הלכות תפילת הדרך

רבני בית ההוראה
כ"ג תמוז ה'תשע"ד

תפילת הדרך

א.        היוצא לדרך מעיר לעיר, בין בהליכה רגילת, ובין בנסיעה ברכב, רכבת, אוירון ((אפיקי מגינים (או”ח סי’ קי ס”ק טו), שו”ת דברי ישראל (או”ח סי’ ד), אהלך באמתך (פרק ט סעיף ה).)), אניה, וכל כלי תחבורה שהוא, חייב לברך את “תפילת הדרך” ((שו”ע (או”ח סי’ קי סעיף ד), וראה בתומר דבורה (פרק ט) שכתב בתוך דבריו “והנה, לפעמים האדם פורש מאשתו לאחת משלש סיבות וכו’, השלישית – שהוא הולך בדרך ושומר עצמו מן החטא. ובזמנים אלו השכינה דביקה וקשורה עמו ואינה מנחת אותו, כדי שלא יהיה נעזב ונפרד, אלא לעולם אדם שלם זכר ונקבה, והרי שכינה מזדווגת לו, וצריך אדם ליזהר שלא תיפרד שכינה ממנו בהיותו יוצא לדרך, ויהיה זריז ונשכר להתפלל תפלת הדרך ולאחוז בתורה, שבסיבה זו, שכינה, שהיא שמירת הדרך, עומדת לו תמיד, בהיותו זהיר מן החטא ועוסק בתורה” עכ”ל.)), ואמרו חז”ל “וכשאתה יוצא לדרך הימלך בקונך וצא”, והתנאים יתבארו בהמשך.

ב.         אף במקום שיש ספק אם צריך לומר תפילת הדרך, יאמר את התפילה בלא חתימת הברכה של “ברוך אתה ה’ שומע תפילה” ((כיון שהוא תפילה כנגד הסכנות ודאי מן הראוי להחמיר בזה, אך לגבי הזכרת ה’ אין להזכיר את ה’ במקום ספק, וכן מוכח ברדב”ז שהובא בברכי יוסף (ס”ק ט), ושערי תשובה (סק”ח), וכן משמע במשנ”ב (ס”ק כו).)).

ג.         אף בזמנינו שנוסעים ברכבים וכד’, יש להזהר בברכה זו, שכל הדרכים בחזקת סכנה.

ד.         נשים חייבות בתפילת הדרך ((כעין מה שאמרו בגמ’ “נשי לא בעי חיי?”, וכן כתב בשו”ת לבושי מרדכי (תנינא יו”ד סי’ לה), ומלבד זאת לא מצינו שפטרו נשים רק במצות שהזמן גרמא, אך תפילת הדרך אין זה מצוה שהזמן גרמא ופשוט שחייבות.)).

ה.        מחנכים את הקטנים לומר תפילת הדרך ((ככל דיני חינוך.)).

ו.         הנוסע בשבת מפני הסכנה, או שמלוה חולה שיש בו סכנה, חייב לומר תפילת הדרך.

ז.         המלווים את המת, והולכים מחוץ לעיר, אם הם מנוסעי המיטה או יושבים ברכב שהמת נמצא בו, אין מברכים תפילת הדרך, אולם אם הולכים מרחוק או שנוסעים ברכב נפרד יאמרו תפילת הדרך.

ח.        מלווי המת שנוסעים במטוס והמת נמצא בתא המטען אומרים תפילת הדרך.

ט.        אונן, דהיינו אחד משבעה הקרובים של המת שמוטל עליו ההתעסקות בצרכי המת, שצריך לנסוע ממקומו למקום המת וכיוצא בזה, יאמר תפילת הדרך בלא חתימה, ולא יאמר את שאר הפסוקים שנהגו לומר בנוסף לתפילת הדרך.

י.         ההולך מעיר לעיר בתשעה באב, אומר תפילת הדרך, ואם נוסע לאחר חצות היום יכול לומר אף את הפסוקים שנהגו לומר לשמירה ((כיון שהוא דרך תפילה מותר, ומעיקר הדין אף קודם חצות מותר, עי’ משנ”ב סי’ תקנד סק”ז, ובספר אהלך באמיתך (פ”ט סעיף יד) שכתב שלא יאמר פסוקים אלו, ונשתמט לו דעות הפוסקים הנ”ל.)).

נסיעה המחייבת תפילת הדרך

יא.       תקנת אמירת תפילת הדרך, תיקנוה חז”ל רק לנוסע מעיר לעיר שלא דרך ישוב.

יב.       משום כך הנוסע בתוך העיר אפילו היא עיר גדולה מאד, אינו אומר תפילת הדרך.

יג.        אף הנוסע מעיר לעיר, אינו אומר תפילת הדרך אלא אם כן אין מקום מיושב במרחק של פרסה ממקום נסיעתו.

יד.       שיעור מרחק פרסה היינו שיעור של 4 ק”מ [כ-72 דקות] הליכה ממקום הליכתו או נסיעתו עד למקום ישוב שיכול לשהות שם אם יארע לו תקלה בדרך.

טו.       משום כך אם נוסע נסיעה או הולך הליכה של פחות ממרחק של 8 ק”מ מהעיר שיוצא משם עד לעיר שהולך לשם, אינו מברך תפילת הדרך.

טז.      שיעור הדרך אינו לפי דרך המלך, אלא לפי הליכה ישרה, ולפיכך אם יש שם הר או בקעה מודדים לפי ההליכה דרכה, אך לא מודדים בקו אוירי.

יז.        כמו כן אם יש מקומות ישוב בדרך הליכתו במרחק של עד 4 ק”מ, אפילו אינו חושב לשהות שם, אין מברכים תפילת הדרך.

יח.       אם מקומות הישוב הינם של אויבים או שלא יכנס לשם מחשש של איבה, צריך לברך תפילת הדרך אם המרחק מהעיר שיוצא לעיר שמגיע לשם הוא יותר מ-8 ק”מ.

יט.       ההולך במקום סכנה, כגון שיש עיירות של אויבים סמוך לדרך, או שיש שודדים מצויים, יאמר אף אם הולך מרחק של פחות מ-8 ק”מ.

כ.         את תפילת הדרך אומרה לאחר שכבר החזיק בדרך, והיינו לאחר שכבר עבר שיעור של 4 ק”מ ממקום ישוב.

כא.      מיד לאחר שעבר שיעור זה, אומר תפילת הדרך, ולא ימתין להמשך הדרך.

כב.      הנוסע לשדה תעופה, יאמר בדרך נסיעתו ברכב, ויכוין על המשך נסיעתו במטוס, אם שדה התעופה קרוב לעיר יאמר רק לאחר שהמריא המטוס.

כג.       הנוסע באוירון בתוך העיר, יאמר תפילת הדרך בלא חתימה ((כיון שיש להסתפק אם בכה”ג יש את התקנה לומר תפילת הדרך, והגם שנמצא באויר והוא מקום סכנה, מ”מ לא תיקנו חז”ל רק כשיוצא מהעיר לגמרי, ועי’ שו”ת בצל החכמה (ח”א סי’ כ), ושו”ת משנה הלכות (חי”א סי’ עז) לגבי זמן אמירת התפילה אם מיד כשהמטוס ממריא, או רק כשיוצא מהעיר, ועי’ ילקוט יוסף (סי’ קי סעיף יב והערה יב).)).

כד.      תפילת הדרך אומרים רק פעם אחת ביום, אפילו נכנס לעיר באמצע הנסיעה או ההליכה לנוח.

כה.      הנוסע לכמה ערים, אינו אומר אלא בדרך הראשונה, ואם שכח לומר ונכנס כבר לעיר, יאמר לכשיצא מעיר זו והולך לעיר האחרת.

כו.       אם היה בדעתו לנסוע או ללכת לעיר מסוימת, ולשהות שם עד למחרת, ולכשנכנס לשם נתברר לו שצריך ללכת לעיר אחרת או לחזור לביתו, יחזור ויאמר תפילת הדרך.

כז.       אולם אם היה בדעתו לנסוע לכמה מקומות, ושוב רוצה לנסוע במקום עיר פלונית לעיר אחרת לא יחזור ויברך.

כח.      היוצא לדרך ודעתו לנסוע אם אוטובוס, רכבת, מטוס, וכדו’, וכשהגיע למקום החניה, ראה שהפסיד את הרכב שצריך לנסוע עמו, ומשום כך חזר לביתו, ובאותו יום חזר ונסע למקום ההוא, יחזור ויברך בלא חתימת הברכה ((נמוקי או”ח (סק”ג).)).

כט.      הנוסע נסיעה ארוכה של כמה ימים, יאמר כל יום בבוקר או בתחילת נסיעתו במשך היום.

ל.         נסיעה שמתחילה ביום ונמשכת בלילה, אינו אומר בלילה שוב תפילת הדרך, ואם התחיל בנסיעה בלילה והמשיך בנסיעה לאחר עמוד השחר יאמר שוב את הברכה בלא חתימתה.

לא.      נכנס לעיר באמצע הדרך ולא היתה תכלית נסיעתו לעיר זו אלא נכנס רק ללון בלילה אפילו לשינה קלה, וחוזר ללכת או לנסוע חוזר ואומר ברכה זו בשם ומלכות, אפילו הוא עדיין בתוך העיר.

לב.       אולם אם נכנס ללון באמצע היום וממשיך בנסיעתו באותו היום, אינו חוזר ומברך.

לג.       אם רק נמנם על מקומו, כגון אלו הצריכים לטוס וממתינים בשדה התעופה ונמנם על כסא וכד’, יאמר בלא שם ומלכות.

סדר הברכה

לד.       אם עבר כבר יותר משלשים יום מאז שאמר פעם אחרונה תפילת הדרך, מן הראוי להכין עצמו או קודם לנסיעה, או לקחת בנסיעתו סידור שכתוב בו את סדר התפילה.

לה.      אם יוצא קודם אור יום, וכשמאיר היום אוחז בדרך, יאמר תחילה ברכות השחר, ומיד בסיום ברכת ‘המעביר שינה’ יסמיך אמירת תפילה הדרך אליה .

לו.       אם יוצא לאחר שהאיר היום והתפלל, יאכל דבר מה קודם תפילת הדרך, ומיד לאחר ברכה אחרונה יאמרנה, ואם אין לו מה לאכל, ויכול לעצור בצידי הדרך ולעשות צרכיו, יאמרנה מיד לאחר ברכת אשר יצר.

לז.       הנוסע בחג הסוכות ממקום למקום, יאכל פירות או ישתה מים כדי להסמיך את תפילת הברכה לברכת בורא נפשות, אך לא יאכל מיני מזונות, ואם נוסע נסיעה ארוכה ולא יהיה לו סוכה בדרך רשאי לאכל אף מיני מזונות.

לח.      אם נגע במקומות המכוסים, יטול ידיו לפני הברכה, ואם אין לו מים מצויים, ינקה בכל מידי דמנקי.

לט.      אם הולך רגלי, או שנוסע במקום מבודד ויכול לעמוד בצד הדרך בלא חשש, יעמוד בשעת ברכתו, אך אם נוסע במקום ציבורי או שהולך במקום שיש שם גדודי חיה או שודדים וכיוצא בזה, יכול לאומרו תוך כדי נסיעתו.

מ.        יש שנהגו לעצור בצידי הדרך, [במקום המותר לעצירה], ולומר הברכה במיושב ברכב כשהרכב עומד.

מא.     הנוסעים בחבורה, יכול אחד מבני החבורה לומר בקול ואחרים יענו אחריו אמן ויוצאים בברכתו.

מב.      לכתחילה יאמר הברכה איש לאחר גיל בר מצוה, ואם נוסעות כמה נשים יחד יכולה אחת מהנשים לומר בקול ולהוציא את האחרים, אך אם נוסעים גם גברים עמם לא תאמר האשה בקול אלא אם כן אין שם אחר שיודע את נוסח הברכה.

מג.       נוסח תפילת הדרך: “יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ ה’ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵנוּ לְשָׁלוֹם וְתַדְרִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם, וְתִסְמֶכֵנוּ לְשָׁלוֹם, וְתַגִּיעֵנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ לְחַיִּים וּלְשִׂמְחָה וּלְשָׁלוֹם, (וְתַחֲזִירֵנוּ לְשָׁלוֹם ((מנהג העולם שאין אומרים זאת רק אם דעתו לחזור עוד באותו יום, אולם דעת הגר”א שאף אם יחזור לאחר זמן רב יאמר ותחזירני לשלום [וכן מבואר בפשטות בזוהר הק’ (מדרש הנעלם כרך א (בראשית) פרשת חיי שרה דף קכא עמוד א) “ת”ר היוצא לדרך יתפלל שלש תפלות תפלה שהיא חובה של יום ותפלת הדרך על הדרך שהוא עושה ותפלה שיחזור לביתו לשלום”.))) וְתַצִּילֵנוּ מִכַּף כָּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב וְלִיסְטִים וְחַיּוֹת רָעוֹת בַּדֶּרֶךְ, וּמִכָּל מִינֵי פֻּרְעָנֻיּוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת לָעוֹלָם, וְתִשְׁלַח בְּרָכָה בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ וְתִתְּנֵנוּ לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָל רֹאֵינוּ, וְתִשְׁמַע קוֹל תְּפִלָּתֵנוּ וְתַּחֲנוּנֵינוּ, כִּי אֵל שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וְתַחֲנוּן אָתָּה:בָּרוּךְ אַתָּה ה’, שׁוֹמֵעַ תְּפִילָה”

מד.      יש להקפיד מאד לומר נוסח הברכה כולה בלשון רבים, אף כאשר הולך יחידי בדרך, בדיעבד אם אמר את הברכה בלשון יחיד יצא ידי חובה.

מה.     אם אינו יודע רק חלק מהברכה יאמר אף חלק ממנה.

מו.       יש אומרים שמילת “וְתִתְּנֵנוּ” צריך לומר בלשון יחיד ויאמר “וְתִתְּנֵנִי” ((משנ”ב (ס”ק יט) הביא שכן הביאו בשם ספר הקנה, וממרוצת לשונו נראה קצת שמעיקר הדין סבור שאף מילה זו צריך לאומרה בלשון רבים.)), ומנהג העולם לומר בלשון רבים.

מז.      הנוסע בים מוסיף “וְתַצִּילֵנוּ מִמַּיִם הָרָעִים וְהֲזֵדוֹנִים”.

מח.     היוצא מעיר אחרת לחזור לביתו, וכן העובר דירה ממקום למקום, אינו צריך לומר “ותחזירנו לשלום”.

מט.     לאחר תפילת הדרך המנהג לומר פסוקים המועילים לשמירה.

נ.         ונהגו לומר את הפסוקים “וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם”, שלש פעמים, וכן את הפסוק “כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ” שלש פעמים.

נא.       יש שנהגו לומר שבע פעמים גם את המזמור “למנצח בנגינות מזמור שיר” עד סוף הפרק, וכן פרק “ישב בסתר עליון” ופרק “שיר למעלות אשא עיני”.

נב.       אם התחיל בנסיעתו בעוד לילה ועדיין לא אמר ברכות התורה לא יאמר פסוקים אלו אלא לאחר שיאמר ברכות התורה.

נג.        מי שאינו יודע את ברכת תפילת הדרך, יתפלל בכל לשון שיודע אך לא יסיים בברכת “ברוך אתה ה'”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים