קבוצת אברכים נוסעים יום יום לכולל מחוץ לעיר וחוזרים בהסעה מסודרת.
במשך תקופה ארוכה (כחודשיים) נעדר אחד האברכים מהכולל ברוב הימים בלא להודיע דבר לחבריו, לעיתים רחוקות (כפעם בשבועיים) הוא היה מגיע לכולל בהסעה או חוזר איתה לביתו כאחד מהחבורה ומעולם לא אמר לאיש שהוא פורש מהשותפות בהסעה.
האם הוא חייב לשלם את חלקו בהסעה בשווה עם שאר האברכים.
מן הראוי לציין שהחוזה הראשוני עם חברת ההסעות נעשה ע"י העמותה המפעילה את הכולל, ולאחר זמן עברה האחריות להסעה לאברכים בעצמם, ונמצא שאין אף אחד מהאברכים חתום או מחוייב מול חברת ההסעות, אך ישנם שני אברכים שטיפלו בגבית הכספים מבני החבורה והתשלום לחברה, וכן עמדו מול החברה בנושאים טכניים כגון זמני הנסיעות ומקומות האיסוף.
תשובה:
שלום רב,
אם האברכים אינם מחויבים להעסיק את הנהג עד סוף הזמן – על החודש וחצי הראשון ניתן לחייב אותו לשלם מלא ולאחר מכן ניתן לחייב אותו לשלם מחיר אוטובוס בלבד על כל נסיעה בודדת. אם האברכים מחויבים להעסיק את הנהג עד סוף הזמן, הרי הוא חייב לשלם תשלום מלא עד סוף הזמן.
אם כתוצאה מהיעדרות שלו היה מקום יותר מרווח ברכב, יש מקום לתת לו הנחה כפי שווי ההנאה שיש לאברכים מכך שיש יותר מקום וראוי להתפשר.
מקורות:
על הזמן שהאברכים מחויבים להעסיק את הנהג (בעובד רגיל שעבד שנה יש חובה להודיע חודש מראש, לפי חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות. ייתכן שבהסעות אלו נהוג או סוכם לזמן שלם), הרי האברכים התחייבו לנהג בשליחות אותו אברך ולכן עליו לשלם. אבל על הזמן שהאברכים כבר היו רשאים לפטר את הנהג, ודאי שלאחר שראו שהאברך אינו נוסע במשך שבועיים המשיכו להעסיק את הנהג על דעת עצמם ולא בשליחות אותו אברך. גם אם אותו אברך לא אמר להם דבר, הרי היו יכולים להבין מעצמם שעל נסיעה של פעם בשבועיים לא משלמים על שתי נסיעות ביום והיו צריכים לשאול אותו אם הוא מתחייב לשלם בהמשך.
שוכר פועל שחוזר בו חייב לשלם כפועל בטל והיינו בניכוי ההנאה שהוא לא היה צריך לעבוד. עיין בשו"ע חו"מ סי' שלד. אולם במקרה זה לא נראה שהאברכים חייבים לנכות עבור ההנאה שהיה מקום יותר מרווח בהסעה משתי טעמים. א. דעת הקצות בסי' שטז סק"א שאין ניכוי של פועל בטל אלא במקום אונס. ב. האברכים אינם המשכירים של אותו אברך, אלא שליחים. ולכן מסתבר שאם עשו שליחותם הרי הוא חייב לשלם להם את חלקו בהוצאות ואין לו זכות לתת הנאה במקום הכסף.
