רציתי לשאול לגבי קריאת שמע ישראל. אני מוכרח להגיד שהמילים שכתובות בהלכה לגבי הכוונה בקריאת שמע רק מעיקות ומסבכות מאד את עשיית המצווה. רציתי לשאול אם חייבים לחשוב על הדברים שכתובים ״לכוון״. למשל במילים ״שמע ישראל״ שרשום קבל והבן ישראל. אי אפשר פשוט להבין את המילים כפשוטם שעם ישראל צריך לשמוע? לגבי שם הויה, ידוע לכולם שהוא היה מתמיד הווה ויהיה לתמיד, למה פשוט אי אפשר לחשוב שהוא אדון על הכל? בשם אלוקינו שהוא בעצם האלוקים שלנו ששולט/משגיח עלינו, למה צריך להוסיף את כל שאר הדברים שהוא תקיף בעל היכולת ובעל כל הכוחות כולם, שמובנים מאליו בידיעה? במילה ״אחד״, שהוא יחיד ומיוחד ואין כמותו, למה צריך להביא את כל העיניינים שהוא שולט בשבעה רקיעים ובארבע רוחות העולם? מספיק שאנחנו יודעים כבר שהוא שולט על הכל, אפילו יש הרגשה שמצמצמים את שליטתו של ה׳ ח״ו.
כל ״הכוונות״ האלה מאד מעיקות, אני לא יכול יכול לדבר בשם כולם, אבל יש אנשים שבצורה כזאת פשוט סובלים מהמצווה (שלא נדבר על כמות החזרות שחוזרים על הפסוק עד שהוא יוצא כמו שצריך בכוונה) ובטח שלא אוחזים בצורה כזאת עם ציבור. ידוע שהרב משה פיינשטיין זצ״ל היה מורה לאנשים לגבי הכוונה בשם הויה בקריאת שמע שפשוט יבינו שזה ה׳. מה הדרך שבה אנחנו בימינו אנו צריכים לכוון בקריאת שמע כדי לא לקרוס נפשית מהמצווה הזו שבסה״כ לא צריכה לגרום לסבל ח״ו? ולמרות כל מה שכתוב בספרי ההלכה, שלדורנו חייבת להשתנות לדעתי.
תשובה:
שלום רב
לפני שניגש לעצם השאלה, יש שתי נקודות שקצת הפריעו לי באופן הצגתה. ראשית, נראה לי שהדרך האמיתית בעבודת ה' היא ראשית כל הכנעה ועוד הכנעה להוראות חז"ל, ונכונות אמיתית קצת להתאמץ בעבודת ה', ולא לעשות הכל קליל. שנית, אינני מבין למה כל זה גורם ללחץ, יושבים בניחותא ואומרים בכוונה את הפסוק הראשון של שמע ואז לא צריך לחזור עליו אפילו פעם אחת.
לעצם הענין, שמע ישראל אינו חיוב שמיעה פשוט, כי באמת אין חובה לשמוע על כך באוזניים אלא המדובר הוא בידיעת הלב.
שם הויה יש בו נקודה חשובה, חז"ל כבר אומרים על שם זה "לא כפי שאני נכתב אני נקרא" כלומר, כתיבת השם וקריאתו שונות לחלוטין גם במשמעותן, לפי הכתיבה המדובר הוא על עצם מציאות ה' התמידית – היה הווה ויהיה, ולפי קריאתו, מדובר על שלטונו ואדנותו – אדון הכל, בקריאת שמע אנחנו מכוונים גם למובן מקריאתו וגם למובן מכתיבתו ולא מסתפקים באחד מהם כמו בשאר ברכות שדי באדון הכל לבד.
בנוגע לאחד, נראה שלהלכה מי שיכוין שהוא יחד בכל די בזה, רק שמפסיד את הרמז היפה שבמילה אחד.
בנוגע לאלוקינו, כל בר דעת מבין שהסיבה שיש לקב"ה שמות רבים, היא משום שכל שם יש לו משמעות אחרת, ולא לחינם הכתוב נוקב בשם זה או אחר, וצריך לכוין למשמעותו המדויקת.
שנזכה לעשו רק טוב.
ישנה בעיה, הרב לא התייחס כאן שישנה בעצם בעיה של רצון לעשות טוב וכתוצאה מהעניין של ה״מעכב״ של יצירת לחץ ותיסכול מאי הצלחת קיום המצווה. לא לכולם ישנה את הבעיה ברוך השם, אבל אלה שיש להם את הבעיה, מאד לא יפה שלא מבינים אותם ואין שום פשרות בעניין ההלכתי. אני בטוח שאם הרב היה מדבר איתי אישית, הרב לא היה מגיב בצורה כזאת של ״אינני מבין..״
אני לא סתם שאלתי את השאלה הזאת, רציתי לראות אם כיום, כל הכוונות שמובאות בשולחן ערוך תקפות גם לימינו אנו, ואם בנאדם לא חשב בליבו והבין בליבו בדיוק את הדברים האלה, לא יצא ידי חובת המצווה. זו לא הדרך שצריכה להיות הפסיקה לימינו בעניין של עיכוב מצוות ק״ש. ישנם עוד רבנים שחושבים כך בניהם הרב משה פיינשטיין זצ״ל שציינתי והרב קוק. אם הייתי שואל עוד רבנים גדולים, אני משוכנע שהם היו עונים לי שלא צריך לכוון את כל הדברים הללו מפאת שזה גורם לעול נפשי קשה לחלק מהאנשים. רציתי לראות שפה גם חושבים כך, אבל התאכזבתי לראות שלא. הכי קל ללכת בפסיקה הכי מחמירה מבלי להבין את המצב.
ראה, לטעמי המיוחדות של תורת ישראל היא באמונה זו התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת בלעדיה, התורה היא אלוקית ולא ניתנת לשינויים והקלות מלבד הגדרים הברורים שנאמרו בכך בספרי ההלכה ומסורים לנו מדור דור.
במקום להתרכז בקושי עדיף להתרכז בכך ש"לפום צערא אגרא" ולפי גודל ההשקעה הצער והטורח כך גודל השכר הצמפון לנו בעז"ה לעתיד לבוא.
עם ישראל עבר בימי גלותו קשיים נוראים, ובכל אלו לא ויתרו כקוצו של יו"ד על שמירת המצוות. במחנות ההשמדה, בימי האינקוזיציה הארורה, הגירושים השונים, העוני המחסור והמגפות השונות. היום אנחנו בדור של שפע והכל הרבה יותר קל, צריכים רק להתחזק יותר, להבין את היעוד והשליחות, ואז הכל יקבל את הפרספקטיבה הנכונה.
בהצלחה רבה
לגבי הנושא הזה אני חושב שהרב טועה לחלוטין בתשובתו באופן נחרץ!
לא הייתי צריך לשאול את השאלה כאן. אני משוכנע שגם רבי יוסף קארו זצק״ל היה מורה לך לא להשיב בצורה כזאת. אתה לא מבין שאתה פשוט יכול מבלי שאתה שם לב, להרחיק אנשים משמירת תורה ומצוות בגלל כל הדקדוקים האלה של קוצו של יוד שהם דבר גדול מאד, אבל לא מתאימות לכל אחד בדור הזה בפרט. אולי אני מחדש לרב, אבל יש מצבים שבהם הפסיקה קצת משתנה לקיים עיכוב של קיום מצווה, לדוגמא הקריאת שמע. זה כמו שתראה חולה שנאנק מכאבים והוא אומר לך שהוא מרגיש שהוא לא יכול לשרוד עוד את הכאבי תופת האלה ובאמת הוא הולך למות מכל הכאבים כי הוא לא ישרוד אותם עוד, ואתה תבוא ותגיד לו ״ תמשיך כך, לפום צערא אגרא״ ולא תיתן לו תרופות שיחזיקו אותו בחיים. אתה תהרוג אותו בלי צל ספק! אותו דבר כאן בעניין הזה, זו לו צריכה להיות הגישה עם כל הכבוד, ואני בטוח שבעניין הזה יחלקו עלייך המון המון גדולי תורה בעולם. הגישה הזו כאן בעניין של ק״ש איננה נכונה כלל וכלל ודעתך בעמדה הזו חייבת להשתנות! אם אני היום שומע לך, אני לצערי לא יוכל להמשיך לשמור תורה ומצוות. כי זה מביא אותי למצב של שיבוש בכל החיים שלי לצערי, ועוד זה בלשון עדינה. הכי קל זה ללכת בפסיקה אחרי החומרות ולא לזוז מזה מילימטר. ההוראה לגבי קיום ק״ש באיך שהציג את זה הרב, חייבת להשתנות. ואם הרב רוצה להתייעץ עם גדולים אחרים בעניין ק״ש, עדיף שיעשה זאת. ואשמח מאד לקבל תגובה על דבריי.
חבר , וודאי שדי לנו בכוונה הפשטית – תפתח בן איש חי הלכות קריאת שמע – הוא כותב בזו הלשון:
"בפסוק "שמע ישראל" יעשה פסקי התיבות כל שתי תיבות ביחד, כדי לכוין בהם כפי המשמעות האחת, והוא כי שמע פירושו קבלה כמו "שמור ושמעת" (דברים יב, כח) תרגומו "טר ותקבל", וגם הוא לשון הבנה "שמע" כלומר "הבן", וכן הוא כאן אומר "שמע ישראל" כלומר קבל דברים אלו והבינם ותדעם שתאמין בם והוא כי ה' הוא אלהינו, ועוד הנה הוא ה' אחד, ונמצא בזה יש קבלה והודאה בשתי דברים האחד הוא קבלת מלכות שמים באומרו "ה' אלהינו" דמודה שקבלנו אלהותו להיות לנו לאלוה ואנחנו עבדים לו, והשני הוא ענין יחוד השם באומרו "ה' אחד" שהוא בלי שיתוף אחר שאין לו שני כמו שאמר אליהו זכור לטוב, אנת הוא חד ולא בחושבן"
וממשיך ואומר שרק מי שלא כיוון זו הכוונה הפשטית לא ידי חובה (וזהו ציטוט דבריו :" ואם לא כיון לבו בפסוק "שמע ישראל" *_בפשטן של דברים_* לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור")
עלה והצלח ואל תעלה חס"ו על הדעת כלל להפסיק לעבוד הבורא שכן הוא מקור השלמות ואין עוד מלבדו כלל, ועוד רציתי לומר לך אשריך! שכך אתה מדקדק בקריאת שמע עד לפרטי פרטיה לכבודו באהבה!
השאר תגובה