מצוות בדיקת חמץ: יסודה והלכותיה

א' ניסן ה'תשע"ד

מאמרים הלכתיים לפסח

במאמר הקודם עסקנו במצוות בדיקת חמץ, ובפרט במצוות בדיקת חמץ עבור מי שיוצא מביתו קודם הפסח.

מצוות בדיקת חמץ: יסודה והלכותיה

לקראת חג הפסח הבא עלינו לטובה, נקדיש את מאמר השבוע לביאור יסודה והלכותיה של מצוות בדיקת חמץ.

האם בדיקת חמץ היא מצווה מן התורה, או מצוות חכמים? האם יש לדאוג שיהיה לאדם חמץ בשעת בדיקת חמץ? האם יש חובה לחפש אחרי פירורים קטנים של חמץ? מה הדין של בדיקת ספרים?

נעסוק בשאלות אלו במאמר זה – השני מתוך סדרה של שלשה מאמרים בנושא של בדיקת חמץ.

איסור חמץ בפסח ודין ביטול חמץ

התורה אוסרת עלינו את החמץ בפסח לא רק באכילה, אלא אפילו בשהייה: “ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך” (שמות יג, ז). מכאן למדנו שאסור לאדם להשהות חמץ ברשותו בפסח. כן נאמר, שבכל שבעת ימי הפסח “שאר לא ימצא בבתיכם” (שמות יב, יט).

במקביל לכך, התורה מצווה עלינו להשבית את החמץ מרשותנו בטרם בא חג הפסח: “אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם” (שמות שם, טו).

מן התורה, די בביטול חמץ כדי שלא יעבור אדם על איסור “בל יראה ובל ימצא”. לכן, נאמר בגמרא שחובת בדיקת חמץ אינה מן התורה, אלא מדרבנן (פסחים ד, ב): “אטו בדיקת חמץ דאורייתא, דרבנן היא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה”.

רש”י מפרש שציווי התורה של “תשביתו שאר מבתיכם” מתקיים בלב, כי “השבתה בלב היא השבתה”, כך שמן התורה אין צורך לחפש אחר החמץ ולבערו, ודי בביטול בלב.

חובת בדיקת וביעור חמץ

אולם, חכמים לא רצו שיסמוך אדם על ביטול חמץ בלבו, וחייבו לבדוק את החמץ – לחפש אחר כל חמץ הנמצא ברשותו של אדם – ולבערו בפועל מן העולם.

שני טעמים נאמרו בדבר. התוספות (פסחים ב, א ד”ה אור) ביארו שחובת בדיקת חמץ נתקנה מחשש שאם ישייר אדם חמץ בביתו, יבוא לאכלו, ולעבור על איסור תורה של אכילת חמץ בפסח.

מנגד, דעת הר”ן (שם, ד”ה אלא) שלא רצו חכמים לסמוך על ביטול חמץ “מפני שביטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם, ואין דעותיהן שוות, ואפשר שיקלו בכך ולא יוציאו מלבן לגמרי, ראו חכמים להחמיר שלא יספיק ביטול והצריכוהו בדיקה וביעור”. כך עולה מדברי רש”י (כמו שהביא הר”ן) בתחילת פסחים, שביאר שבודקים את החמץ “שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא”.

חובת בדיקת חמץ נפסקה להלכה ב’שולחן ערוך’ (או”ח סימן תלא), וב’משנה ברורה’ (ס”ק ב) הזכיר את שני הטעמים הנ”ל.

נמצא אפוא שחובת בדיקת חמץ היא מדרבנן, שכן מן התורה די בביטול בלב. אולם, במעשה בדיקת חמץ מקיים אדם מצווה דאורייתא, כי על-ידי הבדיקה והביעור מקיים את ציווי התורה “תשביתו שאר מבתיכם”.

ביטול חמץ אחר הבדיקה

כיון שאדם בדק את חמצו כדין (וביער את החמץ שמצא), הרי שקיים את מצוות התורה להשבית את החמץ מרשותו, ואינו חייב בשום פעולה נוספת. הר”ן מבאר שגם אם נשאר חמץ ברשותו, אינו עובר עליו בפסח, כיון שקיים את חובת “תשביתו”.

אולם, קבעו חז”ל (פסחים ו, ב) ש”הבודק צריך שיבטל”, כלומר, שגם מי שבדק את החמץ חייב לבטל את החמץ. סיבת הדבר, כפי שמבואר בגמרא, היא מפני “גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה (=ככר נאה) ודעתיה עילויה”. כפי שמפרש רש”י, הכוונה היא לחשש שמא ימצא חמץ בפסח (שלא מצא בשעת הבדיקה), ו”חשובה היא בעיניו, וחס עליה לשורפה, ומשהה אפילו רגע אחד, ונמצא עובר עליה בבל יראה ובבל ימצא”.

