מקור הדין: כתוב בתרומת הדשן (ח"א סי' קכ"ז, הו"ד בב"י ס"ס תס"א) שאחד הגדולים נהג לאסור מצה שנתכפלה בתנור בשעת אפייתה. ומפרש התה"ד: "ונראה דטעמו היה, משום דחיישינן שמא לא היה חום האש יכול לשלוט בין הדביקות בכח לאפות מיד, ואדהכי נתחמצה שם בתנור וכו', בעינן שישלוט חום האש וחימום האור בכל צד, ובמקום שהוא דבוק אי אפשר לשלוט שם מהר". וכן פסק הרמ"א (שם): "מצה שנתכפלה בתנור ודבוקה בו עד שין שולט שם האש, אוסרין אותה", וכן נקטו כל הפוסקים.

בשו"ת רדב"ז ח"א סי' תצ"ד כותב: שאלת ממני, אודיעך דעתי במצות הנכפלות באפייתן, אם הם מותרות או לא. תשובה, חכמי אשכנז האחרונים ז"ל אסרו…והטעם שהאש אינו שולט בין הכפלים כ"כ מהרה ואדהכי מחמיץ. ואני אומר… בתנורים שלנו שהאש חזק מיד, נאפה הבצק ואפילו מה שבין הכפילות, וכ"ש במצות שלנו שהם דקות ולא עבות. ומי יתן ויודיעוני, מה חילוק יש במצה כפולה ממצה עבה כפי שיעור הכפל, למה בזה שולט האור ואינו בא לידי חימוץ, ובזה אינו שולט האור ובא לידי חימוץ…בתנור שהאור חזק מיד נאפות המצות, ודבר זה נראה לעין. הילכך מי שנכפלה לו מצה בתנור, לא ימהר להוציאה עד שתאפה יפה יפה, ואין כאן בית מיחוש".

בדע"ת (שם) מביא את הרדב"ז וכותב: "ואולי י"ל, דגם האוסרים מודים במצות דקות כנהוג בזה"ז…ואף שאין להקל לכתחילה, מ"מ בדיעבד כדאי הוא הרדב"ז לסמוך עליו במצות הדקות עכ"פ". אבל בשו"ת קנה בושם (סי' כ"ג) תמה, שהרי גם בזמן הראשונים עשו מצות דקות, כמבואר בד"מ (סי' ת"ס ס"ק ג'), ואעפ"כ החמירו הפוסקים (וגם המהרי"ו שכתב בעצמו שנהגו לעשות מצות דקות, החמיר בכפולה).

וכתב בש"ע הרב (סעי' כ"ז): "וכל איסורין אלו שנתבארו במצה כפולה ונפוחה אין להם עיקר בגמרא ואינן אלא מנהג שנהגו בדורות האחרונים. ואע"פ שאין לנו להקל בדבר שאבותינו נהגו בו איסור, משום שנאמר – ואל תטוש תורת אמך, מכל מקום אין להחמיר בהם כמו בחמץ גמור שאוסר תערובתו במשהו בתוך הפסח, ודי להחמיר לאסור אותה מצה עצמה שנתכפלה או נתפחה אבל לא תערובתה".

הגדרת כפולה: בספר מנהגי מהרי"ל (הלכות אפיית המצות ס"ק כ"ד, הו"ד בד"מ ובמג"א שם) כותב: "מהר"ש התיר מצה של מצוה שהיתה נכפלת באפייתה מצד אחד, שכמעט נדבק כפולה להדדי. ולא עוד, אלא התיר לצאת בה. ואמר שאין לחוש על מצה כפולה, אלא היכא שנדבק הכפל לגמרי, אז אין חום האור שולט בינתים ונתחמץ, מה שאין כן בסמוכים בלי דיבוק[1], שאז האור שולט שם (ש"ע הרב סעי' כ"ב- יפה, ומתחיל לאפות קודם שיספיק להתחיל להחמיץ)".

כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ח סי' קט"ז): "ופשוט שאין בכלל החומרא של מצה כפולה, מה שרגיל בשעת הגלגול כדרכו, שמניח שטח על שטח ונולד כעין מראה מצה כפולה, דזה פשיטא דנדון כגוף אחד ממש בלי חשש כלל"[2].

כמה נאסר: כתב הרמ"א, שבמצות שנאפו קודם יו"ט, אוסרים רק את מקום הדיבוק ולא את שאר המצה[3]. ובמג"א וט"ז כותבים, להסיר את מקום הדיבוק ועוד שיעור כדי נטילה מסביבו, שהוא שיעור אצבע – 2 או 2.5 ס"מ. טעם הדבר הוא, כיון שהמצה יבשה, ופליטת טעם האיסור של דבר יבש מתפשטת רק עד כדי נטילה, ולכן הטעם הנפלט ממקום הכפל אוסר רק כדי נטילה מסביבו[4].

דין החתיכה הכפולה: בכתבי מהרא"י (במג"א שם) כתב, שאת החתיכה שמסיר יש להשליך, ובמהרש"ל (במג"א שם) כתב שיש לשרוף אותה. ומפרש המג"א שהמהרא"י מיקל להשליך, כיון שמצה כפולה אינה חמץ גמור. הש"ע הרב (סעי' כ"א, ועי' בבה"ל ד"ה אין) כותב: טוב להחמיר ולשרפם אם אפשר לו, אע"פ שאינו חמץ ברור אלא חשש בעלמא"[5].

כיון שנוהגים במצה כפולה כבחמץ גמור ומשליכים או שורפים אותה, הרי היא מוקצה בשבת ואסור לטלטלה. אם שובר חתיכה ממצה כפולה, לדעת הדה"ח (הו"ד בבה"ל ס"ס רס"ו), שמוקצה מחמת גופו אסור לטלטל אפילו כשבא לידו בהיתר, עליו להשליכו מידו מיד.

נפוחה: השע"ת ס"ק ט"ו מביא משו"ת דבר שמואל, שבמצות שלנו לא שייך כלל נפוחה, והמ"ב ס"ק ל"ה מצדד כן לדינא. אמנם מלשון ש"ע הרב (סעי' כ"ג עד כ"ז) נראה שדעתו להחמיר גם במצות שלנו, "אם  עובי המצה נחלק לשנים וצד העליון עלה למעלה ויש חלל באמצעיתה…שאותו מקום דומה למצה כפולה, שאין חום האש שולט שם". ומ"מ גם אם נחמיר, היינו רק כשיש חלל שיכול להכנס לתוכו אגוז לוז בינוני, והוא שיעור אצבע – 2 או 2.5 ס"מ (ש"ע הרב סעי' כ"ה ומ"ב בשם א"ר).