מצה שרויה

רבני בית ההוראה
כ"ט אדר ב' ה'תשע"ד

איתא בפסחים ל”ט ע”ב במשנה, אין שורין את המורסן לתרנגולים, אבל חולטין. פירש”י, חולטין ברותחין, שאין מניחין אותו להחמיץ. ובגמ’, תנו רבנן אלו דברים שאין באין לידי חימוץ, האפוי וכו’ וחלוט שחלטו ברותחין. פירש”י, האפוי, לחם משנאפה, כל מה ששוריהו במים אינו מחמיץ.

מדברי הברייתא ורש”י מוכח לכאורה, שאין שום חשש לשרות במים מצה אפויה או קמח מצה, ובפרט אם  שורה במים רותחים, שאז אפילו קמח אינו מחמיץ (אלא שכתבו הגאונים שאנו מחמירים שלא לחלוט, כיון שאין בקיאים בזה”ז בחליטה). אבל בהרבה קהלות נהגו להחמיר שלא לשרות מצה או קמח מצה במים. ומפרש בעל הש”ע הרב (בתשובה ו’ שבסוף ש”ע הרב): “באמת כי גם שאינו איסור גמור וברור מדינא, מ”מ המחמיר תע”ב ואינו מן המתמיהין לאמור כי היא חומרא בלא טעם, אלא טעמא רבא איכא במלתא, ליזהר מחשש איסור דאורייתא, לפי”ד סמ”ק ורבינו ירוחם, הובאו בב”י סי’ תס”א וכן פסק הפר”ח שם, בקמח שנקלה (שאסור לבשלו, ודלא כרש”י ורמב”ם שהתירו), דחיישינן שמא לא בשיל שפיר. והנה עינינו רואות בהרבה מצות שיש עליהם מעט קמח אחר אפייה, וזה בא מחמת שהיתה עיסה קשה ולא נילושה יפה יפה וכו’. ואף דהמג”א ופר”ח מיירי בקמח ממש שמערבים בידיים, מ”מ כיון שעינינו רואות מצות הרבה שמצוי בהם קמח מעט נראה לעין אחר האפיה, אי אפשר להכחיש החוש. ומה שלא הזכירו זה הפוסקים, היינו משום שזה אינו מצוי כלל, אלא בעיסה קשה שלא נילושה יפה. ובדורות הראשונים היו שוהים הרבה בלישה וגלגול, עד שהיה נילוש יפה. עד שמקרוב, זה עשרים שנה או יותר, נתפשטה זהירות זו בישראל קדושים, למהר מאד מאד בלישה, ואין לשין יפה יפה, ולכן נמצא קמח מעט במצות של עיסה קשה, כנראה בחוש למדקדקים באמת וכו’. ומ”מ אין למחות בהמון עם המקילים, כיון שיש להם על מה שיסמוכו, והעיקר על דעת רש”י והרמב”ם (שמתירים לבשל קמח קלוי). אבל לפי מש”כ האריז”ל להחמיר כל החומרות בפסח, פשיטא שיש להחמיר וכו’. ובמי פירות פשיטא דאין להחמיר כלל כל הפסח”.

השע”ת (סי’ ת”ס ס”ק א’) מביא מכנה”ג טעם נוסף להחמיר, שגזרו “משום שאשה אחת טעתה, לפי שראתה לאשת חבר שלקחה קמח ממצה אפויה, והיא סברה שהוא קמח סתם ועשתה כן”.

במעשה רב מובא שהגר”א לא החמיר בשרויה, וכן היעב”ץ (במור וקציעה סי’ תס”א) כותב שראה מחסידי עולם שאכלוהו. החזו”א נהג להחמיר בשרויה, אבל היקל לעשות קניידלך, ע”י שהכניסם למים רותחים ממש, שסמך בזה על עיקר הדין שחליטה אינה מחמיצה אפילו קמח.

עוד כתב השע”ת (שם): “וממה דכתבתי מבואר, דבין המחמירין ובין המקילין, אלו ואלו עושים כוונים לשמים. אלו דעתם לפרוש משימצא דשימצא חימצא ובר חימצא, בכדי להזהר מחמץ כל שהוא בכל חומר האפשר, ואלו משום מניעת שמחת יו”ט, שלא ערב להם מצה חריבה ובפרט למי שקשה לו הלעיסה וכו’, ועל אלו ועל אלו שלבם לשמים קורא אני, ועמך כולם צדיקים”.

השע”ת (שם) כותב: “ועכ”פ נראה דאף המחמיר, אין צריך להחמיר שלא לטבל מצה אפויה במים או במשקה אם נותן מיד לתוך פיו, דפשיטא דאין בזה שיעור להחמיץ כלל, ומכ”ש לטבל בתוך יין, שהוא מי פירות וכו’. ומ”מ קמח מצה אפויה לעשות מיני טיגון בשומן לבד שקורין חרעמזלין ודאי דשרי, דשומן ודאי מי פירות הוא”.

שמעתי מהרה”ח ר’ נפתלי גרוס הי”ו, שכ”ק הרה”צ ר’ יעקב ליזער מפעשווארסק זי”ע סיפר, שאמו של ה”שר שלום” מבעלזא זי”ע ישבה פעם בעת זקנותה בעת עריכת השלחן ליד בנה, וטבלה את המצה בקערת המצה של ה”שר שלום”, וה”שר שלום” המשיך לאכול כאילו לא אירע דבר. הרה”צ מפעשווארסק הפליא מאד את הנהגת ה”שר שלום”, שהעדיף מצות כיבוד אם על חומרת מצה שרויה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *