שאלה:
קנה כעת וויסקי בדיוטי פרי ושואל האם הפוסקים מורים להיתר בזה אף שמכרו גם בפסח
והאם זה ברור שעכ"פ שהם עושים מכירה כל שנה
ואולי גם חתמו על הנוסח המיוחד עבור המומרים
ואם התשובה שלילית עד מתי אסור ומי יודע היכן מאוכסן והאם רק על תאריך ייצור יהיה אפשר לסמוך
תשובה:
ראוי להמנע מקניית הויסקי שם, כיון שלדעת חלק גדול מהפוסקים אין תוקף למכירת חמץ הנעשית על ידם כיון שהמכירה בימי הפסח נמשכת כרגיל. אולם, המיקל בכך אין למחות בידו כפי שיבואר. לא ניתן לתת הגדרה של זמן ממתי יהיה מותר לרכוש שם סחורה, באופן כללי חמץ שעבר עליו הפסח איסורו מדרבנן, וכאשר כבר נוצר ספק אודות מקורו של הויסקי ניתן לומר שספק דרבנן לקולא.
מקורות:
מאמר נרחב כתב על כך הרב צבי רייזמן בעל מחבר ספר רץ כצבי, ואצטט מהחלק האחרון שבדבריו שם:
רבים קונים משקאות ויסקי בחנות ה'דיוטי פרי – ג'יימס ריצ'רדסון', במתחם בנמל התעופה בן גוריון בישראל, הנמצאת בבעלות של יהודים. למרבה הצער, החנות פתוחה גם בימי חג הפסח, וכל מוצרי החמץ למיניהם נמכרים בה ללא כל הגבלה בריש גלי. ומאחר ונתבאר כי לכתחילה אין לקנות משקאות חריפים שלא נמכרו במכירת חמץ, עלינו לברר:
• האם החנות נמצא בבעלות יהודים שלא מכרו את החמץ.
• גם אם יתברר כי החמץ בחנות הדיוטי פרי נמכר לנכרי, יש לעיין מה תוקפה של "מכירת" חמץ שנעשתה על ידי אדם הממשיך למכור את החמץ בחנותו בפסח – והאם החמץ שנשאר בחנות נאסר בהנאה, כדין חמץ שעבר עליו הפסח.
[במאמר המוסגר, הרב בן ציון נשר, רב קהילת איחוד שיבת ציון בתל אביב, כתב ב"פינת ההלכה" היוצאת לאור ע"י הקהילה (פרשת אחרי מות-קדושים תשע"ב) כי חנות ה'דיוטי פרי' היא "חברה בע"מ", ובשל כך היה מקום להקל על פי הפוסקים הסוברים שבחמץ השייך לחברה בע"מ, אין איסור "בל יראה" היות והחמץ לא שייך לבעלים מסויים. אולם למעשה, היתר זה לא שייך בחנות הדיוטי פרי היות וזו חברה הנמצאת בבעלות פרטית של איש עסקים יהודי, אשר ודאי מחוייב לבער את החמץ הנמצא ברשותו].
הראשון לציון רבי שלמה משה עמאר, נדרש לשאלה זו בתוך דבריו במאמר שפרסם בקובץ פעמי יעקב (ניסן תשס"ז עמ' קיח) בנושא "מכירת חמץ של אדם שלא ביקש למכרו", וכתב: "בספרי הפוסקים האריכו רבות אודות יהודים שאינם מוכרים את חמצם בפסח אם מחמת אונס, ואם מחמת חוסר הכרתם בחומרת האיסור. האם ניתן למכור את חמצם שלא בידיעתם מכח הכלל "זכין לו לאדם שלא בפניו", או לאו. והעלו בזה סברות רבות, זה בונה וזה סותר, זה מוכיח וזה מפרק, כדרכה של הלכה". ומסקנתו למעשה: "כיון דאנן סהדי דניחא ליה לכל יהודי להינצל מעבירה חמורה כזו, ובפרט שאין לו שום הפסד כלל ועיקר, אם כן כולי עלמא יודו דאפשר גם לזכות מאדם ולמכור לגוי, כי זכות היא לו".
ועל פי זה כתב: "ומזה מצאתי מזור ומרפא לחמץ שבחנויות הדיוטי פרי אשר בנמל התעופה, שהם בבעלות יהודים והם מוכרים ויסקי וכדו' גם בחול המועד פסח, רחמנא ליצלן. ושמעתי באומרים לי שמשום זה היו נמנעים מלמכור את חמצם בפסח. ואמר לי ידידי וחביבי הרה"ג רבי שלמה זלמן רווח שליט"א, שדיבר עמהם ומוכנים הם למכור את כל החמץ לגוי, אך אינם נמנעים מהמשך המכירה בחול המועד. ולהנ"ל אפשר למכור ומה שניתן להציל נציל, שזה מועיל על שאר הסחורה שלא תיאסר לאחר הפסח, דהוי ליה חמץ של גוי שעבר עליו הפסח ומותר באכילה וכל שכן בהנאה. והצלנו רבים מבני ישראל הכשרים שבאים שמה וקונים אחר הפסח מן הבא לידם ונכשלים באכילת חמץ שעבר עליו הפסח והוא של ישראל, ועל ידי המכירה הלזו מהני להצילם מאיסור, שהחמץ שנמצא בחנות לאחר הפסח הוא חמץ שנמכר לגוי ואינו אסור בהנאה ובאכילה. ובשנה שעברה ערב פסח תשס"ו במכירת החמץ שאני מצטרף למרן פוסק דורנו בעל היביע אומר שליט"א [זצ"ל] הצעתי לפניו הסדר זה של הדיוטי פרי, והסכים על זה ושמחתי על כך כמוצא שלל רב".
מדבריו עולה כי בשנת תשס"ז סירבו למכור את החמץ בחנות הדיוטי פרי בנתב"ג, בגלל רצונם המפורש להמשיך ולמכור את החמץ בפסח. וכדי להציל את קוני המשקאות החריפים [ושאר מוצרי החמץ] מלהיכשל באיסור חמץ שעבר עליו הפסח, צירף הרב עמאר את חנות ה'דיוטי פרי' למכירת החמץ שלו. ולמדים אנו מכך, כי לדעתו [והגר"ע יוסף הסכים עמו] יש תוקף למכירת חמץ, אפילו אם בעלי החנות ממשיכים למכור את החמץ בימי הפסח
אולם השאלה המתבקשת היא, מדוע המשך מכירת החמץ בימי הפסח לא מהווה גילוי דעת שהמוכר כלל אינו מעוניין במכירה, וממילא המכירה מתבטלת
על כך השיב הרב עמאר: "מכיון שבסופו של דבר יבואו שמאים וחשבונאים ויעריכו ויבדקו הכל ואפשר גם לבדוק בפנקסי המכירות ולהתחשבן על זה, בודאי שהמכירה לא בטלה. ועוד עלה בדעתי, דאפשר להוסיף בשטר המכירה של אלו או באופן כולל, שאפילו ימכרו מן החמץ לא תתבטל המכירה, ויתחשבנו על זה בעת התשלום. ואפשר דאין צריך בזה, מאחר והוא מרשה למוכרים להשתמש גם בתוך החג בחמץ אם יצטרכו, ומאחר שאינו משלם אלא מה שישאר ואין לו שום הפסד, נראה דדי בזה".
ולכאורה היה נראה להביא מקור לסברא זו, שהמשך מכירת החמץ אינו מבטל את המכירה, מדברי האגרות משה (או"ח ח"א סי' קמט) בנדון "חנוונים שמוכרים חמצם על ידי הרב כנהוג, והוא חשוד לעבור לסחור בחמץ בפסח ונוטל כל מה שצריך למכור בפסח מאלו החמץ שמכר ע"י הרב", ונשאלה השאלה האם מותר לכתוב שטר מכירת חמץ לחנווני הממשיך למכור בחנותו חמץ במשך ימי הפסח [וכמו כן, יש לשאול האם לאחר הפסח מותר לקנות חמץ מחנות זו]. והשיב רבי משה: "פשוט שאין זה ביטול על המכירה, כי מצד תנאי המכירה להעכו"ם נכתב בשטר המכירה שמה שיטול יהיה כקונה אז מהעכו"ם, ויצטרך לנכות מהסך שחייב לו העכו"ם. וממילא אין כאן שום ביטול על המכירה, ומה שלא לקח הוא של העכו"ם. ובלא זה, אין שייך לבטל קנין שכבר נעשה ואינו שוב בעלים על זה, אלא הוא או כקונה מחדש או כגוזל, שהוא ודאי עבר על בל יראה כיון שקנה בין למקח בין לגזל, אבל רק על מה שלקח בידו וקנה ולא על מה שנשאר. ואין לומר שאיגלאי מילתא שלא מכר בלב שלם אלא שהערים, דמהיכי תיתי נימא כן, דאף שחשוד לעבור להנאתו כשאינו יכול בהיתר, לא יעבור על מה שיכול לעשות בהיתר". ומסקנתו הברורה: "ולכן ברור ופשוט שהמכירה קיימת, וטוב עשה כתר"ה שהשתדל שימכרו חמצם".
ומבואר איפוא בדבריו, שהמשך מכירת החמץ בפסח אינו מבטל את המכירה. ראשית, כי תנאֵי המכירה מאפשרים את מכירת החמץ השייך לנכרי, אם יקבל הנכרי את תמורתם, וממילא המשך מכירת החמץ ליהודים, אינה סותרת את רצונו של בעלי החנות למכור לנכרי את שאר החמץ שלא נמכר ליהודים בפסח, כדי שלא יאסר בהנאה לאחר הפסח. שנית, לא ניתן לבטל קניין שכבר נעשה, ולכן לאחר שנעשתה מכירת החמץ בערב פסח, היהודי לא יכול לבטל את המכירה, אלא רק לקנות מחדש את החמץ או לגזול אותו מהנכרי. ונמצא שרק על החמץ שנגזל או נלקח מהנכרי ונמכר ליהודים בחג יש איסור בל יראה, אך לא בחמץ שנשאר בחנות ולא נמכר, אשר היה ונשאר בבעלות הנכרי, וממילא לאחר הפסח אינו נאסר בהנאה. ומוסיף רבי משה, שאין כל סיבה לומר שבהמשך המכירה יש "גילוי דעת" שהמכירה לא נעשתה בלב שלם או בהערמה, שכן אפילו "שחשוד לעבור להנאתו כשאינו יכול בהיתר [בחמץ שנמכר בפסח], לא יעבור על מה שיכול לעשות בהיתר [בחמץ שלא נמכר בפסח, ועל ידי המכירה לא יֵאסר לאחר הפסח]".
וכן נקט לדינא החלקת יעקב (או"ח סימן קצד) במענה לשאלה האם מותר לכתוב שטר מכירת חמץ לחנווני הממשיך למכור בחנותו חמץ במשך ימי הפסח: "אף שעושה איסור [החנווני] בזה שמוכר חמץ בפסח, אבל בחמץ הנשאר בכדי שהוא עצמו לא יוכשל באיסור דבל יראה, וגם שלא ייאסר החמץ בפסח ויוכשלו אחרים לאוכלו לאחר הפסח, צריכים לעשות תקנה למכור החמץ שלו לעכו"ם".
אולם רבי ישראל בעלסקי, ראש ישיבת תורה ודעת, נשאל בשו"ת חיי הלוי (סימן יח) "האם יש איזה מקום להתיר מכירה בדיעבד של חברה כולה לפסח, כאשר החברה פועלת כדרכה בימי הפסח". והשיב בהחלטיות: "מכירות כאלו אסורות בהחלט, כיון שהן זיוף מוחלט". וביאר את הוראתו: "כלל גדול הנוגע לכולם, הוא שמקח שלא שינה את מצב הדבר הנמכר, ולא את פעולותיהם של בעלי העסק, ומה שעשו אתמול הוא אותו הדבר שעושים היום בדיוק, ומפטירין כאתמול ממש כאילו לא נמכר, הוא ראיה גדולה שלא כיוונו למכירה ממשית, אלא לכסות עיניים". ומבואר בדבריו, שאם לאחר מכירת החמץ, ממשיך ה"מוכר" למכור את החמץ בחנותו, אין כל תוקף למכירה, וגם החמץ שנמכר ב"מכירה" יאסר לאחר הפסח כדין חמץ שעבר עליו הפסח.
וכן מסר לי ידידי רבי יוסי זלושינסקי בשם הגר"א וייס "שאם מוכרים חמץ וממשיכים לעשות בו מסחר, המכירה בטלה".
למקרא דברי הרב בעלסקי, כתבתי לו את המכתב הבא:
בס"ד, יום ה' לפרשת אחרי מות קדושים תשע"ג
כבוד הרב הגאון רבי ישראל הלוי בעלסקי שליט"א
ראש ישיבת תורה ודעת ברוקלין נוי יורק
השלום והברכה!
בחג הפסח האחרון עסקתי בסוגיית מכירת חמץ ובנדון מכירת חמץ של מפעלים ובתי עסק שונים.
כאשר עיינתי בספרכם החשוב שו"ת שולחן הלוי, ראיתי שנשאלתם [סימן יח] האם יש מקום להתיר בדיעבד מכירה של כל החברה בפסח, כאשר החברה פועלת כדרכה בימי הפסח. ופסקתם באופן חד משמעי כי מכירות מסוג זה אסורות בהחלט, כיון שהן זיוף מוחלט.
והנה בעת הכנת השיעור מצאתי בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קמט) התייחסות לנושא זה, ומתבאר בדבריו כי חנווני שמכר חמץ, רשאי להמשיך למכור בחנותו כרגיל בימי הפסח, למרות המכירה, והמכירה שרירא וקיימת.
ותמהני, האין דבריו סותרים את המבואר בהוראתכם, או שמא יש חילוק בין הנדונים.
אודה מאד למעכ"ת שליט"א, אם יואיל לפרש לי את הסתום ולהאיר עיני בתורתינו הקדושה.
בהוקרה וביקרא דאורייתא
צביקה ריזמן
לאחר כשבוע כמה ימים, כתב הרב אלי גרסטן, תלמידו של הרב בעלסקי, את תשובת הרב:
הראתי את המכתב לרב בעלסקי והוא קרא אותו והסביר שיש הבדל מהותי בין התשובה שלו בשו"ת שלחן הלוי, לבין תשובת רב משה.
רבי משה דן בעניין מכירת מוצרי חמץ. מוצרים אלו הינם ברי מכירה בחנות, והחנות מעוניינת למכור אותם. אין שאלה איפוא של גניבת דעת בנוגע לבעל החנות, בהקשר מכירת המוצרים לכל קונה שרוצה לקנותם. נוסף לכך, בשל איסור חמץ של תורה, יש אנן סהדי בפנינו שהוא מעוניין במכירת החמץ בלב שלם, מפני שהוא מבין את האיסור, או מפני שהוא מודע לכך שהמוצרים ייאסרו לאחר הפסח [ולקוחות לא ירצו לקנותם], ולכן הוא מסכים בשמחה למכירה, בתנאי שהקונים אכן משלמים את המחיר בהתאם, כולם מרוצים לקיים את צדם להסכם.
זאת בניגוד למכירת העסק כולו. בנוגע לעסק כולו, הרי שהבעלים אינו מעוניין במכירת העסק, ולכן בוודאי שאין כאן גמירת דעת. בהחלט שאין 'אנן סהדי' התומך במכירה כזו, שכן אין איסור על היות אדם בעלים של מאפיה, ובתנאי שהיא סגורה לאורך ימי הפסח. אילו הקונה היה מגיע עם כספו בידו לקנות את העסק, הבעלים היה נלחם נגדו על כך. לצד טיעונים אלו, אנו רואים שמלכתחילה לא הייתה לו שום כוונה ללכת הצידה לאחר המכירה.
הרב בעלסקי השווה ענין זה למבואר בשו"ע (חו"מ סי' צט סע' ד) "הכותב כל נכסיו לאחר, ואחר כך לוה מאחרים, ובבוא המלוה לגבות חובו מצוה להוציא שטר מתנה שקדם לשטר החוב, והכל רואים שאף על פי שכתב כל נכסיו לאחרים הוא מחזיק בהם ונושא ונותן בהם ומעולם לא יצאו מרשותו, ולא נתכוון אלא להבריח מבעל חוב שלא ימצאו ממה לגבות, ויאכל ממון אחרים, המתנה בטלה וגובה בעל חוב ממנה, אף על פי שקדמה להלוואה".
בשעת עריכת השיעור [כסלו תשע"ג] ערכתי בירור מקיף בנושא מכירת החמץ בחנות הדיוטי פרי בנתב"ג, עם הרב יוחנן חיות, רבה של חברת התעופה 'אל על'.
הרב חיות ציין כי מוצרי החמץ הפטורים ממכס הנמכרים במטוסי 'אל על' בשעת הטיסה, נמכרים בבית דינו של הגר"ש ואזנר, והמחסנים בהם מאוחסנים מוצרים אלו, סגורים עד מוצאי יו"ט שני של גלויות.
לעומת זאת, בעליה של החנות הגדולה של ה'דיוטי פרי – ג'יימס ריצ'רדסון', אמנם עורכים מכירת חמץ במשרד רבנות העיר לוד, אולם כל מוצרי החמץ, ובכלל משקאות הוויסקי והוודקה נותרים על מקומם לאורך כל ימי חג הפסח ונמכרים ללא הפרעה לכל דורש [מסתבר איפוא, כי דברי הרב עמאר [לעיל אות יא] שבעלי חנות ה'דיוטי פרי' מיאנו למכור את החמץ, ובשל כך מכר הרב עמאר את החמר עבורם מדין "זכין לאדם", היו נכונים לשעת כתיבתם, בחודש ניסן תשס"ז, אך כיום המצב שונה].
לאור מצב זה, טען הרב חיות בנחרצות, כי הגר"ש ואזנר הורה לו באופן אישי, שאין כל תוקף למכירת החמץ הנעשית בחנות ה'דיוטי פרי', וכל החמץ הנמכר בחנות לאחר הפסח, אסור בהנאה, ולכן אסור לקנות בחנות זו משקאות חריפים כל ימות השנה, מחשש ששהו במחסני החנות בימי הפסח. הרב חיות הוסיף כי פעם אחת, נקנו בחנות ה'דיוטי פרי' שמונה בקבוקי משקאות חריפים יקרי ערך בחודש תמוז לכבוד שמחת חתונה, וכשנודע לקונה שיש חשש איסור בשתיית המשקאות, הוא התלווה אל הרב חיות לשאול את הגר"ש ואזנר והגרמי"ל לאנדא, רב העיר בני ברק, מה דינם של הבקבוקים. ושניהם הורו כאחד, שיש לשפוך את הבקבוקים, ואין מקום להתירם מחמת "הפסד מרובה".
ובתוך כדי דיבור, ציין הרב חיות, שאין כל ראיה מדברי האגרות משה, לנדון החמץ הנמכר בחנויות ה'דיוטי פרי'. כי רבי משה התיר לחנווני שאמנם רצה במכירה וביצע אותה ברצון מוחלט, אלא שבמשך ימי הפסח, לא עמד בפיתוי, והמשיך למכור חמץ שנמצא בחנותו, אך ודאי לא היה לו כל חפץ בביטול המכירה, כדבריו "דאף שחשוד לעבור להנאתו כשאינו יכול בהיתר לא יעבור על מה שיכול לעשות בהיתר". אולם בעליה של חנות ה'דיוטי פרי' המצהיר מראש בשעת מכירת החמץ שבדעתו להמשיך ולמכור את מוצרי החמץ בימי הפסח, מגלה בכך את דעתו הברורה שכל המכירה היא חוכא ואיטלולא, ואין זה אלא "טקס דתי" ללא כל תוקף משמעותי. ומסתבר שגם רבי משה היה מודה, כי למכירת חמץ שהבעלים מודיע כבר בשעת המכירה שלא יכבד אותה במלואה בימי הפסח, אין כל תוקף.
וככל הנראה לכך התכוון גם הרב בעלסקי בדבריו "שמקח שלא שינה את מצב הדבר הנמכר ולא את פעולותיהם של בעלי העסק, ומה שעשו אתמול הוא אותו הדבר שעושים היום בדיוקו ומפטירין כאתמול ממש כאילו לא נמכר הוא ראיה גדולה שלא כיוונו על מכירה ממשית אלא לכסות עינים", ולכן אין סתירה בדבריו להוראת האגרות משה לחנווני שבשעת המכירה רצה בה, וגם לאחר מכן כשנכשל ומכר חמץ בפסח, חפץ שהמכירה תתקיים כלפי החמץ שנשאר בחנות.
אולם בספר הליכות שלמה (פסח, פרק ו סע' ט) הובא בשם הגרש"ז אויערבך: "מותר לכתחילה לקנות מוצרי חמץ שנמכרו קודם הפסח לנכרי כנהוג, אף אם היו שייכים למי שאינם שומרי תורה ומצוות, אם ידוע בבירור שמכרם כפי הסדר הנהוג". ובביאור הוראה זו נכתב בהערה: "דאע"פ שהמוכר אינו מכוון למכירה גמורה בלב שלם ואין דעתו אלא להערמה בלבד, מכל מקום לא אזלינן בתר מחשבתו ודעתו הפגומה כיון דדברים שבלב לא הוו דברים, אלא מתחשבים רק עם המעשה שהוא עושה, ולכן חשבינן ליה שפיר למכר גמור, וכמו שכתב הנודע ביהודה באו"ח סי' י"ח" [וז"ל: "הגע בעצמך, ישראל ימכור לישראל חברו סחורות באופן המועיל, בחליפין או בהקנאת מקום או במקום שכסף קונה, ולא ימסור המפתח, ויהיה בלב המוכר להערמה גמורה שמחשב בלבו לבטל המקח, ואחר כך יבואו לדין, וכי אנו משגיחים בהערמה דיליה, הלא נקהה את שיניו בדין ונוציא המקח מידו בעל כרחו ונאמר שכבר זכה הקונה. והכי נמי כבר זכה הקונה הגוי, ומה לנו בהערמת המוכר, וכיון שזכה הגוי שוב אין כאן בל יראה"].
ובהמשך ההערות הובא שם: "וכן היה רבנו [הגרש"ז אויערבך] מורה דמהאי טעמא אין לפקפק כלל על המכירה כשבעלי החנויות והמפעלים אינם שומרי תורה רח"ל, ומתייחסים למכירה כטקס דתי גרידא, ואין בלבם גמירות דעת לקנין. דכיון שכל בר דעת יודע ומבין שחתימתו על שטר מחייבתו, אפילו אם אינו בקי בפרטי המקח, או בשפה שנכתב בה השטר וכדומה, אין אנו מתחשבים כלל עם מה שבלבו, דדברים שבלב אינם דברים". הגרש"ז אויערבך מעלה בדבריו סברא פשוטה וברורה. חתימת ידיו של האדם על שטר מכירה מחייבת אותו באופן מוחלט, ושום דבר לא יוכל לבטל זאת. ולפיכך לכל מכירה שנעשתה כהלכה, והמוכר חתם על שטר המכירה כדת וכדין, יש תוקף מלא שאינו ניתן לערעור.
ומעתה גם בנדון דידן, אפילו אם לאחר מכירת החמץ לנכרי, המוכר ממשיך למכור חמץ בחנותו, אולם גם מעשה זה אינו יכול לבטל את חתימת ידי המוכר את חמצו לנכרי, והמכירה שרירא וקיימת.
קניית ויסקי שלא נמכר במכירת חמץ – האם מותר להסתמך לכתחילה על היתר "ספק דרבנן לקולא"
טו. בענף א' נתבארה סברא להתיר הנאה מויסקי שנקנה ממפעלים ומחנויות שלא מכרו את החמץ בכוונה תחילה, וכן ויסקי שנתקבל במתנה או בירושה ממי שלא מכר את חמצו בכוונה תחילה, מדין "ספק דרבנן לקולא", וההיתר לשתות את הויסקי תלוי במחלוקת האחרונים האם ספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר גם באכילה, או לא.
והנה בדין "ספק דרבנן לקולא", דנו הפוסקים האם הלכה זו נאמרה רק בדיעבד – כשהמעשה כבר נעשה, והספק כבר קיים במציאות שלפנינו, שאז מותר לעשות מעשה להקל על סמך הספק שכבר קיים, או כאשר רוצים לעשות מעשה לכתחילה ולהסתמך על דין "ספק דרבנן לקולא", כגון לטבול לכתחילה במקוה שיש ספק האם המים פסולים מדרבנן.
ואמנם לדעת שער המלך (מקוואות סוף כלל ה) ההסתמכות על דין "ספק דרבנן לקולא" הוא בדיעבד בלבד, אך אין להסתמך עליו לכתחילה, ולכן "בדין ספק מים טהורים כשר, אין מורים לכתחילה שיטבול במקוה זה". וכן מתבאר בדברי המשנה ברורה בהלכות ספירת העומר (סי' תפט ס"ק יד) שכתב על דברי מרן השו"ע "אם טעו ביום המעונן ובירכו על ספירת העומר חוזרים לספור כשתחשך, והמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים, וכן ראוי לעשות". וביאר המשנה ברורה: "רצונו לומר דמן הדין היה אפשר להקל לספור משתחשך אף קודם צאת הכוכבים, דבין השמשות הוא ספק לילה ואזלינן לקולא בספק דרבנן בספירה בזמן הזה שהוא מדרבנן לרוב הפוסקים, אלא דמכל מקום אינו נכון להכניס עצמו לספק לכתחילה, ולהכי המדקדקים ממתינים עד צאת הכוכבים שהוא בודאי לילה".
ולפי זה יוצא בנדון דידן, שלכתחילה אסור לקנות ויסקי שבעליו לא מכרוהו בכוונה תחילה בפסח, כי דין "ספק דרבנן לקולא" הוא היתר בדיעבד בלבד, אך אין להסתמך על דין זה לכתחילה.
אולם הראשון לציון, רבי יצחק יוסף, כתב בספרו עין יצחק – כללי הוראה (בכללי ספק דרבנן, סע' יד) וז"ל: "הרא"ם בתוספותיו לסמ"ג (הלכות מגילה דף צז) כתב, דהא דקיימא לן ספיקא דרבנן לקולא, היינו דווקא בדיעבד, אבל לכתחילה אין לעשות ספק דרבנן בידים להקל, ודמי להא דאין מבטלים איסור לכתחילה, ע"ש. וכבר כתב להוכיח בספר לימודי ה' (לימוד קפד) שלא כתב הרא"ם להחמיר אלא לגבי מצוות עשה, מה שאין כן לגבי איסור דרבנן, ושכן כתב המוצל מאש, וכן כתב בשו"ת מכתם לדוד (או"ח סימן יז). ובספר דברי אמת (קונטרס ט סימן ד) כתב לחלק בין מצות עשה לאיסור לא תעשה דרבנן דשרי לכתחילה בספק". ובהמשך דבריו הביא את דברי הפרי חדש (יו"ד סי' קי בכללי הספק ספיקא) "שכתב לחלוק על הרא"ם, וסבירא ליה דספק דרבנן לקולא הוא אף לכתחילה". ובביאור סברתם כתב הראשון לציון: "דחכמים לא אסרו אלא בוודאי אבל לא דיברו בספק, וממילא אף לכתחילה הוא, דליכא איסור בכהאי גוונא".
ומבואר איפוא, כי יש פוסקים המתירים להסתמך על דין "ספיקא דרבנן לקולא" אפילו לכתחילה, ומחלקים בין מצוה לאיסור כדברי הראשון לציון בהמשך דבריו שם: "דבספק מצוה דרבנן [כגון ספירת העומר] ראוי שלא יכניס עצמו בידם לספק דרבנן, שמא לא יקיים מצות חכמים. אבל לגבי איסור, מעיקרא לא אסרו חכמים במקום ספק". ולפי דבריהם יוצא כי מותר לכתחילה לקנות ויסקי שבעליו לא מכרוהו בכוונה תחילה בפסח, כי דין "ספק דרבנן לקולא" באיסור הוא היתר לכתחילה.
• • •
סוף דבר: לדעת הגר"ש ואזנר והגמי"ל לאנדא, אין לקנות משקאות וויסקי בחנות ה'דיוטי פרי – ג'יימס ריצ'רדסון', הנמצאת במתחם בנמל התעופה בן גוריון בישראל, מכיון שבחנות זו נמכרים מוצרי החמץ למיניהם גם בימי הפסח בריש גלי, ובכך מגלים בעלי החנות שלא היתה להם כל כוונה אמיתית למכור את החמץ. ומאחר ואין תוקף למכירה, החמץ נאסר בהנאה לאחר הפסח.
אולם לדעת הגר"ש עמאר [ולדבריו הגר"ע יוסף הסכים עמו], יש תוקף למכירת החמץ גם במקום שהחמץ נמכר לנכרי קודם הפסח, וממשיכים למכור בו חמץ בימי החג. ולפי דבריו, משקאות חריפים שיש בהם חמץ שנקנו ב'דיוטי פרי' מותרים לאחר הפסח [ומשמע מדבריו כי היתר זו הוא רק בדיעבד ולא לכתחילה].
וכמו כן נתבאר על פי דברי הגרש"ז אויערבך "שכל בר דעת יודע ומבין שחתימתו על שטר מחייבתו", ולכן אפילו אם לאחר מכירת החמץ לנכרי, המוכר ממשיך למכור חמץ בחנותו, נראה שגם מעשה זה אינו יכול לבטל את חתימת ידי המוכר את חמצו לנכרי, והמכירה תקֵפה.
ברם אפילו אם נאמר שאין כל תוקף למכירת החמץ בחנות ה'דיוטי פרי', לפי המבואר לעיל [ענף א] שנחלקו הפוסקים אם משקה הויסקי שהוא זיעה המופקת מחמץ, אסור בהנאה לאחר הפסח, או לא. הויסקי מותר בדיעבד בהנאה מדין "ספק דרבנן לקולא", ונחלקו האחרונים האם מותר גם בשתיה, או לא.
ועוד נתבאר כי יש פוסקים המתירים להסתמך על דין "ספיקא דרבנן לקולא" אפילו לכתחילה באיסור דרבנן, כי "מעיקרא חכמים לא אסרו במקום ספק". ולפי דבריהם מותר לקנות ויסקי שבעליו לא מכרוהו בכוונה תחילה בפסח, גם לכתחילה.
והרב בן ציון נשר הוסיף סניף להיתר, מדברי המשנה הלכות [לעיל אות ח] שלא קנסו "מומר" לאסור את חמצו לאחר הפסח, ולפי זה, בלי חנות ה'דיוטי פרי' הממאנים להפסיק את ממכר החמץ בחנותם בפסח, הם "מומר" שחמצו לא נאסר בהנאה לאחר הפסח, ולכן "אף שקשה להתיר לכתחילה, מכל מקום המתיר אין מזניחין
הדיון הינו הלכתי ומסקנתו אכן הלכתית
אך האם הייתה קונה מחנות בה הזבן קילל חירף וביזה את הוריך?
הדיוטי פרי פועל בשבת מוכר חמץ בפסח ובכך מחרף את התטרה ושם אותה לחוכא ואיטלולא
יהודי שומר תטרה ומצוות ימנע מקניה במקום זה
שבת ופסח שוים יותר מחיסכון של כמה דולרים
אמת ויציב.
השאר תגובה