מפני חשש זה, תיקנו חז”ל שיבטל אדם את חמצו גם לאחר שבדק, ו”משבטלה אינו עובר, דלא כתב אלא תשביתו”.

כן נפסק להלכה ב’שולחן ערוך’ (סי’ תלד): “אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו”. כיון שסיים לבדוק את החמץ, יש לבטל כל חמץ שלא מצא, כמצוות חכמים.

בביטול זה יש להקפיד לבטל רק כל חמץ שלא מצא בבדיקתו, ולא לבטל את החמץ שמצא, או חמץ ידוע אחר שמתכוון לבער למחר. אם יבטל את החמץ הידוע, הרי ששוב לא יתקיים בו מצוות ביעור חמץ, כי כבר מבוטל הוא על-ידי הביטול, כמו שפסק הרמ”א בנוגע לביטול חמץ שחוזרים ועושים ביום: “ואין לבטל ביום אלא לאחר ששרף החמץ, כדי לקיים מצות שריפה בחמץ שלו”.

השבתת חמץ בקום ועשה ומנהג הנחת פתיתים

ב’מנחת חנוך’ (ריש מצווה ט) חקר אם מצוות השבתת חמץ מתקיימת אף ב”שב ואל תעשה”, שאם אין לאדם שום חמץ ביום י”ד בניסן מקיים בכך את המצווה, או שמא מוטל על האדם חיוב להשבית את החמץ ב”קום ועשה”, באופן שצריך להשגיח שיהיה לו חמץ שיחפש אחריו ויבערו.

וכתב בעניין זה ב’משנה ברורה’ (סימן תמה, ס”ק י, בשם כמה אחרונים) שנכון שלא להוציא את כל החמץ מן הבית (או למכור לגוי) קודם יום י”ד בניסן, “אלא יניח מחמצו לכל הפחות כזית כדי לקיים מצות תשביתו כתיקונה”.

דברי האחרונים מתייחס לביעור חמץ, ולא לבדיקה. אולם, גם במעשה הבדיקה כתב הרמ”א (תלב, ב): “ונוהגים להניח פתיתי חמץ במקום שימצאם הבודק, כדי שלא יהא ברכתו לבטלה”. נהגו שאשתו של אדם או בני ביתו יחביאו את הפתיתים קודם תחילת הבדיקה, כדי שימצאם הבודק.

באמת כתבו הפוסקים (עי’ ‘משנה ברורה’ תלב, יג) שאין חובה להניח את הפתיתים מפני ברכת הבדיקה, שכן כל עניין הבדיקה הוא לוודא שאין חמץ בביתו, וגם אם לא ימצא שום חמץ, הרי שהשיג מטרה זו, ואין ברכתו לבטלה[1]. ואמנם, כך הוסיף הרמ”א (בשם הכל בו): “ומיהו אם לא נתן לא עכב, דדעת כל אדם עם הברכה לבער אם נמצא”.

יש להעיר שכיום, ייתכן שהניקיון היסודי שנעשה בכל החדרים מחשיב את הבית ל”מקום שאין מכניסים בו חמץ” (עי’ להלן, במאמר שבוע הבא), שאינו חייב בבדיקה. לאור חשש זה, ייתכן שכיום יש חשיבות מיוחדת במנהג הנחת הפתיתים, כדי להחשיב את הבית ל”מקום שמכניסים בו חמץ”, שחייב בבדיקה. נראה שלכך מתכוון ה’משנה ברורה’, שכתב (שער הציון תלב, יב): “וב’פתחי תשובה’ הביא בשם ‘עמק הלכה’ דכהיום, שהמנהג לכבד ולנקות הבית מכל חשש חמץ קודם ליל י”ד, יש למנהג זה יסוד מדינא”.

איך שיהיה, מנהג רבים להניח פתיתים, וכך נהג גם האר”י ז”ל, כמו שהביא ב’משנה ברורה’ (שם) שהקפיד להניח עשרה פתיתים. יש שכתבו שטעם המנהג כדי שיישאר לבודק חמץ מאותם הפתיתים, ועל ידי כך לא ישכח לבטל את החמץ. ויש שביארו כי בזכות אותם הפתיתים לא יתרשל בבדיקתו (חק יעקב תלב, יד).

אין להניח את הפתיתים במקום אחד כשהם מרוכזים, שאם יעשה כן הרי אין צורך לחפש אחריהם, ותהפוך ה’בדיקת חמץ’ ל’טקס איסור הפתיתים’. אלא יש להחביא אותם במקומות החייבים בבדיקה, באופן שהבודק צריך לחפש (לפחות קצת) אחריהם (על-פי ‘קיצור שולחן ערוך’ קיא, ח). טוב שמניח הפתיתים ירשום לעצמו היכן הטמינם, כדי שאם הבודק לא ימצאם, יוכלו להוציאם ולבערם.

חיפוש אחר פירורים

כאמור לעיל, יסודו של מצוות בדיקת חמץ לדעת הר”ן (וכך נראה בדעת רש”י) הוא להשבית את החמץ מביתו כדי שלא יעבור עליו באיסור “בל יראה ובל ימצא”. כיון שמגמת הבדיקה למצוא חמץ שעובר עליו באיסור חמץ בפסח, הרי שיש לומר שלא תהיה (לפי דעה זו) חובת בדיקה אלא בחתיכות חמץ ששיעורם כזית, שכן על חמץ הקטן משיעור כזית לא חל איסור בל יראה ובל ימצא (אך ייתכן שגם לפי שיטה זו, יש לחוש לצירוף פירורים יחד לשיעור כזית).

אולם, לדעת התוספות עניין חובת הבדיקה הוא כדי שלא יבוא לאכול חמץ בפסח, ולפי טעם זה יש מקום להחמיר לבדוק גם אחר פירורים קטנים של חמץ, כדי שלא יבוא לאוכלם בפסח, ויעבור בכך על איסור תורה. אולם, אף לדעת התוספות ייתכן שאין חובת בדיקה אחר חמץ ששיעורו קטן מכזית, כי אין עונש כרת בפחות מכזית (אע”פ שיש בו איסור תורה), ואולי לא תיקנו חובת בדיקה אלא לשיעור כזית החמור.

נחלקו האחרונים בשאלה מקבילה בדין ביעור חמץ. ב’שולחן ערוך הרב’ (תמו, קונטרס אחרון א) כתב שלדעת רוב הראשונים אין צריך לבער פחות מכזית. ב’משנה ברורה’ (סימן תמב, ס”ק לג) הביא בשאלה זו מחלוקת הפוסקים, וב’שער הציון’ (נב) כתב שנהגו להחמיר ולבערו.

אולם, לא כתב ה’משנה ברורה’ אם צריך לבדוק אחר פירורים הקטנים מכזית, ומדברי ה’שער הציון’ (תמב, ס) נראה שהעיקר הוא שהבדיקה נועדה לצורך מציאת כזית חמץ. כן דעת רבים, כמבואר ב’מגן אברהם’ (סימן תס, ס”ק ב) וב’ביאור הגר”א’ (שם ס”ק יא), ועוד פוסקים.

לעומת זאת, ה’חיי אדם’ (קיט, ו) מחמיר לחפש אפילו פירורים קטנים, וכן כתב ה’חזון איש’ (או”ח קטז, יג, ו-יח). בספר ‘סידור פסח כהלכתו’ (יג, הערה 39) מחמיר לבדוק אחר פירורים, וכך כתב גם בספר ‘בדיקת חמץ וביעורו’ (פ”ב, א). אולם כאמור, דעת פוסקים רבים שאין להחמיר על פירורים (עי’ גם שו”ת ‘אור לציון’ ח”א, סימן לב), ומעיקר הדין כיון שמדובר בדברי חכמים, יש מקום להקל.

לפי השיטה המחמירה, צריך לבדוק בדקדקנות רבה את כל הבית, ולשים לב גם לפירורים קטנים, שמא הם חמץ – וכך נהגו רבים. אולם גם לדעת המחמירים, אין צורך לבדוק אחר פירורים קטנטנים שאין ניכר שהם אוכל, וכן אין צורך לחפש אחר פירורים מטונפים שאינם ראויים לאכילה. למשל, אין צורך לחטט בחריצים שבין המרצפות, הואיל והפירורים ששם מאוסים ואינם ראויים לאכילה.

דיון זה משליך גם על שאלת גודל הפתיתים שמניחים בשעת בדיקת חמץ, כפי שנתבאר לעיל. יש שמקפידים להניח דווקא פתיתים שאין בהם כזית, אך יש נוהגים שיהיו (לפחות אחד מהם) בשיעור כזית, כדי שיחול עליהם חובת בדיקת חמץ. לכל הפחות, ראוי שבצירוף הפתיתים יחד יהיה שיעור כזית חמץ.

בדיקת חמץ בספרים

לדעת ה’חזון איש’, יש חובת בדיקת חמץ אף בספרים: כיון שרבים נוהגים לאכול תוך כדי לימוד בספרים, הרי שיש חשש שנפלו פירורים לתוך הספרים, ולכן יש לבודקם (חזו”א או”ח קטז, יח). בעל ה’חזון איש’ עצמו נהג לבדוק את הספרים שרצה ללמוד בהם בפסח דף אחר דף, ואת שאר ספריו מכר לגוי והניח לפניהם מחיצה, ועל ידי כך נפטר מהחובה לבודקם.

אולם כאמור, לדעת פוסקים רבים נועדה בדיקת חמץ למצוא חתיכות חמץ בשיעור כזית, ולפי דעה זו ברור שאין צורך בבדיקה דקדקנית בספרים, שלא יתכן שבין דפי הספר מונחת חתיכת חמץ בשיעור כזית.

יתרה מזו, בספר ‘בדיקת חמץ וביעורו’ (פ”ב, א) כתב להחמיר בבדיקה אחר פירורים, אבל לעניין בדיקת ספרים כתב (פ”ג, כד) שנהגו שלא להחמיר כדעת החזו”א, מפני שהפירורים בספרים קטנים מאוד, ואין חוששים להם. כך אמנם המנהג, שלא להחמיר לבדוק את הספרים דף אחר דף, אם כי יש שמדקדקים בכך.

עם זאת, צריך להיזהר שלא להעלות על שולחן האוכל בפסח את הספרים שלא נזהרו בהם במשך השנה מחמץ, שמא יש בהם פירור חמץ שעלול ליפול בפסח ולהתערב באוכל, וחמץ בפסח אינו בטל. אלא, יש ללמוד בהם על שולחן אחר, ואם יניחם על שולחן שאוכלים בו בפסח, ייזהר לנקות אחר הלימוד את השולחן, כדי שלא ייפול פירור לתוך האוכל.

כמובן שמי שנזהר כל השנה לשמור את ספריו מחמץ, וכשהוא מקרב את ספריו לשולחן האוכל נזהר שלא יפלו בהם פירורי חמץ, אינו חייב לבדוק את ספריו או להיזהר בהם מפני החששות הנ”ל.

ברכת “על ביעור חמץ”

כיון שהזכרנו את עניין ברכת הבדיקה (בשאלת הנחת הפתיתים), נסיים את המאמר הנוכחי בביאור ברכת בדיקת חמץ.

אין מברכים בשעת הבדיקה “על בדיקת חמץ”, אלא מברכים “על ביעור חמץ”. לדעת הראש (פסחים ז, א) הסיבה לכך היא שכוונת הבדיקה היא לבער את החמץ, ומברכים על שם התכלית. בב”ח (סימן תלב) מבאר שלשון “ביעור” כולל גם את בדיקת החמץ ופינויו מן הבית, כלשון הכתוב “ביארתי הקודש מן הבית”.

ב’מרדכי’ (ריש מסכת פסחים) ביאר שהברכה מתכוונת לגילוי וביעור החמץ, ולכן הורה שאין לברך בתחילת הבדיקה, אלא יש להמתין עם הברכה עד שימצא חתיכת חמץ. המנהג להניח פתיתים בשעת הבדיקה, כמבואר לעיל, התפתח לאור שיטה זו (כמבואר ב’מאירי’ וב’כל בו’). כאמור לעיל, רוב הפוסקים חלקו בכך, וביארו שהברכה מתייחסת לחיפוש אחר החמץ, ולא למציאת החמץ.

מי ששכח לברך על הבדיקה רשאי לברך עד שיסיים את בדיקת הבית (רמ”א תלב, א, בשם הכלבו). לדעת ה’מגן אברהם’ והט”ז (שם) מותר לברך אפילו לאחר סיום הבדיקה, עד שיבער את חמצו. ה’משנה ברורה’ (תלב, ד) הכריע שמי שרוצה לברך במצב זה “יש לו על מי לסמוך”, אך ממה שכתב ש”אין מוחין בידו” משמע שעדיף שלא יברך בשם ומלכות.

כיון שבירך, אין לבודק את ביתו לדבר כלל עד שיתחיל את בדיקתו, אפילו בעניינים הצריכים לבדיקה (אלא אם כן אין לו ברירה). אם הפסיק בין הברכה לבין תחילת הבדיקה בדברים שאינם שייכים לעניין הבדיקה, עליו לברך שוב (‘משנה ברורה’ ס”ק ה). לאחר שהתחיל לבדוק, טוב להימנע מדיבורים שאינם שייכים לבדיקה, אך אם דיבר בהם אינו חוזר ומברך (שו”ע ו’משנה ברורה’ ס”ק ו), ומותר לכתחילה לדבר בדברים הקשורים לבדיקה.

נותר לנו לבאר כמה הלכות במצוות בדיקת חמץ: מהו זמן הבדיקה? איזו מלאכות מותר לעשות קודם בדיקת חמץ? איזה מקומות חייבים בבדיקה? מה הדין במי ששוהה בבית מלון? האם אפשר לבדוק על-ידי שליח? בשאלות אלו, ועוד נעסוק בס”ד במאמר של שבוע הבא.


[1] הגר”א הביא “ראיה שאין עליה תשובה” לדעה זו מדין בדיקת חמץ בתוך החג; כמובן שבתוך החג אין מניחים פתיתי חמץ, ולמרות זאת מברכים על הבדיקה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים