לתרומות לחץ כאן

פרשת מטות – דיני 'מראית עין'

דיני מראית עין

פרשת מטות כוללת את ההבטחה של שבטי גד וראובן לצאת למלחמה ליד אחיהם. כפי שמשה מצהיר בפני השבטים (במדבר לב, כב): "ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשבו והייתם נקים מה' ומישראל".

מהמילים "והייתם נקיים מה' ומישראל" למדנו שעל האדם להתנהג תמיד באופן שיהיה נקי בין כלפי הקב"ה, ובין כלפי חבריו. עלינו לדאוג לכך שיהיו מעשינו "נקיים" – לא רק שלא נחטא, אלא אף שלא נצטייר כחוטאים בעיני אחרים.

בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד, סימן פב) מבאר שעניין "נקיות" זו אינו רק המלצה בלבד, אלא דין תורה מלא.

ההלכה הפורמאלית הקשורה לכך מכונה על-ידי חז"ל בשם "מראית עין", ונקדיש את מאמר השבוע לבירור עניינה – הגדרתה ודיניה. האם החשש של מראית עין הוא חשש שאחרים ילמדו ממעשנו, או שמא החשש הוא דווקא שנהיה בעצמו למעלה מכל חשד? באיזו נסיבות נאמר האיסור, ובאיזו נסיבות אין לחשוש אליו? האם ניתן להמציא מקרים חדשים של מראית עין, שלא הוזכרו בדברי חז"ל?

נשתדל להשיב על שאלות אלו, ואחרות, מתוך עיון בשורשי הסוגיה של דין מראית עין.

להסיר חשד

כתב ה'חתם סופר' (ח"ו, ליקוטים על הש"ס, סימן נט) דברים נפלאים אודות החובה של "והייתם נקיים" והקושי שבקיומה:

"כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה, והייתם נקיים מה' ומישראל. וב' חובות אלו נקיות מהשי"ת, והנקיות מישראל עמו, הם שני רוכבים צמדים על גבנו. ויותר אפשרי לצאת ידי החוב הראשון, היינו ידי שמים, יותר הרבה ויותר מלצאת ידי הבריות, כי הם חושבים מחשבות זרות, ועונשו יותר קשה מאד מאד עד לאין מספר ממי שאינו יוצא ידי שמים ח"ו".

למדנו מדברים החמורים של החת"ס את החשיבות הרבה בהקפדה על תדמית האדם בעיני אחרים. בעקבות צו התורה, תיקנו חז"ל כמה תקנות כדי לוודא שלא יבואו אנשים לידי חשש זה.

דוגמה קדומה לכך היא תקנת חז"ל, המובאת במסכת שקלים (ג, ב), שלא ייכנסו תורמי הלשכה (בבית המקדש) "לא בפרגוד חפות, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפלין, ולא בקמיע, שמא יעני, ויאמרו מעון הלשכה העני, או שמא יעשיר, ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר". מפני החשש של חשד, תיקנו חז"ל שבגדי הגזברים יהיו תפורים באופן שלא יתאפשר שום חשד של הוצאת כספי הלשכה לצרכם הפרטי, ואפילו לא הרשו להם להיכנס בתפילין שעל ראשם.

המשנה מבארת את הסיבה לכך: "לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר 'והייתם נקיים מה' ומישראל, ואומר (משלי ג): 'ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם'".

דוגמאות של מראית עין וטעמן

נמנה מספר דוגמאות בהן תיקנו חז"ל איסור בשל הבעיה של מראית עין.

איסור ידוע אחד הוא תקנת חז"ל (שבת קמו, ב) שלא לתלות בגדים בשבת: "מי שנשרו כליו בדרך במים, שוטחן בחמה אבל לא נגד העם". רש"י מבאר: "פן יחשדוהו שכבסן בשבת", ובגמרא מבואר שאסור זה נתקן בשל החשש של מראית עין. יש לציין שההלכה נאמרת גם במקום שכל השכנים מכירים את האדם כמקפיד על קלה כחמורה: איסור שנתקן בשל מראית עין אינו מחלק בין אדם אחד לחברו.

דוגמה נוספת היא של גבאי צדקה. אסור לגבאי צדקה לפרוט כספי צדקה לבד, והוא חייב לפרוט את כספר הצדקה אצל אחרים. הסיבה לכך היא שאנשים עשויים לחשוב שהוא נותן לעצמו שער מועדף, על חשבון קופת הצדקה (ב"ב ח, ב; שו"ע, יו"ד רנז, ב). יצוין שבדוגמה זו חז"ל אינם מזכירים לשון 'מראית עין', ורק מציינים את החשד שבדבר.

במקרה נוסף, חז"ל (עבודה זרה יב) קובעים שאסור להתכופף ולשתות בפני מעיין המושך לפני עבודת כוכבים, מחשש מראית עין, שנראה כמשתחווה לעבודת כוכבים. כך גם "פרצופות המקלחין מים לכרכין, לא יניח פיו על פיהם וישתה, מפני שנראה כמנשק לעבודת כוכבים". רש"י מפרש: "מפני מראית עין, שהרואהו חושדו בדבר עבירה".

בדומה לדברי רש"י, שמתוכם מבואר טעם למראית עין מפני החשד, בתשובות הגאונים (סימן סד) נקבע שאיסור מראית עין הוא משום "דלא אתי ישראל לידי חשד שהוא עושה מלאכה".

חשד ומראית עין

בנוגע לאיסור על שתיית דם דגים מתוך קערה (כמבואר בכריתות כא, ב), מבאר רש"י טעם אחר לאיסור מפני שאחרים יחשבו את הדם לדם בהמה, ויבואו לחשוב שמותר לשתות דם.

הרב משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה או"ח ח"ב, סימן מ) אכן קובע שעיקר איסורו של מראית עין הוא מפני החשש שהרואה יחשוב שנעשה מעשה איסור, ויסבור שאותו מעשה אינו איסור אלא היתר. מלבד איסור זה, יש איסור נוסף של 'חשד', הרי הוא מצוות התורה של "והייתם נקיים מה' ומישראל", שכאמור מהווה מצווה דאורייתא.

מתוך הבחנה זו, מבאר הרב פיינשטיין את העובדה שלפעמים מזכירה הגמרא איסור מראית עין, ואילו במקומות אחרים מזכירה הגמרא רק עניין של חשד, ולא איסור מראית עין.

אולם, מתוך קריאה הפשוטה של דברי רש"י הנ"ל (שאיסור מראית עין הוא מפני שהרואה חשדו בדברי עבירה) נראה נראה כי דין מראית עין מושתת על החשד.

לפי זה, ייתכן שיש לחלק בין שתי דרגות של איסור דרבנן. במקום שחז"ל מזכירים 'חשד' בלבד, הכוונה לדבר שאסרוהו חז"ל מפני החשד – כגון דברי הגמרא (ברכות ג, ב) שאסור להיכנס לחורבה יחידי, מפני החשד. בניגוד לכך, במקום שהזכירו חז"ל איסור מראית עין, הכוונה לחומרה נוספת של תקנה (ולא איסור בלבד) שתיקנו חז"ל בשל החשש לחשד.

ברכה על מצווה משום מראית עין

השלכה אפשרית של הנידון הנ"ל היא שאלת ברכה על מצווה שעיקר יסודה הוא מראית עין.

למרות שבן פקועה – עובר הנמצא חי במעי אמו לאחר שחיטת האם – אינו חייב בשחיטה מן התורה, תיקנו חז"ל שחייב בן פקועה בשחיטה, מפני מראית עין (חולין עה, ב).

ברמ"א (יו"ד יג, ד) פסק כדעת הרשב"א (ח"א, סימן תקכה) שיש לברך על שחיטה זו, כיון שכך תיקנו חז"ל. אולם, בהלכות חנוכה, בנוגע לחיוב להדליק נרות חנוכה בשני פתחים שונים "מפני החשד", פסק הרמ"א (או"ח תרעח, ח) שאין לברך על ההדלקה הנוספת.

ייתכן שיש לחלק בין המקרים בכך שכאן מדובר על תקנת חז"ל שנתקנה מפני מראית עין – ולכן יש לברך על השחיטה – ואילו כאן מבואר על חיוב שחייבו חז"ל מפני החשד, אבל לא בתקנה מלאה (נרות חנוכה), ולכן אין מברכים על ההדלקה שמפני החשד.

