בענין לימוד תורה בתשעה באב ובאבילות

רבני בית ההוראה
ה' אב ה'תשע"ד

הרב יעקב שמשון בהר”ר משה שפירא

 

ענף א: אם מותר ללמוד בעיון בדברים המותרים:

באו”ח תקנד מבואר שמותר ללמוד בט”ב בדברים הרעים. וכ’ הט”ז (סק”ב) “נ”ל דאפי’ במקום שמותר ללמוד הינו שילמוד בפשוטן של דברים אבל לא דרך פלפול ואפי’ בהרהור לפרש דבר חמור אסור מטעם שיהיה לו שמחה אחר שיתיישב לו.” ובמ”א  (סק”ד) “אבל לישא וליתן בהלכה ודאי אסור.(תשובת מהרי”ל רכט)”. ובסק”ה כתב המ”א “ונ”ל דמה”ט אסור ללמוד איזו דרוש או קשיא ותירוץ אפי’ בדברים הרעים מפני ששמחה היא לו.” ובא”ר (סק”ד) תמה על מש”כ הט”ז לאסור העיון ממה שהתיר הב”י ללמוד פירוש איוב. ע”ש. וע’ פמ”ג (א”א ס”ק ה) שנראה שבא ליישב קושיית הא”ר שהתרת ספיקות יותר שמחה מפירוש עמוק, וכן קושיא.

וצע”ג איך ייתכן לאסור, הלא המהרי”ל (סי’ רא, הובא בב”י רי”ס תקנד) כשהתיר ללמוד פירוש ירמיה ואיוב כתב “ואי משום דיש בו עיון מכל שכן דעדיף.” [וכבר העיר כן המאמר מרדכי (תקנד סק”א) אלא שסיים שירא לחלוק על המ”א והט”ז ולכן כ’ שיש להחמיר בדאפשר. ((וז”ל המאמר מרדכי “וכתבו הרב ט”ז והרב מ”א ז”ל דאפי’ דברים שמותר ללמוד בהם היינו דוקא ללמוד פשט הדבר אבל לא דרך פלפול לפרש דבר חמור משום דשמחה היא לו וכן לא יעשה שום חידוש או תירוץ או קושיא. יעו”ש. ובהורמנותייהו דהנהו תרי אשלי רברבי נלענ”ד שהדבר קשה מצד עצמו דאטו בשופטני עסקינן או בתינוקות של בית רבן שאינם מבינים מה שמוציאים מפיהם, והלא מפשט לשון הש”ס והפוסקים משמע דש”ד ללמוד דברים המותרים עם הפי’ שלהם וכמש”כ כאן בשו”ע ס”ב, ומשמע דיכול לדרוש בהם ולהבין ולהורות מתוכם, דמאחר שמותר ללמוד פ’ אלו מגלחין עם פירש”י ותוס’ נראה דשרי להבין ולפלפל בהם כמו שיצטרך דאל”כ כל אדם יקוץ בלימודו ולא ילמוד, והכי מוכח בהדיא מדברי תשו’ מהרי”ל שהביא רבינו ב”י, וכ”נ מן הסברא. ונהי דמדברי ר”פ שהביא הכלבו לא משמע הכי הא כבר פסק מרן ז”ל בס”ב כדברי מהרי”ל והכי מסתבר, ומיהו למעשה צ”ע שאיני כדאי לחלוק על גדולי האחרונים אפי’ להחמיר כ”ש להקל נגדם, לכן יש לחוש היכא דאפשר.”)) וכן בערוך השלחן (תקנד) העיר כן].

וביותר תימה על המ”א שהביא בשם המהרי”ל שאסור לישא וליתן, ולכאו’ במהרי”ל מפורש שמותר ללמוד בעיון, ומש”כ בשם המהרי”ל שלא לישא וליתן – הנה ז”ל המהרי”ל (הובא בב”י): “ודאי לישא וליתן לפניו דמיפרסמא מילתא טובא אפשר דאסור.” ומשמע דוקא באופן שנעשה בפרהסיא ובפרסום, אבל הלומד לעצמו בעיון ודאי מותר. ועוד צל”ע בדברי המ”א שבסק”ד כ’ בשם המהרי”ל לא לישא וליתן, ובסק”ה כ’ נ”ל דאסור ללמוד איזה דרוש וכו’ ומשמע שזה דין אחר מהדין שכ’ בסק”ד, דאל”כ מדוע כפל הדבר ומדוע כאן כ’ כן בשם עצמו.

ולכן נלענ”ד לבאר דברי המ”א ע”פ מש”כ הערוך השלחן ביו”ד שפד ס”ה שכיון שהמהרי”ל התיר ללמוד בעיון ממילא בהכרח שיתחדשו לו חידושים ומותר לכותבם, ולא אסרו לאבל אלא שלא יעשה לכתחילה מעשה של שמחה, אבל מה שהתירו והשמחה באה ממילא לא נאסר. ובודאי לישב לכתחילה ללמוד איזה פלפול באבילות ובט”ב (בדברים שהותר לו) אסור כמש”כ האחרונים באו”ח סי’ תקנד (ט”ז ומ”א) אבל כשנתהוה החידוש מצד הלימוד מה לו לעשות, ועתה אם הוא לומד ונתחדש לו איזה פירוש טוב הימנע עצמו מזה אין זה אלא מן המתמיהין, וכנ”ל עיקר לדינא. עכ”ד.

וע”פ זה יש לבאר דברי המ”א שמה שכתב בסק”ד שלא לישא וליתן כוונתו באופן דמיפרסמא מילתא טובא כמש”כ המהרי”ל, ולא מיירי כלל לענין לימוד בעיון. ובסק”ה מיירי המ”א שבא ללמוד איזה דרוש וכדו’ [או שמכין שיעור] אבל אם בא ללמוד ומעיין במה שקשה לו – זה לא אוסר המ”א, וכדמוכח מהמהרי”ל.

אמנם בל’ הט”ז משמע שאסור לעיין אפי’ כשבא ללמוד ומתקשה, ולדברינו זה אינו כהמ”א. וכן משמע בברכ”י יו”ד שפד שאסור ללמוד בעיון בכל גווני ((שו”ר בספר נוה שלום (להרב שולאל, משנת תקסד) שהביא דברי הברכ”י וכתב “נ”ל לחלק ולומר דדוקא דנחית אדעתא דהכי ללמוד בעיון נמרץ ולחדש בזה אסר הרב הנז’ אבל אם הוא לומד פשטי דינים והשמועות ובדרך לימודו נתחדש לו איזה חידוש או דין חדש או נתקשה לו פשט איזה דין להבינו והוצרך לעיין ואגב חידש בטובו איזה חידוש מודה הרב הנז’ דיכול לכותבו, ואני אומר דחובה עליו לכותבו ואין לך דבר האבד גדול מזה.” [וע”ש בהמשך שמשמע שיש שמחה בכתיבת חידושים אלא שהותר משום שמא ישכח.] ונראה שיש חילוק בין ההיתר של הנוה שלום להיתר של הערוה”ש שהנוה שלום לא התיר לישב ע”ד ללמוד בעיון אלא שאם מתקשה והוצרך לעיין בשביל הבנת הפשט מותר, והערוה”ש התיר אף ביושב ע”ד ללמוד בעיון, ורק אם מטרתו לחדש או ללמוד דרוש אסר, ולכן הערוה”ש הצדיק את אותו הת”ח שהברכ”י דחה, והנוה שלום כתב שאף הברכ”י מודה לדבריו.)) (ע’ בערוה”ש הנ”ל שמשמע שבא להשיב על הברכ”י). [וע”ע חכמ”א (קסה, י) שכ’ גבי אבילות “אבל אסור לעיין איזה קושיא או תירוץ אפי’ בדברים הרעים” (וציין לט”ז ולמ”א הנ”ל). וצ”ע ממש”כ המהרי”ל שכ”ש שעדיף בעיון, וכנ”ל.

ומהמ”ב משמע שלא כדברינו שכתב (בסק”ד) “אבל לישא וליתן בהלכה ודאי אסור [מ”א בשם מהרי”ל], וכעי”ז כ’ ג”כ הט”ז וכו’ לא דרך פלפול.” משמע שדברי המ”א בסק”ד הם ע”ד הט”ז, וגם לא משמע שחולקים. ולדבריו יוצא שאסור לעיין בכל גווני.

 ומדברי החתם סופר יש ללמוד דס”ל דמותר אף כשבא לעיין (ולא רק כשבא ללמוד – כהערוה”ש), דע’ בשו”ת חת”ס יו”ד שמו שכתב וז”ל “שלום וכו’ לי”נ מו”ח הגאון מופת הדור וכו’ מה”ו עקיבא איגר וכו’ יקרת קדושתו הגיעני ובקראי בו ב’ קושיות בהל’ שמחות נרתעתי לאחורי כי גברא קפדנא אנא וכו’ ואמנם שגגה יצאה מלפני השליט הגדול קדוש מו”ח הגאון נ”י ונעשיתי אבל אם קודר שחותי ובאה אלי שמועה מאמי הצדקת זצ”ל תנצב”ה הכ”מ. ובהתגולל בעפר קרני שבוע העבר עיינתי בדברי קדשו ותמול קמתי נתעוררתי היום להשיב ולצרף אליו כל מה שעיינתי בימים האלו. ומו”ח דלא קפיד ולא קפדי’ בהדיה יעבור עיונו עליו בשובע שמחות, או יניח הדברים עד ט”ב שחל להיות בשבת הבע”ל.”

מבואר בדבריו שמותר לעיין בקושיות של רעק”א (!) ולנסות לתרצן בימי אבלותו. ויש ללמוד מזה דה”ה דשרי בט”ב שהרי דיניהם שוים לענין לימוד תורה, וגם הברכי יוסף שאוסר ללמוד בעיון באבילות מוכיח ממש”כ המ”א והט”ז בהל’ ט”ב. אמנם בכף החיים (תקנג ס”ק טוב) הביא מדברי החת”ס הללו להתיר ללמוד בעיון רק בט”ב שחל בשבת [והיינו מסוף דברי החת”ס שהעתקתי]. וצ”ע מנין להחמיר בט”ב יותר מאבילות, ואין להוכיח ממה שכתב החת”ס “ט”ב שחל בשבת” שאם חל בחול אסור, שהרי הוא בא לומר מתי יוכל הגרעק”א לעיין בדבריו והרי כבר בשבת יוכל ולא יצטרך לדחות למחרת. [וגם ייתכן שידע שהגרעק”א כ”כ מתאבל ביום ט”ב עצמו שלא יהיה פנוי לעיין בדבריו.]

ובהערות הגר”ח קנייבסקי לקונט’ ‘קרא עלי מועד’ כתב בשם החזו”א שמותר ללמוד בעיון בת”ב, וכן אומרים בשם הגר”ח מבריסק שאמר שהתירו ללמוד ובלי לעיין אינו נקרא לימוד. ומשמע לכאו’ כהערוה”ש, ועכ”פ אין ראיה מדבריו להתיר יותר , ואפשר שגם דעת החזו”א כהערוה”ש, וצל”ע.

ענף ב: אם מותר לכתוב חידושים בט”ב ובאבילות:

בשע”ת סו”ס תקנד (סקי”ג) כתב “ונראה דמי שנתחדש לו איזה חידוש אין לכתוב בת”ב אע”ג דבחוה”מ כ’ להתיר שאני ת”ב דשמחה היא לו כשכותב חי’ תורה, וגם אינו רק יום א’ ואין חשש שישכח.” ובערוך השלחן ביו”ד (שפד, ה) התיר לכתוב חידושים בימי אבלות. וייתכן דדוקא באבילות התיר דיש חשש שישכח משא”כ בת”ב שהוא רק יום א’ כמש”כ השע”ת. וע”ע ארחות חיים (תקנד ה) שכתב “בחידושים בענין ט”ב אף דלכתחילה אסור אם אירע שבא לו ממילא הרבה חידושים וירא שמא ישכח שרי לכתוב דהוי דבר האבד ולאונסו”. ואין זו מח’ אלא דהוא מיירי באופן שעלול לשכוח וזה גם השע”ת מתיר. ובשדי חמד (ח”ה אסיפת דינים מע’ בין המצרים סי’ ב אות י) כתב בשם שלחן גבוה וקמח סולת שמותר לכתוב פסקים וחידושים בת”ב. אמנם הסיק כדעת השע”ת הנ”ל דרק מי שיודע בעצמו שודאי ישכח עד הלילה יכול לציין ראשי דברים ויעתיקו אח”כ. [ואח”כ הביא מהגר”ח פלאג’י שמותר לכתוב משום דבר האבד, וכן הביא מ’עושה שלום’, וסיים דהני ספרים לא מצויים לו, ואם אין טעמם אלא משום דבר האבד העיקר כהשע”ת דמסתבר טעמיה.

(ויש לציין שהחת”ס כתב את התשובות לקושיות הגרעק”א אחר כלות השבעה, אמנם אינו ראיה, ובפרט שהוא לא היה עלול לשכוח.)

ומ”מ נלענ”ד דלא אסרו אלא בכותב מה שהוא עצמו חידש, אבל מי שכותב (על הגליון וכדו’) ביאורים מהמפרשים או את פסק ההלכה, אין בזה שמחה כ”כ ושרי. אמנם צל”ע מצד מלאכה. ולכאו’ אם כותב דבר קטן אין לחוש למלאכה, דע’ מ”ב (תקנד מג) דמלאכה דאין בה שיהוי שרי, וכן אחר חצות מותר, (כמבואר ברמ”א תקנד כב). וצל”ע.

ענף ג: אם מותר ללמוד בחברותא:

ביו”ד שפד ס”ד כ’ “אבל מותר לקרות באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה ובהל’ אבילות, וה”מ בינו לבין עצמו אבל אינו לומד עם אחרים, אלא הם יושבים ונושאים ונותנים בהל’ אבילות ואם טעו משיבן בשפה רפה והוא אינו שואל.” ולכאורה יש ללמוד מזה לענין ט”ב שלא ללמוד עם אחרים. אמנם בהע’ הגר”ח קנייבסקי לקונט’ ‘קרא עלי מועד’ כתב שהחזו”א התיר ללמוד בט”ב בחברותא. וצ”ע.

ענף ד: אם מותר ללמוד מוסר:

במאירי (מו”ק כא ד”ה אלו) כתב “ויראה לי שלא נאסרו ד”ת לאבל אלא דרך לימוד וגירסא, אבל לעיין בספרים המעוררים לבו של אדם לתשובה לא נאסר, ולא עוד אלא שראוי לעשות כן, ומכאן יראה שנהגו הכל בכך, וביום ראשון מיהא ראוי ליזהר מכל וכל.”

ובשדי חמד (ח”ה עמ’ 39 – אבילות כה) כ’ בשם נוה שלום (יו”ד שפד א) שבאבילות “מותר למוד בספרי מוסר ויראה המעוררים לב האדם לשוב אל אבינו שבשמים כי השעה צריכה לכך להיות מידת הדין מתוחה עליו וגדולה תשובה וכו’.” וז”ל נוה שלום (להרב שולאל, שנת תקסד) “יראה לי דמותר לקרות בספרי המוסר בתוכחות על עוון ועניני גיהנם ומיני העונשים כו’, דהא טעם איסור הלימוד משום דכתיב פקודי ה’ ישרים משמחי לב, משא”כ לימוד מוסר הנזכר אדרבה הם מכניעים את האדם, ואפשר שיתקן דרכיו, ואותה אנו מבקשים לעת כזאת, ויש להביא ראיה לזה ממה שהתירו לקרות באיוב ובדברים הרעים שבירמיה, כנ”ל להלכה, ולמעשה עדיין יש להתיישב בדבר.” ובגשר החיים (ח”א סי’ כא אות ה עמ’ קעו [191]) כ’ “ושרי לו ללמוד גם ספרי מוסר.”

ובספר רבבות אפרים (ח”א שפו) כתב בשם הגר”ש דבליצקי שאולי השד”ח לא התיר אלא ספרי מוסר שאין בהם מאמרי חז”ל. ולא משמע כן בנוה שלום הנ”ל, וכן במאירי לא משמע כן. והביא שם גם מהגר”ח קנייבסקי לאסור ללמוד מוסר אם מובאים פסוקים ומאמרי חז”ל, וייתכן דס”ל דמסתימת הפוסקים לא משמע כהמאירי [וידוע דהחזו”א סבר שא”א ללמוד דין מחודש מהראשונים שנדפסו מחדש], א”נ משום דת”ב דמי ליום ראשון דאבילות, ואולי תלוי אם מה שהחמיר המאירי ביום א’ זה משום דהוא מדאו’, ולפ”ז י”ל דת”ב שאני, אמנם לכאו’ הא דאבל אסור בד”ת אינו אלא מדברי קבלה (ע’ מו”ק טו. דנלמד מיחזקאל) ות”ב הוא ג”כ מד”ק (ע’ מ”ב תקמט א), ומ”מ יש לחלק דאבילות עיקרו מדאו’, וגם יש לדון אם הא דאסור ללמוד בת”ב הוא מד”ק, [יש מח’ ראשונים אם ד”ק כדאו’ ונתבאר בהל’ פורים].

ועכ”פ גם המתירין לא התירו ללמוד ספרי אגדה שאינם מוסר כגון ספרי ‘מחשבה’ וכדומה. [יש ספרים שיש בהם מוסר בדרך של ‘מחשבה’, ולא לזה כוונתי.]

ענף ה: אם מותר לומר תהילים:

בגשר החיים ח”א כא ה כתב “וראיתי שאוסרים עליו גם אמירת תהילים שהוא בכלל ד”ת (זכרון ש”י דף לב בשם מהרי”א וכ”ה בהג’ הלבוש תקנד בשם מנהג פוזנא בנוגע לת”ב) ודומני שאם אומר התהילים בדרך תפילה ובקשה והתעוררות לתשובה אפשר להתיר לו (כמו שמתיר המ”א שם תקנד ו בת”ב אחר חצות).” וע’ שו”ת דברי מלכיאל ח”ו סי’ ט שנשאל אם מותר לומר תהלים קודם חצות עבור חולה וכתב שכיון שנוהגים לומר מזמורים מלוקטים שנזכר בהם בקשה על חולה או מעין זה מותר, ומה שאסר המ”א היינו לומר תהילים כסדר. ולכאורה נראה מדבריו שאם אומר על הסדר אף על חולה אסור, ורק אחר חצות מותר. לא גמור: וראיתי בשם טעמא דקרא בהנהגות החזו”א אות מב התיר לומר תהלים בת”ב כדעת המתירין במ”ב תקנד סק”ז. וע’ מבית לוי.

סיכום:

א. ללמוד במשא ומתן בפרהסיא כגון למסור שיעור עיוני – לא מצאנו מי שמתיר ומהמהרי”ל משמע שיש להימנע והביאוהו הפוסקים.

ב. להתיישב לעסוק בעיון בינו לבין עצמו – רבים אוסרים (מ”א, ט”ז, ברכ”י, חכמ”א, מ”ב, ערוה”ש.) ומהחתם סופר משמע שמותר.

ג. ללמוד גפ”ת בהבנה ואם מתקשה מעיין ומחדש – לדעת הא”ר ((היה קצת מקום לומר שלא בא הא”ר לחלוק לדינא אלא רק להקשות, אבל בארחות חיים (תקנד ד) כתב שהא”ר חולק על הט”ז.)) והמאמר מרדכי (לא למעשה) והחת”ס והערוה”ש והחזו”א (והגר”ח מפי השמועה) מותר, ולכאו’ כן נראה מהמהרי”ל, ולענ”ד כ”ד המ”א. אמנם הט”ז והברכ”י ((וע’ מש”כ לעיל בהערה בשם נוה שלום.)) אוסרים, וכן נקטו החכמ”א והמ”ב (ונקטו שכ”ד המ”א). וע’ הליכות שלמה ריש פט”ו שהכריע להקל בזה בערב ט”ב אחר חצות ולא בט”ב עצמו. ומ”מ כ’ שם שא”צ ללמוד בשטחיות ממש אלא ילמד בהבנה ואסרו רק להעמיק יותר. [וע”ע שם הע’ 34 שבאבילות אם רוצה לברר ענין הנוגע לו למעשה בהל’ אבילות יכול ללמוד בעיון, וציין לחת”ס הנ”ל.]

ד. לעיין במפרשים כדי להבין הפשט לכאורה לכו”ע מותר דמאי שנא רש”י מריטב”א.

ה. ללמוד תוס’ – במאמר מרדכי מבואר שמותר, ולא נתבאר בדברי המחמירים שאוסרים זאת.

ו. אסור לכתוב חידושים בת”ב ואבילות, ואם עלול לשכוח מותר. [ומהשד”ח משמע דדוקא אם ודאי ישכח, וצ”ע.] ולכאורה דוקא חידושים שלו, אבל לכתוב את דברי המפרשים מותר (עכ”פ אחר חצות או דבר קטן).

ז. בהל’ אבילות מבואר דאסור לאבל ללמוד עם אחרים, והגרח”ק העיד שהחזו”א התיר ללמוד בחברותא בת”ב. וצ”ע.

ח. יש מתירין ללמוד מוסר שמעורר ליראת שמים (ולא ‘מחשבה’) באבילות. ומדברי המאירי מבואר שביום הראשון ראוי ליזהר. וצ”ע לגבי ת”ב.

ט. לומר תהילים על הסדר יש מתירין אחר חצות וי”א דגם אחר חצות לא לומר (ע’ מ”ב ושעה”צ). ויש מתירים אם אומר דרך תפילה כגון על חולה.

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים