בדיקת חמץ ביוצא מביתו קודם פסח

ד' ניסן ה'תשע"ד

בפרוס עלינו חודש ניסן, ועמו חג הפסח הבא עלינו לטובה, נעסוק השבוע במצווה מעשית שעשויה להיות אקטואלית גם בימים אלו: מצוות בדיקת חמץ, ובפרט מצוות בדיקת חמץ עבור מי שיוצא מביתו קודם הפסח.

רבים נוהגים לנצל את חג הפסח לחופשה משפחתית, ולנסוע, לבתי קרובי משפחה או לבתי מחלון, למשך כל ימי החג. עקב אי-הימצאותם בבית במשך ימי החג, יש שחושבים שאינם חייבים בבדיקת חמץ.

הנחה זו בטעות יסודה. כפי שנבאר גם מי שיוצא מביתו למשך כל ימי החג חייב בבדיקת חמץ כדין. בהמשך המאמר נבאר בס”ד את הנושא של “בדיקת חמץ מוקדמת” ואת פרטי הלכותיו.

חובת בדיקת חמץ מוקדמת

נאמר בגמרא (פסחים ו, א): “ואמר רב יהודה אמר רב: המפרש והיוצא בשיירא – קודם שלשים יום, אין זקוק לבער; תוך שלשים יום, זקוק לבער”.

הזמן של “שלושים יום”, הן בהלכה זו והן בהלכות נוספות, מגדיר קשר ושייכות לחג הממשמש ובא, כמו שמבואר בהמשך הגמרא: “כדתניא שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלושים יום”.

 כיון שנכנס הזמן של “שלושים יום קודם החג”, גם מי שיוצא ועוזב את ביתו אחראי לוודא שלא יהיה חמץ ברשותו בפסח, ולכן חייב בבדיקת חמץ.

בהמשך סוגיית הגמרא מובאת מחלוקת אמוראים בביאור החובה לבדוק את החמץ ביציאת האדם מביתו. לדעת אביי החובה לבדוק ולבער את החמץ תלויה בקיום שני תנאים מצטברים: א. הוא יוצא תוך שלושים יום קודם החג; ב. דעתו לחזור לביתו במשך חג הפסח.

לעומתו, סובר רבא שאין צורך בקיום שני התנאים, אלא די בקיום כל אחד מהם בנפרד. מי שיוצא מביתו תוך שלשים קודם החג חייב לבער את החמץ, אפילו אם אין דעתו לחזור לביתו במשך ימי החג. בנוסף לכך, מי שדעתו לחזור במשך ימי הפסח חייב לבער את חמצו אפילו אם יצא מביתו קודם שלושים יום.

להלכה פוסקים כדעת רבא, כמו שיבואר להלן.

דין ביעור חמץ ידוע

לכאורה, הלכת בדיקת חמץ שלושים יום קודם החג מעוררת תמיהה. הרי יש איסור תורה האוסר על האדם לשמור חמץ בביתו במשך כל ימי הפסח – איסור “בל יראה ובל ימצא”. לאור איסור זה, הרי שתקום חובה על כל אדם להשבית את החמץ מרשותו, ומה בכך שיוצא מביתו שלושים יום קודם הפסח?

רש”י (ד”ה אפילו מראש השנה, עי’ בביאור המהרש”ל לשיטתו) מפרש את הסוגיה בדרך מחודשת, ומבאר שאכן מי שיוצא מביתו יותר משלושים יום קודם החג אינו חייב על ביעור חמץ מרשותו, וזאת מפני שאין אדם עובר על איסורים אלה על “חמץ שאינו ידוע”.

רק אם חוזר לביתו בימי הפסח, יש חשש שימצא את החמץ בפסח ויעבור באיסור “בל יראה ובל ימצא”, ולכן חייבו חכמים אותו בבדיקה וביעור אפילו מראש השנה.

לפי דרך זו, כתב המהרש”ל שמי שיוצא מביתו יותר משלושים יום קודם הפסח אמנם פטור מבדיקת חמץ על חמץ שאינו ידוע, אבל יהיה חייב לבער כל חמץ הידוע לו.

אולם הב”ח סובר (או”ח סימן תלו) שגם לדעת רש”י היוצא בשיירה יותר משלושים יום קודם הפסח אינו חייב לבער אפילו חמץ ידוע, כיוון שעכשיו כשיוצא בשיירה החמץ ידוע, אבל לאחר שלושים יום בערב פסח החמץ כבר אינו ידוע לו (ראה גם במהרש”א, שאף הוא חלק על ביאור המהרש”ל).

שני חיובי בדיקת חמץ

לדעת רוב הראשונים, השאלה של איסור “בל יראה ובל ימצא” נפטר בדרך אחרת. לפי שיטתם, אין חשש שיעבור האדם על איסור זה, מפני שמדובר במי שמבטל את חמצו. כיון שמבטל את חמצו קודם הפסח, שוב אין חשש שיעבור על איסור התורה של “בל יראה ובל ימצא”, כי די בביטול כדי לבטח שלא יעבור על איסור התורה.

לפי דרך זו, כל הדיון בסוגיה אינו בעניין איסור תורה של “בל יראה ובל ימצא”, אלא בחובת בדיקה דרבנן.

לדעת רבא, כפי שהקדמנו לעיל, אדם חייב בבדיקת חמץ באחד משני תנאים. מחד, כל מי שיוצא מביתו תוך שלושים יום קודם החג, חייב בחיובי החג, וחלה עליו מצוות בדיקת חמץ. הסיבה לחובת בדיקה זו היא שחז”ל לא הסתפקו בביטול חמץ, והצריכו גם בדיקה אחר החמץ וביעורו מרשותו של אדם קודם הפסח.

מאידך, גם מי שיוצא מביתו יותר משלושים יום קודם החג, כך שחובת בדיקת חמץ אינה חלה עליו, מתחייב בבדיקת חמץ אם כוונתו לחזור לביתו במשך ימי החג (ראה להלן, בעניין מי שמתכוון לחזור קודם החג). הסיבה לכך היא מחשש איסור, שמא יבוא לאכול חמץ בפסח.

החובה להיזהר מאיסור אכילת חמץ אינה תלויה בזמן שחלים חיובי החג, ולכן גם אם יוצא מביתו למעלה משלושים יום קודם החג, עדיין חייב לחשוש לאיסור, וחייב בבדיקת חמץ כדין.[1]

ברכה על בדיקה חמץ

הריטב”א (ד”ה לא אמרן) מבאר השלכה מעשית חשובה לשתי מקורות החיוב לבדיקת חמץ.

לדבריו, מי שיוצא מביתו תוך שלושים יום קודם החג, ובודק את ביתו כדין, חייב לברך על הבדיקה. חובת בדיקת חמץ היא מצווה דרבנן; מי שיוצא מביתו עד שלושים יום קודם החג מתחייב במצווה זו, ויש לו לברך עליה כדין כל המצוות.

אולם, מי שיוצא מביתו יותר משלושים יום קודם החג, אך בודק את חמצו מפני שכוונתו לחזור לביתו בימות הפסח, אינו מברך על הבדיקה. הסיבה לכך היא שאין בבדיקה זו קיום מצוות חכמים של בדיקת חמץ, אלא חובת בדיקת מפני חשש איסור חמץ. כיון שאין כאן אלא מניעת איסור, אין לברך על בדיקה זו.[2]

הכלבו (סי’ מח, ו ע”ד) מביא שיטה אחרת, שאין לברך אפילו על בדיקה של תוך שלושים יום, ורק הבודק בליל י”ד בניסן מברך על הבדיקה. שיטה זו הובאה ברמ”א (סימן תלו, סעיף א), וביאר הגר”א (ס”ק ב) שחיוב הברכה אינו על הבדיקה, אלא על הביעור, ולכן אין לברך אלא במקום שהבדיקה כרוכה יחד עם הביעור.

ב’ביאור הלכה’ (סעיף א, ד”ה לא) מציין את דעת הב”ח וה’פרי חדש’ שאף הבודק קודם י”ד מברך, ומסיים להלכה בצריך עיון.

“חובת גברא” של בדיקת חמץ

נחלקו הפוסקים בדין מי שיוצא מביתו תוך שלושים יום, ונכנס במקומו אינו-יהודי.

הראבי”ה (סי’ תכו, הובאו דבריו במרדכי, פסחים סימן תקלה) מחדש שבאופן זה, אם יוצא היהודי לבית אחר שבו יתגורר עד הפסח, אינו חייב לבדוק את הבית שממנו יוצא, כיוון שיקיים את מצוות השבתת חמץ בביתו החדש.

אולם, אם מפרש בים, באופן שלא יהיה לו בית חדש שממנו יבער את חמצו, חל עליו חיוב לבדוק את הבית שממנו הוא יוצא, למרות שעומד גוי למלאות את מקומו.

לדעת הראבי”ה, מבואר אפוא שיש “חובת גברא” לבדוק ולבער את החמץ מרשותו. מי שיש לו רשות (כלומר, מי שגר בתוך בית) בתוך שלושים יום קודם החג, ועומד לצאת מן הבית באופן ששוב לא יהיה לו חובת בדיקה, חייב לבדוק את ביתו קודם שיצא ממנו.

הטור (סימן תלו) חולק עליו בהלכה זו: “ונראה לי שאין צריך לבדוק, כיון שהעובד גילולים נכנס בביתו, אף אם נשאר לישראל חמץ ודאי מתייאש ממנו, ואין לך הפקר גדול מזה”.

לדעת הטור, גם עיקר חובת בדיקה (של תוך שלושים יום) קשורה לחובת השבתת חמץ: מי שיש לו בית, ואין לו חמץ החייב בביעור, אינו חייב לבדוק אחר חמצו.

בשאלה זו פסק ה’שולחן ערוך’ (סימן תלו, סעיף ג) כדעת הראבי”ה, שמי שיוצא מביתו תוך שלושים וגוי נכנס לבית, ואין היהודי עובר לבית אחר, חייב לבער החמץ שבבית. הרמ”א פוסק כטור שאינו חייב, ולאחר שמביא מחלוקת אחרונים בעניין, פוסק ה’משנה ברורה’ (ס”ק לב) שאם נכנס גוי לביתו, יש להקל.

כיום, יש מי שנוסע מביתו לכל הפסח, וכדי לפטור את עצמו מן הבדיקה, מוכר את תכולת ביתו לנכרי (ראה ב’משנה ברורה’ ס”ק לב, הדן בשאלה אם צריך למכור את חמצו קודם זמן הבדיקה, או שמא די בכך שמוכר את חמצו לאחר זמן הבדיקה, ומביא שנחלקו בכך ראשונים).

לפי הדיון הנ”ל, עדיף שישייר אדם חלק מתוך ביתו שאינו מכור לגוי (כלומר, שתכולתו אינה מכורה לגוי), כך שיכול לקיים את מצוות בדיקת חמץ באותו חלק מתוך ביתו.

מי שחוזר קודם הפסח

להלכה, פסק ה’שולחן ערוך’ (סימן תלו, סעיף א) כרבא, שהמפרש ויוצא בשיירה, ואינו מניח בביתו מי שיבדוק, אם יוצא תוך שלושים יום חייב לבדוק, אפילו אם אין דעתו לחזור עד אחר הפסח. מי שיוצא קודם שלושים יום חייב לבדוק רק אם דעתו לחזור.

ה’שולחן ערוך’ פוסק עוד כדעת הרמב”ם, שאף אם דעתו לחזור קודם הפסח (ולא רק בפסח ממש) חייב לבדוק, מחשש שמא יחזור ערב פסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבדוק. ב’שולחן ערוך’ מוסיף (סעיף ב) להביא את שיטת הר”ן, לפיה מי שדעתו לחזור בערב פסח אינו חייב לבדוק, בשם ‘יש אומרים’. ה’משנה ברורה’ (ס”ק כג) כותב שהאחרונים פוסקים כדעה הראשונה, ובשעת הדחק ניתן להקל כדעה השנייה.

יש להוסיף שבזמנינו, אמצעי תחבורה מתקדמים מאפשרים לאדם לחזור אל ביתו, כמעט מכל מקום בעולם, בשעות ספורות. מטעם זה, יש יותר מקום להקל על המתכוון לחזור לביתו בערב הפסח שלא יתחייב לבדוק אחר חמצו קודם שיצא.

רק במקום שמפליג בספינה, או שמתכוון לחזור בערב החג ממש באופן שיש חשש ריאלי שיתעכב ולא יוכל לבדוק, יש להקפיד לבדוק אחר החמץ קודם צאתו.

מי שמשאיר אחרים בביתו

כל מה שנכתב לעיל מתייחס למי שיוצא מביתו קודם הפסח, ואינו משאיר בני בית גדולים בביתו.

אם רק בעל הבית יוצא מהבית, ונשארים שם אשתו ובניו ובני ביתו הגדולים שיכולים לבדוק את הבית ככל משפטי הבדיקה, אין בעל הבית צריך לבדוק כלום קודם יציאתו, אלא יצווה לאחד מבני ביתו וימנה אותו לשלוחו שיבדוק ויבטל החמץ כשמגיע זמן הבדיקה.




[1] ראה גם בר”ן, שפירש את חובת הבדיקה בדרך אחרת, מחשש שלא יבטל כדין.

[2] מנגד, ראה בטור, סימן תלב, שלפי שיטה אחת משמע שחובת בדיקה משום חשש איסור היא אותה חובה כבדיקת חמץ תוך שלושים יום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים