר את החיוב לאחרים, אפילו לאחת מבנותיו.

כך מבואר גם בסידור תפילה ישרה וכתר נהורא (לר' אהרן הכהן מזליחוב, דיני ערב שבת, עמ' סג), שכתב: "והדלקה תהיה על-ידי אשתו, וצריך להדליק בכל החדרים שצריך לילך שם בלילה… וכן מי שנסעה אשתו לדרך הגם שנשארו נשים בביתו, אין נכון ליתן מצותו לאחר". וכבר הובאו דבריו בספר נשמת שבת (ח"א, סימן שסג), עיי"ש.

ושוב ראיתי בספר חוט שני (להגר"נ קרליץ שליט"א, שבת ח"ד, עמ' סג) שכתב להסתפק במי שאין אשתו עמו לשבת, שיש לומר שעדיף שידליק בעצמו מפני שמצווה בו יותר מבשלוחו, אך מאידך ייתכן שעדיף שתדליק אחת מבנותיו הגדולות מפני עדיפות נשים במצוות הדלקת הנר, ולא הכריע בין הצדדים.

והרי לן עכ"פ מתוך דברי הפוסקים שנקטו כעיקר שבעל הבית ידליק בעצמו, ולא ימסור את המצווה לבנותיו. אך כפי שנתבאר לעיל, הרי ששני צדדים יש בדבר, ויש גם צד של עדיפות בהדלקת הבת הגדולה. ייתכן שמפני כן סיים בשו"ת באר משה (שם) ש"בודאי אם היא רוצה מאוד, והאב מסכים, יכול להניחה להדליק עם ברכה".^[2]

ה. סיכום

לפי כל האמור, מי שאין אשתו מצויה עמו בשבת, עדיף שידליק את הנרות בעצמו, ולא ימסור את המצווה לבנותיו הגדולות שעמו בבית.

אולם, במקום הדחק, כגון שהוא מתאחר בהכנות לשבת ולא יוכל להדליק את הנרות ביישוב הדעת, או מפני שאר אילוצים, רשאי לבקש מאחד מבני ביתו להדליק את הנרות עבורו, ובמקרה כזה הבת קודמת לבן.

[1] יש להוסיף שאפילו לפי הראשונים שלא הזכירו את הטעם שבעלת הבית מצויה בבית ועוסקת בצרכי הבית, וכתבו רק את טעם המדרש מפני שהיא כבתה נרו של עולם, יש לומר שטעם זה נאמר רק בהכרעה שבין בעל הבית לבין בעלת הבית, ואילו בנוגע לבנות הבית אין טעם זה מספיק.

[2] וראה עוד בשו"ת באר משה שם מה שכתב אודות מי שמתארחת אצלו בת נשואה, שגם באופן זה אין לו למסור את ההדלקה לבתו ולוותר על חובת עצמו, אלא יש לו להדליק בסלון במקום האכילה, והיא תדליק במטבח או בחדר המיוחד לה, עיי"ש.