מעניין לציין שבשו"ת חת"ס (יו"ד רמח) כתב שאין לברך על ברית מילה שנעשית אך מפני מראית העין (במקרה של מי שמשוך בערלתו). בשו"ת רב פעלים (ח"א, סימן מ) כתב שדבריו לכאורה עומדים בסתירה לפסק הרמ"א בדין שחיטת בן פקועה.

מקרים חדשים של מראית עין

שאלה חשובה שדנו בה הפוסקים היא אם יש לחדש אופנים חדשים של מראית עין, שלא הוזכרו בדברי חז"ל. האם יש לנו כוח לחדש איסורים מנפי מראית עין שלא אסרו רבותינו? בשאלה זו נחלקו הרשב"א וה'פרי חדש'.

כאמור לעיל, חז"ל אסרו שתיית דם דגים מתוך קערה, למרות שאין בכך שום איסור מן התורה, מפני החשש שיתבלבל בעיני הרואה עם דם בהמה. על-פי איסור זה, אסר הרשב"א (ח"ג, סימן רנז) בישול בשר בחלב אישה, אף-על-פי שמין הדין חלב אישה אינו 'חלבי' (אלא פרווה), מפני חשש מראית עין.

על דרך זו, הרמ"א אוסר בישול בשל בחלב שקדים – מפני הדמיון שבינו לבין חלב פרה. מותר לבשל בשר בחלב שקדים, ולהגישו לאכילה, רק אם מניחים חתיכות שקדים בתוך ה'חלב', באופן שברור שמקורו אינו פרה אלא שקדים (רמ"א, יו"ד פז, ג).

ה'פרי חדש' חולק על הלכה זו, ופוסק שאין לנו להמציא מקרים חדשים של מראית עין, אלא אין לנו אלא מה שאסרו חז"ל. הסכמת הפוסקים הוא להחמיר בכך, כדעת הרשב"א והרמ"א.

לאכול במסעדה לא-כשרה

שאלה שנשאלת לעתים קרובות היא אם מותר להיכנס למסעדה לא כשרה, כגון לצורך שימוש בשירותים, לאכול מזון כשר, או לצורך פגישה עסקית: האם הכניסה לצרכים אלו מותרת, או שמא יש בה משום מראית עין?

שאלה מעין זו נידונה על-ידי פוסקים קדומים בנוגע לפונדק של גויים. השאלה של אכילת דג מלוח וחמוצים שהוכנו והוגשו על-ידי בעל הפונדק (הלא-יהודי) היא מושא מחלוקת בין הרמ"א לבין המהרש"ל (ים של שלמה, חולין פרק ח, סימן מד), כפי שצוין על-ידי הט"ז (יו"ד צא, ב).

הרמ"א פוסק שבנסיבות אלו, מותר לנוסע לאכול מאכלים אלו בצלחות הפונדק, ואילו המהרש"ל קובע שאסור לעשות כן. שתי הדעות לא מזכירים חשש אכילה או חשש כניסה לפונדק מפני מראית עין. בהנחה שמדובר באכילה ברבים, הרי שלכאורה ניתן ללמוד מדבריהם שאין חשש מראית עין באכילת אוכל כשר בתוך מסעדה לא-כשרה.

אולם, הרב משה פיינשטיין (אגרות משה, או"ח ח"ב, סימן מ) פוסק שאסור להיכנס למסעדה לא-כשרה, מפני חשש מראית עין, כיון שיחשדו בו שאוכל אוכל לא כשר.

אין להקשות על דבריו מתוך דברי הפוסקים הנ"ל, כי יש לומר שבימי קדם, פונדק לא-יהודי שימש כמקום לינה ומחסה, ולא רק מקום אכילה. משום כן, יהודי הרואה את חברו נכנס לפונדק היה יכול להניח שמדובר במי שמחפש מקום לינה, ושאין לו שום כוונה לאכול – וגם אם לאכול (מתוך כורך המציאות), בוודאי שלא לאכול אוכל לא כשר.

כך בימינו, אין איסור מראית עין בכנסיה למלון לא-יהודי, מפני שעוברים ושבים הרואים את הנכנס יניחו שמדובר במבקר במלון, ולא במי שבא כדי לאכול מזון לא כשר.

בניגוד לבית מלון ופונדק, הסיבה המרכזית שעבורה אנשים נכנסים למסעדה לא-כשרה היא כדי לאכול אוכל לא-כשר. לכן, פסק הרב פיינשטיין שאסור להיכנס, מחשש למראית עין.

חלב צמחי לאחר סעודה בשרית

לאור הלכה זו, היה מקום לכאורה לאסור את השימוש בחלב צמחי לאחר סעודה בשרית, מפני החשש שהרואה יחשוב שמדובר בחלב פרה. רק באופן שמוגש החלב מתוך הקרטון המקורית, שעליו מסומן בבירור שמדובר על חלב צמחי ולא חלב פרה, יהיה היתר להשתמש בחלב.

אולם, הרב עובדיה יוסף (יביע אומר, ח"ו, יו"ד ח) פוסק שמותר למסעדה להגיש חלב צמחי יחד עם קפה לאחר סעודה בשרית, ואין צורך שיהיה הקרטון מונח ליד הקפה כראיה שמדובר על חלב צמחי. הסיבה לכך היא שכיום, חלב צמחי (כגון חלב סויה, וכדומה) שכיח מאד, כך שאין בכך חשש של מראית עין – אנשים יניחו שאכן מדובר בחלב צמחי, ולא יחשדו שמדובר בחלב פרה.

הלכה זו מבוססת על דברי השולחן ערוך (יו"ד רצח, א) בדין לבישת כלאיים. למרות האיסור, מפני מראית עין, ללבוש בגדים המערבים משי עם צמר (מפני החשש שהרואה יחשוב את המשי לפשתן), פסק המחבר שכיום "משי מצוי בינינו, והכל מכירים בו – לפיכך אין בו משום מראית העין, ומותר עם הצמר ועם הפשתן".

באותה מידה, פסק בשו"ת חשב האפוד (חלק א, סימן כ) שמותר למרוח מרגרינה בתוך כריך עם בשר, מפני שדבר רגיל הוא למרוח מרגרינה על לחם. כך גם בשו"ת שבט הלוי (ח"ח, סימן קנז) הורה שמותר לאכול שניצל פרווה עם גבינה, ואין לחוש בו משום מראית עין.

גילוח ולבישת פאה נוכרית

הרב משה פיינשטיין נוקט בדרך דומה כדי להתיר גילוח ולבישת פאה נוכרית, שאין בהם משום מראית עין. ב'אגרות משה' (אה"ע ח"ב, סימן יב) פותח:

"נכון לע"ד אף שאיכא מאן דחושש לאסור פאה נכרית משום מראית עין, עיין בעטרת זקנים או"ח סימן ע"ה, מכל מקום רוב רבותינו, וגם מאלו שסומכין עיקרי ההוראה עליהם מתירים, והם הרמ"א שם ובסימן ש"ג בד"מ והמג"א והפמ"ג, וכן משמע גם מהגר"א שסובר כן שלא אסרו בזה משום מראית העין".

הרב פיישנטיין מסביר שאין לחשוש משום מראית עין, מפני שדבר ידוע הוא שנשים לובשות פאות, ולא יבוא אדם לחשוד בהן שהולכות בגילוי ראש:

"יש עוד טעם גדול במה שלא אסרו בפאה נכרית, דכיון דידוע לכל שיש ללבוש פאה נכרית שתהיה נדמית כשערות האשה עצמה, אין לאסור, דמה"ת (דמהיכא תיתי) יחשדוה הרואים מרחוק ואלו שאין מסתכלין כל כך בנשים … והרואים אותה בקרוב ומסתכלין הרי ברוב הפעמים יכירו שהיא פאה נכרית".

הרב פיישנטיין ממשיך לבאר שגם במקום שלא ניתן לזהות אם מדובר בשיער אמיתי או בפאה, הרי שיש מספיק נשים שאינן מכסות את שערותיהן (כך היה לכל הפחות בארה"ב של לפני שני דורות), כך שלא יבוא אדם ללמוד מכך להתיר את ההליכה בגלוי ראש. לאחר מכן, ממשיך הרב פיינשטיין לדון במכונות גילוח:

"וטעם זה הוא גם על מה שלא אסרו לגלח במספרים כעין תער (מכונות גילוח) ובסם, שנמי כיון שידוע שאפשר לגלח כעין תער בדבר המותר, לא יחשדוהו".

על-פי עקרונות דומים, פוסק הרב פיישנטיין (אג"מ אה"ע ג, יט) שמותר לאדם לישון בביתה של אלמנה כשהיא איננה בבית. כיון שיש דרכים רבות שבהן יכול אדם להבטיח שלא יהיה איסור ייחוד בשהותו בבית אלמנה, הרי שאין אינדיקציה חזקה דיה כדי שיחול איסור מראית עין.

מראית עין בחדרי חדרים

הגמרא (עבודה זרה יב, א) מביאה את דברי רב, האוסר מראית עין אפילו "בחדרי חדרים": "והאמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסור חכמים משום מראית עין, אפילו בחדרי חדרים אסור".

למרות שבכמה מקומות אנו מוצאים דברי תנאים ואמוראים שלכאורה אינם עולים בקנה אחד עם דברי רב (עי' במשנה, שבת כב, ד, ובגמרא קמו, ביצה ט, א; חולין פרק ב, משנה ט; כתובות ס, א; ועוד), כמה פוסקים הביאו את דברי רב להלכה. כך מבואר בדברי התוספות (שבת סה, א) והרא"ש (שבת פרק כב), ומכאן הוראה למעשה שדברים שיש בהם משום מראית עין אסורים אפילו בפרטיות הבית (שולחן ערוך, או"ח שא, מד).

אולם, פוסקים לומדים מתוך מקורות חז"ל להגביל את הלכת מראית עין בחדרי חדרים. הלכה חשובה, שנפסקה בדברי התוספות (כתובות ס, א) קובעת שמראית עין הנוגעת לאיסור דרבנן אינה נוהגת בחדרי חדרים. ב'משנה ברורה' (שא, קסה) מביא קולא זו, ומבאר (ב'ביאור הלכה') שיש להקל בכך, בפרט לאור דעות הפוסקים שחולקים להלכה על עיקר הלכת מראית עין בצנעה.

כיון שאיסור מראית עין בחדרי חדרים קלה יותר מאיסור מראית עין ברבים, פסק הרמב"ם (יום טוב ב, ו) שלמרות שאסור לגרור סולם ביו"ט ממקום למקום (ברשות הרבים, מפני שהרואה יחשוד בו כבא לתקן בחג), מותר לעשות כן בתוך הבית, לצורך שמחת יו"ט.

על אותה הדרך, פסק בשו"ת אגרות משה (שם) שאם כי אסור לאכול במסעדה לא-כשרה, מפני מראית עין, מותר להיכנס למסעדה לא-כשרה בשעת הדחק (כגון שרעב מאד, או שצריך בדחיפות להשתמש בשירותים), בתנאי שעושה כן בצנעה, באופן שלא ירגישו בו אחרים.

דברים המותרים שאנשים חושבים שהם אסורים

יסוד חשוב בדיני מראית עין הוא שאין צורך לחשוש מלעשות דבר של היתר, שאחרים חושבים בטעות שיש באותו הדבר מעשה איסור.

יסוד זה נאמר על-ידי הרב משה פיינשטיין (אגרות משה, או"ח ח"א, סימן צו) בנוגע לנסיעה ברכב בערב שבת, לאחר שעת הדלקת הנרות. לדבריו, אין איסור על נסיעה ברכב כאמור (כמובן לפני השקיעה), כי "איסור מראית עין הוא רק בדבר שנעשה זה ברוב הפעמים באופן האסור, והוא עושה זה באופן המותר. אבל לעשות דבר היתר מפורסם בשביל איזה אנשים שיטעו לחשוב שהוא דבר איסור, לא אסרו".

מכל מקום, סיים הרב פיינשטיין בגודל ענוותנותו: "אבל מ"מ כיון שמע"כ כותב שיש ח"ו קלקול לאיזו נשים ואנשים, שידמו שיש בזה זלזול לשבת קדש, אראה בלא נדר שלא ליסע עוד ברכב משעת הדלקת הנרות".

הצטרף לדיון

תגובה 1

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *