והמים להם חומה – שביעי של פסח

הרב הלל גריינימן
י"ז ניסן ה'תשע"ד

“והמים להם חומה – חמה” (שמות יד כט)

במדרש ((ילקוט שמעוני שמות – פרק יד – רמז רלד)) כתוב: דבר אחר והמים להם חומה שירד סמאל ואמר לפניו רבונו של עולם לא עבדו ישראל עבודה זרה במצרים ואתה עושה להם נסים. והיה משמיע קולו לשר של ים ונתמלא עליהם חמה ובקש לטבען. מיד השיב לו הקב”ה שוטה שבעולם וכי לדעתם עבדוה והלא לא עבדוה אלא מתוך שעבוד ומתוך טרוף דעת ואתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון. כיון ששמע שר של ים אותה חמה שנתמלא על ישראל החזירה על מצרים שנאמר וישובו המים ששבו מישראל על מצרים.

ה”משך חכמה” במקום מבהיר מדוע נזעק הקטגור דווקא בקריעת ים סוף, ולא נזעק בשעה שנעשה לאבותינו נסים במכות מצרים וביציאתם, וכך הוא תוכן דבריו:
יש להבדיל בין החטאים שעניינם הוא חטא האדם הפרטי בינו לבין קונו, לאלו, שהחטא הוא באובדן המוסריות ודרך הארץ. כי הנה, כשחטא אדם בחטא שעניינו בין אדם למקום, הרי הוא לוקה ומשלם. ואילו כשייתפש בעוון המחלוקת לשון הרע וכדו’, שהם ענייני מידות ומוסריות, אינו לוקה או משלם. אך מאידך כשהבורא מעניש את הציבור בענישה קולקטיבית, אזי דווקא ההשחתה המוסרית וענייני המידות הם שעומדים להם לרועץ, וריבוי החטאים של כל יחיד ויחיד אינם נתפשים כגורם. ראיה לדבר הוא מה שנכתב על דורו של אחאב שאף שהיו עובדי עבודה זרה, מ”מ מאחר ולא הייתה דילטוריא (הלשנה ולשון הרע) ביניהם, אזי לא הקפיד עליהם המקום. כדוגמת זה מצאנו גם בחורבן בית ראשון שאמרו שמאחר והוא על עוונותיהם שעברו על ג’ עבירות חמורות זכו שנבנה בימיהם חזרה שלא כמו חורבן הבית השני שנחרב בעוון שנאת חינם, שזוהי שחיתות מוסרית. לכך גם על עוון העגל נתכפר להם באמרו סלחתי כדבריך, בעוד שעל חטא המרגלים שתמציתו הוא כפיות הטובה וההשחתה המוסרית, לא נסלח עד אמר שייתמו כל הדור ההוא.

ממילא, כשהיו ישראל במצרים היו כולם תחת כיפה של עבדות ומוסריות וזעקו ושיוועו כציבור ולא נמצא בהם השחתה מוסרית, ולא היה מקום לקטרג עליהם על השחתה ציבורית. אמנם, כשיצאו ממצרים ונקלעו למצב בו היו מוקפים ולא נמצא נתיב המילוט, אזי נחלקו הם ל-4 כתות, אלו צועקים, ואלו מחרישים, אלו חפצו בלוחמה ואלו בכניעה. ומאחר ולא היו כציבור אזי הניחו מקום למשחית לקטרג עליהם לעונשם כדין היחידים שחטאו.
למדים אנו מדבריו כי זכות הקיום של ציבור, תלויה היא דווקא ביחסי האנוש והמוסר בין בני האדם, ולא בקיום המצוות הפרטני, כי עניין זה של בין אדם לחבירו הוא תשתית החברה אשר בהעדרה אין מקום לקיום החברה, עד כדי הענשה אשר תגרום להתפתחות יחסי אנוש חדשים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *